מעשה בשלוש דבורים – על המהלך המשולש של נתניהו לריסוק המחנה הציוני, מינוי ליברמן והדחת יעלון

מעשה שהיה בשלושה דבורים אציליות,

סביב מלכת הכוורת כל היום חגו רבות.

.

האחת, גבירה חוצפנית,

סגנית המלכה מימים ימימה

וכזו היא - צדקנית ועקצנית,

הולכת ומזמזמת בקול הולך וגובר,

לצדדים פוזלת ואותה כולם רוצים לסקר.

.

השניה, שרירנית ושנואה,

אימים מהלכת על כל הלהקה,

מנסה לעקוץ בכל הזדמנות אפשרית את המלכה מימין,

ולהראות לכולם של מי גדול יותר הפין.

.

והשלישית משמאל,

משחק חיזורים משחקת

ולצדה של המלכה רוצה לשבת.

.

כל אחת ואחת מהגבירות האצילות

רואה עצמה כשועל מלחמות

ובשקט חרישי ממתינה לשעת הכושר

לנעוץ את הנדן בגב המלכה ולזכות בכל העושר.

.

אך מלכת הכוורת המיומנת לא נבהלת ולא צוהלת,

מהו כיוון מעוף הדבורים היא שואלת

ורק קריצות מחליפה לעיתים -

עם הדבורים העוקצניות המכתתות עמה חרבותם לאתים

משחק כפול ומכופל משחקת לה בשקט

ואת כושרן של השלוש היא לעומק בוחנת.

.

כשמגיע היום ושעת הכושר למלכד,

מסלולן של הדבורים לרגע מתלכד,

בעוד הגבירות שקועות בפייסבוק וראשן שפוף

יוצאת המלכה לטרף למסע ציד חטוף 

.

את הסגנית החוצפנית עם הגרון והקול -

היא הופכת ללכלולית חסרת כל

את השרירנית מימין -

מושיבה בכיסא הסגנית החוצפנית הזמין

ואת הדבורה משמאל – לשני פרצופים זעופים היא חותכת

וצופה מהצד איך בקנאתה ושנאתה היא מפוררת.

.

והדבורים כולן צועקות גוואעלד איזה תרגיל פוי איזה ריח

יושבות כתלמידות טובות ואת הסיטואציה מתחילות לנתח -

מדוע דווקא הגבירה הימנית השנואה מלפני רגע -

לאהובה הפכה חיש פתע

.

ואיך קרה שדווקא הדבורה השמאלית נמשכה למלכה הבוגדנית

וכיצד יתכן שהסגנית הנאמנה סולקה בשל היותה מוסרית הימנה

three-bees

והתשובה ידידיי לצערי מעט מאכזבת

אך היא אמת ודאית לנו ולא אחרת

שהרי זו הסיבה שהמלכה על האחרים מולכת

כי בשעה שכל חברותיה שזמזמו סביב

וחרשו כיצד אותה לרשת

היא הצליחה להפיל את כולם ברשת

.

אך מזימות וזמזומים הם הם גלגלי הכוורת

ובראש הכוורת ימצא רק מי שעל הגלגל יקפוץ

כי הצדקן והעקשן ישב בצד כמו פוץ

ודווקא הוא ישאר זעוף מחוץ לכוורת

כי לא יוכל לקשור קשרים ולצאת מהמחתרת

תהליך השלום המדמם בסוריה – הפסקת האש שוב מתמוטטת

בשבועיים האחרונים אנו עדים למשבר הומניטרי שלא נראה עוד כדוגמתו בסוריה. העיר חאלב שבסוריה נתונה תחת מתקפה אווירית חסרת תקדים. 55 אזרחים מאושפזי בית החולים אל-קודסנטבחו על ידי הפצצות מן האוויר, בסמוך לכך לפחות 28 אזרחים מצאו את מותם בשל הפצצות דומות במחנה הפליטים קמונה השוכן בצפון מחוז אידליב. בכל יום מופצצים מרכזי אוכלוסין רבים בסביבות העיר חאלב. חאלב, העיר הצפופה ביותר בסוריה שאוכלוסיתה הצטמצה מראשית המלחמה בלא פחות משני מיליון איש, מופצצת באופן יום יומי הן על ידי צבאו של אסד בסיוע ארטילריה רוסית והן על ידי כוחות המורדים הסלפיים.

מאז קריסתה של הפסקת האש האחרונה יחד עם היוזמה להפסקת פעולות האיבה ההדדיתשל ועידת זנבה השלישית הידרדר המאבק והסלים באופן משמעותי. לפי הערכות שונות מדובר עד כה בלמעלה מ-250 הרוגים רק בסביבות העיר חאלב מאז קריסת הפסקת האש. אך אל דאגה, למזכיר הממשל האמריקני גון קרי יש תרופה בשבילנו, כמה פשוט, רק צריך לשבת ולדבר ואז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם“, תודו שלא חשבתם על זה קודם.

לאחר שאסד חצה את הקו האדוםשהגדיר אובמה, אי שם באוגוסט 2013 כשלא היסס לתקוף את אזרחי עמו בגז סארין בשכונת עוטה בדמשק, הייתה זו שעת הכושר של ולאדימיר פוטין, השולף המהיר במזרח, להתערב בסכסוך. ב-9 בספטמבר, אותו היום בו קרי הופיע בתקשורת בנאום תקיף, הזדרזו שני שרי החוץ של המשרד הרוסי והסורי סרגיי לברוב וואליד מועלם להצהיר שהם הגיעו לכדי הסכמה למסירת הנשק הכימי בסוריה. היה ברור לכל שארהב איבדה את הבכורה בניהול הסכסוך ומאחורי הקלעים המתח בין ארהב לרוסיה גבר עד כי היו פרשנים שדיברו על תחילתה של המלחמה הקרה השניה“.

פוטין טבל את כף רגלו במים, ראה כי טוב, וקיבל חשק אף הוא לטבול באמבט החמים.

לאחר תחינות והפצרות חוזרות ונשנות מצד אסד, בספטמבר 2015 רוסיה מתחילה להתערב באופן צבאי ופעיל לטובת הממשל בדמשק. באמתלה של סיוע למלחמה בטרוררוסיה יוצאת לגיחות אוויריות וקטלניות מעל ריכוזי אוכלוסיה בעיקר באיזורים בשליטת המורדים במחוז אידליב שבצפון, במובלעות המורדים באיזור חומס ואיזורים עירוניים נוספים. מפעם לפעם שולם מס שפתיים לנורמת ה-P.C ולתקשורת והוטלו פצצות גם בתדמור העתיקה ובשטחים אחרים בשליטת דאעש אך כיוונם של חצי הארטילריה היה ברור לכל. כחצי שנה לאחר מכן פוטין שולח את חייליו לאפיזודה קרקעית קצרה של חודש וחצי באדמת רוסיה. לאחר נסיגת הכוחות פוטין יוצא בהצהרה שהשלים את מטרותיו“. ככל הנראה הזיכרון האפגניסטני היה טרי מדי כדי לשקוע בבוץ הסורי.

אולם פוטין ממשיך לסייע לממשלו של אסד דרך תקיפות אוויריות, ובחודשים האחרונים הצבא הסורי מצליח להוביל שינוי מגמה לרשום לעצמו שורה של הישגים מרשימים למדי, יתכן שהשלמת המטרות שאליה התכוון פוטין היא המעבר ממלחמת בלימה למלחמת תקיפה –

בפברואר השנה נפרץ מצור שנמשך שלוש שנים של המורדים על העיירות השיעיות נובל ואל זאהרה על ידי צבא סוריה בסיוע ארטילריה רוסית מהאוויר וכן נקט חוט האספקה שלהם מטורקיה. במרץ הצבא הסורי מודיע על שחרור העיר העתיקה תדמור מלפיטתו של דאעש.

בשעה שרוסיה מגדילה את מוערבותה הצבאית ובהתאם לכך גם המדינית במערכה, ארהב דווקא מקטינה בהדרגה את מוערבותה בסיוע למורדים ומנסה לחפות על כך במאמצים דיפלומטים נרחבים. כך למשל באוקטובר 2015 נפוצה הידיעה שארהב מפסיקה לאמן מורדים סורים בשטחי ירדן משום שהושמעה ביקורת רחבה בתקשורת על כך שהמורדים משתפים פעולה עם מיליציות סלפיסטיות. ארהב נותרת ללא שיניים ורגלייםבתוך המלחמה ואובדן הבכורה מוציא אותה מדעתה. ארהב מחליטה ללחוץ על דוושת הדיפלומטיה בכל הכח ויוזמת סבב אחר סבב של שיחות שלוםתוך כדי ניסיון נואש לגרור את נציגי האופוזיציה הסורית והממשל לשולחן הדיונים. אובמה יודע היטב שנותרו רק שבעה חודשים לסיום הכהונה ועדיין אין סיבה טובה להיכנס לספרי ההיסטוריה.

ארהב רקחה ארגון גג העונה לשם הקבוצה הבינלאומית לתמיכה בסוריה” (ISSG) וליקטה בו ערב רב של שגרירים מכל העולם. הארגון מונה 20 מדינות ביניהן גם סין, קטאר, ערב הסעודית, הליגה הערבית, האום ורוסיה ומקום כינוסו נקבע לוינה באוקטובר 2015. מי שדווקא בלט בהעדרותו מהמסיבה היה הממשל הסורי והאופוזציה הסורית. עצם העובדה שבשעה שהדיפלומטים מפטפטים התותחים הסורים-רוסיים רועמים וקוטלים רבבות אדם לא הפריעה לגון קרי לכבד את המחלוקת של עמיתוסרגיי לברוב על רצונם של הרוסים לראות את אסד ממשיך את שלטון הדמים ולהרעיף אופטימיות לכל עבר לאמור - “אם אנו יכולים להגיע לכדי תהליך פוליטי, אז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם”. פרט להסכמות דיפלומטיות מקיר אל קיר על הצורך החיוני באחדות, עצמאות, שמירה על אופי חילוני ושלמות טריטוריאליתהועידה לא הותירה רושם רב על הצדדים הלוחמים בשטח. כך תרמה הועידה בעיקר להעשרת הארכיון ההיסטורי לצד ועידת זנבה הראשונה ביוזמת הליגה הערבית ביוני 2012, תכנית השלום של קופי אנאן במרץ באותה השנה ורבות נוספות.

אך גון קרי עדיין לא אמר נואש. בפברואר השנה, בשעה שחייליו של אסד ופוטין התרכזו בעיקר בפריצת המצור של המורדים בצפון סוריה ורשמו לעצמם עוד שורה של הישגים צבאיים, מתכנסת ועידת זנבה 3” בחסות מועצת הביטחון של האום וארגון הגג ISSG. שליח האום סטפן דה מיסטורה מזמין את המורדים שנשתלו על ידי ערב הסעודית – קואליציה של 34 ארגונים אסלאמים, לשאת את דבר האופוזציה הסורית והמשטר בדמשק בראשותו מוחמד אלוש. העובדה שאלוש, ראש הארגון הסלפי צבא האסלאםידוע ומוכר היטב על ידי רוסיה ואיראן כארגון טרור לא הפריעה לשליח האו”ם להזמינו כנציג רשמי ומעונב לועידה. צירי הועידה הגיעו לכלל החלטה מתוך החלטה 2254 של מועצת הביטחון של האו”ם שיש להפסיק את פעולות האיבהולהבטיח את אכיפת הפסקת האש בתוך שבוע באופן מוחלט. התכנית המקורית והשאפתנית לועידה הייתה להגיע לכלל החלטה על גיבוש ממשלת מעבר זמנית בסוריה, חוקה חדשה ונשיאות חדשה בהשגחת האום. וכן כינון בחירות פלרמנטריות במדינה בתוך 18 חודשים.

דווקא הכורדים העיראקים (רוגובה), שהצליחו להקים אוטונמיה זמנית בשטחים נכבדים בצפון סוריה לא הוזמנו לועידה בשל לחץ שהפעילו הטורקים. העובדה שבאותו השבוע ממש היו עסוקים בהפצצות של מטרות כורדיות (Y.P.G) בצפון סוריה לא הפריעה לארה”ב לקבל את עמדתה. החלטה זו לא הפריעה גם לבשאר אסד להצהיר באותו השבוע ממש על מחויבותו הלאומית להחזרת השליטה בכל שטחה של סוריה, להתחייב לדרך המלחמה הבלתי מתפשרת עד להכנעה גמורה של הטרור” (“טרוריסטהוא לדידו של אסד – כל מי שמחזיק בנשק) ולכנות את באי הועידה בוגדים וטרוריסטים”. לגבי שאר הגורמים השולטים בשטח כגון המדינה האסלאמית (ששולטת בפועל על 50% משטחה של סוריה) או גבאת אל-נוסרה (השולט על מובלעת בצפון מערב סוריה) – אין בכלל מה על מה ועם מי לדבר.

יוזמת הפסקת פעולות האיבהאכן הביאה לידי רגיעה יחסית בשטח כאשר נאכפה לפרקים רק על ידי ממשל אסד, רוסיה וחלק מהמורדים המתונים. אך לפני כשבועיים התפוצצה ביתר שאת. רוסיה חזרה להפעיל ארטילריה בשיתוף עם סוריה תחת האמתלה של מלחמה בטרור” – בשעה שהטרור הסלפי עצמו לא פסק לרגע. ההפצצות על מרכזי אוכלוסיה בחאלב היו הדדיים ונרשמו גם מצידם של המורדים“. מסתבר שתהליך השלוםמכניס את כל הצדדים ללחץ – הם רוצים לקטוף כמה שיותר הישגים צבאיים לפני שחלון ההזדמנויות נסגר וכך באופן אירוני ומוכר למדי, “שיחות השלוםמביאות לידי הסלמה חריפה בשטח ומעלות את קרבן הדמים.

בעיתונות הערבית דווח לאחרונה, כי מתקיים בין ארהב לרוסי ערוץ חשאי של שיחות, שבו חלה נסיגה מסוימת בהחלטתה של ארהב להדיח את אסד מהשלטון בסוריה ולאפשר לו בקונסטלציה כזו או אחרת, להשאר כנשיא בעת קיומה של ממשלת מעבר. ואולי אף אם ייטיב לתמרן, להבחר בבחירות המתוכננות בסוריה בתוך 18 חודשים. אם הדיווחים אכן נכונים, מדובר בנסיגה מהותית מהעמדה האמריקנית הראשונית המראה כיצד עשתה את כל הדרך מתמיכה במורדים המתונים בתחילת המלחמה דרך עיגון מעמדה של איראן כמעצמה גרעינית ועד לעיגון מעמדה של רוסיה כפטרונית של סוריה והפוסקת העליונה בסכסוך. כבר נוכחנו כיצד אמריקה זה מכבר חרטה על דגלה את הסיסמא הסכם בכל מחיר“, והתוצאות מדממות בשטח.

שלושת הפרות הקדושות של השמאל הרדיקלי ; או: איך קיבל אבו מאזן מעמד של הממי הלאומי בשמאל הישראלי

יש בשמאל הישראלי איזו משיכה פנימית לעלות לרגל אל המוקעטה שברמאללה, אם על מנת להניח זרים על מקום קבורתו של ערפאת במוזולאום המפואר שנבנה לכבודו, ואם על מנת לצלם ראיון אמיץ וכנהעם יור הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולהתחבט בשאלת המיליון האם אבו מאזן הוא פרטנר או לא. בראיונות אישיים מסוג זה שקיימה השבוע אילנה דיין עם אבו מאזן נשאר על השפתיים טעם מתוק, או אם תרצו, טעם חמצמץ של תחושת החמצה. אבו מאזן מוליך אותנו במשעולי חלום השלום ואנו יוצאים משם חבולים מעודף של הלקאה עצמית – נדמה לרגע ששומה עלינו כולנו להתבייש, להתבייש יחד עם אילנה על כך שהחייל בחברון ירה במחבל, להתבייש שאנחנו לא נותנים כלום‘, שנתניהו לא מוכן להיפגש‘, ואולי הגיע הזמן לצאת באיזו תהלוכה למען השלום. בתוך הלב או התודעה פנימה הולכות ומתחזקות אצלנו כל מיני אמונות תפלות, אלו, שלושת הפרות הקדושות של השמאל, מיתוסים משיחיים שקוראים לשלום עכשיו. הגיע הזמן להלן לשחוט אותן שחיטה כשרה, אחת לתמיד.

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל
מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מיתוס מספר 1:

אבו מאזן אינו תומך בטרור

תשאלו כל אחד מחבורת מומחי הביטחוןחביבי התקשורת על אבו מאזן והם ישיבו מיד בנימה ספק רצינית ספק מלומדת – יש תיאום ביטחוני אדוק, אבו מאזן נאבק בטרור לצד ישראל, אבו מאזן הוא טוב לישראל.

לעומת קודמו בתפקיד ערפאת שהאמין בכל לבבו ומאודו במאבק המזוין אכן אבו מאזן מאמין בהפסקת המיליטירזציה של האינתיפאדה“, דהיינו בהסרה שלמה של הרכיב המזוין במאבק הפלסטיני. בראיון לרשת LBC אבו מאזן מסביר שהסיבה לחוסר האמונה שלו במאבק מזוין היא בשל העובדה ש-“אנו לא יכולים להתעמת עם ישראל באופן צבאי. ישראל יכולה לעמוד מול כל מדינות ערב1. במקום אחר אבו מאזן מדגיש שהאינתיפאדה לדידו היא חובה כחלק מההתנגדות (מוקאוומה) וכן מול הכיבוש ניתן לעמוד רק באמצעות הפגנות, אבן ואמת2. אבו מאזן חזה במו עיניו איך השוטרים הפלסטינים החמושים לאחר אוסלו כיוונו את הנשק נגד צהל במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה של אוקטובר 2000 ואז באיבחת פעולה צבאית אחת צהל כבש בחזרה את כל ערי הגדה בחומת מגן ב-2002. אבו מאזן הסיק שהטעות הייתה אסטרטגית, הוא היטיב לזהות את כובד המשקל שמפעילה ארהב על ישראל בכל פעם כדי לבצע עוד ועוד ויתורים לטובת הפלסטינים, והוא היטיב לזהות שהשימוש הפלסטיני בנשק לא רק שלא משיג את מטרתו אלא גורם להרס עצמי ומספק נשק של לגיטימיציה לצד הישראלי.

כך הגיע אבו מאזן לכדי מסקנה אסטרטגית שכדי לצבור נקודות במאבק הפלסטיני הוא צריך לזנוח את המאבק המזוין. אך בשעה שהאסטרטגיה השתנתה, תכלית המאבק לא השתנתה כלל אלא רק למראית העין. באמנה הלאומית הפלסטינית משנת 1964 נכתב תחת סעיף 15: “שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני.”, ובסעיפים 19,20 ו-21 מודגש כי אשף מתנגד כליל לקיומה של מדינת ישראל, לתכנית החלוקה, להצהרת בלפור, ובכלל הציונות יסודה בגזענות, פאשיזם ואימפריאליזם. במהלך אוסלו ערפאת הצהיר שהסעיפים ששוללים את קיומה של מדינת ישראל בטלים, אולם עד היום אין בידי ישראל אך נוסח מתוקן ורשמי של האמנה.

מסעיפי האמנה אנו נמצאים למדים שבסיסו הרעיוני של אשף הוא התנגדות מוחלטת לכל קיום אימפריאליוציוניבאדמת הקודש‘ (הווקף) של פלסטין‘. אך האם שאיפה זו השתנתה עם השנים?

האמת היא שפרט לדמיונם הפורה של חוגים מסוימים בשמאל, הפלסטינים אף פעם לא הבדילו באופן מהותי בין פלסטין של 67 לפלסטין של 48, מבחינתם, פלסטין היא חטיבה אחת קדושה, ערביי-ישראל לתפיסתו של אבו מאזן אגב, הינם ודאי פלסטינים אך תפקדים במאבק הוא חשוב הרבה יותר ממאבק מזוין – הם צריכים להישאר נאמנים להתנגדותולשרת את האינטרסים הפלסטינית מתוך ישראל, וכך בדיוק הם עושים בנאמנות רבה, ראה ערך אחמד טיבי, חנין זועבי,

התקשורת הפלסטינית מקפידה לכנות את ירושלים ירושלים הכבושה‘, ולקרוא לצפת - ‘צפת הכבושה‘, ולהקפיד ולהשתמש בשמות הערביים שעל שרידיהם הוקמו ישובים יהודיים, אפילו על גבי הלוגו הרשמי החדש שעוצב לפתח לרגל יום השנה ה-48 מתנוססת מפה של פלסטין השלמהבצורת כאפיה3. אפילו אבו מאזן עצמו השיב בראיון (שסותר אגב דברים שנאמרו בראיון לתקשורת בישראל) שהוא מקווה שאוכל להגשים את חלומי לשוב לצפת”. אלו הן רק מספר ראיות מצומצם מאוד להדגים את הנחת היסוד הטבעית – אין שום סיבה טובה לאמין שאשפ זנח את שאיפתו לחסל את מדינת ישראל, לכל היותר חבש מסכת ידיד מאולתרת כשניצב מול המצלמות ובמשך השנים למד כיצד לתמרן את השחקנים בזירה הפוליטית כדי לצבור נקודות והכרה במסגרת ההתנגדותשכעת במקום לדבר על התנגדות מזוינת של מליציות חמושות לחיסול מדינת ישראל אפשר לדבר על כינון מדינה פלסטינית נקיה מיהודים לצד מדינה יהודית המוצפת בכמה מיליון פליטים פלסטינים, כלומר מיעוט בתוך רוב פלסטיני. במילים אחרות – פלסטין אחת גדולה הכוללת את הגדה המזרחית (ירדן) עם מיעוט יהודי בתוכה שיזכה בחסד זכויות הדימים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב – יושלך הימה.

כך למשל, בראיון האחרון עם אילנה הצופה קיבל רושם נפלא שחבורת המודיעין המסכל של אבו מאזן מחטטת רגליה בבתי הספר בחיפוש אחר סכינים להלן -

אבו מאזן: שאני אדע שיש לו סכין ואשתוק על זה?! את יודעת, אנחנו, שירותי הביטחון שלנו, נכנסים לבתי הספר כדי לחפש בבתי הספר, בתיקים של התלמידים, לבדוק אם יש להם סכינים. אתם לא יודעים את זה. באחד מבתי הספר מצאנו 70 ילדים וילדות שנשאו סכינים. לקחנו מהם את הסכינים, דיברנו איתם ואמרנו להם שזו טעות. “אנחנו לא רוצים שאתם תהרגו ותמותו“. “אנחנו רוצים שאתם תחיו וגם האחר יחיה“.

אילנה דיין: אבל לאחר מעשה הם הופכים לשאהיד או שאהידה, מהללים אותם

אבו מאזן: סליחה, כשהוא מת

אילנה דיין: הם מקבלים מכתבי ניחומים ממך, והם מקבלים פיצויים, והופכים לקדושים

אבו מאזן: כשהוא מת, הוא שאהיד. כשהוא מת, הוא הופך לשאהיד. שאהיד

אילנה דיין: אבל אז הוא הופך לדוגמא בשביל הבא בתור

אבו מאזן: לא, לא.

אילנה דיין: הוא מודל לחיקוי. ואז עוד אחד רוצה להיות כמוהו.

אבו מאזן: כשהוא מת, זה כבר עניין אחר. עניין אחר. אני לא רוצה שהוא יהיה שאהיד. אני רוצה שהוא יחיה.

אילנה דיין: האם היה רגע

אבו מאזן: אבל אחרי שהוא מת, זה נגמר. אני לא יודע לאן הוא הולך. אז אל תתחשבנו איתנו על זה.

בראיון שנתן אבו מאזן לטלויזיה הרשמית של הרשפ ב-14 בפברואר 2005 הוא הודה במפורש שהרשות שלחה את המחבלים כדי להרוג: “אני דורש את שחרור האסירים מכיוון שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו – אנחנו – פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות [..] זאת מלחמה, ובמלחמה, אתה פוקד על החייל להורג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות4

מקור:

אבו מאזן לא מכחיש גם בראיון עצמו שהוא אינו מהלל מות קדושיםשל מחבלים כשאהידים, שהם למעשה, גיבורי תרבות לחיקוי ולהערצה, התירוץ הדחוק של אבו מאזן כאן הוא כשהוא מת, זה כבר עניין אחר”, על איזה עניין אחר אבו מאזן מדבר? כנראה שלא על היאוש מהכיבוש, הוא מדבר על מצוות הגיאהד של כל מוסלמי, על האיסתישיהאד” (מות הקדושים), דהיינו, שהמוטיביציה העיקרית לביצוע פעולות טרור איננו היאושאלא דווקא ערך דתי עליון שהוא טאבו דתי בחברה האסלאמית.

בדצמבר 2009 נערך טקס ממלכתי בחסות הרשפ לציון חמישים שנה להולדתה של השאהידה דלאל מוגרבי שהובילה את פיגוע אוטובוס הדמיםבכביש החוף במרץ 1978 שבו נרצחו כ-35 ישראלים ו-71 נפצעו. אחמד קריע, בכיר בפתח, נשא דברים אלו בטקס הועידה השישית של הפתח:

ולגיבורה השהידה דלאל כל התהילה, כל התהילה,

כל התהילה וכל האחיות פה הן אחיותיה של דלאל”5

אבו מאזן וחבורתו ברשפ לא מסתפקים רק בדמותה של דלאל מוגרבי ועוסקים באופן שוטף בהנצחת שמותיהם של טרוריסטים רבים בבתי ספר תיכוניים, בכיכרות, ברחובות ובאירועי תרבות בנוסף למימון שוטף למשפחות המחבלים לפי מדרגות שכרביחס לעוצמת העמליה‘ (פעולת הטרור) – ממש כמו עם ביטוח לאומי אצלנו, או שבכלל לא.

מיתוס מספר 2:

הטרור הוא תוצר של חוסר תקווה ויאוש מהכיבוש

זה המיתוס הקדוש והשקרי ביותר של הפלסטיניםושל השמאל. ניתן לטעון לכל היותר שהכיבושהוא רכיב אחד בשורה ארוכה של מניעים שכולם בסופו של דבר מטופחים על ידי החברה הפלסטינית, ערכיה ומוסדותיה.

אילנה דיין:אז למה זה ממשיך לקרות?

אבו מאזן: תשאלו את עצמכם למה הילד הזה, בן 15, לוקח סכין ויודע שהוא הולך למות, ובכל זאת הולך. תשאלו את עצמכם למה. זה מפני שאין לו תקווה.

חשוב להתעכב על הנקודה הארכימדית הזו בדיון: הטרור לא נובע מכיוון שאין תקווה, הטרור הוא התקווה, הוא התקווה לגן עדן שבו שבעים בתולות, הוא התקווה לתהילת עולם, הוא התקווה לשיפור המצב הכלכלי ושיקום כבודה של המשפחה בחברה הפלסטינית, הוא התקווה – מכיוון שיש מי שנותן את התקווה הזו.

בדרשה אופיינית שנישאה ביום שישי בטלויזיה הפלסטינית במאי 2003 על ידי השייחאברהים מודייריס אפשר להתרשם מהתקווה שטופחה בלבבות ההמונים -

השהיד, הו עבדיו של אללה, איננו מת ככל המתים. יתירה מכך, אין לנו זכות לומר עליו כי הוא מת. וזאת, על פי ציווי מעל הרקיע השביעי, מאת אללה עצמו לשהידים, מתוך כבוד לשהידים. הדבר נזכר בשתי סורות בקוראןאללה אוסר עליכם לומר כי השהיד הוא מת, והוא אומר [בקראן]: “אל תאמרו כי מי שמת למען אללה, כי הם מתים אלא הם חיים ואתם אינכם מרגישים“.

מי שנלחם למען כך שדברי אללה יהיו העליונים, הרי שהוא [נלחם] למען אללה. ולכן, השהידים הללו, חי אללה, האם לא ראוי שיימחל [לשהיד כזה] עם הקזת הדם הראשונה ממנו? האם לא ראוי השהיד שיינצל מייסורי הגסיסה, מאותם ייסורי מוות שעליהם אמר הנביא: המוות כרוך בייסורים שאין אדם הניצל מהם, מלבד השהידים. אפילו הנביאים, השליחים והמלאכים ביום מותם אינם ניצלים מהם. אולם השהידים ניצלים מייסורי המוות וזהו אחד מן הניסים של השהידים. האם לא ראוי לשהיד כי יינשא ל-72 [בתולות] שחורות העין? האם לא ראויה משפחתו של השהיד שהוא ילמד דברי זכות על 70 מבני משפחתו? האם לא ראוי לשהיד שילבישו אותו בבגדי כבוד ביום תחיית המתים? האם לא ראוי לשהיד שרוחו תחיה בקרביהן של ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד? האם לא ראוי השהיד שבאותה העת שאללה ישאל אותו מה רצונך, הוא היחיד שיענה באותה העת: אני רוצה שיחזירו אותי אל העולם הזה על מנת שאיהרג למענך עשר פעמים, [..] השהיד- די לו בכך שהוא איננו חש את מכת החרב או את כאב המוות או ההריגה

השייח באמנות רטורית מכשיר את הלבבות וסולל את הדרך הפסיכולוגית לטרור, הוא מטפל בפחד מהכאב ומהמוות שהרי כולנו בסופו של דבר נמות אולם אך ורק השאהידים קיבלו את הזכותלהניצל מהיסורים, ולא רק, אלא גם שהם רוצים לחזור על ההתאבדות עוד עשר פעמים תמימות מרוב שהיא מסבה לשאהיד עונג צרוף ואלוהי. השייחלא מספק ברטוריקה השקרית הזו אלא גם מגייס את מלוא תשוקות המין והחסכים העצורים שלהם שכן הם הולכים להינשא ללא פחות מאשר 72 בתולות שחורות עין‘, אפשר כבר להתחיל לדמיין את סצנות הסקס בקרבת ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד“, וזה רק חלק קטן מתוך הדרשהאו שמא נאמר, שטיפת המוח והסטת ההמונים להתאבדות בשביל לקדם מטרות פוליטיות ולהשליט פחד וטרור.

ובכלל יש לציין כי לאורך כל ששת החודשים האחרונים שנשטפו במבול של מפגעים בודדים“, לא נמצא שום קשר עקיב ורציף בין מדד סוציו-אקונומי לבין הטרור. המפגעים מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה, עסרא עביד למשל שביצעה את הניסיון לרצח בתחנה המרכזית בעפולה באוקטובר 2015, היא סטודנטית לתואר שני והמניע למעשה היה ככל הנראה אהבה נכזבת“.

נערות רבות מוצאות במעשה הטרור מפלט מלחצים והאשמות בתחום המיני כמוצא יחיד מרצח על רקע כבוד המשפחה. נערים רבים ואף ילדים רבים יצאו למסעות רצח לא בשל הכיבושוהיאוש המדיניאלא כי רצו להיות מפורסמים כמו השאהידים הסלבים שראו בפייסבוק ובסרטונים בוואטצאפ וברור כי ילדים ונערים שיוצאים למסעות רצח הם קודם כל קורבן ציני של החברה הבוגרת סביבם שמעודדת אותם, למרות שמטבע הדברים הורים רבים שומרים על ילדיהם – יציאה לטרור עשויה להיות ביטוי לנתק משפחתי והזנחה חינוכית.

כך המסר שעובר לצעירים הוא כפול – המסר הרשמי של הממסד וההורים – אל תנהגו באלימות, המסר שחי ובועט הן על ידי הגלוריפיקציה של השאהידים והן על ידי התרבות הדיגיטלית – אלו קדושי החברה, כך נוצר מתח פנימי אצל הצעירים שמתאפיינים בעיקר בקלות הדעת ובזילות בערך החיים בין המסר הנורמטיבי לאידיאליסטי. כך הנועזים, האמיצים מן הקצה האחד חוברים לאלו שהזיקה המשפחתית שלהם נחלשה בסיבות כאלו ואחרות ולאלו שנמצאים במצוקה נפשית אישית או חברתית – לגורל מקודש אחד – מות הקדושים.

מיתוס מספר 3:

השלום נכשל כי ישראל לא הייתה מוכנה ללכת לקראת

השמאל הישראלי, ככל שהוא יותר רדיקלי“, כך הוא יותר שטוף בהונאה העצמית הזו שמקור כל הצרות בעולם נעוץ בממשלת נתניהו הנוכחית או בהעדר נתניהו על הכיסא, הצרות מקורן במשלת הימין התורנית שבשלטון ואין מניעה שהרדיקלים באמת ינעצו קלשוניהם גם בממשלת השמאל שבשלטון שהרי לתפיסתם היא רק השלוחה המבצעת של הימין.

תחושת אשמה עצמית שמקבלת משנה תוקף אל מול אובססית הרדיפה את נתניהו, שרגליה נעוצות עוד באדמת הגלות באירופה, הפכה להיות אובססיה כל כך גדולה שאפילו בעיתון הארץ התריעו על רצח האופישנעשה לנתניהו לקראת הבחירות במרץ 20156. הפלסטינים מצדם חוגגים בעונג רב על רגשות האשמה העצמית הפתולוגיים שלנו כי הן מתיישבות מצוין עם הנטיה הפתולוגית שלהם להתקרבן ולהטיל את האשמה על המערב הקולוניאליכנהוג במדינות האסלאם. שילוב של שני צדי הנטיות הפתולוגיות זו בזו יוצר רומן דביק בל-ינתק.

בואו נראה אפוא כיצד אבו מאזן מסביר לאילנה ולעמו את הסיבה לכשלון המומ עם ישראל -

אילנה דיין: האם אתה יכול לדבר רגע, אדוני הנשיא, לא כפוליטיקאי, אלא כבן אדם שחי את ההיסטוריה הכאובה הזו גם של הישראלים וגם של הפלסטינים. דבר אל הישראלים שחושבים שבכל פעם שאנחנו עושים ויתורים, אנחנו מקבלים בתמורה עוד גל של טרור.

אבו מאזן: מתי עשיתם ויתורים? תני לי דוגמה אחת.

אילנה דיין: בקמפ דיוויד, בהתנתקות

אבו מאזן: מה יצא מקמפ דיוויד? שום דבר. לא קרה שם כלום.

אילנה דיין: ברור שלא קרה כלום, כי אתם לא הייתם מוכנים.

אבו מאזן: תשאלי את ברק, שעכשיו גידל כבר זקן, תשאלי אותו איזו הצעה הוא הציע לנו.

אילנה דיין: אז הישראלים שמאמינים שגם ברק, גם שרון וגם אולמרט הלכו כברת דרך ולא קיבלו דבר בתמורה. מה הם לא מבינים?

אבו מאזן: לא, לא, לאשרון לא נתן כלום. ברק לא נתן כלום.

אולמרט, כן. ישבנו יחד, בארבע עיניים. היינו קרובים מאוד זה לזה. קרובים מאוד.

אילנה דיין: וזה היה יכול לקרות.

אבו מאזן: עם אולמרט, כן.

אילנה דיין: וזה לא קרה.

אבו מאזן: זה לא קרה כי הוא הוגש נגדו כתב אישום.

מה שתמוה כל כך בקטע הזה, הוא עומק הגיחוך שהוא מעלה אצל הקורא הבקי בפרטים ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, היסטוריה שאבו מאזן מכיר באופן אינטימי ממש. הרי היה זה אבו מאזן בכבודו ובעצמו שטען שאוסלו הייתה טעות הגדולה בחייה של ישראל, כך אמר במהלך הרצאה שנשא ביולי 2002 מול ראשי הפתח -

ישראל [..] ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באשפ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור? […] בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות]7

הנה כי כן, אבו מאזן אומר כאן במפורש שהפלסטינים דווקא הם אלה שלא נתנו כלום, בדיוק הפוך ממה שהוא אמר אמש לאילנה. מי הוא אבו מאזן האמיתי? אבו מאזן של הראיון עם אילנה או אבו מאזן כפי שהוא מול ראשי הפת”ח? דו-לשוניות זו היא אופיינית לצד הפלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מתפיסת ההתנגדות, אין כאן שום דבר חדש אלא הליכה שמרנית בתלמו של אבו-עמאר.

בועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 ערפאת שלל הצעה מרחיקת לכת של אהוד ברק הכוללת גם את חלוקת ירושלים, 90% עד 93% מהשטחים וזכות שיבה מצומצמת ופיצויים לפליטים וכל זאת בשביל הדרישה לבעלות פלסטינית בהר-הבית, ברק אפילו אמר כן למתווה קלינטון שכלל 94% אחוזים מהשטח ובינאום המקומות הקדושים וערפאת נשאר בעקשנותו, שמונה שנים לאחר מכן אולמרט מציע לאבו מאזן הצעה חסרת תקדים – כל שטחי יוש, מעבר בטוח בין עזה לשטחים, פיצויי שטח ממערב לקו הירוק כנגד גושי ההתישבות, חלוקת ירושלים וויתור הריבונות הישראלית על כל העיר העתיקה והעברתה לפיקוח בינלאומי, קליטת 5000 פליטים פלסטינים ומנגנון פיצוי כספי ליתרה – אולמרט מציג לאבו מאזן מפה ומבקש, שלא נאמר ממש מתחנן ממנו לחתום עליה, אך אבו מאזן מסרב.

לקראת הסיבוב הבא ב-2010 מול ממשלת נתניהו לאחר הקפאה של עשרה חודשים בבנית התנחלויות אבו מאזן מאיים להפסיק את המשא ומתן אם לא תוקפא שוב הבניה בהתחלויות ומסרב להצעה להקפיא את הבניה בהתנחלויות תמורת הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. המשא ומתן מופסק לשלוש שנים.

ב-2013 מתחדש שוב המשא ומתן מול ממשלת נתניהו שהפעם מופעל לחץ כבד על ישראל לשחרר 104 אסירים פלסטינים, ישראל משחחרת סהכ 78 אסירים פלסטינים עם דם על הידים. הפלסטינים מוצאים עצמם מחוזרים כל כך אחרי האמריקאים והישראלים ורואים איך בכל קדנציה של ראש ממשלה ישראלי מרחב הויתורים רק גדל וההצעות רק משתפרות לטובתם, המצב הגיע לאבסורד עד כדי כך שבאפריל 2014 הפלסטינים דורשים להכיר במדינה פלסטינית שמזרח ירושלים היא בירתה ולשחרר עוד 1,200 מחבלים מבתי הסוהר בישראל רק עבור השתתפותם במשא ומתן, מסתמן שתג המחיר לתהליך השלוםרק הולך ועולה מבלי שהפלסטינים צריכים לוותר על דבר, רק להתמיד בסירובם ולהנות מחוות שחרורי האסירים וההצעות הנדיבות רק כדי שאלו האחרונים יואילו בטובם לשבת סביב השולחן. הרי ברור, שאם הפלסטינים היו מעוניינים באמת להקים מדינה הם היו כבר עושים זאת ממזמן. אך יתכן מאוד שזה לא באמת מה שאבו מאזן מעוניין בו.

ב-1982 אבו מאזן מגיש את עבודת התזה שלו לאוניברסיטת פטריס לומומבה שבמוסקווה שלאחר מכן יוצאת לאור ב-1984 בירדן תחת הכותרת הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאציים להנהגת התנועה הציונית”, בספר נטען בין היתר כי בשואה נרצחו כמה אלפים בלבד וכי הנאצים לעולם לא הפעילו תאי גזים.

יש קשר ברור בין הניסיון של אבו מאזן להכחשת השואה או צמצום ממדיו תוך כדי קשירת הציונות עם הנאציזם לבין תנועת ה-BDS בהובלתו או עצם העבודה שהוא מכחיש את ההיסטוריה היהודית של בית המקדש - זהו הפרק הראשון בתולדות ההתעררות הלאומית הפלסטינית – הכחשת השורשים היהודיים של ארץ ישראל, שלילת הלגיטימציה למפעל הציוני והשחרת פניה של היהדות והציונות בעולם. התנועה הלאומית הפלסטינית לא קמה כדי להתקיים לצדה של מדינת ישראל, היא קמה בדיוק כפי שמתואר באמנה הפלסטינית – על מנת להחליף את מדינת ישראל.

שלמה בן-עמי שהשתתף בדיוני ועידת קמפ דיוויד עם ברק ב-2000 אמר בראיון עם עיתונאי הארץ ארי שביט -

בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.

1אל-חיאת, (לונדון), 1.10.2002. המקור אצל ממרי : http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=1429

2שם

3 http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=8165

4 http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=709&fld_id=709&doc_id=4857

5https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%9C%D7%90%D7%9C_%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%91%D7%99

6http://www.themarker.com/opinion/1.2573718

http://www.maariv.co.il/journalists/journalists/Article-467942

7http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=1429

מומחי המזרח התיכון, חלק ראשון; האיוולת של מחזרי שושלת אסד

מה שמגרה אותך להביט בהם, בכל הפילוסופים, למחצה באי-אמון, למחצה בלגלוג, הינו נובע מכך, ששוב ושוב הם מתגלגלים לפניך בתומם – כה רבות וכה קלות הם כושלים ונתעים [..] כל אימת שמישהו יגע, ולו רק נגיעה רחוקה, בבעיית האמיתיות, כולם מעמידים פנים כאילו וגילו את השקפותיהם האמיתיות והגיעו אליהן מתוך פיתוח עצמי של דיאלקטיקה קרה, צרופה, אלוהית באדישותה; בעוד אשר באמת, רק איזה משפט קדום הוא, איזה רעיון-פתע, איזו הברקה“, איווי-לב אשר נופה ואשר הופשט, שבדיעבד הם מתייצבים להוכיח אותם בראיות הנמצאות להם. כל כולם אינם אלא עורכי-דין, אם כי אין הם רוצים להודות בכך, ועל פי רוב גם פרקליטים שנונים לדעותיהם הקדומות, אשר בפיהם הם מכונות אמיתיות” [..] אותה התחסדות נוקשה ומהוגנת כאחת של קאנט הזקן,

ניטשה, איני מאמין ב"יצר הדעת" שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי"
ניטשה, איני מאמין ב”יצר הדעת” שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי”

שבה הוא מושך אותנו לשביליו הנפתלים, [..] המוליכים שולל עד לצו הקאטגורי” [..] הנה גם אותו הוקוס פוקוס שבצורה המתמטית, בה אפף שפינוזה את הפילוסופיה שלו [..] בה הסווה ושריין אותה כבפלדה [ כדי להרתיע כל תוקפן ] אשר יעז לשים עינו באותה בתולה בצורה, בפלס-אתינה זו [..] לאט לאט נתחוור לי מה היתה עד כה כל פילוסופיה גדולה; התוודותו של מחוללה, [..] שהמגמות המוסריות, שבכל פילוסופיה, היוו את גרעין החיים האמיתי, שממנו מדי פעם עלה וצמח הצמח כולו. ואכן, כל הרוצה להבין כיצד באו לעולם הטיעונים המטאפיסיים המרוחקים ביותר של איזה פילוסוף, ייטיב לעשות אם יקדים וישראל: לאן מועדות פני המוסר שלהם (כלומר: שלו)? מכאן, שאיני מאמין ביצר הדעתשהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר, הנוהג כאן כבכל תחום אחר, בהשתמשו בדעת בבחינת כלי1

הספקנות השורשית של ניטשה הביאה אותו להרהר על טיבה של כל פילוסופיה גדולה, והוא מוצא אותו לא אחרת מאשר התוודות של מחוללה“, דהיינו, אפילו תיאוריות קוהרנטיות ומאלפות, מדעיות מדוקדקות ואמפיריות הן אינן אלא מסמך הוידוי של העמדה הנפשית של המשורר, ההוגה. ויותר מכך, ככל שמנסה ההוגה להרצות את תורתו באופן אמפירי יותר כך הוא מסגיר שתורתו שרירותית יותר כעמדה אתית נפשית וראשונית, כנער האוחז מורעל בדוקטרינה אוטופית. טיול קצר ברחבי הארכיון הדיגיטלי יכול לספק לנו שורה של דוגמאות המוכיחות עד כמה אבסורדית נראית היום דעתם של מומחים, בעוד שבשעתה נתפשה ככמעט קונצנזוס.

אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000
אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000

דר אלי פודה, מזרחן בעל שם ומרצה באוניברסיטה העברית בחוגלמזרח תיכון, מחזיק טור דעה בהארץומפרסם מאמר תחת הכותרת מי רוצה שלום עם סוריה2 בדצמבר 2009 ובו מטיל את האחריות להעדר שלום עם סוריה בממשלות ברק, שרון ונתניהו, הוא מנתח ברוב מומחיות את המשטר הסוריה ומעריך כי שביחס לזירה הפלסיטנית, “הזירה הסורית בשלה יותר לפתרון הסכסוך, הזירה הפנימית בסוריה אינה שסועה כמו הפלסטינית, יש לכאורה עם מי לדבראז כך שהסיבה היחידה לדידו שלא נעשה הסכם קשור לאי יכולתם של ראשי הממשלה בישראל לקבל החלטה בשאלת הנסיגה מהגולן“, איך לא, טוען המזרחן המומחה, מה שחסר להם זה קורטוב של מנהיגות, אומץ לב להוביל את הספינה לחוף המבטחים של הסכם שלום עם סוריה, והסיבה שהם לא רוצים לסגת מסוריה, היא ודאי שלא ביטחונית או שמא חשש מטעות היסטורית שבה ישראל תאבד נכסים טריטוריאלים במדינה כל כך פיצפונת, או שמא בריאותו הרופפת של חאפז אל אסד עשויה לעלות סימני שאלה לגבי יציבותה של סוריה שמיעוט עלאווי שולט בה. אלא שהבעיה האמיתית היא שהם חוששים מההשלכות האלקטורליות של מהלך כזה בשל המעמד המיוחד של הגולן בדעת הקהל הישראלית“. ככל הנראה שכח דר פודה את ההצעה הנדיבה של אהוד ברק לאסד בשנת 2000 לקבל את כל רמת הגולן למעט רצועת חוף מזרחית של 10 מטרים, עם תיקונים ופיצויים שיעניקו לאסד סהכ 105% מכלל השטח שנכבש במהלך ששת הימים3, ברק היה מוכן לתת לסורים גישה מלאה לרחצה ושיט בכנרת, אבל אסד בכלל לא היה מוכן לשמוע, והשיחה בינו לבין קלינטון בנושא בועידת גנבה, הגיעה לידי מבוי סתום לאחר כעשר דקות. כנראה לכך התכוון דר פודה שהוא כותב שראוי להסיר את המסווה מעל סיסמאותיהם של פוליטיקאים ישראלים, המדברים גבוהה גבוהה על חשיבות השלום עם סוריה אך אינם מוכנים להידרש למחיר ששלום כזה יגבה“.

המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011
המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011

רוח האביב הערבי פורצת במלוא עוזה, בדצמבר 2010 פורץ גל מהומות בתוניסיה שמביא לידי שורה של מחאות בעולם הערבי, חאפז אל אסד כבר איננו בין החיים והשלטון עובר לבנו באשר. המציאות ההיסטורית לא מפריעה לרגע לדר פודה לפרסם עוד מאמר תחת הכותרת לרקוד עם סוריה4 בינואר 2011 ובו הוא מנתח לעומק את תפיסת עולמושל באשר אסד לאמורו מזהה בה נכונות למומ וחתימה על הסכם שיביא לנסיגה מלאה עד לגדות הכינרת,   אם רק היו נותנים למר פודה בעצמו לנהל את המו”מ אפשר שהיה מגלה אומץ לב וחותם כבר על המסמכים המיוחלים ומביא שלום וששון לארצנו . פודה מציין גם כמה קשיים או אתגרים קטנים למהלך – איראן הגבירה את השפעתה בסוריה, אך אין לדאוג מקומה הטבעי של סוריה במערכת האזורית הוא עם מצרים וסעודיה, ואין מניעה שהיא תחזור למקום זה בהינתן התמריצים הטבעיים“, אתם מבינים? יש בעיה קלה של השפעה שיעית על אסד מאימפריה פרסית סמוכה לו המחזיקה צבא סדיר בתוך ארצו, אך אין לדאוג, עם קצת חינוך אמריקאי ישראלי אסד יחזור לחיקם של הטובים והמתונים. חכמת הבדיעבר מעניקה את נקודות הזכות לזהירים והפסימיים – רק חודש לאחר מכן (ינואר 2011) פורצת מהפכה במצרים שמעלה את שלטון האחים המוסלמים, וארבעה חודשים לאחר מכן המשטר הסורי מתחיל לירות ברחובות בדרעא נשק חי במפגינים ואט אט פורצת שם מהומת אלוהים ואש שמתלקחת לכל עבר.

נסיים עם פסקה מאירת עניים אחרונה מאת המזרחן המומחה שלאחריה יפה השתיקה ויואיל הקורא רק לדמיין לרגע אחד איפה הייתה ישראל היום אם הייתה פועלת לפי עצה זו:

בהתבסס על העבר, סביר להניח שסימני הקידוח הנוכחיים במסלול הסורי יתגלו כעקרים, שהרי הרכבה הנוכחי של הממשלה אינו מרמז על פוטנציאל לניצול ההזדמנות. אולם החלטה אמיצה אחת תוכל לשנות את מאזן הכוחות במערכת האזורית לטובת ישראל, ולהכות את כוחות האיסלאם הרדיקלי בראשות איראן מכה ניצחת. היכן המנהיג הישראלי שיהיה מוכן להרים את הכפפה?

1מעבר לטוב ולרע, פרידריך ניטשה, הוצאת שוקן, עמ‘ 17-18

2http://www.haaretz.co.il/1.1293407

3חרקירי, רביב דרוקר, עמ‘ 101, 107

4http://www.haaretz.co.il/1.1155475

על הטרור הסמוי מן העין

נפתח בדברים מאת יובל בן עמי כתב באתר האולטרה-שמאל-רדיקלי, `שיחה מקומית` –

אתמול למדתי משפט יפה של אדוארד סעיד המימד המכונן במאבק הפלסטיני לתולדותיו הוא הרצון להיראות“. הפלסטינים הם עם שקיומו מוכחש על ידי העם השולט בו, ושגורלו המאוד לא פשוט מוגדר לא רלוונטי“. נעיצת קולפן בבטן של ישראלי לא הולכת לסיים את הכיבוש, אבל היא מבטיחה רגע של פריצה מתוך קללת דני דין המחרידה הזאת.1

הציטוט שמביא יובל מאת אדוארד סעיד מספק לנו הצצה מעניינת אל הנביעה הפנימית של הטרור האסלאמי, כתופעה תרבותית חובקת עולם. אחת העדויות המרתקות לכך אפשר למצוא בדברים שאמר לאחרונה חכ גמאל זחאלקה על חכ סתיו שפיר -

את גזענית. קיצונית. אפילו שלום לא אמרת לי מעולם. כאילו אני אוויר. את גזענית. היא תטיף לנו מוסר. מפלגת העבודה היא האבא והאימא של הגזענות. לקחתם לנו את הארץ ואת האדמה. תתביישו לכם. הרבה יותר גרועים מהימין. הם לפחות אומרים לנו שלום. תחזירו לנו את העבודה שלקחתם לנו2

פרט לכך שהמסמך מהווה תעודת עניות לשמאל, שפיר אמורה לכאורה ליצג את השמאל שצועק את עוולות הכיבוש ומגן על זכויות האדם של הערבים, אך למרבה הפלא, זחאלקה טוען כאן שהם הרבה יותר גרועים מהימין, למה הוא מתכוון? זחאלקה לכאורה מדבר על סיטואציה מזערית מאוד של פגישה מקרית במסדרונות הכנסת, אבל יש לדברים שלו משמעות עמוקה הרבה יותר, הוא מאשים את שפיר שאפילו שלום לא אמרת לי מעולם” לעומת הימין שלפחות אומרים לנו שלום“. אולם השמאל איננו זה שנושא את דגל השלום?

אך ברור שאמירת השלום של זחאלקה איננה מכוונת רק להיושבמסדרונות הכנסת והוא מדבר על השמאל בפירוש, זחאלקה מדבר על סוג מסוים של יחס, או בעצם, להעדר יחס, או יחס של שקיפות.

דברים אלו עולים באותו הקנה עם דבריו של אדוארד סעיד המימד המכונן לתולדותיו במאבק הפלסטיני הוא הרצון להיראות“. שקיפות הוא דבר שמעצם טבעו לא רואים אותו, ולכן למרות שהוא קשור בקשר גורדי לעניינים רבים על סדר היום הציבורי, הוא נמצא ברובד נסתר. מהצד האחד הוא השורש לתופעה, אך מהצד השני הוא שקוף לחלוטי. נבחן דוגמא נוספת -

בחודש האחרון הציבור הישראלי היה שטוף בסערה פוליטית לגבי התבטאות של הרמטכל גדי אייזנקוט אודות פסק ההלכה השנוי במחלוקתשלו - אם נערה פלסטינית בת 13 עומדת עם מספריים (והמדייקים יוסיפו – ויש ביניהם חוצץ), אין לרוקן מחסנית על אותה הנערה. הסערה מיד ניצתה בפידים הוירטואלים ועל גלי האתר דרך מהדורות החדשות המרכזיות ועד גיליונות העיתונים למחרת. השמאל מיהר לגבות, הימין נחלק בין קולות גינוי וגיבוי, הפרשנים ברצינות גמורה הקפידו להטעים את עניין החוצץ כדי לישב את דבריו של אייזנקוט עם האתיקה היהודית, המגנים שאלו על סמך איזה מקרה במציאות בדיוק נסמך אייזנקוט והעלו את החשש שהרושם שמצטייר באירופה הוא שכך אכן נוהגים חיילי צהל, עד שהסערה שכחה. אך השורש, נעלם מן העין, אף אחד לא עסק ברישא של פסק ההלכה‘ – איך ייתכן שנערה בת 13 יוצאת למסע רצח? הרי זו הסיבה של המסובב, ובניגוד לסיטואציה הדמיונית של ריקון המחסנית על ידי חייל צהל עובדה זו דווקא לא רק שאינה נדירה ואינה מפוברקת אלא היא לחם חוקה של מציאות הטרור היומיומית בחצי השנה האחרונה. נערה בת ה-13 שיוצאת למסע רצח לפי תפיסה ציבורת זו איננה שום חלק של המשוואה, היא שקופה לגמרי, עובדה מוגמרת, תופעת טבע, גורם דטרמניסטי מוחלט.

בניסיון אחר לרצח שהתרחש לא מזמן ברמלה על ידי צעירה ערבית עיני הציבור היו נשואות דווקא אל אחד מעוברי האורח שהתעלל“, כך לפי דיווח כתבי השטח - במחבלת הצעירה בכך שירק על פניה משל הייתה עוברת אורח תמימה, או שמא נאמר, רוח שקופה, כאילו שלא מדובר במחבלת שהייתה אחוזה להט רצחני וכמעט ונטלה את חייו של המאבטח דקות מספר לפני כן.

אחד הפיגועים שנחרטו עמוק יותר בתודעה הציבור זכור דווקא בשל העובדה שהאזרחים בסביבה ניסו לרדוף אחר המחבל ולנטרל אותו או למעשה זכור רק בשל העובדה שאחד האזרחים קפץ מעל הקשישה3 ששכבה פגועה לצד המדרכה. באותם הימים הרדיו והרשת געשו ותססו בדיוני מוסר ופלפולים מדוקדקים האם נכון היה לקפוץ מעל הקשישה באותן 14 השניות הראשונות או מהו מספר האנשים המדויק שנדרשו לסייע לקשישה באותם הרגעים שמא אלו שביקשו לנטרל את המחבל נחפזו בפזיזות יתרה אלי קרב. אלו רק דוגמאות ספורות, אך התמונה המתקבלת היא אותה התמונה בכל מקום – אנו נשחטים ונרדפים על ידי אנשים המבקשים את מותנו יום יום שעה שעה ולאורך תקופה ממושכת, אנו עדים לגילויי שנאה ורצחנות שהם עצמם חולפים לנגד עינינו כאילו לא היו, כאילו ועברה רוח פרצים ואנו עומדים רק מול ההשלכות והתוצאות או למעשה אנו מנהלים עם עצמנו דיונים מול המראה בלי שום קשר לדמותו האמיתית של הצד השני‘, שאת דמותו אנו יוצרים לעצמנו בדמותנו ובצלמנו.

דוגמא נוספת להמחשת האבסורד היא ניסיון הלינץהשבוע בו שני חיילים שטעו בדרך והגיעו למחנה הפליטים קלנדיה, ההמון הערבי ביקש לעשות בהם שפטים ולקרוע אותם לגזרים, הם יצאו מהרכב ונמלטו על נפשם, אחד החיילים הסתתר באחת החצרות כל הלילה, עד שכוחות ביטחון רבים הצליחו לחלץ אותם במהומת אלוהים שכללה גם ירי חי מצד התושבים. אבל הסיקור בידיעות אחרונות למחרת היום דווקא חיפש את תגובתו של בעלי האפליקציה וייז“, והחל פלפול ציבורי איך ייתכן שהגדרות האפליקציה מאפשרות נסיעה בשטחים לא בטוחים, קוראי הכתבה היו עשויים לחשוב שבקלנדיה יש תהום, חור שחור, שם שוכנות סקילה וכריבדיס המיתיות במיצר מסינה. להפתעתנו הגמורה בקלנדיה יש אנשים, קלנדיה זה לא במאדים, זה חמש דקות מירושלים ומדובר בשטח C בשליטה ישראלית מלאה. מעשי הסדום שניסו הפלסטינים לעולל הוא הוא העוול האמיתי שעליו צריך לכוון את הזרקור, להזדעזע ממנו. כיוון טוב לעיתונות רצינית יכול להיות אולי להיזכר כיצד אירוע דומה לזה הסתיים בתלישת איבריהם של יוסי אברהמי וואדים נורזיץ ב-12 באוקטובר 2000 בלינץברמאללה והנפתם בגאון לעיני ההמון על ידי ההמון ולשאול את השאלה הפשוטה עד כמה השנאה הרצחנית הזו שוטפת את ההמון. עלינו לדרוש את אחריות הרשות, ולא להסתפק בכך וליטול את האחריות לידינו ולרדוף את הרוצחים ולהשית עליהם עונשים כבדים, ובעיקר, להישיר מבט לעיניהם של אלו המבקשים את מותנו, להבין שהם בני אדם הנושאים באחריות לא פחות מאיתנו, ולשאול עצמנו מה טיבם של האנשים הללו, כפי שהם בעצמם, ולא כפי שאנו מדמים אותם לעצמנו.

1http://mekomit.co.il/stream/%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%98-%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%93%D7%99%D7%9F/

2http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/723/541.html

3http://www.inn.co.il/News/News.aspx/309434

העצרת העשרים לציון רצח רבין, רשמים אישיים, תקווה קטנה ואכזבה גדולה

בעשרים השנים האחרונות התנהל מאבק לא פשוט על עיצוב הזיכון של היום הזה. בתחילה העמדה הרשמית של הנוער העובד והלומד בראשות המזכל עובד צור היה להיבדל מתנועת בני עקיבא כי ראו בהם אחראים להסתה שהובילה לרצח, במשך ה-11 שנים הראשונות העצרת הממלכתית נוהלה על ידי חמי סל תחת הסיסמאות השלום (אוסלו) והדמוקרטיה עם טון של דמעות והאדרת דמותו של רבין, עם השנים נרקמה קואליציה זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה1‘, קואליציה משותפת לתנועות הנוער בהובלה של פסח האוספטר שהצליחה לבסוף לתפוס את הבכורה ולנהל את העצרת. חברי דרור ישראל מסבירים כי הקואליציה הזו שמנהלת השנה את העצרת החליטה על אמירה שכל שכולה הינה אך ורק בזכות הדמוקרטיה ובגנות האלימות וההסתה תוך שותפות בין ימין לשמאל פוליטי, שבה הסיפור של אוסלו יורד מהבמה אך נשאר חזון השלום. אם אכן כך הדברים, זו מגמת שינוי מבורכת בעיצוב הזיכרון של רבין של מציאת עמק השווה בין הציונות הדתית לציונות הסוציאליסטית, שבו יכול להשתתף גם הימין מבלי להיות מנוצל לצרכים פוליטים של מינוף הזיית אוסלו, כך לפחות השתקפו לי הדברים כמה רגעים לפני העצרת.

מאז שתהליך ההתפכחות שלי מהשמאל הלך והתברר, הדרתי רגלי מאותה העצרת המיתולוגית שכחבר לשעבר בדרור ישראלהייתה קודש הקודשים, שיאו של תהליך קצה של סמינרים ודיונים ארוכים על הא, דא, דמוקרטיה, דין רודף, הרבנים המסיתים ושאר הלכי הרוח האופיינים כל כך שנכרכו לחוברות אינספור שנה אחר שנה, אותם קראתי ואף הדרכתי בשקיקה בסמינרים ארוכים לקראת היום הגדול‘, עוד מהשנה בה ארע הרצח בהיותי נער ארוך שיער ושירי שלום בפיו ובמשך עשר שנים, שנה אחר שנה, היה זה וודסטוק של ממש.

השנה לאור מגמת השינוי שבה הקואליציהתפסה את המושכות וניהלה את העצרת, גמרתי אומר בלבי החלטה לצאת לכיכר, לפגוש את החברה של פעם, ולשמוע את הקולות והמראות שאף אני, אוכל להזדהות עמם בחינת שבת אחים גם יחד, ואולי אפילו ארגיש שהטרחתי ישבני מעיר הקודש לעיר החטאים וחיטטתי רגלי למען איזו מטרה טובה.

הגעתי אל הכיכר אופטימי ומחויך, פתאום, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי בכיכר חניכים של בני עקיבא, פה ושם איזה כיפה סרוגה, שינוי לטובה, אמרתי בלבי, ככל שהתקדמתי בתוך הקהל המבנה החברתי שלו הלך והתברר – הרוב המכריע הם בני נוער, חניכי הנוער העובד והלומד, וכל השאר אלו ערב רב של תנועות נוער – הצופים, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכינות קדם צבאיות ועוד. מתוך מיעוט הבוגרים שהיו שם מצאתי לא מעט מחברי תנועת דרור ישראל, כך שניחוש מושכל הוא שלפחות מחציתם של הבוגרים הם בוגרי תנועת הנוער. אף על פי שמארגני העצרת דיברו על אלימות ודמוקרטיה היה אפשר לזהות לא מעט שלטים של שלום עכשיו, מסרים של שתי מדינות ועוד הבלחות אזרחיות מקוריות של כיבוש=אלימות וכיוצא בכך.

לא רק שמאל, נוער של מכינה קדם צבאית אלישע שבחברון במעגל שירה
לא רק שמאל, נוער של מכינה קדם צבאית אלישע שבחברון במעגל שירה

את חלקו הראשון של העצרת עוד שמעתי מהרדיו - רינו צרור מנחה את העצרת בדרכו הייחודית – בספק נאום תוכחה מלא פאתוס ספק צווחות קולניות ומיליטניות, אינני זוכר עוד טונציה כזו בציבור הישראלי מאז הרטוריקה הפופוליסטית של פרץ.

זו שעת הכושר של רינו לחבוש את כובע הנביא הזועם בשערי העיר, זו האחריות שמוטלת רק על האנחנוהוא חוזר ומפציר מספר פעמים, החטא הקדמון של רצח האב הקדוש עודנו רובץ עלינו, עדיין לא מירקנו את חטאינו, האב ציווה עלינו במורשתו הקדושה לגנות, להוקיע, ולמגר את האלימותוכעת זו השעה למימוש השלב השלישי – עלינו ל-מ-ג-ר. להסתערב אל מול הטרור היהודי שמשתולל ברחובות, אל מול מעיין הפאשיזם המתגבר בחברה הישראלית, כי הרי בני עמנו בחרו בדרך הטרור“, אורח מהולנד היה עשוי לחשוב שמסעות הרצח והטרור שמשתולל כאן ברחובות הוא כולו פרי האצל והלחי. כהרגלו רינו משקף את אותה התמונה שאוהבים כל כך לפמפם לנו בידיעות אחרונות, ערוץ 2 וגלגלצ שעה שעה כל יום כל היום – זה הכל א-נ-ח-נ-ו. רינו כמובן לא שוכח לדרוש בממלכתיות צבועה בדיוק כמו ריבלין יקירו, כולנו אשמים, כלל החברה הישראלית ללא משוא פנים פוליטי – אנו מימין שעמדנו ערב הרצח על המרפסתוהחרשנו למראות שלטי האס.אס ואנו בשמאל שלא ידענו לקרוא נכונה את הכתובת על הקיר, שנתנו לזה לקרות. מכיוון שזו עצרת א-פוליטית וכל כולה מבע אותנטי של החברה הישראלית – חלילה לנו להזכיר את הצד השוחט, שמקיז דם יהודי בכמויות סיטוניות, את הפרטנר הנפלא שדיבר לעולם על השלום ולעמו על הסכם חודייבה ותורת השלבים של כיבוש פלסטין, את הטרור הבלתי-פוסק-מאז-שחר ימי הציונות, או אז בפיצוצי האוטובוסים והיום בסכין ומכל הבא ליד, שום קורטוב של אחריות על הצד השני, כאילו שאין צד שני ולא היה לעולם, כאילו שכל זה מתרחש אך ורק בתוכנו, בתוך הראש שלנו בשעה שאנו עומדים לא מול הפלסטינים, אלא רק מול עצמנו, וקולו של רינו מדריך אותנו כעמוד ענן.

עצרת שכולה נטו דמוקרטיה. בלי לערבב פוליטיקה.
עצרת שכולה נטו דמוקרטיה. בלי לערבב פוליטיקה.

אחרי ריבלין, קצת נינט ואז מגיע תורו של החבר“, הידיד הנצחי של ישראל, ביל קלינטון, הקהל שרובו המכריע בני נוער נרגש במחיאות כפיים סוערות (לפחות כל אלו שלא היו עסוקים אותה שעה בלחלק כיפים לחברה מהטיול השנתי האחרון), נדמה היה לרגע שעולה לבמה המדריך המיתולוגי של הטיול לכנרת ולא מי שדחף לאורך כל כהונתו ואף לאחריה למתווה בו תחולק ירושלים, העיר העתיקה, תנטל הריבונות הישראלית בהר הבית ותוקם מדינה פלסטינית על 95% אחוזים משטחי איוש שבירתה ירושלים. הקואליציה שאירגנה את העצרת הבטיחה – א-פוליטיות, רינו צווח בקול רק א-נ-ח-נ-ו, אך מעניין שלתוך האנחנו הזה התשרבב לו נשיא אמריקני בדימוס. אולי בכל זאת, אוהבים אנו את החבר“, ואפשר שרק בשביל הידידות האמיצה בין המנהיגים, לשם הנוסטלגיה והרומנטיקה, מקבל קלינטון את המיקרופון באהדה רבה, נו מילא. אבל לקילנטון יש דף מסרים משלו, הוא לא שכח לרגע את המתווה האמיץ שלו, ולא רק זאת, הוא קורא להמוני הנוער לאמץ דרך אמיצהלשלום – שהרי זוהי דרכו של רבין – לנהל משא ומתן כאילו אין טרור ולנהל מלחמה בטרור כאילו אין משא ומתן. הסאב-טקסט כאן ברור, זוהי התרסה פוליטית ברורה אל מול דרכו של נתניהו לאמור יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו“, דהיינו לעז לחשוב שיש לצפות לאחריות כלשהי בצד השני, מחשבה הזויה שכזו שדורשת מהצד השני יכולת שליטה על השטח, להתעקש לא לתת במתנה נכסים אסטרטגיים של מדינת ישראל אלא רק מתוך הוכחה בשטח שיש צעדים ברורים לשלום ומיגור האלימות, מיגור האלימות שרינו כל כך מצפה לראות כלפי היהודים. היה רגע אחד שנדמה היה לי שנעשה צדק היסטורי – קלינטון הזכיר גם את גנדי, חשתי בליבי הקלה, הנה עולה שמו של רחבעם זאבי, חבר כנסת שאף הוא נרצח בדם קר בידי מתנקשים מצדם של הפרטנרים, רצח פוליטי שאף הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה שנרצח כשש שנים לאחר רבין. אך זו נגוזה כלעומת שבאה שהוא הדגיש שהוא מדבר על המהאטמה“, גנדי של הודו ומלחמתו בבריטים, איזו תמימות מצדי, ודאי שגנדי של הודו רלוונטי יותר לחברה הישראלית.

ואז, כבונוס לעצרת שכול כולה כחול-לבן, שהיא שלנו משלנו, מארגני העצרת מחליטים להקרין נאום של אובמה, מכיוון שבחרו בקפידה את הנואמים ומכיוון שקראו לכולנו להגיע תחת מסר אחד וברור של שמירה על הדמוקרטיה, הכינו לנו שיעור נוסף על דמוקרטיה הפעם מבית מדרשו של אובמה, אותו אובמה שאץ רץ לשאת ולתת עם האיראנים ולחזר על פתחיהם בשעה שהם מנהלים טרור שיעי חובק מזרח תיכון בתימן, לבנון, סוריה ועוד. אותו אובמה שבמשמרתו מופעלת אלימות משטרתית כלפי שחורים שמסעירה את ארהב כולה, הוא ולא אחר, נושא כמה מילים של עידוד וחיבה בזכות הדמוקרטיה לאמור – יש להיות מוכנים לפשרות בשני הצדדים, שוב חזון השלום ההזוי של אוסלו, שתי מדינות החיות זו לצד זו, ליהודים יש זכות לחיות במולדתם וגם לפלסטינים הזכות לחיות במולדתם, אקופקליפסה עכשיו, ממש כיתות החרבות לאתים, מה הבעיה, אם נאמין בזה מספיק חזק, זה פשוט יקרה, כאילו ונתקענו שוב ב-95 ולא נשפך דמם של 1400 נרצחי אוסלו בפיגועי דמים, כאילו ולא השתנתה לבלי היכר המציאות במזרח התיכון וקרסו פה ושם כמה מדינות והאסלאמיזם הוא כבר זיכרון היסטורי. אבל מה זה חשוב עכשיו, המגה-סלב מדבר ישירות על הנוער בישראל, והנוער מקשיב (אלו שלא שקועים בווטסאפ באיתור הנ.צ של הידידים והידידות), נדמה כי ההתרגשות והסערה בשיאה.

ערב שכולו נטו דמוקרטיה ואלימות, בלי פוליטיקה
ערב שכולו נטו דמוקרטיה ואלימות, בלי פוליטיקה

ולקינוח, אם במקרה נשאר אדם אחד שבאמת הקשיב לנאומים ועוד במקרה נשאר עם טעם ממלכתי א-פוליטי, הגיע תורו של יונתן בן ארצי והרס את האופוריה כליל - “חייבים להכריז באום על הכרה במדינה פלסטינית”, ואתם יודעים מה? זה עד כדי כך אקוטי ודחוף שלא אכפת אם יש או אין פרטנר, העיקר להכריז על מדינה פלסטינית, כאן ועכשיו, האגנדה של שלום עכשיו לעולם לא זכתה למספר עצום כל כך של רמקולים ומערכות הגברה משוכללות הישירות לאוזניהם של המוני הנוער שחשב או לא חשב או לפחות סיפרו לו שהוא הולך להגן על הדמוקרטיה באומץ. אבל בשמאל הפוליטי כמו בשמאל הפוליטי, אתה מגיע בשביל השוויון, הצדק והדמוקרטיה ואתה נשאר תמיד עם חזון המדינה הפלסטינית, ב-2015 כמו ב-95 וכמו בקיץ 2011 שבו המוני מעמד הביניים שיצאו לאותה הכיכר במחאה על יוקר המחיה וקיבלו את סתיו שפיר מתקוטטת עם ניסן סמילנסקי שיחזיר את הכסף שהוא גנבמהציבור בשביל קומץ המשיחיים שלו.

הרטוריקה העכשווית המקובלת - שיח של חילופי האשמה אינסופיים
הרטוריקה העכשווית המקובלת והרווחת ברשתות החברתיות – שיח של חילופי אשמה אינסופיים מי הוא המסית

פסח האוספטר, האב הרוחני של תנועת דרור הישראל ואחד הגורמים הדומיננטים מאחורי הקואליציה של העצרת, כותב לציון עשר שנים להתנתקות בשבועה שבלב לא נרתע עתה, לא נחשה, לא נסכים ולא נכנע. נחושים, נחושים מתמיד נהיה בשעה זו להתמודד עם מחלתו הממארת של עמנו: המשיחיות1, דהיינו, זוהי המחלה הממארת שלנו לדידו של פסח – המנתחלים המשיחיים, תזכורת לשיח שהתנהל כאן בחסות התקשורת בפראות כנגד “המתנחלים ההזויים”, רפואתנו היא אפוא מיגור המחלה הממארת – ההתנתקות, כך נתפשים בעיניו תושבי גוש קטיף, שנשלחו בחסות המדינה ושלטון החוק להקים ישובים ישראלים. אולם זוהי השעה לשאול בקול ברור – הייתכן כי הפוסל פוסל במומו? אלפי בני נוער סרים בהמוניהם לקריאתה של הקואליציהושוטפים את הכיכר, אך הכיכר שטופה בכל מקום באותו דף המסרים שלא נס ליחו בעשרים שנה האחרונות כאילו והזמן עצר מלכת – אוסלו, אוסלו, אוסלו, חזון שתי המדינות, ואם לא שלום עכשיו, אז חתירה לשלום עכשיו בכל מחיר – יהיה אשר יהיה, כלום אין אף זו משיחיות מסוכנת כשהיא חודרת ללבם של הנערים הרכים, התמימים וחסרי הניסיון??

1מקור: http://rabin20.co.il/20-%D7%A2%D7%A6%D7%A8%D7%AA/

1מקור: https://seferkatan.wordpress.com/2015/07/27/%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%AA/

אתיקה לוינסית בעידן הדיגיטלי, עיון בסוגיות של אתיקה ופוסט-מודרניזם לאור הגותו של עמנואל לוינס

תוכן עניינים

פרולוג בנימה לירית

מבוא

עמדתו הנפשית של לוינס מתוך סיפורו הביוגרפי

על השמש של אפלטון ואידאת האינסוף

האידול והאיקון במשנתו של מוריון

נצנוץ החיצוניות בפניו של האחר

על צדה הקרוב יותר של ההוויה

אניקוניזם מקראי

אניקוניזם לוינסי

אתיקה קולנועית אצל קלוד לנזמן

סוגית הריבוי הפנומנולוגי בעידן הדיגיטלי

התשוקה אל הממשי

הדיאלקטיקה בין הממשי לטנטלי

אחרית דבר - שולחן ערוך נוסח לוינס

פרולוג בנימה לירית1

המסך שטוח ודק מאוד, משדר ללא הפסק מגוון עצום של דימויים חזותיים שמובילים לכדי אינפלציה אדירה של דימויים – קטעי וידאו שונים מרצדים על המסך ויוצרים בריקולאזחסר פשר, טיפים לחיתוך סלט עגבניות בנוסח אנגלי, קטעי עריפת ראשים ותמונות של אהבת נעורים מימי התיכון בחופשת כלולותיה בציריך. העין מרפרפת על הדימויים החולפים המרצדים מולה ומשעוממת, התכנים הטקסטואלים הארוכים נקראים עד מחציתם, עד לנקודה בה נדרשת פעולת לחיצה להמשך הקריאה, זיכרונות, מראות, אנשים, דיאלוגים קבוצתיים ובין אישיים, הכל נדחס לתוך המסך השטוח ועובר מכבש של רדוקציה דיגיטלית לכדי צירופים של ביטים הנשלחים אנה ואנה למרחב הדיגיטלי, אל עבר האופק האידולטרי. העין האנושית מחפשת את החוויה הממשית שידעה בעבר – התחושה של הקפיצה לתוך מעיין מים קר בבוקר צונן של חורף, הקור העז העוטף את העור, המבוכה והריגוש לנוכח הגוף העירום למחצה של מושאי אהבה ותשוקת נעורים, עתה נותר לה להסתפק בלבד בהתבוננות רדומה בייצוגים חזותיים של מושאי אהבת נעוריו. נדמה כי עוד אין המרחק משחק תפקיד ביחסים בין העין למושאיה החזותיים, בעודם הם עצמם נמצאים קרוב מאוד אליה, או רחוק מאוד ממנה, התחושה שאין מרחק בעולם הדיגיטלי עומדת בדיסוננס לכדי תהום שהולכת ונפערת בין הבעלים של העין ובין חוג חבריו. בשעה שהגוף מתאבן העין משוטטת עד בלי די, משוטטת מתוך עמדה טרנסצדנטלית כרואה ואינו נראה, כגיגס רועה הצאן, עמדה שמסבה ריגוש אך עם זאת מכחידה כמעט לחלוטין את תשוקתה לעולם הנוכח-לא-נוכח מולה באינספור דימויים שאת כולם ניתן להעלים ברגע אחד של לחיצת כפתור, להשהות ולהריץ שוב מחדש. אך מעל לכל נתבע תפקידה של העין במרחב הדיגיטלי כתחנת תמסורת נוספת המעבדת את המושא הדיגיטלי לכדי יצירה חדשה על מנת לשלח אותה שוב בחזרה אל הרשת. העין מבקשת מנוחה ומניחה את המכשיר הדיגיטלי בצד, אך לאחר מספר רגעים הוא שב במופע אחר בתוך מסך אחר, תובע את עבודתה של העין אליו ומציג לה רשימה של מטלות – הודעות, ידיעות וחדשות שהולכות ונערמות וממתינות לעבודתה. מכבש הרדוקציה הדיגיטלית עובד במלוא האון ושואב את העין פנימה אל לוע הסיביות, לפי שעה עולה הרושם שידו של הפרויקט ההיידגריאני להעצמת ההוויה על העליונה, אולם לוינס השאיר בקבוק עם פתק עבורנו.

מבוא

במציאות ימינו נוכחנו זה מכבר כיצד הדיבר לא תרצחבחוגים מסוימים בחברה הישראלית עובר רדוקציה לכדי לא תרצח אדם יהודיובחוגים מצומצמים יותר מתקיים דיון ער המבקש לתבוע לעצמו מעמד של קונצנזוס, באילו תנאים אפשרי ואף ראוי לדחוק את הזר, השונה, לשלול ממנו זכויות יסוד שמגיע עד לכדי פעולות יזומות של יחידים היוצאים למסעות ונדליזם, זריעת שנאה, הרס ואף רצח של חפים מפשע.2

עוד נוכחנו לראות תופעות פוסטמודרניסטיות מובהקות של טרור אסלאמיסטי הנישא על כנפיה של המדיה הדיגיטלית ברחבי העולם המפיצה לכל מכשיר אלקטרוני סצנות הרגה שלעיתים עולה הרושם כי הן אינן אלא סצנה הוליווידית שבוימה היטב על מנת לזכות בפופלריות של ההמון.3 אנו עומדים לנוכח תופעה ייחודית של רגרסיה תרבותית בשם הרדיקליזם התיאולוגי המופיעה בצורות אכזריות של אלימות כלפי השונה ומקיימת יחסים סימביוטים עם התרבות הדיגיטלית המערבית.

לפני כעשרים שנה, בנר שמיני של חנוכה תשנ”ו, הלך לעולמו אחד מההוגים החשובים במאה העשרים, הן ביחס לפילוסופיה המערבית והן ביחס להגות היהודית. עמנואל לוינס השאיר אחריו מפעל מונומנטלי וקוהרנטי4של הגות אתית, הגות שהיא תוצר של מפגש בין יהדות ליטא והפילסופיה המערבית במחצית הראשונה של המאה ה-20, הגות שנוטלת את השכלתניות והאנטי-מיסטיציזם של הגאון מוילנא, מעריצה ומתאבת את הפנמונולוגיה של היידגר, דורשת את המשנה והתלמוד בעין מקורית וצוללת עמוק לתוך הדיאלוגים הסוקרטיים ומתעקשת לשמר את האידיאליזם האפלטוני. מפעל הרוח של לוינס עובר דרך כל אחד מאבני הדרך העיקריים במחשבה היהודית והמערבית וניכר כי על אף שהגותו נטועה עמוק בתוך המסורת המערבית, היא מהווה יצירה מקורית, חדשנית ובעיקר היא בעלת ערך רב מבחינה מעשית. כך למשל, על אף הערכתו הרבה של לוינס למרטין בובר הוא מציין שדרכו איננה מין ספירטואליזם מתנשא5 עם נטייה למיסטיציזם, אלא זו הגות שמתאמצת לחטט רגליה בכל אותם העניינים הפרגמטיים והעבשיםשנוגעים למחיית הבריות וכלכלתם ועל אף שלא ניתן להגדיר את כוליות ואינסוףכמורה דרך להמון הוא עדיין טורח לגעת בעניינים הפרגמטיים ביותר של החיים.

לאור המציאות רווית האלימות והמדיה הדיגיטלית, שחיטתה של כל פרה הנחשבה לפנים כקדושה, התפשטות האבסורד והניהליזם עם מותן של האידיאלוגיות הגדולות של המאה העשרים נדמה כי דווקא היום יותר מתמיד חסרה לנו אתיקה. אתיקה שאיננה בשמיים, אלא נוכחת, חיה ובועטת. דווקא עודף המידע מציף לכל דורש ערב רב של פילוסופיות שונות ומשונות וכיתות תיאלוגיות עד בלי די, כאשר הצד המשותף לרובן הוא שהאתיקה שבהן, במקרה הטוב, הינה בלבד פועל יוצא של ערך חשוב הימנה וכך בהינתן תנאים מסוימים – כעס, תחושת נקמה, כבוד המשפחה ועוד - האתיקה מושלכת לצד הדרך, נרמסת ונדרסת. לוינס קובע כעיקר ראשון את מה שניטשה טען שהוא בלאו הכי תמיד עיקר ראשון (זוהי עמדתו הנפשית של המחבר, דהיינו קודם החץ נקבע על העץ ורק לאחר מכן הפילוסוף טורח לצייר סביבו את תורתו המלומדת, אלא שעובדה זו שוכנת בלא מודע של המחבר) – האתיקה היא הכתר של המטאפיסיקה, היא התכלית שלה בשעה שהיא גם מחוללת אותה, היא הארכאה (ἀρχαῖα) ובו בזמן גם קודמת לה אונתולוגית ומכוננת אותה.

תלי תלים של פרשנויות, מאמרי ביקורת ותימוכין נכתבו על הגותו של לוינס, קצרה היריעה מלדון בספרות עצומה זו ולפיכך בדיון קצר זה, אבקש לא להתפלמס עם מעמדה של האתיקה במטאפיסיקה ולא עם עצם התוקף או היתכנות של ההתגלות הטרנסצדנטליות מתוך הנראה או הפנים, אלא זאת בלבד – לזקק את יסודות התיאוריה, את הערכים הסגוליים המהותיים כך שכל גריעה ולו הקטנה ביותר ממנה תחטא לעצם התיאוריה. בתום מלאכה זו אבקש לבחון כיצד יסודות אלו תורמים להבנת תופעת התרבות הדיגיטלית ומהם המושכלות העולים לאור אותם היסודות. האם עצם תופעת התרבות הדיגיטלית היא בחינת שורש הרע שאין לו תקנה? כי אם אז תהא המסקנה המתבקשת שהתאוריה הלוינסית יפה לשעתה בלבד או שמא ניתן לקיים חברה אנושית שהאתיקה היא הנזר שלה במלוא חומרת המובן כשהיא ממשיכה לאחוז בכלים הטכנולוגים החדישים ביותר.

על מנת שנוכל לגשת לשאלה זו שאנו אוחזים ביסודות התיאוריה הלוינסית כפי שהיא באמת ולא כפי שאנו מדמים אותה בעיני רוחנו איננו רשאים לדלג על עיקרי העניינים הבאים – מהי עמדתו הנפשית או המוטיבציה של לוינס, מהו המעמד של פנים-אל-פנים בהקשר הפנמנולוגי והפשר שלו בהגותו. נתחיל אפוא, בהתחלה.

עמדתו הנפשית של לוינס מתוך סיפורו הביוגרפי

בשל צניעותו של לוינס הוא לעולם לא כתב חיבור אוטוביוגרפי על עצמו, נוכל רק להסתפק ברשימה מקוצרת של אירועים ומקומות בחייו של לוינס שמופיעה בסוף הספר חירות קשהשעליה כתב רשימה מפוזרת זו היא ביוגרפיה6. לוינס נולד ב-1906 בקובנה שבליטא, קובנה היוותה מרכז יהודי חשוב החל מראשית המאה ה-19. ב-1939, שנתיים לפני הכיבוש הנאצי מנתה העיר כארבעים אלף יהודים ופעלו בה ארבעים בתי כנסת וארבעה בתי ספר שפעלו בשפה העברית.

עמנואל לוינס, איור מאת אודי גינדי
עמנואל לוינס, איור מאת אודי גינדי

לוינס קיבל חינוך תורני המבוסס על התנך והשפה העברית וגדל בקרבם של היהודים המתנגדים“, קובנה עצמה הייתה פלורליסטית מאוד וגרו בה בכפיפה אחת ליטאים, פולנים, רוסים, יהודים, קתולים, לותרנים ואורתודוכסים7, הקהילה היהודית בקובנה הייתה בצלמה – פלורליסטית ומגוונת, היא הכילה את היהודים בעלי תרבות ההשכלה שחלקם השתתפו ביסוד התנועה הציונית על זרמיה הסוציאליסטים וחלקם נטלו חלק במהפכה הבולשביקית ברוסיה ב-1917 וכמו כן את המתנגדיםשומרי המסורת שהתנגדו לתנועת החסידות וזרמים נוספים. ידועה גם השפעתה של חצר חסידות קרלין על שמו של רבי אהרן מקרלין, תלמידו של המגיד ממזריטש.8

החשיפה הראשונה של לוינס לתרבות המערבית הייתה דרך הספרות הרוסית הקלאסית – פושקין, לרמאנטוב, גוגול, טורגנייב, דוסטויבסקי וטולסטוי9 , בהיותו בן 18 לוינס עובר ללמוד בשטרסבורג שבצרפת, הגובלת בגרמניה, בשטרסבורג הוא לומד שנה אחת לטינית וצרפתית ולאחר מכן פונה ללימודי הפילוסופיה. כלומר, בהיותו בחור בן תשע עשרה בלבד הוא כבר שולט רק בשפות הבאות – יידיש, עברית, רוסית, צרפתית ולטינית. בהיותו בן 22 לוינס עובר לפיירבורג להמשך לימודיו והוא משתתף בסמינריון האחרון של הוסרל, הוא מושפע עמוקות מהמתודה הפנמנולוגית של הוסרל ומושפע גם מתורתו של מרטין היידגר, כפי שהוא עצמו מעיד הלכתי להוסרל ומצאתי את היידגר10. לוינס תחילה תומך בעמדתו של היידגר אולם השמועה כי היידגר הצטרף למפלגה הנאצית כעשרה ימים לאחר מינויו לרקטור אוניברסיטת פיירבורג ב-193311 העירה את לוינס משנתו ותפיסת עולמו החלה מתערערת מיסודותיה ומתגבשת לכדי הגות ייחודית תחילה עם הוצאת ספרו מן הקיום אל הקייםב-1947 ועד להבשלתה עם הוצאת כוליות ואינסוףב-1961. במלחמת העולם השניה לוינס גויס לצבא הצרפתי כמתורגמן אך נפל בשבי הגרמני ולמרבה מזלו (ומזלנו) נאסרה הוצאתו להורג בשל אמנת זנבה והוא הוחזק בשבי הגרמני בין 1940 ל-1945. לאחר המלחמה לוינס נחשף לממדי החורבן וההשמדה הנאצית - שני הוריו, שני אחיו12, מכרים מורים נערצים13 וחברים רבים נספו בשואה. מתוך ארבעים אלף יהודי קובנה מולדתו של לוינס נותרו שמונה אחוזים בלבד. עוצמת החורבן והאלימות של השואה הותירה בנפשו של לוינס זיכרון בל ימחה ודירבנה אותו ביעודו לכתוב הגות חדשה שכל כולה היא התנגדות לאלימות, או כפי שאלי שיינפלד טוען שספרו פלא הסובייקטיביות – מפעל שיקום הסובייקט מבית המדרש של היידגר והפוסט-מודרנה, הגות שבה האתיקה היא יסוד ראשוני והאדם הוא מרכזה.

זהו המשפט החותם את האוטוביוגרפיה‘ (הרשימה הלקונית הקצרה) של לוינס, ומעיר עליו זואל הנסל - “’תחושה מקדימה של הזוועה הנאצית ושל זיכרונה‘ – מן הארג הזה נטווה גורלו האישי של לוינס, ובמובן מסוים – גם יצירתו הפילוסופית14

מוריס בלאנשו, הוגה וסופר צרפתי, חברו הטוב של לוינס מקדיש לו שורות אלו - “כיצד להתפלסף, כיצד לכתוב זיכרון אושוויץ, בצל זיכרון אלו שאמרו לנו, לעיתים בפתקים שנטמנו באדמה בסמוך למשרפות: דעו מה שקרה, אל תשכחו ובה בעת לעולם לא תדעו. מחשבה זו היא העוברת כשתי וערב בכל הפילוסופיה של לוינס והיא העומדת בבסיסה. ואותה הוא מציע לפנינו מבלי לומר זאת, מעבר לכל התחייבות ולפניה15

דעו מה שקרה” – זו התרופה היחידה למיגור האלימות, הדרישה לרדת לשורש התודעה של הכוליות ולהבין את המהלך שלה בתוך ההיסטוריה, לדעת לאבחן את יסודותיה ולדעת כיצד להימנע מכל גילוי שלה, רק ידיעה הנובעת מתוך המורשת הרוחנית של אלו הנספים, עשויה להבטיח שבה בעת לעולם לא תדעואותה שוב. כפי שיום העיר את קאנט ממשנתו והגל את קירקגור, כך מעיר היטלר את לוינס ממשנתו באמצעות היידגר כשופר המהפכה הגרמנית הקונסרביטית“. לוינס ממקד את הגותו הראשונית החל מ-1933 בין החללים הנפערים בין הוסרל להיידגר ורוקח הגות של אתיקה ראשונית שהיא במידה רבה מאוד תשובה למפעל האלימות הנאצית ובה בעת גם תשובה לכל ניסיון להשמדת הסובייקט ולהפרת הצו הראשוני לא תרצח‘. כאן מתחדדת שוב השאלה שאבקש לדון בה בחיבור זה – עד כמה יסודות משלילתו של הסובייקט, הממשיכים את מפעל השוחט הנאצי, מקוננים גם במציאות העכשווית, עד כמה הטכנולוגיה עשויה לשמש לה שופר וגם - ומהי תרומתו של לוינס להבנת התופעה ועד כמה או האם בכלל הגותו מהווה לה תשובה ראויה.

על השמש של אפלטון ואידאת האינסוף

האויר מבושם אמונה קנאית

.באל, באדם ובהוד-העתידות

!הפנים הנענים מאירים ידידות

העין – נר תמיד של תקווה חשאית

מאיר מוהר, עין בעין, בצל קורותנו

לוינס מעמיד את הטרנסצדנטיות בלב הגותו, אולם אין זו הטרנסצדנטיות של קאנט שמתייחסת אל תנאי אפשרות ההכרה של הסובייקט או זו של הוסרל היורש מקאנט את המושג לציון אינטנציות מכוננות או מבנים אינטנציונליםראשוניים של ההכרה16 ואף על פי שלוינס הוא תלמידו האדוק של הוסרל הוא מתייחס לטרנסצדנטיות במובנה המטאפיסי כאחרות מוחלטת באופן החמור ביותר שלא ניתן גם לדבר על המאפיינים השליליים שלה כפי שהרמבם סבור וכן יקרבוך תארי המניעות לידיעת הבורא יתברך ולהשיג אותו17. דהיינו לא כשלילתו של מושג ברובד ההכרתי אלא כאפיפניה, התגלות. זו איננה התגלות שנחשפת ליחידי סגולה כדרכם של הנביאים אלא התגלות יומיומית המתרחשת ברובד החושני חזותי – הטרנסצדנטי נגלה אל העין האנושית. למעשה אליבא דלוינס הטרנסצדנטי על אף שהינו התנגדות פעילה לכל ניסיון להכלה וכוליות הוא מופיע לעין האנושית במסגרת מארג היחסים שלה עם העולם דרך הפנים והדיבור של הזולת. לוינס מאמץ בשתי ידיו את המתודה הפנמנולוגית של הוסרל והיידגר אך על מנת להכשיר את הקרקע לקראת האפשרות של האפיפניה להתרחש בתוך מערכת נואזיס-נואמה18 הוא מחפש תחילה את האפשרות לזיקה לאינסופי מבלי ליפול חזרה לתוך האגו, מבלי ליצור שוב הגות אגו-לוגית, מבלי להיות שבויים בתמה האודיסאית של יציאה למלחמת טרויה (רכישת הידיעה) רק על מנת לשוב לאיטקה (למבצרו של האני), למרבה האירוניה למרות שדקארט לדידו של לוינס הוא הפילוסוף של האגולוגיה שהתחיל את מהפכת התזוזה של הטרנסצדנטי הרחק מאידאת האידאות האפלטונית וכלאה בתוך ה-cogito לוינס דווקא מוצא אצלו את האפשרות להתכוונות אל אידיאת האינסוף כאשר דקארט מצביע על האופן שבו אחד מתנאי ההכרה של התודעה הוא היותה מניחה בתוכה את אידיאת האינסוף19 20 תכונה זו של התודעה לפי פירושו של לוינס היא אנומלית, היינו, מאפשרת לתודעה לחרוג מתוך עצמה21, להשתוקק לאידיאת האינסוף. את מוטיב התשוקה לוינס שואל מאפלטון בדיאלוג פיידרוס שבה מתוארת אידיאת הטוב כעומדת מחוץ להוויה אך גם עומדת כתנאי לאפשרות קיומה של ההכרה בעולם, כשם שאור השמש מהווה תנאי לאפשרות הראייה - “אמור, אפוא, גם על הדברים הניתנים להכרה, שלא בלבד לסגולתם זו זכו מידי הטוב: שיוכרו; אלא גם קיומם והוויתם באו להם מעם הלה, אף על פי שהטוב – איננו הוויה, אלא חורג בהודו ורום-כוחו אף מתחום ההוויה22. לוינס נוטל את משל השמש מאפלטון לתוך הפנמנולוגיה וצר ממנו אינטנציונל מסוג חדש שאינו עוד אחד מאופני האינטנציונליות אלא הוא המכונן שלהם, התנאי לאפשרותם, לפיכך הוא גם נמצא בקדימות אונתולוגית על פני ההוויה, הוא ההתכוונות או התשוקה לאינסוף והוא מופיע כאפיפניה בפניו ובדיבורו של הזולת (אחר-מהיות).

האידול והאיקון במשנתו של מוריון

הספר 'אלוהים ללא הוויה' מאת ז'אן לוק מוריון
הספר ‘אלוהים ללא הוויה’ מאת ז’אן לוק מוריון

כדי להיטיב להבין את המערך הפנומונלוגי בין הזהה לבין האחר-מהיות נשאיל צמד מושגים, אידול ואיקון, מעבודתו של זאן לוק מוריון, פילוסוף תיאולוגי בן זמננו, תלמידו הישיר של דרידה. מוריון הושפע רבות מלוינס וממשיך במידה לא מבוטלת את עבודתו בשדה הפנמנולוגי והתיאולוגי אך באוריינטציה נוצרית יותר ואף בספרו Prolegomena to Charity הוא מקדיש ללוינס את הפרק הרביעי הנקרא האינטנציונליות של האהבה”. הדיון הראשוני של מוריון באידול ואיקון נמצא בעבודתו המפורסמת אלוהים ללא הוויה23 להלן -

האידול הוא לפי עצם הגדרתו הנראה24 ויתרה מכך, הוא נמצא בהינתנות עבור המבט, כמלאכת מחשבת של אומן הנברא על מנת לספק את ההתכוונות האנושית כלפיו, עבור העין ולפיכך המבט הוא שהופך את האידול מה שהוא. עבור העין האידול מתמלא תוכן, משמעות, האידול מאפשר לעין לנוח ולהתביית, עד הרגע שבו העין לא נחשפה לאידול הוא משוטטת, היא לא יודעת עדיין מה היא מחפשת, משועממת וחודרת דרך היצוגים החזותיים המונחים לפניה כמבעד לזכוכית, הם שקופים בפניה, רק האידול הוא היחיד המצליח להראות בפני העין וללכוד את המבט. אולם האידול נראה בפני העין לא בפני עצמו, אלא כמראה של העין – הוא משקף את דמותה לפי שיעור האינטנציה ומרחב המבט שלה, העין אינה מודעת לכך שהיא צופה בעצמה, היא מסוממת, מסנוורת ומרגישה תחושת סיפוק ומלאות, למעשה היא השלימה את תנועת החזרה הביתה, את התמה האודיסיאית. מכיוון שעוצמת אורו של האידול היא כעוצמת האינטנציה של המבט, האידול מציג את האלוהי לפי כושרה של העין25, או אם לדייק, בתוך התחום הפנימי של האופק האידולטרי שלה, היינו באותם המושגים הפרדיקטיבים של ההכרה ולפי שיעור היקפם בשפה ובתרבות (טרמינולוגיה תרבותית ופרדיגמה דומיננטית).

היפוכו של האידול באיקון26 , בשעה שהמבט הופך את הבלתי נראה לנראה על ידי האידול והבלתי נראה נשאר מחוץ לאופק האידולטרי האיקון הופך את הבלתי נראה לנראה תוך שמירתו כבלתי נראה. פעולה זו של האיקון לא רק נראית כסתירה לוגית (הראותו של הבלתי נראה איננה נראית !) אלא גם כתעלול מילולי חסר שחר. אך אולי בכל זאת ניתן למצוא פשר לאיקון לא בשל תוכנו הויזואלי אלא בשל המערך הפנמנולוגי של ההתכוונות ההדדית בין האינסוף לזהה (למבט) דרך האיקון (בשעה שזו, עד כמה שאני עצמי מצליח להבין זאת, איננה מערכת סימטרית ובהמשך אנסה לברר זאת ביתר פירוט). מכיוון שהאיקון מסמן את הבלתי נראה הוא למעשה מראה שום דבר. אך הוא מתקן את המבט. האיקון מתקן את המבט בכך שהוא לא מאפשר לו לקפוא ולהתייצב עליו בתורת אידול, המבט נדרש או נטבע להמשיך קדימה, או נכון יותר, נהדף אחורנית על ידי האיקון (“it always must rebound upon the visible”27) בשעה שאל מול האידול המבט (או: הזהה) ממלא אותו בתוכן מתוך שיעור קומתו בשר מבשרו, נעצר בו, המום ממנו ואינו מודע לכך שהוא מתבונן בעצמו, אל מול האיקון המבט נסוג אל עצמו ללא נקודת אחיזה, הוא נדרש לנסות ולהתמקם שוב ושוב אל מול הבלתי נראה, בתוך תנועה דיאלקטית של התמקמות, רתיעה, נסיגה וניסיון מחודש להתמקמות הוא מטפסבמעלה הזרם של הבלתי הנראה. במובן זה הראותו של האיקון היא בכך שהוא מעורר את המבט האינסופי או את תנועתו הדיאלקטית הבלתי פוסקת של המבט.

בעוד שבנצרות באופן כללי איקון הוא כל פריט קדושה (relic) המתאר כל אובייקט הקדוש לנצרות מוריון מציין שהאיקון נפתח דרך הפנים28, בשעה שהמבט מדמה באידול את הנראה, באיקון המבט אינו מדמה כלום, אלא הפנים מתבוננות אל עבר המבט (הסובייקט) על ידי החסד. דהיינו המבט של הסובייקט אל האיקון הוא כתגובה בלבד למבט של הפנים, לזוהר ולחסד שלהן. החומר שממנו עשוי האיקון, עץ, עור או בד, איננו נראה29. ותפיסה זאת של הבלתי נראה בנראה איננה אפשרית על ידי תפיסה (aisthesis) אלא כהתגלות (aplocalypse).30 מוריון מכנה תופעה זו של הנתינה האיקונית התופעה הרוויה” (le phenomene sature). האיפיון של התופעה כרוויהמאפשר למוריון למקם את הנתינה האיקונית כשלב שלישי של רדוקציה פנומולוגית שבה ההינתנות ממלאת או עוקפת את האינטנציונליות של המבט, כך שהיא שוברת את הכליםשל תנאי הפרדיקציה הקוגניטיבת, במובן זה האיקון הוא איננו נראה. “הסובייקט רואה את העודפות של הנתינה האינטואטיבית [..] באופן מטושטש על ידי אורכה הקצר מדי של העדשה, של הצמצם המוגבל שלה31.

אנו רואים כיצד מוריון, בדומה ללוינס, מחפש לכונן מהווה-זיקה או התכוונות, שאינה כפופה לתנאים של נואזיס-נואמה, שהיא ראשונית מבחינה אונתולוגית ביחס להתכוונות, דהיינו סוג של מטה-התכוונות שמכוננת ומאפשרת את שאר יחסי ההתכוונות. מוריון מכנה את זאת תופעה רוויה” (saturated phenomenon) והיא מתרחשת בתוך היחסים שבין הסובייקט, או המבט לבין הבלתי-נראה, דרך האיקון, באופן שאינו קוגנטיבי, מוריון מכנה זאת אפוקליפסה ולוינס מכנה זאת אפיפניה. אולם בשעה שאצל מוריון האיקון הוא כל חומר שמוטבעת עליו דמות ופנים של הקדושים בכלל ובפרט ישו, עבור לוינס הפנים הם פניו של הזולת ותו לא, כל ניסיון להטביע את הפנים בחומר הוא לפי לוינס עבודה זרה כפי שנראה בהמשך.

נצנוץ החיצוניות בפניו של האחר

המפגש פנים-אל-פנים (vis-a-vis) מקביל למבט של האיקון אלי אצל מוריון, כשהוא מדמה אותי בנפשו שלו32. הטרנסצדנטיות של האחר בלאו הכי שקופהלמודעות של המבט המודע, כלומר, המבט אינו יכול לראות אותו, כפי שהאיקון אצל מוריון הוא בלתי נראה במהותו. שהמבט מתבונן מבפנים, הוא אינו רואה אלא קומפוזציה של אובייקטים, האף, תנועת השפתיים, העיניים וכו‘. הטרנסצדנטיות היא במהותה בלתי נראית, אך היא מושתת על האינטציונליות שמהתווה בין הצדדים, השחים אהדדי. “הטרנסצדנטיות של האחר בפנים, נמצאת בפניה שלו (faire face) שהיא בפניותה חשיפה אלי מוות נחרץ [..] לפני ומתחת לכל הבעה מסוימת, שוכנת הבעה שחושפת את העירום של ההבעה כפי שהנה [..] פנים כבנות-תמותה33 34. האחרות מתייצבת אל מול הפנים כקורבן נטוש35, הפניה של הפנים או הכיווניות של החשיפה הזו, משמעותה היא גם לא תרצח” עבורי, ועבורי בלבד. זוהי קריאה בהולה לאחריות שלי על האחרות36. משהו במבנה האגו שלי נסדק כאשר אני מאזין לקריאה של האחרות, לציווי שלו כלפי, באופן שהוא בוחר בי, באחריות הבלתי ניתנת להעברה, המאוד אישית כתמונת תשליל של הצו הקטגורי של קאנט. לוינס שואל ובצדק, כיצד בדיוק הפנים מתגדות לרצח, שכן אירוע זה הבנאלי ביותר בהיסטוריה של האנושות37, אולם בניגוד לאידול, האחר יכול להתנגד לשלילה של המבט אותו, הוא עושה זאת לא על ידי כוחה של ההתנגדות, אלא על ידי חוסר היכולת שלי לנבא את תגובתו, “באי הצפיות של תגובתו”. כפי שנראה להלן, המאפיין העיקרי ביותר של האידול, הוא שהינו חסר עתיד, הרשות לדידו אינה נתונה, היא ידועה מראש, בחינת גזירת גורל, לעומתו, הטרנסצדנטיות של האחר מרוחקת מהמבט מרחק אינסוף, הוא אינו מסוגל לאכוף, להקיף, לכמת או לצפות אותה לכדי ידע דטרמניסטי38. לפיכך ההתנגדות של הזולת איננה התנגדות בכלל, אלא התנגדות אתית, או ליתר דיוק, התגלות אתית. “האחר מטיל את עצמו מעבר לצורה הנראית והתופעתית [ .. ] בלי תיווכו של שום דימוי, במערומיו39.

אולם כאן עולה השאלה – כיצד המבט מגיב לאותם הפנים כאשר דמותם קורנת מבעד למסך? מה עולה בגורל הנצנוץ של החיצוניות40 בפניו של האחר? האם נשמרת כאן ההתכוונות ביחס לאידאת האינסוף כפי שהיא עולה במפגש פנים-אל-פנים? כלום אינן יכולות הפנים המיוצגות במסך ליצור אצל הסובייקט המתבונן הזדהות רגשית? האם ניתן עוד להבחין בין יצוגן של הפנים לבין הפנים עצמן? האם לא מן הנמנע כי קרוב היום שבו הסובייקט יוכל להאמין בכל ליבו כי הדמויות המרצדות מעל המסך הן ממשות גמורה ובלתי נתנת להפרכה כשם שהבריות האומללות במשל המערה לאפלטון הקשורות בידיהם בשלשלאות לחומה מאמינות בלב שלם שהצללים המוטלים למולם הם ממשות שבממשות ואף מוכנות להרוג הן את מי שינסה למרוד באמת הקדושה שלהם?

על צדה הקרוב יותר של ההוויה

את העמדה של לוינס לאסתטיקה בכלל וליצוגים חזותיים בפרט אפשר למצוא בחיבור מציאות והצל שלה41 שיצא לאור ב-1948, לוינס טוען שההליך היסודי ביותר באמנות הוא החלפת האובייקט בתמונה (או בדמות), בתמונה ולא ברעיון42 לכן לוינס משקיע את עיקר מאמציו להסביר את התמונה כתופעה פנמונולוגית, כמוצר העיקרי של המפעל האומנותי. המבט פונה (בהתכוונות) אל התמונה וחודר מבעד לתמונה לתוך העולם שהתמונה מייצגת43 אולם העולם שהתמונה מייצגת איננו מה שהוא, מכיוון שהתמונה מהווה פונקציה מסוימת כלפי המקור, היא אינטרפטציה מסוימת שלו. למעשה התמונה מהווה כפילות מסוימת של אובייקט המקור, מחד היא מצביעה על אובייקט המקור ומהווה פונקציה אינטרפטציונית שלו ומאידך היא מצביעה על עצמה. לוינס משתמש בתיאורית השקיפות כדי להסביר את הדואליות של התמונה. “הפנמנולוגיה של התמונות מתבססת על השקיפות שלהן44ככל שהתמונה תהא סוריאליסטית45 יותר כך השקיפות שלה תהא עכורה יותר והמובן של התמונה שמצביע על עצמו יהיה דומיננטי יותר. באנלוגיה לכך עומדת הספרות מול השירה בשעה שבספרות המילים בעלות שקיפות גבוהה והן מסמנות אובייקט חיצוני, בתורת פרוזה כמיתוס ולא כרעיון שהוא מיוצג דווקא בביקורת הספרות וספרות העיון. לעומת זאת בשירה המילים בעלות שקיפות נמוכה יותר ולכן יש משקל רב יותר לאופן שבו הן מצביעות על עצמן – בערכן הצורני האסתטי – גודלו של הכתב, צורתו, הקומפוזיציה של המילים לכדי יצירה אסתטית בשורות וטורים, חריזה והסמיכות השורשית שלהן אחת לשניה.

הכפילות הזו שהאמנות מביאה עמה, היא לדידו של לוינס מהותית לטבעה של ההויה. “ההוויה איננה רק עצמה, היא בורחת מעצמה46 ולפיכך כפילות זו נוכחת לאורך כל היקפה של הוויה במשמעות הפנמנולוגית של אופן ההינתנות שלה לתודעה, כך גם האדם מופיע בפני המבט שבוחן אותו כפלוני בעל זהות, כאוסף של רשמים חזותיים – מחוות הגוף שלו, תנועות השפתיים, גון העור וכדכל אלו מצטרפים בתודעה לכדי רושם ציורי וסכמטי, מעיין קריקטורה, משהו שמתאים את עצמו לעין, לוינס מדמה את הרשמים הציוריים לסוגה באמנות הנקראת טבע דומם‘ (Still life) העוסקת בקומפוזיציה של אובייקטים דוממים על גבי הקנבס. כך הקריקטורה מהווה קומפוזיציה של אובייקטים דוממים, מעיין ארכיטיפים של מאפיינים או פרוטו-מאפיינים שמסייעים לתודעה למיין ולסווג את הסובייקט בתהליכי הפרדיקציה של הזיכרון. אולם יחד עם זאת האדם (ועמו גם הוויה) תמיד מצליח לחמוק מהקריקטורה של עצמו, משורת הרשמים הדוממים “כפי ששק קרוע לא מצליח להכיל אותם47, לפיכך התכונה המהותית ביותר של האדם היא העדר המהות שלו, תנועה אנומלית אינסופית.

חוויה זו של כפילות ניטיב לחוש כשאנו צופים בסרט בקולנוע, בשעת הצפיה אנו שוקעים בתוך הדימויים החזותיים, סופגים את הקולות והמראות וחשים שאנו נוכחים באירוע עצמו, החוויה עשויה אף להציף אצלנו רגשות של הזדהות, חמלה, כאב, שמחה וצער, אך השוני בחווית הצפיה מהחוויה המקורית הוא בכך שהתכוונות המבט חודרת דרךהמסך אל העולם המדומה המסומן על ידו. העולם המדומה אף הוא מסמן אובייקט מסוים, אך זוהי האינטרפטציה בהקשר שלנו הקולנועיתשלו, גרסאת הבימאי של המציאות ואפשר שתהא זו גם גרסת הבמאי של מציאות מדומה. אך באותו הזמן אנו גם מתכוונים אל המסך כאובייקט בפני עצמו השייך לעולם הקולנוע, דהיינו התודעה שומרת על כפילות לכל אורך האירוע – מהצד האחד הצופה משוקע בחווית הצפיה מחד ומאידך הוא מודע לאורך כל הדרך לכך שהוא חיצוני אליה, הצופה שומע את הקולות ורואה את המראות, אך ישנו גבול ברור בינו לבין המחזה – הצופה מודע לכך שהוא יושב כל העת בשלווה במרחב נפרד לחלוטין, הצופה לא יצא מגדרו גם שיראה מראות קשים ומפחידים. “המודעות להעדר האובייקט שמאפיין את התמונה [..] שקול לשינוי הקיום של האובייקט48“, הסרט הינו יצירה חדשה, ממשות של ממש מבחינת המבט שמתכוון אליו, אפשר שהאובייקט עליו מצביעה התמונה כבר יחדל מלהתקיים, לוינס מכנה זאת המלבושים הישנים49 של האובייקט, שההוויה כולה בתנועה האנומלית שלה חורגת כל הזמן מעצמה ומשאירה אחריה את מלבושיההישנים.

המשהו האחר הזה שהסרט מסמן, או שהמבט חודר אליו דרך השקיפות של התמונה, דומה לתפקיד של האלגוריה בספרות, “האריה הטובשל המינגווי איננו מסמן אריה ממש, אלא האלגוריה היא הממשות החדשה שגורמת למודיפיקציה או תזוזה של האובייקט לתוך שדה המשמעות החדש שלו, אין זוהי דרך להפוך מופשט לקונקרטי לטובת הילדים, כסמל לעניים50, אלא מסחר דו-משמעי עם המציאות, שבה המציאות איננה מתייחס אל לעצמה, אלא להשתקפות שלה, לצל שלה51, דהיינו התמונה הינה אלגוריה של הממשות (או ההוויה). בשעה שצרכני האמנות רגילים לחשוב שעל ידי הסגידה למושאי האמנות הם משיגים משהו מזוכך או רוחני יותר מהאובייקט הגשמי עצמו, לוינס טוען בדיוק את ההיפכך – האלמנטים שמהם מורכב הציור או הפסל כמו למשל נקודות של צבע, חתיכות שיש או ברונזה אינם משמשים כסימבולים של האובייקט המקורי ובהעדר אובייקט אינם כופים את הנוכחות שלו, אלא הנוכחות שלהם מדגישה את העדרו של האובייקט52. ההדגשה של העדרו של האובייקט מוליכה את המבט לא אל מעבר לאובייקט אלא דווקא אל הצד הקרוב יותר (The hither side) של ההוויה , כלומר אל המובן האלגורי של הוויה, אל הצל שלה. צללי החיות במשל המערה לאלפטון אינם חושפים את הממשות מחוץ למערה, אלא דווקא מקבעים את המבט בנקודה גסה יותר של המציאות, בדמויות שבוימו לצורך הצדקה וסיפוק תודעת העבד של הבריות הקשורות בידיהן בשלשלאות לחומה. מוריס בלאנשו, ידידו הטוב של לוינס, אמר פעם כי לוינס אינו בוטח בשירה ובפעילות פואטית, העמדה של לוינס נתפסת לרוב כאפלטוניזם מודרני שכן בשל היצוג האומנותי פוחת ערכו של עולם התופעות, ההופך לכדי עולם של מראית בלבד53.

התמונה החושית היא אפוא תשליל של המבט עצמו ולא מלמדת את המבט דבר פרט לדיוקן העצמי שלו, לוינס אומר שגם הפסל הנשגב והאצילי ביותר כאמנות חושפת עצמה בטיפשותה בתורת אידול54, הדיון של מוריון באידול מסייע לנו להבין לעומק יותר את הפנמנולוגיה של האידול, כדבר שהמבט נעצר בו ומבצע בו פרויקציה עד לכדי פטישיזציה בשעה שהאידול איננו אלא מראה. התרגלנו לחשוב שהאמנות היא התוצר העליון של האדם האותנטי, המורד, היוצר כמי שמסוגל ליילד שלילה של ההוויה ולהניע בה מהלך דיאלקטי כפי שניטשה מהלל את היסוד הדיוניסי בתרבות היוונית שמתאפיין על ידי חוויה אורגיאסטית55 של שכרון חושים ותוצרו העיקרי הוא הטרגדיה, כפי שקירקגור מבכר את תנועת הויתור האינסופישל היחיד בשל האמונה לכדי אבסורד בו אדם שולל את כללי הנומוס (νόμος) לטובת איזו שהיא אינטואיציה פנימית שהגדרתה לוטה בערפל, ואו אז שוב לא ניתן להבחין בין אמונה ולה נומוס בעל תוקף תרבותי וכללי לבין צו מצפונו של היחיד שעשוי להיות גם מעשה קנאות רצחני. קירקגור מתאר את עקדת יצחק כארכיטיפ של מעשה אנטי-אתי במהותו. ‘שום אמן אינו סובל את המציאות אומר ניטשה56, האמן המיוסר, כיורשו הסקולרי של המריטיר קדוש, שחש בדידות קיצונית וורטיגו, שמנפץ כל בדל של נומוס וכל גשר אפשרי אל החיים החברתיים, שרוי בתוך תחושה עמוקה של אימה (angst) של דיס-אוריינטציה אל המציאות. היידגר מזהה באינטנציונל57 האימה את המפתח לחריגה מעבר להוויה, שכן האין שולל את ההוויה – האין לפיכך הוא שלילת הלוגוס. אולם לוינס מתנגד לתמונה זו, שלילת הלוגוס מבחינתו איננה נמצאת שם“, באופן טרנסצדנטי להוויה, אלא דווקא על הצד הקרוב יותרשלה. דהיינו שלילת האמת איננה משקע מעורפל של הוויה, אלא היא מאפיין חושני שלה58. היצירה האמנותית עומדת בטבורו של המרד המטאפיסי כפי שקאמי מציירו וראשיתו היא תמיד בכינון עולם מסוגר, מבוצר ואסתטתי על ידי האדם המורד המרד הוא יוצרו של עולם, זו גם הגדרתה של האומנות. לאמיתו של דבר, תביעתו של המרד היא בחלקה תביעה אסתיטית [..] הרטוריקה של החומות הבצורות אצל לוקרציוס, המנזרים והארמונות הנעולים אצל סאד, האי או הסלע הרומנטיים, הפסגות הבודדות של ניטשה, האוקיינוס הקמאי של לוטריאמון, הסוללות של רמבו, הארמונות המפחידים של הסוריאליסטים, הנחבטים בסערת פרחים59. עמדתו של לוינס בדבר הצד הקרוב יותרשל האמנות היא מבחינה זו מרד גלוי ומרתק במסורת האכסיסטנציאליסטית.

לוינס לא מסתפק רק בלקבוע שהחוויה האסטתית נמצאת על הצד הקרוב יותר של ההוויה, הוא מבקש לאפיין את התכוונות המבט אל האסתטי, זו חקירה חיונית מאוד שתאפשר לנו גם להבין יותר לעומק את הטעם של האניקוניזם60 בתפיסתו של לויס. הפיגורה האמנותית כמו למשל הפסל, הוא יצור כלאיים שנמצא בתווך בין המוות והחיים, בין הנצחי לרגעי, “פסל הוא דבר שמממש את הפרדוקס של רגע שקיומו נמשך ללא עתיד. ההמשכיות שלו איננה באמת רגעית מכיוון שהוא לא נותן את עצמו כאלמנט איניפיסטימלי של המשכיות [ .. ] המוות, של הפסל, הרגעי, נמשך עד לאינסוף. לעד לאוקון יוחזק בכלוב הנחשים, המונה ליזה תמשיך לעולם לחייך61 בשעת ההתבוננות במונה ליזה או הקריאה של פיגמליון מאת אובידיוס, אפשר להניח שקיומם הווה על ידי קיומנו או כפי שסארטר טוען62, על חשבוננו במובן שאנו משאילים את החיות שלנו למושא האסתטי על ידי ההתכוונות שלנו אליו, אך אינו מתהווה, משמעות הדבר שאנו איננו משתתפים, אלא צרכנים של מופע או חזיון שהגורל שלו תמיד נגזר מראש והוא בדומה לטרגדיה היוונית, הכח העליון של המושא האסתטי, “בסיטואציה כזו ההווה איננו יכול להשפיע בדבר, ולכן זהו רגע אנונימי ובלתי אישי63 . המושא האסתטי ניטל את החיות הראשונית שלנו וניצב מולנו קפוא, ללא עתיד. הקריקטורה שלו מממשת את התיאור המקראי עֲצַבֵּיהֶם, כֶּסֶף וְזָהָב; מַעֲשֵׂה, יְדֵי אָדָם. פֶּה-לָהֶם, וְלֹא יְדַבֵּרוּ; עֵינַיִם לָהֶם, וְלֹא יִרְאוּ.אָזְנַיִם לָהֶם, וְלֹא יִשְׁמָעוּ; אַף לָהֶם, וְלֹא יְרִיחוּן. יְדֵיהֶם, וְלֹא יְמִישׁוּןרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יְהַלֵּכוּ; לֹא-יֶהְגּוּ, בִּגְרוֹנָם.” (תהילים קטו:4-7 )64 .

אניקוניזם מקראי

העוינות שלוינס מגלה כלפי הדימוי מקורה ביהדות באיסור לעשיית פסל ותמונה לפי הדיבר המקראי לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה” (שמות כ:3), טעמה התיאולוגי היסטורי של המצווה הוא ביעור עבודת אלילים וניסיון להיבדל מעמי המזרח הקדום שבו נפוץ השימוש בפסלי פולחן בדמותם של אלילים שונים – חלקם בדמות אדם וחלקם בדמותם של בעלי חיים שונים ואף צורות הכוכבים. זוהי המצווה היחידה שהיא כה חמורה לפי אבן עזרא שהיא אסורה לא רק במעשה אלא גם בפה, דהיינו, בדיבור. “כי אין בתורה מצות לא תעשה בלב כי אם זו. [..] והאומר נלכה ונעבדה אלהים אחרים. צוה הכתוב כי הרג תהרגנו. ובמעשה לא תעשה לך פסל וכל תמונה עץ או אבן. ולא תעשה בשום אומנות תמונה שהוא בשמים.65. הרמבם מבחין בין צורות שונות וקובע כי הצורה שעליה חל איסור חמור יותר היא צורת האדם ואין אסור לצור לנואי, אלא צורת האדם בלבד, לפיכך אין צרין, לא בעץ ולא בסיד ולא באבן צורת האדם66, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ נדרש לכך בפירושו לספר שמות בכלי יקרומסביר את החומרה היתרה שבעשיית דמות בדמות האדם : “לא תרצח כנגד אנכי, כי כל מי ששופך דמים כאילו ממעט הצלם והדמות67, דהיינו דמותו של האדם ייחודית בכך שיש בה מצלם אלוהים. מכיוון שהאניקוניזם הלווינסי עיקרו דמות האדם, המושג צלם אלוהיםהוא לעניות דעתי לבו הפועם של מחשבת לוינס והחוליה המקשרת בין האתיקה הפנמונולוגית ליהדות.

אנו מוצאים במקרא שני הקשרים שונים למושג צלם68 – האחד, בהקשר חיובי, הוא בריאתו של האדם בצלם אלוהים - “וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ” (בראשית א:26), כאן המונח צלם מופיע בסמיכות לדמות (תמונה) ומבלי שמשמעותו מפורשת נדמה כי היות האדם בצלם מאפשר לו שלטון על בעלי החיים, ומיד לאחר מכן מופיע מימוש הדיבור וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ” (בראשית א:27), בהמשך אנו קוראים בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם, בִּדְמוּת אֱלֹהִים, עָשָׂה אֹתוֹ” וכאן חסר המושג צלם שנסמך לדמות“, אלא שהוא מופיע בהמשך בהקשר אחר: “וַיְחִי אָדָם, שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ, כְּצַלְמוֹ”, כאן עולה הרושם כי מעתה הצלם עובר דרך ההולדה. מן הפשט עולה כי המונח צלם משמש לתאר דבר מה משותף בין האדם לבין האל, והוא דבר העובר בירושה, אולם המפרשים השונים נחלקים בדעתם לגבי זהותו המדויקת של המושג – בעלי הדעה הראציונלית כמו הרמבם ורבנו בחיי מזהים את הצלם עם התבונה המופשטת של האדם, כחלק מן השכל הפועל‘, לעומת זאת הרמבן ואבן עזרא מזהים את הצלם עם הנשמה ואילו לפי הקבלה הצלם היא הצורה הגופנית של האדם ואבריה מקבילים לעשר הספירות.

ההקשר השני שבו מופיע המושג צלם הוא בשלילה של אופנים שונים של עבודה זרה, שהעיקרי בהם כפי שראינו הוא האיסור על שפיכות דמים, שיש בו לפי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ מן המעטת הצלם והדמות69, מרבית שאר האזהרות והאיסורים נוגעים ישירות לאניקוזם ועבודת צלמים מסוגים שונים – בשעה שהנביא יחזקאל מנבא את חורבן בית המקדש וחילולו על ידי צלמי הנכרים צַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ” (יחזקאל ז:20), בהמשך משתמש באלגוריה של אשה פרוצה לתיאור ירושלים הבוגדת באל על ידי צלמי זכר וַתַּעֲשִׂי-לָךְ, צַלְמֵי זָכָר; וַתִּזְנִי-בָם” (יחזקאל טז:17), ובפרק כג מתאר אלגוריה של אישה, הקרויה אהליבה הנמשלת ליהודה, הזונה עם תמונות אלילים המציורים על הקיר וַתּוֹסֶף, אֶל-תַּזְנוּתֶיהָ; וַתֵּרֶא, אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל-הַקִּיר, צַלְמֵי כשדיים, חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר”, (בששר – מיני ציור, שדיים – כשדים). עוד אנו מוצאים בשמואל א ו שהפלשתים מכינים פסילי עכברים וחולדות בשביל לפייס את המגפה שדבקה בהם בשל החזקתם בארון ה‘, והמספר המקראי כמובן שם אותם ללעג וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי עפליכם (טְחֹרֵיכֶם) וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם” (שמואל א ו:5), הצלמים כאן עולים בקונוטציה של מגפה, רפש וזוהמה. בעמוס ה אנו פוגשים את הצלם בהקשר של עבודת כוכבים ומזלות, כזו שהופכת את המועד והחג ל-“חושך ולא אור” (עמוס ה:18), דהיינו, מאוס וחסר חן וטעם, “וּנְשָׂאתֶם, אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם, וְאֵת, כִּיּוּן צַלְמֵיכֶםכּוֹכַב, אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם, לָכֶם.” (עמוס ה:26), סיכות – כוכבי הפליאדות, הקשורים לעבודת השכוי ולהורדת גשמים, השייך להדד, אל הברקים והרעמים והגשמים, כיון – כוכב אחד מתוך כוכבי הפליאדות.70 לא כאן המקום לערוך דיון מקיף בכל מראי המקומות של המושג על משמעותם השונה, אך הטונציה העולה מהמקרא ביחס לאניקוניזם ברורה די צרכה, דומה כי הצלם מתפצל לשתי הוראות שונות ושתיהן נמצאת על קצוות הסקאלה של המוסר המקראי, בהוראה החיובית, הצלם קשור בבריאה והולדה והוא אפילו פעמיים כי טוב, ואילו בהוראה שלילית, הוא קשור בשפיכות דמים ובעבודה זרה שנובעת מסוגים שונים של עשיית צלמים. לסיכום נביא דוגמא נוספת מחזון דניאל בְּעִדָּנָא דִּי-תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קיתרס (קַתְרֹס) שַׂבְּכָא פְסַנְתֵּרִין, סוּמְפֹּנְיָא, וְכֹל, זְנֵי זְמָרָאתִּפְּלוּן וְתִסְגְּדוּן לְצֶלֶם דַּהֲבָא, דִּי הֲקֵים נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא” (דניאל ג:5), וכאן אנו למדים שעבודה זרה יכולה גם להיות זני זמרא“, קרי היקסמות אחר מוסיקה וככל הנראה הכוונה כאן היא לחוויה האורגיאסטית שמתעוררת הימנה.

אניקוניזם לוינסי

הדיון הקודם מסייע לשפוך מעט אור על האניקוניזם של לוינס ולהסביר את העוינות האפריורית שהוא חש כלפי יצוג מכל סוג שהוא, במאמר האיסור בדבר היצוג”71, לוינס דן בשאלת היצוג ומבקש לזקק את ערכה הסגולי מתוך ההקשר היהודי כדי להכשיר את אימוצה לתוך מסגרת שיטתו. לוינס מצביע על כך שהיצוג החזותי ניתן לשכפול אינסופי לעומת חד פעמיותם72 של הפנים במפגש פנים-אל-פנים, “הצללים הורסים את הייחודיות של הייחודי ומחזירים אותו מאינדיבידואלי לתוך הכלליות [וגם כוליות], לכדי הרחבה של סוג73, ליבי סקסטון מסבירה כי ניתן להבין את האניקוניזם הלווינסי כחשיבה שגויה, אשלייתית, של היצוג בכך שהיא מחליפה אותו בדבר שהינו פחות מזולתו עבור לוינס, החשד שהיהדות מביעה כלפי דימוי הממשי כניצבת בלבה אפשר לפרשו גם כגינוי מחשבה רדוקטיבית, שאפשר לכמת את האובייקט לכדי ידע או מדע74. הנטיה לאידוליזציה של היצוג נובעת מאשליה זו, היצוג נתפס עבור המבט כדבר שהווה, בשעה שאינו כזה, אפילו השפה מתייחסת אל היצוג כאל עצם הווה, בשעה שהוא איננו כזה. אף על פי שעולה הרושם כי לוינס מתנגד לכל סוג של דימוי, הוא עצמו מדגיש כי כוונתו איננה אלא רק הטלת ספק באבסולוטיות הניתנת לחשיבה התמטית והמדע ובירור מעמיק לגבי ערכה הסגולי של החוויה שאובדת בשעה שאנו מרוכזים ביצוג ומחליפים אותו בדבר שהוא איננו הוא. הווי אומר במקום שלילה מוחלטת של היצוג, לוינס מציע להכיר בסגולתה של החוויה הבלתי ניתנת לרדוקציה ובכך לוותר על ההגמוניה של החשיבה התמטית.

אתיקה קולנועית אצל קלוד לנזמן

הסרט שואה מאת קלוד לנזמן
הסרט שואה מאת קלוד לנזמן

ליבי סקסטון במאמרה לוינס, אתיקה, מבע75, עוסקת בקשר שבין האתיקה של לוינס לקולנוע ומביאה לדוגמא את סרטו של קלוד לנזמן, ‘שואה‘, לנזמן הוא במאי צרפתי יהודי76 וסרטו שואהשיצא לאקרנים ב-1985 זכה לתשבוחות רבות כיצירת אמנות וזכה ב-2014 לדירוג במקום השני כיצירה הדוקומנטרית החשובה בכל הזמנים ועם זאת, ספג גם ביקורות קשות, בין היתר על כך שבחירתו הסלקטיבית של המרואיינים התעלמה מפעולות הצלה של פולנים בזמן השואה77. על הסרט עמל הבמאי לא פחות מאשר 11 שנים ואורכו של הסרט הסופי הוא תשע וחצי שעות. אף על פי שזהו סרט דקומנטרי על השואה אין בו לא תצלומי עדויות ואיננו מנסה לביים את התקופה באמצעות שחקנים, אלא במקום זאת הוא מורכב מאוסף של ראיונות עם ניצולים, אזרחים שחיו בסמוך למחנות (כמו למשל פולנים) ופושעים נאצים. לנזמן לא הציג תמונות מן השואה, היא משום שלתפיסתו השואה היא ייחודית והיא עומדת בפני עצמה וסביבה טבעת של אש, זהו גבול בלתי עביר משום שיש גבול מסוים של זוועה שהוא בלתי ניתן להעברה, כל מי שטוען שיש לעשות זאת הוא עובר עבירה מוסרית חמורה ביותר. [..] אני מאמין בכך שיש איסור על יצוג [בהקשר הזה]78.

ראוי לעלות כאן שתי הערות – (א) מקריאה נוספת אודות לנזמן עולה הרושם שהוא באמת מחזיק בתפיסה שהשואה היא אירוע היסטורי יחידני ואין בלתו, מבלי לדון בעמדה זו שלעצמה, עולה השאלה האם סף הזוועהשעליו לנזמן מדבר אינו חל גם באירועי אלימות אחרים שמתרחשים בעולמנו היום, כלום אלו האחרונים כן ראויים ליצוג קולנועי או חזותי? לעניות דעתי ראוי להחיל את עקרון איסור היצוג לכל מקרה של אלימות קיצונית, וליתר דיוק, לכל מקרה שבו מוצגת פגיעה בצלם האדם79.

(ב) ליבי סקסטון כותבת שהמוטיבציה של לנזמן בהקשר שלנו היא לעורר את העבר מבלי להבנות אותו מחדש80, סקסטון נוגעת כאן בנקודה שראויה מאוד להתייחסות ופיתוח, ראינו כיצד לוינס טוען שצלה של המציאות איננה פחות ממשית מזולתה, לפיכך יש לדון אותה לחומרא באותו המטבע שבה אנו מודדים את המציאות עצמה. קיומה של השואה כאירוע היסטורי עשוי לכונן בתודעה הקיבוצית כפרק בהיסטוריה האנושית, כשיעור היסטורי או לכל היותר כזיכרון ומורשת לאומית. אך האם ישנה גם קונפיגורציה שבה השואה ממשיכה להתהוות כהשמדה, דהיינו כשלילת הצלם האנושי? האם בכל פעם שמוקרנות מחדש התמונות וסצנות ההשמדה, או ליתר דיוק כל אימת שרואים את פניו של פלוני על גבי המרקע, את המבע הקפוא שלו, את ההשפלה והמבוכה שהוא נתון בה – האם איננו מבנים-מחדש את ההיסטורי, הגנוז לכדי חיות של תמונות שזורות בדמיון ופחדים קמאיים חזרה לתוך תודעתנו? האם ייתכן שהדיסיפלינה החינוכית הדומיננטית בישראל להוראת השואה המבקשת בשם הלזכורלצפות בסרטים ותמונות שמכילים אלימות קשה, וכך למעשה ומבלי משים מסייעת להפצת ולהשרשת הפחד והאימה שהיא למעשה כוונתו של הנאציזם?81 בהמשך נדון בהשלכות האפשריות לתובנה הזו בהקשר של תרבותנו העכשווית.

עצם העובדה שלנזמן מתנגד לסוג מסוים של יצוג חזותי איננה אומרת שתפיסתו עולה בקנה אחד עם תפיסתו של לוינס, ביקורת לוינסית טיפוסית לגבי יצירתו של לנזמן הייתה טוענת שלנזמן עצמו הקדיש מעט מדי תשומת לב ועשה שימוש סלקטיבי ומודע בכלים שעמדו לרשותו כבמאי על מנת לקדם את תפיסת עולמו והאובססיות האישיות שלו82 על חשבון המקום שהיה צריך להינתן לזולת בחינת אחרות. לנזמן לעיתים הטמין מצלמות נסתרות למורת רוחם של הפושעים שלא רצו לחשוף ולהחשף, הוא השתמש בטכניקות של תקריבי-פנים שמהוות פלישה ואפילו חדירה לרשותו של האחר, לעיתים השאיר את המצלמה פתוחה גם אחרי שהעדות הסתיימה בכוונה תחילה ואם להוסיף גם את עבודת העריכה שצמצמה חומרי וידאו גולמיים של סהכ 350 שעות לכדי 9 וחצי ואת בחירת המרואיינים ושאלות הדיון, אז המרחק בין לנזמן ללוינס רק גדל ומעלה ספק לגבי אפשרות הרלוונטיות לבירור הפילוסופי לפי לוינס שהוא עיקר דיוננו.

אך חרף כל זאת, התובנות של סקסטון הינן כה מרתקות, עד כי הן מצליחות לתת תפנית מעשית חדשה להגותו של לוינס מכיוון אולי שונה לגמרי מזו של כוונת המשוררעצמו ודווקא מאשררות בדרכן שלהן את התצפית הפילוסופית של לוינס כפי שנראה מיד.

סקסטון מצביעה על תופעה מעניינת בהתפלגות של המרואיינים לשתי קבוצות התנהגות שונות – הראשונה, הם הפושעים הנאצים (ואף חלק מעוזריהם, תושבי האיזור), טכניקת הצילום של תקריבי הפנים מוסיפה מובן חדש למימד החזותי, מראה הפנים שלהם הופך לאיזור של ריבוי תנועות זעירות ובלתי רצוניות83 ומסגיר על פניהם אמת אחרת, שעומדת לעיתים בהיפוך גמור למה שנאמר וכך אעפ שהפושעים מצוידים בסיפור בנוי לתלפיות, צילומי התקריב לא מאפשרים לפנים לברוח. לעומת זאת דווקא אצל העדים הניצולים התמונה היא הפוכה. “התמונות של העדים, מכל מקום, מנפצות את המיתוס שהפנים הן מבט מהימן של הפנימיות84 הפנים של הניצולים בשואה מעידים על האלימות הגסה שבוצעה בהם – בעיקר על ידי העדר מבע אנושי, דהיינו בפנים קפואות, באדישות גמורה הם מספרים את סיפורם, עולה הרושם שהניצולים מביעים התנגדות אינסופים בפניהם לכל סוג של חדירה על ידי קריאה מן החוץ, של ניסיון לשוב ולהציף את העבר לתוך ההוויה לכדי התהוות עכווית. פניהם של הניצולים מתעקשים לא לתת עצמם לכדי רדוקציה של תופעה חזותית. סקסטון מדגישה כי אין בעיניה משמעות הדבר שעל פניהם של הניצולים מנצנץ אורו הטרנסצדנטלי של האינסוף, או שהם חושפים את הלא נראה במובן כלשהו, אלא רק זה בלבד, שהם לא מוסרים את מאוויהם הפנימיים להינתנות חזותית ואף עובדה זו איננה עונה במובהק על הגדרתו של לוינס לגבי אופן ההתנגדות של הפנים המתבטא מעל לכל בחוסר הצפיות של הפנים, דהיינו העדר היכולת לצפות את תגובת הפנים כריבון, כאחרות מוחלטת. אולם תופעה זו אכן עולה בקנה אחד עם הגדרתו של לוינס לפי שלא ניתן להניח את תצפיתה של סקסטון כעובדה שלא ניתן להפריכה שכן פניהם של הניצולים מבטאים את התנגדותם לכל סוג של פרשנות וקריאה שכזו, במקרה הפרטי דנן התצפית היא אדישות המבע, אך מעל לכל זהו סירוב החלטתי לכל סוג של פרשנות ורדוקציה לכדי תוצר אמפירי ומדעי, ומהבחינה הזו פניהם של הניצולים אכן מבטאים אחרות גמורה, טרנסצדנטיות מהותית.

סקסטון מסבה את תשומת לבנו לנקודה מעניינת נוספת והיא האופן שבו הסרט פונה אל הצופים, בשל העובדה שהסרט רובו ככולו מורכב מסדרה של ראיונות, סיפורי התופת שהניצולים מעלים פוגשים את הצופה יותר כמאזין ופחות כצופה, דהיינו נשמר כאן האיסור על יצוג הזוועה ולמעשה הניצולים פונים אל הצופים כמאזינים דרך המראיינים באופן מודע ששומר על צלמם, כבודם וריבונותם, “העדות מופיעה ראשית ומעל לכל דרך מדיום השפה, והיא כפנים מדברות, המתנגדות לרדוקציה לכדי אובייקטים על ידי תפיסתו של הצופה85 כך שעל אף שהסרט מציג את הפנים, המושא האמיתי שעליו הפנים מצביעות, והוא האלימות הנאצית שכרוכה בשלילת הצלם וביזוי כבוד האדם, מתווך דרך ריבונותם של הפנים ודרך הדיאלוג המתקיים בראיון, חרף הבעייתיות שלוינס היה ודאי מוצא בו. קונפיגורציה קולנועית ייחודיות זו לעניות דעתי אכן מהווה דוגמא ליצירה קולנועית שיש בה פשרה בין הצורך האנושי ליצוג, לעדות, לניתוח וחקירה של אירוע טראומתי ודומיננטי מאוד בהיסטוריה של המאה העשרים, לבין הציווי המוסרי לשמור על צלמו של האדם.

לסיכום הדיון אבקש לזקק מספר תובנות שיסייעו לנו בהמשך – (א) בשל העובדה כי הן הצורך האנושי והן הטכנולוגי העכשווית ספוגים עד לשד עצמותיהם במתודולוגיות של יצוגים עד לבלי די, ראוי להתייחס לאתיקה הלוינסית כמקור לקנה מידה מוסרי, כקצהו העליון של סלם המוצב ארצה, וראשו מגיע השמיימה‘ (בראכח:12), ייתכן כי קריאה אחרת של לוינס שתחייב את הצבתו של הסולם כולו בקרקע, תחייב חיי פרישות או לא תתקיים כלל. (ב) הדיון על הסרט של לנזמן הראה כי אין הכרח כי שמירה על איסור היצוג פירושה שלילה של כל סוגי היצוג, לוינס עצמו מעיד על כך כשהוא טוען שכל כוונת מאמרו היא להטיל ספק בדומיננטיות המוחלטת של התפיסה היצוגית [דרוש מקור] הווי אומר יש לדעת להבחין בין רמות שונות של יצוג ולדעת לזהות היכן נעשית שלילה גם אם אינה מודעת של הצלם האנושי בדרך שאכן לנזמן האיר לנו את הצעדים הראשונים במשעוליה.

סוגית הריבוי הפנומנולוגי בעידן הדיגיטלי

לצורך הדיון הבא נדמה לרגע לעיני רוחנו את דמותם של ראובן ושמעון, הנוכחים עתה במפגש פנים-אל-פנים, לפי כוונת המשוררונשאל, האם די בכך כדי לקיים את התנאים להופעת הטרנסצדטניות של האחרות, לגילוי האפיפני? לרגע בודד אחד מסיט שמעון את מבטו מראובן, ועתה, כבאבחת סכין חדה, ההתכוונות הדדית ביניהם נפסקת, המפגש פנים-אל-פנים נעלם כלא היה. אפשר ששמעון וראובן יהיו מצוים זה בסמוך לזה, אך ללא התכוונות הדדית יעמדו נוכחים כל אחד בחזקת עצמו. יתרה מכך הטכנולוגיה העכשווית פותחת מנעד רחב של אפשרויות התכוונות שונות בין הצדדים, למשל כאשר המפגש מיוצג על ידי מתווך, של אחד משני הצדדים, של שניהם, ברטרוספקטיבה של אחד משני הצדדים ובאופן סימולטני של שני הצדדים המושחחים אחד עם השני דרך שיחת וידאו. אפשר שראובן יהיה נוכח לבדו וידבר אל מצלמה ושמעון יראה את יצוגו החזותי של ראובן בוידאו ברטרוספקטיבה, במצב עניינים כזה מערך ההתכוונות בין הצדדים יקבל תפנית שונה לגמרי – ראובן יכול אולי להתכוון אל שמעון בדיבורו, אך העדר הנוכחות של שמעון מרחיקה את הנוכחות הממשית של שמעון בעיני ראובן ועתה הינו לא אחר מאשר יצוג חזותי, סרט נע, אבל קפוא, כרגע אינפיניסטימלי הכלוא בהווה, שגורלו גזור מראש. אפשר ששמעון הממשי כבר לא יהיה בין החיים באותה העת. וגם כאשר צופה שמעון בוידאו של ראובן אפשר שהדבר יתאפשר בשעה שכבר כוונתו המקורית של שמעון השתנתה לגמרי, אפשר שגם יצפו בוידיאו אנשים אחרים שאינם נמצאים בסוד שיחם של השניים ולמעשה עצם האפשרות הטכנולוגית שעומדת לרשותו של ראובן לצלם את עצמו בוידאו – מאפשרת סוג של מפגש חזותי חדש שבו נוכח סובייקט יחיד או קבוצה אל מול יצוגו החזותי של ראובן, מפגש שבו נחשפות הפנים במלוא עירומן אך הפעם כל אחד מהצדדים המשתתפים במפגש או במחזה נמצא מעברו השני של המסך או מתווך טכנולוגי כלשהו. בשעה שראובן מדבר אל המצלמה רק התודעה שיש או אפשר שיהיה סובייקט כלשהו מעברו השני של הצינור היא המעצבת את אופן התכוונות שלו.

כאשר שמעון צופה בראובן מבעד למסך לא רק שמערך התכוונות ההדדית נשבר, מוסט ומתפצל לכיוונים שונים, אלא גם ששמעון משתחרר מהנוכחות המעיקהשל ראובן, אותה הנוכחות שמשנה לחלוטין את אופי הדיאלוג, מדיאלוג בעל אופי אתי מטבעו שבו הסובייקט הוא עיקרו במלוא מלאותו ואינסופיותו לכדי דיאלוג שבו הדיבור – מושא הדיאלוג, הוא עיקרי הרצאתו של ראובן, תוכנו של הדיבור והאינפורמציה שטמונה בו. השחרור מהנוכחות של ראובן משחרר גם את שמעון מהאחריות שזה האחרון טובע ממנו בעצם דיבורו דרך הפנים, בעצם הפניה שלו אל שמעון דווקא. השחרור המיוחלמאחריותו של ראובן כלפי שמעון טומנת בחובה את הפתח לאלימות. ראובן עשוי גם להשיב לשמעון בדרך של התכתבות דיגיטלית, אך עצם השחרור מהאחריות עשוי לשנות לחלוטין את אופן התגובה של ראובן לשמעון, השיחה מכילה את כל האינפורמציה הדרושה לקיומה, אך היא נעדרת את המימד האתי שלי הנוכחות. יותר מאשר שראובן משוחחעם שמעון, הוא משוחח עם עצמו על ידי שיחתו עם ראובן, כדרך המהלך האודיסאי, עובדה זו עשויה להסביר את התופעה שבמרבית המקרים ברשתות החבריות היום, הצדדים אינם משוחחים, הם מתנצחים ובמקרה הטוב במעיין תנועה דיאלקטית אינסופית של טיעונים וטיעוניים נגדיים שהאסימפטוטה שלה מתקרבת אל האבסורד, אל האלנכוס (ἔλεγχος) הסוקרטי – כשהמבט לעולם לא מופנה ומאפשר פתיחה של האחרות הגמורה של הזולת כאחריות – מכיוון שזו האחרונה היא תוצר של שותפות ונוכחות.

עולם היצוג הדיגיטלי בכל צורותיו מהווה מרכז כובד משמעותי עד כדי כך שנדמה כי אין עוד תחום בחיי היום יום שלא סובב סביבו או קורס לתוכו כמעיין תנועתם של גרמי שמיים סביב חור שחור. לרבות השיח האנושי והנוכחות של הזולת שלפנים שמרה על מקדשי נוכחות המוגנים וסגורים מכל התערבות זרה של יצוג כמו למשל מפגש משפחתי, משחק בין ילדים, שיחה בין אוהבים ושעת הסעודה בין בני המשפחה. ההגמוניה והדומיננטיות של היצוג הדיגיטלי התחזק עד כדי כך בשנים האחרונות, שאי אפשר שלא ליתן עליו את הדעת. דא עקא, ששליטתו של היצוג הידיגטלי ללא מיצרין וסייג, נתפסת, בדיוק כפי שלוינס תיאר, כטבע שני וכממשות בפני עצמה ובכך טמונה גם הסכנה לפטישיזציה ואידוליזציה כעבודה זרה‘, ועשויה להוליד מתוכה תופעות של אלימות בשל האינפלציה של הדימויים ההולכים וגדלים לאין שיעור, מתוך תנועת זרמי המים הפנימיים שלו כפי שנראה להלן.

התשוקה אל הממשי

ברוכים הבאים אל המדבר של הממשי מאת סלבוי ז’יז’ק

בהגות בת זמננו התפתח מושג שמתאר שלב נוסף בין רמות היצוג, זאן בודריאר86 משתמש במונח סימולקרה כדי לתאר תופעה שהיא לדידו שכיחה בתרבות העכשווית. סימולקרה היא יצוג שאין מאחוריו מיוצג, מסמן ללא מסומן. תהליך זה מתרחש בשל שרשרת של דימויים הנובעים זה מתוך זה מבלי שנותרה אפשרות לזהות את המקור. לפיכך הפוסט-מודרניזם מתאפיין במעבר לידי היפר-ממשות או היפר-ריאליזם, תופעה זו גורמת למה שהוא מכנה קריסת המובן“, להבלעותו של המובן בתוך המדיה, ולהיבעלות המדיה בתורה. בודריאר טוען ש“במקום שאנחנו חושבים שהמידע מיצר מובן, מתרחש ההיפך הגמור87, וכן “המידע זולל את תכניו שלו, הוא זולל את התקשורת ואת החברתי88. ככל שהטכנולוגיה מתקדמת שוב אין מדיום במובן המילולי, שוב אי אפשר לתפוס אותו, הוא מפוזר ומשתבר בממשי89 הנוכחות המקפת שלו סביב הממשות שואבת את הממשות לתוכו בשעה שהממשות עצמה הולכת ומתרוקנת והופכת למדבר.

הפרדוקס טמון בכך שאנו מודעים ובו בזמן איננו מודעים לכך שהחוויה האסתטית היא ממשות – אנו מתייחסים אליה כממשות אף על פי שאנחנו מכירים במודע שהיא איננה כזו. פרדוקס זה מוליד את מה שסלבוי זזק מכנה התשוקה אל הממשי” (la passion du reel)90, והוא הניסיון לחזור ולצבוט בעורנו ולחוש את החיות שבחיים הממשיים. התשוקה אל הממשי מולידה תופעות שונות של אלימות קיצונית, למשל הולדתם האחרונה של זאנרים חדשים במדיה כמו תוכניות ריאליטי שהן הניסיון ללכוד את הרגע האותנטי, הלא-מבוים, הריאליטי הופך את הכיוון הפנמונולוגי של המדיה מאידול לאיקון, שהרי עתה איננו עוד צופים במדיה כאידול, אלא המדיה צופה בנו כאיקון, היא מדמה אותנו בנפשה (envisage). המבט מאחורי העין שייך להמונים הצופים בנו כמושא אידולטרי. ככל שהמבט של ההמונים אבסולוטי יותר, מקיף יותר וחודרני יותר, כך גוברת התרגשות ההמונים מהצפיה, מהניסיון לחדור לתוך הפנימיות האנושית. אך בו בזמן, ההמונים למעשה רוצחים אותנו, שוללים את הצלם האנושי שבנו.

האנשים שבוחרים לשחק את משחק הריאלטי, או ליתר דיוק נבחרו על ידי ההמון כקורבן לכפרה - מוסרים את צלמם, או פרטיותם הבלתי נחדרת, לטובת תהילת ההמונים, כרוח רפאים, המשתתפים נבחרו כמו הקורבנות העתיקים כדי שיהללו אותה וכדי למות לאור המדיום, גורל מודרני91, כגלדיאטורים המתגוששים בזירה וגורלם למוות נגזר מראש – או להשחט בקרב בלא זכר או להנצל ואו אז להפוך לאידול של תהילת ההמונים, כגורלו הידוע מראש של אכילס92 למות מחיצו הארסי של פאריס לפי הנבואה של נראידה אמו.

הדיאלקטיקה בין הממשי לטנטלי

ברוכים הבאים אל המדבר של הממשי מאת סלבוי ז'יז'ק
ברוכים הבאים אל המדבר של הממשי מאת סלבוי ז’יז’ק

תופעה נוספת שנובעת מהתשוקה אל הממשילפי זיזק, היא תנועת חזרה אל הממשי בדמות פנטסיה פנימית המאפיינת את החצי השני של המאה העשרים ואילך, תנועה שבה המדומיין שב וחודר אל המציאות בדמות משאלת לב רוויה באלימות והרס עצמי. זזק מציג עמדה שבה הטרור האסלאמיסטי ומולו המלחמה בטרורהינם שני הצדדים של אותו מטבע, של אותה תנועה דיאלקטית של כמיהה אל הממשי, הוליווד משמשת לדידו כמפעל לשיקוף המאווים הטנטליים של העם האמריקני על מה חולמים האמריקאים האמידים [..] ? על קטסטרופה גלובלית שתהרוס את חייהם93.

זיזק מבקש להראות כיצד קריסת מגדלי התאומים שבוצעה בפיגוע הטרור האסלאמיסטי ב-9.11 הינם התגשמות של פנטזיה פנימית של האני האמריקאי הקיבוצי. זזק שואל האם צילום המטוס, שהוצג על מרקע הטלויזיה שוב ושוב אין ספור פעמים, כשהוא מתקרב אל מגדל התאומים השני ואחר כך מתרסק לתוכו, אינו אלא גרסת החיים האמיתיים לסצנה המפורסמת מהציפורים‘(1963) של היצקוק? [..] האם המטוס שתקף את מגדל התאומים לה היה הכתם ההיצקוקיאני האולטימטיבי, הכתם האנאמורפי שהשחית את פניה המוכרים והאידאליים של ניו יורק?94, ובמקום אחר הוא מתאר את פיגועי ה-9.11 כאל פסגת חוויה אסתטית [האם] זהו גם יסוד האמת באותה אמירה פרובוקטיבית של קרלהיינץ שטוקהאוזן ולפיה התקפת המטוסים על מגדלי התאומים הייתה יצירת האמנות האולטימטיבית?95.

בהמשך זזק משווה בין הרדיפה של גורגבוש אחרי בן לאדן כמימוש הפנטסיה הארכיטיפית של הרדיפה אחר הרשע, אותו הרשע שמינו או מקורו, הוא משלנו‘, כעודפות יתרה של המערכת, המוצגת בסרט אפוקליפסה עכשיוכרדיפתו של וילרד אחר קורץ – חייל מצטיין לשעבר בחיל הנחתים האמריקאי שערק לצד השני.96. זזק מתאר תמונה שהיא ודאי שנויה מאוד במחלוקת, אך חושף נקודת מבט מרתקת שהיא השלכה נוספת של ההתרחקות מן הממשות והיטמעות בעולם של יצוגים.

בשעה שזיזק מדבר על הטרור כתוצר של תנועת החזרה של הפנטסיה הטנטלית, בודריאר מסביר כיצד הטרור מתעצם ככדור שלג על ידי התקשורת, קל וחומר על ידי הרשתות החבריות בימינו, “ערוצי התקשורת מוליכים את ההוקעה המוסרית של הטרור ושל ניצול הפחד למטרות פוליטיות, אבל בה-בעת, בדו-משמעות גמורה, הם משדרים את ההיסקמות הגולמית מן המעשה הטרוריסטי, הם עצמם טרוריסטים, בכך שהם עצמם מונעים על ידי היקסמות [..] ערוצי התקשורת סוחפים את המובן ואת המובן הנגדי97, זזק היה מוסיף על הטיען שהתקשורת עצמה, באשר היא מוסדות רשמיים או אנשים פרטיים, מציפה את המאוויים הפנימיים שלה, את הפנטסיה הטנטלית שלה על ידי סיקורי חדשות בעלי תוכן אלים במיוחד, קל וחומר שהם בעלי תוכן ויזואלי אלים במיוחד.

ובדרך זו נוצר כדור שלג שהולך ומתעבה והידיעה התקשורתית צוברת במורד המדרון התלול צפיות ופופלריות. מבחינה זו, ככל שהידיעה רוויה ביותר אלימות חזותית – כך היא מתגלגלת מהר יותר במורד המדרון. דומה כי את האסטרטגיה הזו היטיבו להבין הקברניטים של ארגון הטרור דאעש, שפיתחו מעיין תעשיית קולנוע פתולוגית המבוססת כולה על אלימות מזוויעה של רצח, ואילו המראות הויזואליים מתפשטות ברחבי העולם כוירוס שלא ניתן לעוצרו. בשעה שהתקשורת ובעצם כל אדם שמפיץ אותן מביע מורת רוחו וזעזוע מהתוכן - הוא למעשה ומבלי משים עוד יותר מסייע להפצתו. הטרור הופך למעין סימולקרה של עצמו כאשר הוא זורע פחד בתודעתם של המונים רבים – באותה הדרך שהיו נוהגים ברומא העתיקה לצלוב את השעירים לעזאזל בכיכרות השוק על מנת להגדיל ככל האפשר את מידת המישטור החברתי על ידי הטלת אימה.

אחרית דבר - שולחן ערוך נוסח לוינס

המשותף לכל התופעות הפתולוגיות השונות שראינו בסקירה הקצרה להלן, היא שכולן נובעות מאינפלציה של יצוג, עודפות יתר של שרשרת מסמנים כאשר הזיקה למקור הולכת ומטשטשת. עולה הרושם כי לוינס היטיב להתבונן מתוך מציאות של אמצע המאה העשרים אל עבר העתיד ובשעה שדעת הקהל האינטלקטואלית באירופכה דווקא נמשכה אחר פרויקט ההוויה ההיידגריאני, או אופנת הסטרוקטוריאליזם או האכסיסטנציאליזם, לוינס לא הולך שבי אחריהם אלא המשיך בדרכו הייחודית ושקד על פיתוח מפעלו האתי להוות שופר ליהדות מוסרית כחלק מפרויקט הנאורות וההומניזם האירופי. כפי שכבר השתדלתי להראות, לא ניתן לעניות דעתי להציב את סולמו של לוינס כולו על הקרקע בחינת כזה ראה וקדש, אך בהחלט אפשר ואף ראוי להציב את הסולם שראשו השמיימה כמגדלור מוסרי המשמש קנה מידה ערכי. מגדלור שבו בית המקדשהוא איננו אלא המפגש הבלתי תכליתי פנים-אל-פנים, שמירת השבת שבו הינה השבת שלטון האדם על עצמו והשתקת כל הצללים הטכנולוגיים מסביבו, האיקונוקלאזמוס שלו הוא רדיפה וניתוץ של כל תמונות הזוועה והאלימות המשוטטות להן במרחב הדיגיטלי והפלסטי בחינת כל דכפין ייתה ויכול. סבורני כי הלכה לוינסיתשכזו חיונית היום יותר מאי פעם, הנה כי כן היא מוצעת לפתחו של הקורא לעיון, פיתוח ואימוץ.

1בהשראתו של חגי כנען בספרו פנימדיבור‘, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008. (להלן פנימדיבור‘)

2עבודה זו נכתבה בסמוך לאירוע טרור של שריפת ביתם בני משפחת דוואבשה בדומא ורציחתם על ידי יהודים בשעה שהמוטיבציה שלהם לפשע הייתה למרבה האבסורד תיאולוגית, ולא די בכך אלא שיש גם לעמדה לא תרצחקרי, לא תרצח יהודי בלבד, רגליים בחוגים מסוימים למרבה הצער.

3הכוונה היא לסרטוני הרצח שמפיץ ארגון הטרור דאעש, ועל כך בהמשך.

4חגי כנען דווקא טוען בספרו פנימדיבורשהגותו של לוינס איננה קוהרנטית כלל וכלל, אך דווקא בשל כך יופיה.

5עמנואל לוינס, כוליות ואינסוף, הוצאת מאגנס 2010, עמ‘ 48.

6 דניאל אפשטיין, קרוב רחוק, על משנתו של עמנואל לוינס, האוניברסיטה המשודרת, 2005, עמ‘ 9.

7 שם, עמ‘ 16.

8 שם, עמ‘ 17

9 עמנואל לוינס, אתיקה והאינסופי, שיחות עם פיליפ נמו, הוצאת מאגנס, עמ‘ 36.

10 עמנואל לוינס, אלוהים והפילוסופיה, הוצאת רסלינג, 2004, עמ‘ 10.

11ב-1949 הצבא הצרפתי פסק סופית שהיידגר תמך בנאציזם במסגרת הליכי חקירת תומכי הנאציזם (Mitläufer)

https://en.wikipedia.org/wiki/Martin_Heidegger_and_Nazism

12 אלוהים והפילוסופיה, עמ‘ 12.

13כך מספר לוינס בראיון לפיליפ נמו על מורו הנערץ ברטרוספקטיבה : “מוריס האלבווקאס מת מות קדושים בימי הכיבוש הנאצי“, מתוך אתיקה והאינסופי, עמ‘ 38.

14עמנואל לוינס, חירות קשה, מסות על היהדות, הוצאת רסלינג, 2007, עמ‘ 18

15Notre compagne clandestine, in F. Laruelle (ed.), Textes pour Emmanuel Levinas, Paris: Jean-Michel Place, 1980, pp. 79-87 , מובא בחירות קשה, עמ‘ 18

16אדמונד הוסרל, הגיונות קארטיזיאניים, צבי בראון, הוצאת מאגנס, תשלב, עמ‘ 27

17רמבם, מורה נבוכים א, נט, בתרגום אלחריזי, הוצאת מחברות לספרות תשכד, עמ‘ 233

18בין האקט התכוונותי המסוים לבין האובייקט ההתכוונותי הנותן עצמו לתודעה תמיד לפי אמת המידה של התודעה, זהו התואם הנהוג במערכת הפנמונולוגית של הוסרל. ההסבר נמצא אצל חגי כנען, פנימדיבור, עמ‘ 43.

19חגי כנען, פנימדיבור, עמ‘ 46.

20המהלך עצמו מוסבר יפה גם אצל דניאל אפשטיין, קרוב רחוק, האוניברסיטה המשודרת, 2005, עמ‘ 68

21אידיאת האינסוף יוצאת דופן בכך שהאידאטום שלה חורג מן האידיאה שלה, כוליות ואינסוף עמ‘ 29. האידיאטום כמושא ההכרה בעיני הרוח, מסמן אידיאה שנמצאת מחוץ להוויה, כשם שטבעה של תודעה אסכטולוגית להצביע על אירוע הנמצא מחוץ לזמן, על-זמני, אוטופי.

22כתבי אפלטון כרך ב‘, י. ליבס, הוצאת שוקן, 1999, עמ‘ 416, סעיף 509.

23Jean-Luc Marion, God Without Being, Horse-Texte, Translated by Thomas A. Carlson, University of Chicago Press, 1991, P. 18

24אידולון εἴδωλον – מקור המונח אידול (לפי מוריון), ביוון העתיקה שימש המונח לציין אדם שאינו חי ואינו מת – כרוח רפאים הנראה לעין. מקור:https://en.wikipedia.org/wiki/Eidolon_%28apparition%29

25God Without Being, עמ‘ 14

26צלמית, מקור השם ביוונית εἰκών בהוראה של דמות או תמונה. בשעה שביהדות האיקונוגרפיה נחשבת כעבודה זרה בנצרות האיקונוגרפיה התפתחה לתיאור דמותם של השליחים הנוצרים ובעיקר דמותו של ישו בשל האמונה בהתגלמותו החומרית של האל. האיקונין הראשון הוא נקרא מנדיליוןולפי המסורת ישו טבע את דמות פניו בפיסת בד ושלח אותה לרפואת המלך אבגר באדסה. המקור בערכים Icon ו-Image of Edessa בויקיפדיה אנגלית.

27שם, עמ‘ 18

28שם, עמ‘ 19

29המבט מגיב אל הזוהר של האיקון, או לרוממותשלו” . מקור:

Emmanuel Levinas, Critical Assessments of Leading Philosophers, Edited by Claire Elise Katz, Routledge Publishing, 2005. Sense and Icon: The problem of Sinngebung in Levinas and Marion, John. E. Drabinski, P.115. Source:

https://books.google.co.il/books?id=n1p1K3z8qGsC&pg=PR5&dq=stokhasma&source=gbs_selected_pages&cad=2#v=onepage&q&f=true

תרגום שלי, להלן יקרא רק “Levinas and Marion, Drabinski”

30God Without Being, p. 20.

31Levinas and Marion, Drabinski, p.116 (my translation)

32God without being, p. 18

33Prohibtion against representation, p.126

34השווה עם עמדתו של רבי שלמה אפרים מלונטשיץ לשמות כ:3 “לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי: “ואמר על פני כבר אמרנו למעלה, לומר: דווקא בזמן שפני נשואות אליך, אז לא יהיה לך אלהים אחרים אבל אם יגרום החטא שתהיו בהסתרת פנים, אז בהכרח תעבוד אלהים אחרים, כמו שיעד משה בתוכחה (דברים כח סד): ועבדת שם אלהים אחרים, שפירושו: מתוך שאתה מעלה מס לכומרי עבודה זרה, מעלה הכתוב כאילו עבדם.” על-פני בהוראה של פני נשואות אליך“, זו אותה ההתכוונות שלוינס מצביע עליה, וזולת התכוונות זו היא הסתרת פנים” – העלאת מס לכומרי עבודה זרה“. מתוך כלי יקרעל שמות כ:3.

35Prohibtion against representation p.127

36שם

37כוליות ואינסוף, עמ‘ 163

38מפורסמת אמירתו של מהטמה גנדי הם יכולים לענות את גופי, לשבור את עצמותי, אפילו להרוג אותי, ואז תישאר בידם גופתי המתה, אך לא הצייתנות שלי. מקור: http://www.goodreads.com/quotes/56607-they-may-torture-my-body-break-my-bones-even-kill

39כוליות ואינסוף, עמ‘ 164

40שם, עמ‘ 9

41החיבור נמצא בתוך Les Temps Modernes בעמודים 89-771.

42The Levinas Reader, Emmanuel Levinas, Edited by Sean Hand, Published by Basil Blackwell, 1989, P. 132.

* כל הציטוטים מהמקורות הלועזיים הינם בתרגום שלי אלא אם כן מצויין אחרת.

43שם

44שם

45סוריאליזם בהוראה כללית של חריגה מעבר ליצוג ריאליסטי ולאו דווקא בהתייחסות לזרם הפריזאי באמנות של ראשית המאה העשרים, sur – מעל, realisme – מציאותיות.

46שם, עמ‘ 135

47שם

48שם,עמ‘ 136

49‘Old garments’ , p. 136

50שם, עמ‘ 135

51שם

52שם, עמ‘ 136

53בלאנשו מתייחס לתפיסת העולם האפלטונית הדואלית של עולם התופעותאל מול עולם הממשות (או האידאות)’, כאשר האומנות נתפשת כהיטל צלו של הצל, ממשות מסדר אונתולוגי שלישי (התופעות נגזרות מהאידאות, והאומנות נגזרת מהתופעות). Levinas faces biblical figures, Edited by Yael Lin, Lexingron Books, 2014, P. 2

54The Levinas reader, p. 137

55מקור המונח אצל אריך פרום בהוראה של חוויה קיבוצית של ריקודים המעוררת מצב פסיכוטראנסדנטי, לרוב תוך כדי שימוש בסמים.

56מצוטט על ידי אלבר קאמי, האדם המורד, עם עובד, 1999, עמ‘ 211. (להלן האדם המורד“)

57למען הסר ספק, אינטנציונל והתכוונות משמשים לחילופין ובהוראה זהה במסגרת הפנמונולוגיה.

58The Levinas Reader, p. 136

59האדם המורד, עמ‘ 213

60הכוונה כאן לדיבר המקראי השני, איסור עשיית כל פסל ותמונה.

61The Levinas Reader, p. 138

62הרעיון מופיע בהספרות – מה היא?’ מאת זאן פול סארטר, הוצאת הדר, 1979.

63שם

64הציטוט מובא על ידי לוינס במאמר:

Alterity and Transcendence, Emmanuel Levinas, Translation by Michael Smith, The Athlone Press, 1999, The Prohibition against Representaion, p.123

65אבן עזרא על שמות כ,ג. מקור:

http://www.sefaria.org/Ibn_Ezra_on_Exodus.20.3?lang=he&layout=lines&sidebarLang=all

66הרמבם, משנה תורה, ספר המדע, הלכות עבודה זרה, פרק גטו,טז. מקור:

http://www.mechon-mamre.org/i/1403.htm

67כלי יקרעל שמות כ, יג

http://www.daat.ac.il/daat/olam_hatanah/mefaresh.asp?book=2&perek=20&mefaresh=kli_yakar

68דיון על המושג צלם מבוסס על מאמרו של חגי הופר דרשה על הבריאה בצלם“, מקור:

http://tora.us.fm/tnk1/messages/prqim_t0101_31.html

69ראה הערה 42

70הפירוש של סיכות וכיון מאת אביתר כהן, מקור: http://tora.us.fm/tnk1/messages/5499.html

71Prohibition against representation, for full reference see note #39.

72רעיון ייחודיות האדם מופיע בדיון חזל על ההבדל המשפטי בין דיני ממונות לדיני נפשות, “שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו.” משנה סנהדרין ה‘, נוסח הרמבם (מתוך ויקיטקסט)

73Prohibition against representaion, p.123

74Lisa Downing and Libby Saxton, Film and Ethics, Published by Routledge, 2010 : Levinas, ethics, faciality, p.98

75Levinas, ethics, faciality. (see previous note)

76לנזמן הוא כיום העורך הראשי של הירחון Les Temps Modernes מיסודו של זאן פול סארטר וסימון דה-בבואר ועוסק בהוראה בשוויץ.

77על כך ראה עוד במקורות הבאים בויקיפדיה באנגלית:

The film Shoah : https://en.wikipedia.org/wiki/Shoah_%28film%29#Reception_and_awards

Claude Lanzman : https://en.wikipedia.org/wiki/Claude_Lanzmann

78Lanzman, ‘Holocauste, la representation impossible’, vii. (Inside ‘Films and Ethics’, p. 105)

79מהי בדיוק פגיעה בצלם האדם‘, על כך בהמשך הדיון.

80Film and Ethics, p.100

81השווה עם עמדתו של זאן בודריאר שטוען שעל אף שהקרנת השואה בתוך מדיום קראיננה יכולה להכות גלים של ממש בשל היותה כלואה בתוך מימד אסתטי. המשמש כאמצעי על מנת להבטיח שזהלא יחזור על עצמו עוד לעולם ולמרבה האירוניה “[זה] אכן לא יתרחש שוב לעולם, כיוון שזה תמיד חוזר ומתרחש בפועל ובדיוק באותה צורה שאותה אנחנו כביכול מוקיעים, באותו המדיום עצמו שמגרש כביכול את הדיבוק: הטלויזיה, מתוך זאן בודריאר, סימולקרות וסימולציות, הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ‘ 53.

82שם, עמ‘ 101

83שם, עמ‘ 102.

84שם.

85שם, עמ‘ 103.

86Jean Baudrillard (1929-2007), פילוסוף של הפוסט-מודרניזם והפוסט-סטרוטוריאליזם, מוכר בתרבות הפופולארית בשל השפעתו הרבה על הסרט מטריקס‘.

87סימולקרות וסימולציה, עמ 80

88שם

89שם, עמ‘ 37

90מתוך ברוכים הבאים למדבר של הממשי“, סלבוי זזק, בתרגומה של רינה מרקס, 2008, עמ‘ 25 ואילך

91שם, עמ‘ 34

92ראה הערה 11

93ברוכים הבאים למדבר של הממשי, עמ‘ 37.

94שם, עמ‘ 34.

95שם, עמ‘ 31.

96שם, עמ‘ 48. ולמהדרין מבנינו אפשר גם להשוות בין החוזה שמוצע לוויטקונג לחיסולו של קורץ לבין החוזה המוצע לאיראנים לחיסולו של דאעש במסגרת הסכמי הגרעין שזה עתה נחתמו.

97סימולקרות וסימולציות, עמ‘ 84.

עובד עיריית ג’נין נרצח במרכז העיר לאור יום

ידיעה זו פורסמה בעיתון דוניה אלוואטן” (קול המולדת) ביום שני ה-28.9.15, נוסח הידיעה הוא קצר ולקוני ונמנע מלפרט מי הם העומדים מאחורי הרצח, מיהו הנרצח ומה תפקידו בעירייה וכמובן לא נשמע אף ציוץ כיצד ייתכן שתחת משמרתו של אבו מאזן ושלטון החוק עובד עירייה נרצח לאור יום במרכז גנין לעיני העוברים ושבים. דמיינו לכם שבישראל היה נרצח חס ושלום איש ציבור והתקשורת הייתה מסתפקת בדיווח לקוני של חמש פסקאות.

בנוסף יש לציין שאירוע זה מצטרף לשורה של התפרעויות אלימות בשטחי הרשות בחודש האחרון – השתלטות מיליציות חמושות במחנה הפליטים בלאטה בסמוך לשכם, ירי חי על ידי שוטרים פלסטינים במפגינים בבית לחם, שריפת מנזר שרבל המרוני על ידי (ככל הנראה) סלפים קיצוניים וזה קצה המזלג ממה שזולג לתקשורת..

murder-in-center-of-jenin

להלן הידיעה בשלמותה מערבית -

לפי דובר התקשורת בשם המשטרה הפלסטינית סגן אלוף לואי ארזיכאת, אזרח פלסטיני נרצח בסמוך לכניסה של המסגד הגדול בגנין.

ארזיכאת ציין בהצהרה לעיתון דוניה אלוואטן(קול המולדת alwatanvoice.com) כי האזרח שנרצח עובד בעיריית גנין נפגע משישה כדורים שגרמו למותו המיידי במקום.

בנוסף ציינו מקורות עיתונאיים שהנרצח הוא מחמד אלסעדי, בן 42 העובד בעיריית גנין.

לפי מושל גנין איברהים רמדאן, האירוע התרחש בצהרי היום, הוא התקשר למשפחתו של הנרצח וביקש מהם להיות סבלניים ולתת למערכת אכיפת החוק לעשות את שלה.

לאחר זמן מה, הודיע מפקד משטרת גנין עלי אלקימרי, על מעצרו של הפושע, ושהוא היה נעול בביתו מחשש לנקמה.

אלקימרי הדגיש שהמשטרה בהוראות מערכת הביטחון שומרת על הביטחון והבטיחות בכל מחוזות המולדת, ונלחמת באנרכיה בכל צורותיה.

למידע נוסף קישור לידיעה המקורית 

המשטרה הפלסטינית פתחה בירי אש חיה לעבר מפגינים בבית לחם

סרטון וידאו שפורסם באתר בריטי חושף ירי של אש חיה לעבר מפגינים בבית לחם על ידי מספר משוטרי הרשות.

הקטע שפורסם חושף דיכוי ההפגנה עי הרשות ביום שישי האחרון, בשעה שנפתח ירי באש חיה על הפגינים אל מול מתחם הרשות בבית לחם. ההפגנות החלו במחנה הפליטים דהיישה, בדרישה של המפגינים להתפטרותו של יור הרשות מחמוד עבאס טרם הגעתם למתחם הרשות. גורמים פלסטינים רשמיים ששהו מחוץ למתחום והתעמתו עם המפגינים מסרו שהמפגינים השליכו אבנים על בנייני הרשות.

לאחר מכן יצאה המשטרה הפלסטינית ממתחם הרשות והחלה בשורת מעצרים, כמו כן נדרשו העיתונאים הבריטים ששהו במקום למסור את המצלמות שלהם והשוטרים אף ניסו לעצור כמה מהם.
כתוצאה מכך הודיעה הרשות הפלסטינית על יציאה לפעולה נרחבת ביום ראשון נגד אלו שהיו מעורבים בתקיפה של תשע מהשוטרים הפלסטינים במהלך ההפגנות. במקביל חמישה שוטרים יחקרו תחת אזהרת מעצר וארבעה ישפטו למעצר. עוד אמר ראש מועצת רמאללה ראמי חמדאללה כי מה שקרה במחנה לא מייצג את מדיניות אכיפת החוק של הרשות ולא את כוחות הביטחון המסכל הפלסטיני“.

מספר מסקנות חשובות שעולות מהידיעה -

(א) מדובר בהתקוממות אלימה שמצטרפת לגל של אלימות בגדה המערבית ובהמשך להשתלטות של מילציות חמושות על מחנה הפליטים בלטה בסמוך לשכם. עולה הרושם כי התמיכה ברשות הולכת ומצמקת בגדה, הרשות לחוצה בתוך צבת ללא מוצא – מהצד האחד היא תלויה בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, מהצד השני שיתוף הפעולה גורם לשחיקתה ברחוב הפלסטיני, המגמה ברורה, מדובר בעניין של זמן עד שבמצב העניינים הנוכחי הרשות תקרוס לחלוטין תחת החמאס.

(ב) בתקשורת הפלסטינים עוסקים באובססיביות בגזענות של הכיבוש הישראליכביקורת על הניסיון להחמיר את הענישה והוראות פתיחת האש מול גל הטרור הערבי הגואה לאמור הכיבוש יורה באש חיה לעבר מפגינים”, מה שכמובן הוא שקר גס, מדובר באישור של ירי צלפים ברובי רוגר בקוטר 0.22 שאינם הורגים. אך מאידך הרשות בביתה יודעת היטב איך לטפל בהפגנות – הם יורים באש חיה, מנסים להחרים את המצלמות וגם דואגים לשלוח מסר פייסני לתקשורת שזו לא דרכה של הרשות“.

(ג) הידיעה הזו כמובן לא הופיעה באף אחד מהאתרים החדשותיים הנמצאים תחת עינה הפקוחה של הרשות הדמוקרטית“, באתר הבריטי האנטישמי “Middle East Eye” כמובן מיהרו להסיר את הידיעה, או שלכל הפחות עבדכם הנאמן לא הצליח למצוא אותה.

 

מפגינים מתעמתים עם שוטרים פלסטינים בבית לחם ביום שישי האחרון
מפגינים מתעמתים עם שוטרים פלסטינים בבית לחם ביום שישי האחרון

מקור הידיעה (קישור):

لشرطة الفلسطينية تطلق الرصاص على متظاهرين ببيت لحم

أظهر تسجيل فيديو نشره موقع بريطاني أفرادا من شرطة السلطة الفلسطينية وهم يطلقون الرصاص الحي تجاه المتظاهرين في بيت لحم، بالضفة الغربية. ونشر الموقع البريطاني ميدل إيست آيمقطع إطلاق النار على إثر مظاهرة خرجت بعد مقطع نشره الموقع نفسه كذلك يظهر قمع السلطة الفلسطينية لمتظاهرين الجمعة الماضي، إذ خرجت مظاهرات على إثره السبت والأحد، عندما فتح مسؤول بالسلطة الفلسطينية النار على متظاهرين أمام مجمع المخابرات في بيت لحم.

وبدأت المظاهرة في مخيم الدهيشة، حيث هتف المتظاهرون ضد رئيس السلطة الفلسطينية محمود عباس، مطالبين إياه بالتنحي، قبل أن يجتمعوا أمام مبنى المخابرات الفلسطينية داعين لمقاومة والوقوف بوجه السلطة الفلسطينية. وألقى بعض المتظاهرين الحجارة على مبنى المخابرات، ما دعا مسؤولين للخروج من المجمع ومواجهة المتظاهرين، وإطلاق النار من أحدهم. لاحقا، خرجت الشرطة من المجمع، وبدأت باعتقال المتظاهرين، كما طالبت صحفيين للموقع البريطاني بتسليم كاميراتهم، ومحاولة اعتقال أحدهم. بدورها، أعلنت السلطة الفلسطينية الأحد عن إجراء إداري تجاه تسعة من الشرطة المتورطين بالهجوم على المتظاهرين، في حين وضع خمسة من الضباط بالتجميد الاحترازي، بحسب وكالة الأنباء الفلسطينية المحلية معا، في حين حكم أربعة منهم بالسجن.

על חולצי בקבוקי שדים מקצועיים משמאל ופרשת אברה מנגיסטו

דמיינו בנפשם מצב דמיוני שבו פלוני הולך לטייל בגן החיות, פתאום נטרפת עליו דעתו והוא פורץ לכלוב האריות והולך לישון במאורתם כתינוק בן יומו. מנהל הגן נזעק לאירוע כעת עומדת בפניו דילמה לא פשוטה – אם לא יעשה כלום, כשפלוני יתעורר ייתכן שהאריות יסעדו את המסכן כבראנצשל צהריים. ואם יחליט להכניס צוות מיוחד לחלץ את פלוני אחד משני התרחישים עשוי לקרות – או שהאריות יתנפלו על הצוות ברוגזה שהם גונבים להם את ארוחת הצהריים ואז הצוות יקפח את חייו, או שהאריות ימלטו מהכלוב ואז חייהם של עוברי אורח רבים ימצאו בסכנה. כמובן שמנהל הגן יודע היטב שכל האורחים בגן הם באחריותו המלאה, נניח לרגע שפלוני מעורער בנפשו, האם עובדה זו מכשירה סיכון ואובדן כמעט ודאי של חיי אדם אחרים? האם בכל מחיר יש לקפח חיי אחרים כדי לחלצו?

זוהי ודאי איננה דילמה פשוטה, אני נוטה לחשוב שראוי שמנהל הגן יחשב את הסיכונים ויזום מהלך שיש בו סיכון מינימלי אפשרי לחיי אדם, לוגית האפשרות היחידה היא פשוט לא לעשות כלום מכיוון שאז רק חיי אדם אחד בסיכון אל מול רבים אחרים בסיכון גבוה יותר. אבל אתיקה היא לא לוגיקה ויש משמעות לכך שמנהל הגן אחראי על חיי האורחים שבתחומו ויש משמעות לכך שפלוני עשה זאת כי לקה בנפשו.

אך החיים כך מסתבר מזמנים לנו סיטואציות סבוכות הרבה יותר, כך קרה היום עם חשיפת המקרה של אברה מגניסטו. אזרח ישראל שיצא כך התבשרנו, לפני עשרה חודשים מתחומי מישראל ונכנס על דעת עצמו לתוך תוככי עזה, תכנן, חשב, נסע, הגיע לגדר, חיפש נקודת פריצה וטיפס על הקונצרטינה וההמשך יכול רק להיות גרוע יותר בתוך גוב האריות העזתי. המקרה הזה הוא סבוך עוד יותר, משום שהמחיר שדורש החמאס לשחרורו של אברה תלוי באופן ישיר בערך המניהשל אברה – ככל שהוא יהיה פופולרי יותר והקמפיין סביבו יעורר יותר את הרגש הישראלי – כך יעלה המחיר ויאמיר עד לדרישות של אלף מחבלים לכל הפחות, זהו תג המחיר שנקבע בסבב הקודם עם גלעד שליט, אין שום סיבה שחמאס לא יתחילו את המומ מאותה הנקודה ויגררו את המכרזעד למספר כפול.

Mengistu2
מפגין לובש חולצה עם שמו של אברה מגניסטו במסגרת אירועי המחאה של הקהילה האתיופית בת”א

 ומה היא מתנה יקרה יותר לחמאס מאשר אזרח שבוי ששייך לקהילה שיש לה משקעי קיפוח, בצדק ושלא בצדק כמו הקהילה האתיופית? יש כאן גפרור רגיש מאין כמוהו שברגע שהשמאל הפוליטי יגלה אותו הוא יקפוץ עליה כבקבוק שכלוא בו שדון שרק מחכה לפרוץ החוצה בסערת זעם ורגשות קיפוח וסולידריות חברתיתולסחוף עמו את ההמון הנוח להתלהטות רגשית, בדיוק כפי שקרה במחאה החברתיתשל 2011 השדון יבעיר בערה חזקה כל כך שהגאונים באמת ינצלו את שעת הכושר ויפרשו שטיח אדום מהדף הבערה ישירות אל בית הנבחרים. החמאס מבחינתו מתבונן מהצד וצוחק, השבוי אצלו, אך האצבע המאשימה היא לרהמ ישראל. שוב כמו ספין גאוני מבית היוצר של אבו-מאזן וה-BDS, חמאס פושע וישראל אשמה, ומה משובח יותר אם לא אשמה עצמית אותנטית“, כזו שמגיעה מהרחוב.

ליאור לוטן, הממונה מטעם לענייני נעדרים הוקלט בשיחה עם משפחת מנגיסטו, בטונציה בעייתית משהו, מיליטנית, פטרונית וגסה, אין כל ספק שהביקורת מוצדקת והגישה שלו בעייתית, לתפקיד כזה ראוי למנות אדם רגיש קצת יותר ממנו וראוי שיתנצל בפני המשפחה. אבל חשוב בכל זאת להקשיב לתוכן הדברים. הוא מדבר עם הורי המשפחה ומסביר להם את יחסי הכוחות הבעייתים עם חמאס, מתוך ניסיון העבר, אומר להם באופן ברור, לא לטובת הבוסכפי שכולם מלגלגים, אלא לטובת הסיכוי היחידי לחלץ את אברה שלם וחי מבלי לשחרר המוני מחבלים - “מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל ישאיר אותו עוד שנה בעזה” וזה לא נעים לשמוע, אך זו אמת לאמיתה. ברגע שתפרוץ הסערה בציבור הישראלי ברור שהשמאל יבעיר אותו, חמאס ישב בצד ויתמוגג מהנאה יתבצר בעמדתו פי שבעה ויעלה את המחיר בכל שבועיים כמו בטור הנדסי. לוטן מספר למשפחה שהממשלה עושה מאמצים לשחררו והוא משתף אותם במה שאפשר - ניסינו להתנות את הטיפול הרפואי של בכירים בחמאס במידע על אברה, ללא הועיל. לוטן מנסה להורות להם את הדרך הנכונה לפעולה, שהיא הפניית האצבע המאשימה כלפי חמאס ולא כלפי ישראל. זה אומר שיש להם מרחב פעולה, שיפגשו עם דיפלומטים שיתראיינו לכלי תקשורת, אבל שיפעילו את המומנטום נגד חמאס ולא ישראל כהמשך ישיר של ה-BDS להנאתו של חמאס.

 

 

ציוץ של חמאס - הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז' בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי
ציוץ של חמאס – הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז’ בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי

כולם שואלים בתמיהה איך קרה ששרים בממשלה או בקבינט הביטחוני לא ידעו מהדבר זה עשרה חודשים? הרי זה מחדל! בנושאים מהסוג הזה דבר אחד ברור – ככל שיש לממשלה יותר מרווח זמן לפעול בחשאיות מוחלטת – כך הסיכוי להצלחת המהלך הוא גדול יותר. ככל שיותר גורמים מעורבים – כך הסיכוי לדליפה, לברברת לא רצויה, לקריצה מרומזת בתקשורת או פיצוץ בשל מתחים פוליטיים הולך וגובר. בסופו של דבר מה שעומד על הפרק הוא שאלת האמון – האם קיים אמון או לא כלפי רהמ וטבעת מצומצמת סביבו האם הנושא בטיפול, יש כאן הימור, אך האופציה השניה של הצפת הנושא על סדר היום הציבורי איננה מקדמת את המטרה עצמה בסופו של דבר – אלא רק מרחיקה ממנה. אומר היום (9.7.15) חכ דווקא מהשמאל איל בן ראובן המכהן כחבר בועדת החוץ והביטחון :

אני לא חושב שיש פה איזו שהיא העלמות, מהיכרותי די עמוקות את הנושא הזה, יש חשיבות לטפל בנושאים כאלה בחשאיות,בשקט. רעש מעלה מחירים החשיבות לטפל בנושא בשקט ככל שניתן הוא בסהכ שיקול נכון, .. מבחינת המשפחות .. ברור שזה סבל נורא, משפחת רון ארד קיבלה הנחיה להיות בשקט בשנה שנתיים הראשונות“. כך נראה שמאל פוליטי שמגלה אחריות לאומית, מסתבר שיש חיה כזו.

היום, לאחר עשרה חודשים ולאחר שהתברר שאין כלל מומ ומוצו הערוצים החשאיים – הוסר צו איסור הפרסום מעל הפרשה. ללא ספק יש שאלות שצריך לשאול ואת היחס הלא ראוי והגס של ליאור לוטן למשפחת מנגיסטו צריך לבקר. עם זאת אנחנו חייבים להתבונן לרגע בסירה מעל ולראות את הכיוון שהשמאל רוצה לחטוף אותה מהר ככל האפשר – סתיו שפיר, הגברת שעשתה קריירה ממינוף רגשות ההמון והוכיחה ששיקולי אחריות לאומית הם ממנה והלאה כבר לא מעט פעמים (הידוע לשמצה ביותר הוא נאום הקיטרוג שלה בJSTREET שחצה עוד כמה קוים אדומים חדשים בסוגיות של דיפלומטיה) פרסמה פוסט שבו היא מיטיבה ללבות את הלעומתיות כאינסטינקט ראשון במקום להוביל את העדה האתיופית למקום של חיברות ואינטגרציה, היא מיטיבה בדיוק לעשות את מה שלוטן הזהיר מפניו – לא להעמיס על אברה את הסיפור של העדה האתיופית ומדינת ישראל.

כה אמרה שפיר - רק לפני חודש יצאו המוני צעירים יוצאי אתיופיה לרחובות … הערב קיבלנו כולנו הדגמה ליחס המזלזל והמתנשא שהם סופגים מגיל אפס, שפיר ממשיכה ללבות את האש עד לחוסר אמון מוחלט בממשלה- “לא נשאר אפילו נושא אחד קדוש, חלקת אלוהים קטנה שמצליחה להישאר מוגנת מפני פוליטיקה קטנה, שיקולים תקשורתיים ואינטרסיים אישיים … משקרים ומסיתים נגד אזרחי ישראל והערבים..” ממשיכה את הקו שלה מי אם לא שלי יחימוביץ בהפגנה האחרונה נגד הגזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי.. צילמה את אחד המפגינים לובש חולצה עם שמו של אברה מנגיסטו.

קמפיין שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית
קמפיין אנטי-ביבי טיפוסי ודמוני שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית

מבחינת השמאל ורובה של התקשורת שכבר ראינו איך היא שטופה בשנאה יוקדת כלפי רהמ באופן פתולוגי שכבר נחשף מעל לכל ספק עם פרשת הבקבוקים, פרשת מני נפתלי ופרשת הליפסטיק והסקיניזשל שרה במגזין אתוהרשימה עוד ארוכה, אין דילמה, אין מורכבות, אין רגישות, יש מטרה אחת והיא להפיל את נתניהו, ובדרך למטרה הזו אפשר להשתמש בזעם של הקהילה האתיופית, בזעם העממי נגד הטייקונים ובכל בקבוק זרוק שבו שוכן גני שיקרה בדרכם.

אפשר ואפילו חובה לצעוק, לבקר, למחות, לשאול, לכתוב, אבל לזכור שהאצבע צריכה להיות מופנית קודם כל אל השובים האמתיים של אברה והם יושבים בעזה (או מתחתיה בעצם) ולא בירושלים, השם של אברה צריך להיות מוזכר בכל פעם שדנים על המוסר הקלוקלשל צהל באום ובאירופה, מעל לכל במה ציבורית ובינלאומית וגם כמובן מול הממשלה - אבל מעל הכל אם לא ישרור אמון בסיסי בין הממשלה לעם אש השדונים תתלכד לאש אחת עם חמאס, דאעש ושאר מרעין בישין.

ואולי נספיק עוד להרוג איזה תורכי קטן של ערב במצפה רמון