אתיקה אפיקוראית – על היחס בין הנאה וכאב

אבקש לעמוד להלן על היחס בין הנאה וכאב כפי שהוא מיוחס לאפיקורוס מתוך הדיאלוג בין קיקרו לטורקואטוס וטריאריוס כפי שמופיע ב”על תכליות הטוב והרע” לקיקרו, ספר ראשון

קיקרו מציג את שיטתו של אפיקורוס במגמת ביטול שאיננה אוהדת את האיש ופועלו בלשון המעטה.

קיקרו מסביר שאפיקורוס סבור שההנאה והכאב, אליהם מתייחסים כל הדברים שאנו נמשכים או נרתעים בפניהם. ראייה לעובדה מקורה בטבע וכן מושגים אלו אינם נדרשים להוכחות וצידוקים מן התבונה שכן “הטבע עצמו קובע ומוכיח את קיומו”¹. לפיכך ההתבוננות בטבע באמצעות החושים מלמדת אותנו כי ההנאה היא תכלית הטוב העליון, והיפוכה בכאב.

קיקרו שוקד יותר על הנימוקים לדחיית העמדה אותה הוא מייחס לאפיקורוס וטוען כך –

* כל הרטוריקה של אפיקורוס מבוססת על נתוני החושים בלבד והנחת היסוד הזו איננה מספיק על מנת להבחין בין אמת ושקר.

* קיקרו מביא מספר דוגמאות ביניהם על אודותיו של קרב שניהל טורקואטוס (ככל הנראה מאבותיו של בן שיחו) שסיכן את חייו בקרב עם איש קלטי ויהיה זה מגוחך ליחס למוטיביציה שלו הנאה, כך שהפעילות האנושית מצביעה בבירור על מוטיבציה אחרת שאיננה הנאה.

* השכלתו של אפיקורוס איננה רחבה ואת תפסתו האתית אודות ההנאה והכאב אימץ בשלמותה מאריסטיפוס (מייסד האסכולה ההדוניסטית) ואף טעה בהבנתו את הלה.

* העובדה שההמון נמשך אחר אפיקורוס איננה ראייה אלא לכך שההמון לא מבין את שיטתו מכיוון שהוא סבור שגם היושר והמסוריות המסבים שמחה לקונם – ועמדה זו מביאה לידי אבסורד שכן גם המידה הטובה מסבה הנאה וכך שיטתו של אפיקורוס מאבדת כל מובן.

טורקואטוס משיב לקיקרו ומבקש ללמד סנגוריה על עמדתו של אפיקורוס לגבי הנאה וכאב, וטוען כך –

* ההנאה היא הטוב העליון שאין למעלה ממנה, דהיינו שכל התכליות מתייחסות אליה ואין היא מתייחסת לדבר.

הראייה היסודית לכך היא שכך נוהג הטבע, ואנו כבריותיו אינם יוצאים מכלל זה, שכן “כל יצור חי, מיד עם היוולדו, משתוקק להנאה ושמח בה כמו ששמחים בטוב העליון, והוא נרתע מפני הכאב ורואה בו רע עליון“² – אמיתות הטענה הזו לדידו של אפיקורוס איננה נדרשת לטיעונים ונימוקים אלא היא אינטואיציה יסודית של החושים “כפי שחשים שהאש לוהטת“³.

* ברור לכול שגם כאשר אדם בוחר בכאב, אין הוא בוחר בכאב לשם הכאב, אלא “היות ולפעמים כך סובבות הנסיבות”⁴, דהיינו כאשר הכאב מהווה אמצעי למטרה טובה יותר הימנה, והיא הנאה מרובה מן ההנאה שנמנעה מאיתנו.

* הטעם לכך שאנו מגנים אדם ששוקע בהנאות ההווה, היא משום שפעולה זו עשויה לגרום לו לכאבים גדולים הימינם בעתיד, ואילו “החכם בוחר לדחות הנאות כאלה“⁵ – לא משום שהן מגונות, אלא משום שהכאב והייסורים הגדולים שיגרמו מהן בעתיד – הן המגונות.

* המעשים ההרואים שקיקרו יחס לאבותיו של טורקואטוס, נעשו לדידו של טורקואטוס, למען תכלית ברורה – כשטורקואוס קרע את הענק מצווארו של האיש הקלטי הוא עשה זאת משום שביקש להציל את חייו, ובמקרים אחרים סיכון החיים במלחמה היה לשם הסיכוי לזכות בתהילה ובאהבה, דהיינו לשמה של הנאה גדולה.

* ההנאה הגדולה ביותר מוסבת לנו כאשר אנו נטולי כל כאב. “כפי שהרעב והצמא חדלים עם בוא המזון והמשקה [..] סילוק הכאב מחולל את ההנאה“⁶

* אין מצב ביניים בין הנאה לכאב, יש בהכרח או מצב של הנאה או כאב, וכן העדר מוחלט של כאב – הוא הוא “גבולה של ההנאה העילאית שמעבר לו יכול להתווסף רק גיוון ושוני“⁷, אך לא מידה גדולה יותר של הנאה.

* המצב האנושי האידיאולי המיוחס לאפיקורוס, הוא אדם שבעזרת התבונה, גובר על הפחד מן המוות – משום שבמוות אין כאב, גובר על מהלכי האימים של הדת או “הכוח האלוהי“⁸ – משום שאין גן עדן או גיהנום, נעזר בתבונה על מנת להרחיק ממנו את הסבל והכאב ככל הניתן אך אינו עושה שיטה זאת כחוק משום שלעיתים יבחר בכאב כאמצעי לטובת הנאה גדולה יותר בעתיד. התבונה מסייעת לאדם החכם להורות לו את הדרך להנאה, וכן היא “מסירה מלבנו חרדות ותאוות ומחשבות אוויליות שהרהורי לבנו מולידים”⁹

* כל הפילוסופים המשבחים את המידות הטובות – טועים ומטעים את ההמון בכך שהם מוליכים אותו שבי אחר רעיונות שאין בהם שחר, זאת משום שאין שכרן של המידות בצדן, דהיינו אין שום תועלת הנראית לעין מאימוץ המידות הטובות. כשם שכל אומנות (מלאכה) נמדדת ביחס לתועלת שהיא מביאה, שהרי “אנו מוקירים את מדע הרופאים לא בזכות אמנות הרפואה עצמה, אלא משום הבריאות הטובה שהיא מביאה עמה”¹⁰. באותו האופן התבונה, היא אמנות החיים, נמדדת ביחס לתועלת ואלו שאינם מבינים זאת “אינם מבינים את דרישות הטבע“¹¹

1מרקוס טוליוס קיקרו, על תכליות הטוב והרע, בתרגומו של יוחנן גלוקר, אוניברסיטת בר אילן, ינואר 1997, עמ’ 55.

2שם, עמ’ 58

3שם, עמ’ 59

4שם, עמ’ 60

5שם

6שם, עמ’ 62

7שם

8שם, עמ’ 63

9שם, עמ’ 64

10 שם

11שם