ביקורת אישית וציבורת על תנועת דרור-ישראל

לקורא החביב

החיבור שלפניך הוא מסמך היסטורי, או אפילו עדות ארכיאולוגית.

אני שמח להגיש אותו לקורא האנונמי ואני חושב שיש בו חומר שעשוי לסייע וללמד משהו על יחסים בין אנשים, רעיונות, פסיכולוגיה, ובאופן יותר פרטי על תנועת דרור ישראל (להורה ולחניך) וגם בעצם על כל תנועה חברתית אידיאולוגית.

הייתי חבר בנוער העובד והלומד משחר נעורי ובאופן די אינטנסיבי כעשר שנים תמימות. מגיל 12 פחות או יותר התחלתי להגיע לפעולות בקן בפ“ת כחניך בודד ועקשן ולאחר מכן הצטרפתי לגרעין נח“ל, את שנת השירות בילינו במגדל העמק, ככל גרעין הצטרפנו לגדוד חמישים בנח“ל, בפרק המשימה הדרכנו בקרית חיים ולאחר הצבא עברנו לקיבוץ חנתון.

 

הייתי נער נסער ופילוסופי, סיוט של כל מדריך, שואל מתווכח מציק וכל הזמן מבשל את הקדירה של הרוח והאידאולוגיה עם כל מי שזרם איתי. כנער הייתי פעיל מאוד במגוון רחב של עמותות סביבה וחברה, השתתפתי ויזמתי הפגנות ותהלוכות נגד כל מה שרק אפשר ונגד כל “עוול קפיטליסטי” של ההון, הטייקון, “המושחת והעשיר החזירי”, אלו “הרעים” וה“המונים העיוורים” ההולכים שבי. לקראת סוף יב‘ צמצמתי את הפעילות בעיקר לחוגי סיירות והנוער העובד והלומד, ולבסוף החלטתי לצאת עם הגרעין לשנת השירות, אך בלבי הבטחתי לעשות כל שאוכל כדי לשלב את תפיסת העולם החברתית סוציאליסטית עם זו החברתית סביבתית, כל מי שהכיר אותי אז בתנועה הכיר אותי כ“ירוקי“, זה היה סימן ההיכר שלי, בתנועת הבוגרים הקמתי צוות חינוכי שנקרא “הנודד” שמטרתו היא עיון ופיתוח תכנים סביבתיים יחד עם צוותי הדרכה ארציים, נלחמתי על החזון הזה בשיניים, שיכנועים בלתי פוסקים, אינספור טלפונים, ניסיונות עקשניים לדבר עם כל אחד מהרכזים הבוגרים כדי שיבחין בי ויתן לי את ה“גושפנקא” הנכספת לפתח את הפעילות הזו בתנועה, לא עבדתי לבד, אלא בתוך צוות של בוגרים, שבשיאו היינו ארבעה חברים שהובילו את המהלך, ניסינו כל טריק אפשרי, החוויה הסתיימה בסטירה מצלצלת ששקועה עד היום בנפשי.

הייתי חבר בקיבוץ חנתון בצוות חינוכי שנקרא “קיום משותף” – צוות שעוסק בפעילות חינוכית בכפרים ערביים. בין לבין ניסיתי לתמרן ולקבוע פגישות של הצוות הבוגרים של הנודד – אחת לשבועיים בימי שישי. היינו נפגשים אז עם הרכזים–מדריכים שלנו אחת לאיזה זמן בשביל איזו שיחת איפוס, חפיפה, ליווי או לא יודע איך לקרוא לזה. רכז המשימה שלי באחת השיחות הודיע לי חגיגית שהם מייעדים אותי להיכנס לפעילות ב“בית למדע ועמדה” בכרמיאל. בימי שישי. נחרדתי ואמרתי לו שפירוש הדבר שלא אוכל יותר לרכז את פעילות הנודד. הוא הסביר לי יפה יפה שאני צריך להבין שזו הדרישה התנועתית, זו האחריות או איזה קשקוש בסגנון דומה, ונתן לי לא פחות מאשר אולטימטום של 24 שעות “להגיע לכלל החלטה“, הודעתי לו – חגיגית, שאני מתכוון להמשיך בפעילות שלי בנודד. הוא בתגובה “שלל ממני” את הזכות להדריך והודיע לכולם שאני לא כשיר להדרכה או משהו כזה. נעלבתי, נפגעתי, רציתי לצעוק רציתי לשרוף מכעס. דיברתי עם בני הגרעין “האינטימיים” שלי – שזה בתנועה אמור להיות קודש הקודשים של הרעות והאחווה – והתשובה שלהם הייתה שאין להם אפשרות לפגוע במרקם היחסים שלי עם הצוות המשימתי או איזה קשקוש כזה, בקיצור, שהם לא יכולים לעזור לי, ובכלל יש להם “צרות” משלהם. פניתי באין אונים לחברי בצוות החינוכי משימתי, קבעתי שיחות אישיות עם כל אחד ואחד מהם, אחד אחד נוכחתי איך הם מיישרים קו עם צו התנועה, מפוחדים ובעיקר סליחה על הביטוי – חיילים סתומים של המערכת.

 

ככה נשארתי בתנועה מתנדנד בין הנהג האשכולי לבין טיפוס סהרורי ומנודה במשך שלושה חודשים, את מרבית הזמן ביליתי בעיקר בספרייה בלילות – הייתי כמו היום, סקרן מאוד ורציתי להבין את ההקשרים הגדולים יותר של כל קטעי הטקסטים האלו שחילקו לנו על בובר, גורדון ברל והחבורה הנאה של העלייה השניה. למי שלא היה שם אני רוצה לחדד ולהסביר – בכל מסגרת חברתית ובמיוחד מהסוג הזה, להיות “מחוץ ל“, זה לא דבר נעים, בכלל לא. מה שזה יוצר בנפש זה כירסום תמידי של תחושת הביטחון והלגיטימציה החברתית, הרי כל מגדל הקלפים הזה שהיה שם (ועודנו) בנוי על יסוד אחד – הלגיטימציה החברתית שכל אחד שואב שהוא “בסדר” שהוא בכיוון הנכון, הרצוי, שהוא מטפח את האידיאולוגיה הנכונה. ככה זה, זה בני אדם, בכל מקום אגב, אך ביתר שאת בתוך דרור ישראל. ישאל הקורא הנבון איך ייתכן שאני, תשע שנים אחרי, מרשה לעצמי עוד להטיל דופי וביקורת על המקום ההוא, ייתכן שהוא השתנה זה מכבר. אני מקבל רק טיפונת מהטענה הזו ואת השאר דוחה בשתי ידיים – הרי תהליכים כאלה של שינויים חברתיים הם תהליכים איטיים כמו גיאולוגיה, ייתכן מאוד ואפילו ברור שדברים השתנו, אבל המושגים והמחשבה, השפה שבה מדברים כל אלו מכוננים את מה שנקרא “הדוגמה” בלי הדוגמה הזו – אין תנועה, או לפחות לא תנועה כזו. לכן, אני סמוך ובטוח, הקורא הסקרן ימצא בחיבור הזה ובמקרה האישי שלי הרבה מאוד נקודות השקה שהוא ראה אותן לפנים כ“פרטיות” וכ“חוסר התאמה אישי” שלו לגרעין, לצוות, לאידיאולוגיה או לא יודע מה, אך בפועל, כל הנקודות הפרטיות האלו מתחברות לכדי תמונה אחת ברורה – יש את הדוגמה, ויש מה שמחוץ לדוגמה.

שאני חושב על זה, בעצם לקח לי תשע שנים לעלות על הכתב את המילים האלה – הסיבה שלא עשיתי זאת אף פעם באופן שכזה היא שתמיד חששתי ואפילו פחדתי – להרוס יחסים חברתיים, לא רציתי להטיל דופי, ואני בוודאי לא היחיד, בתוך הכתבות שמתפרסמות מעת לעת על התנועה (כמו זו למשל של טלי חרותי סובר בדה–מרקר) תמיד המגיבים נחלקים לשתי קבוצות – האחת, צבא של מגיבים מגוייסים מתוך התנועה (וזה שקוף לאבחן את זה), והשניה – אני קורא להם “משמרי הטראומה” יגידו תמיד, זה נכון אבל, אחלה אנשים יש שם וכו‘, וזה קורה פשוט מכיוון שיש רתיעה עצומה מלדבר על מה שהיה שם, כי לדבר על זה זה בעצם להפנות גב לכל החברים שלך – כי מי שהיה שם מספיק שנים כל העולם החברתי שלו אלו האנשים מהתנועה, הם מקיפים אותו בכל מקום, להוציא כמובן את אלו שבאמת ובתמים חושבים שהיה להם תענוג גדול שם ואני מאמין להם וזו זכותם. אתה אולי עוזב את התנועה, אבל לעזוב את התנועה בתודעה מהעומק שבו זה נעוץ – זה סיפור אחר לגמרי שלוקח שנים ומצריך התבוננות. רוב העוזבים שמשמרים טראומה לצערי הרב חושבים בתום לב שהבעיה הייתה איתם באופן אישי. כי זו הייתה החוויה שלהם – עניינים בין אישיים בתוך מכלול של חברי גרעין, בחיבור הזה אני מנסה להראות שהעניין הוא כלל לא אישי וההיפך, הוא מאוד ציבורי, כללי ויש לו מתווה ופנים וניתן להבין אותו על בסיס המושגים והשפה.

אבל היום אני מבין – רק אם אנשים ידברו וישתפו רק אז עוד לא מעט אנשים אחרים יבינו, יסיקו מסקנות – אלו שבתוך התנועה יקחו לעצמם מסקנות ושיהיו בריאים, אלו שעברו את זה – יקבלו מסגרת מפרשת רחבה יותר שתעזור להם להתמודד עם משקעים שבטוח נצברו שם במעמקי הנפש (ואני מכיר לא מעט כאלה), ההורים – יבינו יותר וירכשו יותר כלים, הדיון הציבורי הוא חובה והוא חשוב, רוח הפלורליזם והדעה החופשית שמביאה איתה המדיה הטכנולוגית היא בריאה לכל חברה. חשוב לי לספר את הסיפור האישי שלי כדי לסייע להבין את הקונטקסט שבו הדברים נכתבו כדי שהורים לבוגרים ובוגרים עצמם יוכלו לזהות את המאפיינים המשותפים לתהליכים האישיים שהם עברו ויבינו שהם לא אישיים בכלל.

לאחר שלושה חודשים שהתנודדתי כמנודה למחצה בתוך התנועה החלטתי לעזוב, יומיים לאחר מכן – כתבתי את החיבור הזה שמצורף כאן. חברים מסוימים סיפרו לי שהם קראו את החיבור במסגרת יום גרעין, אחרים סיפרו לי שהחיבור עורר כעס גדול בתנועה – איך אני מעז להגיד “אנחנו” ואיך אני מעז ככה להפיץ הכפשות (וזה עוד מסמך עדין ופילוסופי משהו..), שנים לאחר מכן פגשתי כמה חברים שסיפרו לי שהחיבור עבר בין בני גרעין בשירות הצבאי “מתחת לרדאר” של התנועה. משעשע, מצחיק ובעיקר עצוב.

היום אני אדם אחר לגמרי ממה שהייתי במובנים רבים, תפיסת עולמי השתנתה לחלוטין בעקבות החיים ולימודי פילוסופיה באוניברסיטה. הבנתי את המגוון והפלורליזם הבריא שבחברה הקפליטליסטית, את היתרונות של חופש אישי לקנין, קבלת החלטות בלי יבלת של קבוצה ושיחה אינסופית שתמיד מתכנסת לאותה הנקודה הידועה מראש. למדתי להכיר את האופי האבסורדי של האידיאולוגיה שגרמה לקריסה של התנועה הקיבוצית, את היסודות המסוכנים של דוקטרינות חובקות עולם וחונקות האדם. התחלתי להכיר את היתרון העצום שבחיי משפחה, מסורת יהודית, עבודה שמפתחת את הכישורים האישיים, ואפילו הפלגתי לאחרונה עד למחוזות הימין הפוליטי לאור חקירה ממושכת שניהלתי לביני לבין עצמי בשנה האחרונה, אשרי המאמין.

אני מבקש עתה להוסיף כמה עדויות אישיות נוספות על החוויה שלי בתנועה שאותם לא רשמתי בחיבור המקורי מתוך אותן החששות, להלן –

קיבוץ חנתון

הרבה קיתון של מלל ומאבק פוליטי הוקדש כבר לנושא הזה, שהסתיים בגירוש חברי התנועה מהקיבוץ. אני מבקש להוסיף את החוויה האישית ודעתי האישית. הגענו לקיבוץ הזה לאחר השירות הצבאי, כפי שזכור לי היו שם משהו כמו 12 חברים, זה הכל. חבר‘ה טובים, חברי “נועם” (יהדות קונסרבטיבית) אנגלו–סקסיים שהקימו את הקיבוץ ב-1982. הם כמובן חוו קשיים כלכליים וחברתיים וחברים רבים עזבו. כאן אנחנו נכנסנו לתמונה. השאיפה שלנו אז הייתה כמובן – להפוך את חנתון לישוב “להגשמה תנועתית” שזה במילים אחרות אומר ישוב שבו יגורו בוגרי התנועה. דא עקא שזה היה ממש אלו על חשבון אלו. אני זוכר שהיו גילויים חריפים מאוד נגד ההמצאות שלנו בקיבוץ. בתחילה חשבתי אני כפי שחשבנו כולנו – שהם, ובמיוחד המשפחה שעוללה לנו את כל הצרות, הם “משוגעים” “מטורללים” ואפילו מסוכנים. הייתה הנחיה תנועתית ברורה – לא לבוא עמם במגע ושיח ! ממש כך. אך החיים כמו החיים הם עקשניים יותר מההנחיות, ואני זוכר שמצאתי עצמי ממש משוחח עם אלו “המופרעים“, חברי לתנועה התרגשו מאוד והסבירו לי שוב ושוב שאין זה מתפקידי, אני צריך לתת רק למי שממונה ואחראי ויודע מה להגיד באופן מסודר (לא להאמין..) לדבר איתם. זה נשמע לי דפוק כל הסיפור הזה, מפה לשם ניהלתי כמה שיחות עם חברי הקיבוץ ולא להאמין הרגשתי ככופר שהצלחתי גם להזדהות ולהבין כמה מהטיעונים שלהם לאמור – (א) אתם לא עובדים ולא מכניסים כסף, לא משלמים שכר דירה ולא מסוגלים לפתור את הבעיות הכלכליות של הקיבוץ כהוא–זה (זה היה נכון, אנחנו הדרכנו בכפר מנדא וקיבלנו “תרומה” של 500 ש“ח לזוג עבור חודשיים של פעילות, ממש סכום רציני, נכון, שכ”ד לא שולם) (ב) מה שאתם רוצים זה לבסוף להשתלט על הקיבוץ (לא הייתי חותם על זה, אבל כן הייתי חותם על כך ששיתוף פעולה לא היה בדיוק בראש מעיינהם של חברי התנועה) (ג) אתם לא משתתפים במטלות הקיבוץ (הייתה איזו תואנה מטופשת כזו שלא נשתתף עד שלא יקבלו את כולנו כחברים – כולנו, בבת אחת..) . אולי כדי להמחיש עד כמה הזוי הסיפור הזה אני זוכר שפעם אחת שוחחתי עם אחת המשפחות ובאמצע קיבלתי טלפון מאורי מתוקי שפקד עלי להפסיק את השיחה בו במקום. בדיעבד זה נשמע לא נורמלי, ובעצם, זה לא נורמלי.

הגישה הייתה כלהלן – התנועה הקיבוצית, הרכזים וההם מלמעלה יסדרו לנו את המגורים כאן, להשתתף במשק – לא , לשלם שכ“ד – לא , יחסים עם הקיבוצניקים – לא , שיקבלו אותנו אחד אחד על בסיס אישי אנושי – לא. אגב, גם אם אני הייתי חבר קיבוץ הייתי צועק אמה‘לה. עקבתי קצת במשך השנים אחרי המאבק– הרבה מאוד טרחנות וססמאות של “התיישבות שיתופית” “ציונות” “תרומה לחברה” ובלה בלה ובעיקר מה שהרגיז אותי – גישה כזו שמגיע לנו מן השמנא והסלתא כי אנחנו מלח הארץ – החבר‘ה הטובים, תנו לנו קיבוץ.

מעורבות פוליטית

מאז שהייתי בערך בכיתה י‘ היינו מעורבים–גם–מעורבים פוליטית ומי שהיה/נמצא שם יודע את זה היטב מאוד. תמיד היה דיבור על כך שזה לא מעורבות מפלגתית אלא רק פוליטיקה במובן של הנהגה חברתית (אני זוכר איזה טקסט מעורפל של ברכט על זה), אבל בתכל‘ס שהיה צריך להיקרא לדגל – הורדנו חולצות תנועה, לבשנו חולצות שחורות מגניבות ויצאנו “להגן על הבית” ככה זה היה ב-1999 שהרצנו את אהוד ברק בכל הארץ. אפילו במסגרת השנת שירות קיבלנו אוהלים מה“מפלגה” ויצאנו שבוע שלם לישון ולנשום באוהל של המפלגה ולחלק פתקים של ברק, ילדים בשנת שירות, כמובן, לא פעילות תנועתית רשמית, אבל כולם עשו את זה (חוץ מאחת שלא אהבה את הלינה בשטח), כולם יישרו קו. ככה טיפסנו על עמודי חשמל ותלינו שלטים של “עם אחד” של עמיר פרץ וככה יצאנו למשימות, היינו נפגשים במרכז התנועה במרתף ומחלקים תפקידים – אתה תחזיק את התופים ואתה תעשה בלאגן, לא בדיוק פוליטלי–קורקט, לא ברור באיזו מסגרת, אבל יאללה לשטח. בתנועה אין ימנים. חס ושלום, המגוון הפוליטי נע בערך מהעבודה למרץ.

אני מוסיף כאן סיכום קצר בשביל לסייע לאלו שרוצים להבין את עיקרי הדברים מבלי לחטט רגליים וידיים יתר על המידה בתוך בליל המלל ההיסטורי לפי עיקרי הדברים:

מבוא – על ערכים ועקרונות היסוד

הערת אגב – המושגים לדעתי עד היום , הם המפתח להבנת המסרים המובלעים או המערכת השיפוטית של החברה. בהיותי בתנועה התעופפי מעל ראשי הרבה מאוד חתיכות של טקסטים, הבעיה הגדולה הייתה הקונטקסט הרחב יותר והקשר בין החתיכות, היה מאוד קשה להבין מאין הם הגיעו ולאן הם שייכים, הפדגוגיה בתנועה לא מקפידה על איזו פורמליזם של הבאת-דבר-מתוך-הקשרו כפי שמקובל באקדמיה (או חז”ל אמר פלוני בשם עגלון), נאמר, הדיוק מהם והלאה. המתודולוגיה הזו היא מה שמאפשרת אגב פדגוגיה היסטוריוסופית, או במילים אחרות, הענקת תוכן מפרש למושגים שגורים, וזה עניין רציני מאוד, שנה אחרי שעזבתי את התנועה עוד הייתי בטוח שההוראה המקורית של ציונית – היא ציונית סוציאליסטית, הגילוי למשל שבובר או גורדון היו מונותאיסטים הדוקים היה לי מרעיש ומוזר.

במסמך המקורי ניסיתי להתחקות אחרי המקור של הערכים “שיווין ערך האדם“, “האדם במרכז ההוויה” וכדומה, העלתי את הטענה שלא ניתן לבסס אותם מתוך עובדות כלשהן (“הכשל הנטורליסטי”) ניסיתי להראות שהמאפיין היסודי של האתיקה הערכית הוא אחדות – וכך ניסיתי להציע תפיסה חלופית שאינה אנתרופו–צנתריסטית שתהיה מעיין “שכלול” של שיוויון ערך האדם. בתקופה ההיא היו חסרים לי הכלים המושגיים והמסגרת ההרמנויטית להבין שבעצם כל הערכים האלו או שהם נגזרת קאנטיאנית סקולרית בנוסח הצו הקטגורי או ההומניזם של המהפכה הצרפתית מבית מדרשו של ג’ון לוק – ו”שיוויון ערך האדם” במקרה דנן יתבסס רק כתנאי לכונן חברה אזרחית במסגרת המדינה המודרנית (או: אמנה חברתית), אם בכל זאת מתעקשים על איזו מטאפיסיקה מתוך איזו תשוקה רומנטית היא תהיה שייכת לתחום ההכרעות האכסיומטיות – והיא מונותאיזם.

נגעתי בתפישת המשימה החינוכית דרך המושג המרכסיסטי “ביטול העבודה“ – והצבעתי על אבסורד, הרי בשעה שמבטלים את העבודה ונוצרת תחושה הולסטית כזו של העבודה היא בעצם הפנאי, לא מבחינים בכך שהתוצרים השליליים של העבודה בסופו של דבר כן משפיעים עלינו ככל האדם, וכך מושג זה עומד בסתירה לתפיסת איגוד העובדים ואכיפת זכויות העובדים המוקפדת בתנועה, כך נוצר מצב אבסורד של כפל מוסר – כלפי בוגר התנועה מוסר אחד לפי המושגים הנעלים של “ביטול העבודה” וכלפי הנער או הבוגר העובד – כל שעת עבודה נספרת ונדרשת כדין.

מוסד הגרעין – הצבעתי על תופעה שאותה חווינו בבשרנו והסקתי מתוך היכרות עם גרעינים אחרים בשכבה – שזה פחות או יותר התהליך בגילאים שלנו – החוויה השיתופית הבסיסית מפנה מקומה לחוויה החינוכית, בסופו של דבר נשארים עם בוגרים שמחנכים לשיתוף מגיעים הביתה מאוחר כל כך – וקורסים, מבלי יכולת להקדיש זמן לשיתוף הגרעיני (אצלנו המושג גרעין קרס לתוך קבוצות קטנות יותר). נגעתי גם באופי האלטרואיסטי המובהק של הפעילות החברתית וראיתי בו מאפיין נוצרי דווקא.

צרכים אישיים ופיתולים בנפש – ציירתי סכמה שמסבירה מה קורה כשחיים יותר מדי זמן עם חסכים כלכליים – מצטברים משקעים שליליים פנימיים – אצל אלו שהגיעו מבתים סוציו–אקונומיים פחות מבוססים זה מתפוצץ מהר יותר ולכן הם ראשונים לעזוב את התנועה, אלו ה“שבעים יותר” מבית יכולים להחזיק יותר זמן אבל תמיד יש תחושת מבוכה סביב איזה “מחזור כלכלי נסתר” שמתנהל מתחת לשולחן, במאתיים שקל פה ושם של ההורים, זה יוצר מתח לא בריא בין החברים (“הקיבוץ הביט במכונית טידידידי“)

מושג האחריות – עניין מרכזי מאוד בתנועה, ניסיתי להראות איך לתפיסתי משתמשים במושג כדי לסמן את הרציניים, אלו שמבינים עניין ויודעים “לתת בראש” , אלו שעומדים “בנקודת האחריות” לבין אלו שלא עומדים בנקודה הזו, המושג הזה הסתובב סביבי כל כך חזק במשך שנים עד שנפל לי האסימון על המשמעויות הפנימיות של המושג. אני מראה כיצד האחריות רק גדלה והיא בעצם מילה מכובסת להעצים את אלו שזריזים לאמץ את רוח המפקד מול אלו ש“קצת מתמהמהים” מסיבות אישיות שונות ומשונות.

בפסקאות לאחר מכן הבאתי שתי דוגמאות לדפוסי שיחה ברמת השכבה (שיחה לכאורה פשוט הופכת להרצאה שבה הרכז במונולוג של כמה שעות, בשיחה שהייתה בה “קצה של תהליך” לתמוך בעמיר פרץ, או בקיצור, הנחתה לגזרה. בדוגמא השניה נגעתי באופן חלוקת המשימות החינוכיות – משהו שאמור להיות סופר רגיש, לפי הגישה המרכסיסטית זה יותר לפי יחסים חברתיים (בצוותים) פחות לפי המשימה עצמה, בתכל‘ס מה שקורה זה “אלו שבנקודה” ממונים לתפקידים הזוהרים יותר, פשוט כך, ממונים, לא דמוקרטיה ולא נעליים. הבאתי שם דוגמא נוספת שניסיתי ליזום עיתון שכבתי וחטפתי ביקורות שליליות (WTF) בתואנה שזה לא טוב ליחסים בין האנשים – עוד תירוץ בשביל לסמא את העין מהביקורת החופשית והזורמת.

הפסקה הבא היא בין הקשות בחוויה שלי – צוות הנודד שהיה ה“בייבי” שלי במשך שנים בתנועה, שרטטתי תרשים שמראה איך מדכאים כל יוזמה חדשה, בגדול זה הולך ככה: אתה צריך מישהו ש“ילווה” את הצוות (בחיי, ממש ככה) ← מה לעשות, לא בנמצא בוגר שילווה, הבוגרים השווים עסוקים בדברים חשובים יותר ← לכן אין לצוות הזה תמיכה ולגיטימציה וזה מרגיש לכולם משהו לא רציני ← הצוות הולך וגווע ואני צריך לסובב את העמנואלה ממש חזק כל היום כדי שזה יעבוד בקושי .

פלורליזם מול רלטוויזם או שאפשר לקרוא לזה שחיקת הפלורליזם באמתלה של שלילת הרלטוויזם – בפסקה הזו אני מתחבט (כפי שזה נראה שם, קשות) בשאלה מה המתח בין שני אלו, כי הרי בתנועה תמיד התירוץ להגמוניה המחשבתית זה שאנחנו לא רוצים לגמור כמו רלטביסטים פוסט מודרניסטים. אני מנסה להראות בכל מיני להטוטים שם שמה שצריך זה שכל אחד יבטא עצמו מתוך סגולתו, מתוך דרכו הייחודית, וזה לא סותר רלטוויזם (אל תשאלו אותי איך אני מבסס את זה, לא הבנתי בעצמי), אבל העיקרון ברור, בלי פלורליזם שדה הפרגים מתייבש והופך לציה.

הלכות דעות ומלחמת דעות – אני בעצם ממשיך בפסקה הזו לחזק את הטענה הקודמת ממקום אחר, אני מנסה להראות שאין סתירה בין אמונה אחת למגוון של דעות, וההיפך הוא הנכון, אני מביא מדבריו של גורדון שאומר שדווקא הוא לומד הכי הרבה מהמתנגדים ודווקא הם אלו שיוצרים מחשבה בונה וכו‘, העלתי שם זכרונות מזה שכל הזמן טענו כלפי – “אנחנו לא רוצים את אותו הדבר” וניסיתי להראות שזה יותר כמו – לא נגיע לשום מקום אם נרצה בדיוק את אותו הדבר. זה עוד ועוד הסברים וביאורים נגד מה שהבנתי לימים שנקרא אינדוקרינציה וזה לשד העצם של הטוטליטריזם לדורותיו ולמופעיו האיומים והשונים (יש אחלה ספר – החברה הפתוחה ואויביה, קרל פופל)

בפסקה הבאה – חופש מ.. חופש ל.. כאן אני מנסה להראות שגם בצמד המונחים הזה טמון תעלול אבסורדי ומשעשע, כל הזמן היינו מדברים על כך שזה לא שאנחנו צריכים חופש מהחיים כמו בחברה האסקפיסטים שהולכים לעשן סמים בדמסאלה או איזה פטריה בפונה, אצלנו החיים זה הוליסטי, לנו יש את החופש לעשות כך וכך (להגשים), ולא חופש מטירדה כזו או אחרת. גם כאן באנלוגיה קלה למושג ביטול העבודה – כן זה יפה אבל עדיין זו שגרה, זו משימה, זו עבודה, זה מטיש, זה שוחק, בני אדם חייבים קצת לעזוב את הטיפוס ולהביט על צלע ההר, וכן אם זה לצאת קצת למקסיקו זה אפילו בריא להתנתק, לשכוח, לראות פרספקטיבה אחרת. הדיון כולו אגב נסוב על הציר הזה של ריבוי פרספקטיבות והחשיבות שלהם דווקא בגילאים הצעירים שהנפש לאט לאט מתעצה לה כמו עץ שאחר כך נהיה כבר עבה עקשן ועבש.

מלחמת הקיום של מיפקד התנועה – קצת קונספירטיבי, ממבט מהיום לא בטח שיש בזה ממש, אבל כוונתי הייתה שהרגשתי שכל הזמן רצים בשביל להספיק לעמוד במפקד (כי זה תקציבים של משרד החינוך אלא מה..) ובמעיין תודעת מלחמה וזה תמיד מגיע על חשבון פיתוח דברים חדשים (אלו התירוצים שאני שמעתי כל הזמן שדיברתי על צוות “הנודד” ורעיונות חדשים, אולי זה היה כדי לפטור אותי כלאחר יד, אולי לא)

הגרעין הקשה של החברה הישראלית – אני מפנה את תשומת הלב למודל השכבות של בובר, ותוהה איך אפשר להגיד דבר כזה שאנחנו במרכז? האין זו יוהרה חצופה, אני טוען שזה בסדר (כמו עם סגולה) אבל צריך לבוא יחד עם הרבה צניעות (לא מסכים עם זה בכלל היום אגב) אבל מה שהרתיח אותי אז זה להגיד דבר כזה בשעה שמורדים באבני יסוד של היהדות (כמו מוסד השבת) כמו איזה עלה חצוף שצץ לאלון לאחר שלושת אלפי שנות סערות ושריפות שהתרגשו עליו ביער והעלה אומר לעץ – בוא שב על ברכי אלמד אותך איזה שיעור קטן בהלכות נימוסים. משיב לו הלה קריצה במעיין גיחוך–חיוך ושותק ויודע כמו אלפי העלים שבאו אחריו – גם העלה הזה יתנדף ברוח הבאה (הנמשל המהפכה המרכסיסטית כמקרה פרטי של הציונות אל מול יהדות).

מכאן ואילך אני נותן להיסטוריה את המיקרופון ומשתף את המסמך המקורי שכתבתי. אולי בהמשך אטרח יותר בעיון ואוציא משהו מסודר, מעמיק שמאפשר תמונה יותר ברורה, אציין שהשפה היא ערטילאית, לא ברורה, לא מגובשת די צרכה ולטעמי היום – פלצנית משהו, בדיוק כמו שהייתי בתקופה ההיא. לכן חשוב לי לשתף את המסמך כפי שהוא כלשונו מבלי לשנות דבר, המוץ מן התבן הוא האירועים, החוויות וצורת המחשבה העריטלאית שמאפיינת בני נוער וצעירים בתקופה בה כל אחד מדריך בוגר ומגובש יכול לצקת לתוך זה כיוונים פוליטיים ופרגמטיים שתוכננו זה מכבר עבורנו בשעה שאנחנו האמנו שאנחנו מרימים את נס המרד. היינו כ”צעירים חולמים” וכך אודי מנור בהקשר אחר לגמרי מבחין בין סוגים של צעירים וחולמים “ישנם ‘צעירים חולמים’ המפנים גב למציאות ומודדים אותה ברגלים פסיבדו-היסטוריוסופים מלאים מעצם אך תלושים” (מקור)

 התחלה  ————————–

עקרונות יסוד בחיי השיתוף בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד

ניסיון להתחקות אחר שורשי דפוסי החשיבה על הנסתר והכוזב שבהם

מבוא

מחשבות על החיבור הזה התבשלו במוחי חודשים רבים. חודשים רבים הרגשתי את הצורך להוציא חיבור שיעסוק בשאלות ועקרונות יסוד בחיינו בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. החיבור הזה , כפי שכותרתו מרמזת, הוא ניסיון אישי שלי להבין את המציאות שבה חייתי בשנים הרבות האחרונות (למעשה החל מהכניסה לחוות ההכשרה) , ניסיון אישי לעמוד על המושגים שמצויים ורווחים בפינו ולהבין היכן מסתתרים מעקשים, מדוע בסופו של דבר אינני מרגיש (ולדעתי זה מאפיין המשותף לכולם) שאני מגשים את עצמי באופן בו חלמתי בהיותי נער. בוערת בי תחושה כי ראוי לשתף את החיבור הזה עם מעגל רחב יותר של חברים. אם כך, הרצון לשתף את החיבור הזה מעורר כמה בעיות יסודיות:

איך אפשר לכתוב למישהו שאתה לא לוקח איתו אחריות משותפת?

כפי שאני סבור ונכתב על כך בהמשך, זו פרדיגמה קלאסית ביותר בחיינו ולעניות דעתי ההפך הוא הנכון, כלומר, אפשר וצריך לעורר פולמוס רחב, שהוא רב–משתתפים ורב–דעות גם בין אנשים שאין ביניהם קשרים אינטימיים, כל עוד השיחה נעשית באופן אנושי (קובעים שיחות אישיות ומעדיפים אותן ע“פ התכתבות חסרת מגע אנושי על גבי האימייל, מקפידים לא ליפול לשיחה פוליטית..), היא חיובית והיא עשויה להפרות ולבנות את החברה ולחזק את היסודות הדמוקרטיים שלה, וכן , יש שכבות בתנועה (צעירות יותר) שעדיין אינן מוכנות להתמודד עם ביקורת מסוג מסוים כי הכלים השיפוטיים שלהן עדיין רכים ויש שכבות בוגרות שראוי ונכון שיעמדו בתוך פולמוס של ביקורת הדדית, בין אם זה פולמוס פנימי , וקל וחומר אם הפולמוס בין חברים שעזבו לחברים שבתנועה.

מהי המטרה שלך ? האם אתה רוצה להרוס ולהפיל ?

לא ולא! אני סבור כי הדברים הללו חייבים להיות משותפים וניתן להפיק מהם המון כדי לבנות ולשנות וליצור את התנועה באופן שיהיה ראוי יותר. אין המסקנה שלי לעזוב שוות ערך לחברים אחרים כי הרי סגולה ודרך ייחודית היא לכל אדם (על כך נדון בהמשך תחת הכותרת “אחדות מול ריבוי“), ואילו החיבור הזה עומד בבחינת הזמנה לשיחה ולחיבור שעשוי לעורר פולמוס פנימי חיובי , מי שמזדהה עם התכנים הללו, ודאי ימצא בכך סימוכין וחיזוקין ויסיע לו להבין את התמונה באופן צלול יותר כדי שיידע כיצד יבוא התיקון או שלתפישתו לא יוכל לבוא תיקון בסיטואציה בה הוא נתון (שזו עמדה לגיטימית לחלוטין ואם החיבור הזה שינה את עמדתו, אני אומר ללא ספק שיפה שעה אחת קודם) , מי שאינו מסכים, יעזור להסביר , ללבן ולפשט כיצד דברים רבים אינם באים כאן לידי הכתוב וישפוך אור אופטימי (הרבה יותר מאשר היה באמתחתי) בתוך הפולמוס החשוב חשוב הזה. המגלה אנטי – אפריורי לחיבור זה, לדעתי מפסיד ולהבנתי זו גישה הנובעת מתוך זלזול ופחד.

התלבטתי היטב אם לשלוח או לא לשלוח , ובאיזה מדיה ומה יהיו ההשלכות של המעשה הזה, אין בליבי פחד ממעשים כפי שהיה בזמן שהותי בתנועה ולא ייתכן בעולם שיש סכנה ומשהו רע בשיתוף תובנות ומסקנות על החיים בין חברים בוגרים. ידוע לי כי רבים סבורים כי זהו ‘מעשה לא אחראי‘, אולם המעגל החברתי הגדול והקטן ביותר הראוי לחיבור הזה הוא מעגל שכבת ר“כ , שכבה שבתוכה גדלתי, התחנכתי, חוויתי חווית וגיבשתי את תפישת עולמי ואני חייב חוב עצום למחנכיה ולחברי, ועם זאת כולי תקווה כי נעמוד בתוך פולמוס דמוקרטי פורה על אופי חיינו ומהו טיבם של חיי שיתוף כפי שאנו היינו רוצים באמת ליצור..

לחיבור ניחוח קטגורי ביקורתי וסובייקטיבי, ויתרתי על ניסיונות פחדניים למתן ולהטעים מתוך נימה מתפייסת ואני מעדיף מילים אמיתיות שנותנות ביטוי לעמדה נפשית אישית (קשה) וביקורת תכליתית קשה על הנעשה בחיינו הבוגרים.

שאלת הערכים המכוננים

מהם הערכים המכוננים בחיינו? דומני כי כל בוגר בתנועה יודע היטב להגיד בפשטות כי הערכים בהם אנו מאמינים הם ‘שיוויון ערך האדם‘, ‘האדם ואושרו עומדים במרכז ההוויה‘, ‘הטלת ספק‘, ‘שיתוף‘ , ‘ציונות סוציאליסטית ויהדות‘ וכי האידיאולוגיה שלנו נגזרת מאלו האחרונים באופן כללי. אולם מניין אימצנו כלל את הערכים הללו? האם ערכים הם עניין הניתן להוכחה לוגית? האם אלו באים לנו מתוך היסק לוגי כלשהו מתוך המציאות? לדעתי אלו שאלות קשות כאגוז ועודנו חלוקים כלפיהם.

ישעיהו ליבוביץ‘ כותב באחד מחליפות מכתביו לנער השואל אותו מניין אדם דתי למשל, בוחר את המערכת הערכית שלו, קרי האמונה, וכך עונה לו לייבוביץ‘ : “אמונה (מערכת ערכית) היא עניין של אכסיומה ראשונית והיא תלוית הכרעה פנימית של האדם, האדם מכריע כלפי אמונה שהוא נוטל על עצמו וזהו בעיקרו עניין רגשי אפריורי החף מתובנה ראציונלית“, אולם אם נכון הדבר, מדוע אנו מניחים הנחה ערכית כזו ולא אחרת ? זו , כאמור, שאלה מורכבת ולדעתי היא בהכרח פונקציה של תנאים חברתיים וסביבה חינוכית מסוימת בה גדלנו , האם המסקנה המתבקשת כאן היא גישה רלטויסטית בהכרח, כלומר, שלא ניתן להתייחס לערך כאל אוניברסלי וכי ערך לעולם יהא סובייקטיבי כפונקציה של אישיות ותנאים סביבתיים? אם אנו טוענים שלא, כלומר, אנו מבקשים ליצור מערכת ערכית אוניברסלית הנכונה לכל אדם, אנו נדרשים ליישב את הקושיה הקשה הזו. וזו לטעמי אכן אחת הקושיות הקשות בעולם ההכרה שהפולמוס סביבה מתועד בכל תולדות הפילוסופיה ומחשבת האדם לדורותיו. אם ברצוננו להניח כי אכן קיים מוסר אובסולוטי, עלינו תחילה לתהות על קנקנינו ולשאול עצמנו מניין הגיעו הערכים אותם אימצנו ולא לראותם בבחינת ‘ראהו וקדשהו‘ כי זוהי אחת הסכנות הגדולות ביותר בתולדות האדם והיא הולידה תופעות של פטישיזציה וקנאות אידיאולוגית שהאדם ידע בתצורות של השמד , הרס המוני וטוטלטריזם פוליטי (למשל, פאשיזם, נאציזם, קומוניזם). מניין לנו שאנו לא לוקים בקנאות אידיאולוגית ומנסים לכפות אותה בכלים חינוכיים ובתצורת חשיבה פטישיסטית? אנסה לעמוד על שאלת הערכים מתוך גישה כי יש מקום להכרעה ערכית אבסולוטית מחד ומאידך להטלת ספק ושיכלול דיאלקטי של אבני היסוד הערכיים שלנו.

ניקח למשל את ערך ‘שיוויון ערך האדם‘ . האם הערך הזה כוחו יפה בשל ההיגיון הטמון בו? דהיינו, האם הערך הוא היסק הנובע מעיבוד מסוים של נתונים? הרי ידוע לכולנו כי בני אדם אינם שווים, אין שום פרט השווה לרעהו, ולא באף אחד מן התכונות הטמונות בו,גופו של אדם אחד אינו שווה למשנהו, שכן לכל אדם צורת גוף ייחודית שלא תחזור על עצמה יותר לעולם,כולנו ניסינו בשלב כזה או אחר בפעולה עם חניכינו לנסות ולהסביר מדוע האדם צריך לבחור להאמין בשיווין ערך האדם, ואולם תמיד אנו מגיעים בתוך השיחה הזו לשלב שבו אנו נתקעים וטוענים כי ‘ערכו הפנימי של האדם‘ שווה, אך מהו למעשה ערכו של האדם? האם יש משהו פיסי באדם ששקול לערכו? אנו עשויים לטעון כי מה ששקול לערך הזה הוא התודעה של האדם , היא מידת “מותר האדם” בו, כלומר, היכולת שלו לבחור בין טוב לרע, אך האם זה באמת השיקול שמתוכו אנו גוזרים את שיווין ערך האדם? ידוע כי יש בני אדם בעולם שאין ברשותם כישוריים שכלתניים ויש כאלו החיים בחזקת “צמח” וחסרי יכולת חשיבה בכלל, האם דינם וזכותם הטבעית לחיים הוא לא כדין האדם מן השורה, הבריא ? האם מתוקף העמדה הערכית שלנו נעדיף את הבריא על פני החולה, הלוקה בשכלו? אישיותו של האדם אינה שווה אף היא לאישיותו של רעהו שכן לכל אדם אישיות ייחודית בעלת משקל סגולי ייחודי בעולם, (ועם זאת יש דמיון מפליא בין כל אישיות לאישיות..), אם כן, מניין אנו מאמצים ערך כגון “שיוון ערך האדם” ? יוצא אפוא, שאין בנמצא הוכחה לוגית לטיעון הערכי הזה. (לחינם נטען כאן כי אם נקיים חברה סוציאלית שעוזרת למועטי היכולת שבה יהיה טוב כיוון שלא נצליח למצוא צידוק הכרחי לשאלה מהו טוב, כל תרבות סובייקטיבית תופסת את הטוב באופן שוני, לרבות מעמד האשה, זכויות אדם דרך ביטול הטעם של חיי בעלי חיים ועד לאידיאולוגיות של ביטול גזעים במשפחת האדם עצמה).

בנוסף לכך , אנו יודעים כי קיימים אנשים בעולם שפושעים באופן מכוון ומודע, ואנו עדיין כאנשים סוציאליסטים דבקים בראייתנו הערכית ומנסים להבין את מקור הבעיה, כלומר, לא להתייחס לאדם כאל רע, כיוון שאין דבר שכזה, אדם רע, יש מצוקת האדם, והאדם עשוי להיות ‘טוב‘ אם נאמין בו שהוא באמת אדם טוב, כלומר, על ידי האמון שאנו רוכשים לאדם אנו יכולים ‘לעורר‘ בו את מידת הטוב.  במה לפיכך המוסר תלוי?

האם המוסר שלנו תלוי במידת האינטיליגנציה של אותו האדם? בכך שיש לו מחשבה תבונית? מודעות עצמית? אם המוסר תלוי בקיומה של תודעה , הרי מכאן שאדם נבון יותר מגיע לו יחס טוב יותר, כי אם בכך טמונה השקפת העולם הערכית שלנו, הרי לאנשים הלוקים בפיגור שכלי מגיע יחס פחות , והרי אנו יודעים כי לא כך הדבר , אלא דווקא לאותם האנשים מיעוטי היכולת חברה מתוקנת נותנת יתר תשומת לב ואהבה. אנו למדים אפוא, כי שיווין ערך האדם בפרט ובכלל ראיית עולם מוסרית היא איננה היסק של פונקציות מסוימות מחד ומאידך כוחה יפה דווקא בשיווין הנפש כלפי כל בני האדם, בבחירה באמונה פנימית של אחדות נפש החי, ללא הבדלים פיסיים.

“וכאן אנו מציגים מיד את השאלה המרכזית של דיוננו, אותו הישג אנושי עצום , שהוא המדע, שכל אדם המבין אותו אף מקבל אותו – מה הוא תורם להכרעות הערכיות האלה? המדע אינו יכול לתרום להם מאומה, משום שהבעיה של ההכרעות האלה – להיות אדם הגון או מנוול, להיות פטריוט או קוסמופוליט, להיות אדם מאמין או כופר – לא זו בלבד שהמדע אינו יכול לתרום להם דבר, אלא שאי אפשר אף לשאול את השאלות האלה, משום שהמושגים הללו אינם קיימים במלון של המדע” (ישעיהו ליבוביץ‘ , ‘שיחות על מדע וערכים‘ הוצאת אונ‘ משודרת תשמ“ו)

טענתו המרכזית של ליבוביץ‘ היא שהמדע והערכים עומדים בשני ספירות שונות האחת מן השנייה (ספירת הראוי וספירת המצוי) , ולא ניתן כלל לגזור ערכים מתצפיות מדעיות, וההפך. נראה לעיל כיצד נעשים סילופים חמורים לאור צורת החשיבה הזו. בשל זאת מתחדדת השאלה כפליים , מניין אנו שואבים את הערך המכונן הזה? איזה אופן חשיבה וראיית עולם עולה מתוכו ומאפיין אותו? מדוע דווקא אנו בוחרים להתייחס רק לבני האדם?? בהיסטוריה של האדם ניתן למצוא שלל דוגמאות לגזירת ערכים מעוותת כתוצאה ממחקר מדעי, למשל תורת הגזע כפי שנוסחה על ידי היטלר התבססה ישירות על מחקר מדעי שעמד על ההבדלים הפיסיים בין גזעים שונים של בני אדם. (‘מוצא המינים‘ לצ‘ארלס דארווין). אולם אנו רואים שההכרה , כלומר, המחקר המדעי מטבעו לנתח את המציאות פרודות פרודות ואילו המוסר האבסולוטי תמיד מופיע בתצורה של אחדות מסוימת. אם נצלול עמוק יותר אל תוך התפתחות החברה המערבית התעשייתית ונתור אחר השורשים של המחשבה הסוציאליסטית נגלה כי גם דקארט, הנחשב אבי הפילוסופיה המערבית לקה בדפוסי מחשבה אנתרופוצנטריים (אנתרופו – אדם , צנטר – מרכז) , ואילו כביכול אבסורד כי דקארט עצמו הניח את יסודות החשיבה המדעית והטלת הספק השכלתנית הטהורה הראשונה , אך עם זאת התייחס לבעלי החיים כאסופת חפצים. זוהי למעשה, מחלתה של כל החברה המערבית , הקפיטליסטים והסוציאליסטים כאחד כחלוקים בינם לבין עצמם על אופן התארגנות החברה האנושית, אופן חלוקת משאבי הייצור והמבנה הפנימי שלה, אך כולם צומחים למעשה כתת זרמים בתוך אתוס בסיסי עוד יותר בדבר מקומה של החברה האנושית בתוך הטבע, למעשה המעבר מחד למחייה אורבנית תעשייתית המנותקת מהטבע ומאידך ניפוץ אתוסים דתיים שהיו עד סוף הפיאודליזם דומיננטיים ביותר בדפוסי המחשבה, גרם לחיזוק תפיסה מעוותת של האדם בעולם שהלכה ומצאה לה את שורשיה במיתוסים היהודיים באופן שסילף את מהות המקור (“האדם נזר הבריאה” , “מותר האדם מן הבהמה” וכן הלאה..). כל עוד ההכרעה המוסרית הראשונית של האדם תהיה היא שהוא עצמו מרכז הבריאה , כל השקפתו תתעצב בהתאם לכך ויכפיף את כל שאר היצורים האחרים לרשותו. מדהימה העובדה שלעיתים ככל שאנו משוחחים על הגישה המוסרית כלפי הטבע אנו צוללים לתוך התפלפלויות אינסופיות בדבר מהו הפקטור הקובע את העמדה המוסרית וכיוצא בכך.. וכי בדיוק כפי שאומר קהלת, כאשר אנו מביטים בעולם בפרספקטיבה של “אני” ו“תחת השמש” (פרספקטיבה רלטוויסטית ) התוצאה תמיד תהיה “הבל הבלים” , כלומר, לא נצליח לראות, להרגיש את ההטעמה העודפת, את הערך המוסרי שיש בעולם כל עוד נקדש רק את האדם בתוך העלילה הזו.

ההתקדמות המוסרית שהאדם הסוציאליסט עושה היא, מחברה קפיטליסטית בעלת קודים כלכליים דרוויניסטים הרואה את החברה כאטומים בודדים במקרה הרע וכתאים משפחתיים במקרה הטוב (ידוע כי בתקופתנו גם התא הזה מתפרק ומוצא לו קומבינציות תועלתניות יותר), לחברה בעלת קודים מוסריים חברתיים שיתופיים המכירה בשוויון נפש האדם, אך נשארת עומדת באותו דפוס של דיכוי וניצול ושיעבוד כלפי כל העולם הסובב אותה. כל עוד יימצאו דפוסי ניכור, שיעבוד, ניצול ודיכוי בתוך הפרקסיס האנושי כלפי העולם הסובב אותו תודעתו תמיד תושחת והוא לעולם לא יוכל למצוא תיקון אמיתי לעצמו. זאת מכיוון שהניכור מוטמע פנימה בתהליך הדיאלקטי הידוע שבו ‘ההוויה מעצבת את ההכרה‘. (מארכס). יוצא מכך שקיים דמיון רב בין דפוס המחשבה של גזענות (Racism ) ואפליה מינית (Sexism) לבין דפוס מחשבה של הפליה על בסיס השתייכות למין (Speicism). אין ספק בכך שמבחינת יחסינו ליצורים אחרים שאינם בני אדם, הגישה שלנו נותרה קפיטליסטית , ומבוססת על עקרונות של ניצול, דיכוי, אלימות וחיפצון. כלום האין טעם לבחון גישות ערכיות אלטרנטיביות?

‘ביטול העבודה‘ או נכון יותר – ביטול הניכור בעבודה. המשימה בחיינו

ראוי לעמוד לרגע על תפישת המשימה דרך המושג ‘ביטול העבודה‘. אנו מנסים בחיינו הבוגרים לבטל את מרכיב הניכור מהעבודה, ובכך למעשה לראות את המשימה (קרי, העבודה בעולם המושגים הקונבנציונלי) כחלק אינטגרלי מחיינו שטומן בחובו את כל מרכיבי החיים, יש בו אינטימיות, יש בו שיחה כהוויתה, יש בו דרישה, יש בו התמודדות חברתית בונה, יש בו למידה והתנסות חינוכית וכן הלאה. עדיין לא קם פלוני שיקרא באופן גלוי לשים סייגים וגבולות על המשימה , כי בעושו כך, הוא הרי ‘מפריד‘ את המשימה מהחיים , והופך את חיינו למגדרים שונים של תחומים, במקום לראות את ‘הכוליות‘. תפישתנו זו כלפי המשימה היא יפה, אולם אליה וקוץ בה. שמארקס כותב על ביטול הניכור מהעבודה הוא לא כותב על ביטול העבודה, אלא על ביטול מרכיבי הניכור מהעבודה, ואולם העובדה היא עדיין עבודה, בהחליפנו את המושג עבודה במושג משימה אנחנו אמנם מזקקים את הסממנים המנוכרים והמחפצנים מהעשייה שלנו, אך עם זאת אנו שוכחים כי המשימה היא עדיין מרכיב מסוים, מרכיב בעל מאפיינים מסוימים והוא עיקרו סובב סביב ההתנסות החינוכית, או אם תרצו, סביב עיצוב מערכות היחסים דרך ההתנסות החינוכית, אולם הפרקסיס נשאר זהה, עיקרו הוא התנסות חינוכית וכל אותם צוותים שונים ומשונים שאנו יוצרים סביב עיבוד ההתנסות המשותפת. כאנשים המאמצים את עיקרון הדיאלקטיקה המטריאליסטית, קרי ההבנה כי המציאות היא המעצבת את דפוסי החשיבה, אנו בוחרים להתייחס לכך בתחומים מסוימים ובתחומים אחרים לא. למשל בבואנו להבין את עמדתו של החניך בפעילות החינוכית נפעיל שיקולים סביבתיים–בבואנו, אך ככל הקשור להבנת חיינו הבוגרים אנו פשוט מייצרים עמדות אבסורד שעומדות בבחינת פרדיגמות שולטות. ודאי לא אחת ולא פעמיים שמעתם סביבכם והשמעתם את המשפט ‘אנשים לא בוחרים, אנשים לא מכריעים‘ , המשפט הזה משקף את עומק האבסורד ויותר מכל, ככל שהוא נאמר יותר לנוכח מציאות שאינה משתנה הוא מאבד מהרלוונטיות שלו והופך להיות משפט תלוש תוקף שלעיתים גם אומרו כבר אינו מאמין בו. זה כך משום שאדם , ככל האדם הסובב את חייו סביב פרקסיס מסוים, או יותר נכון מבלה את רוב שעות היום בעיסוקיו המשימתיים , סביר להניח שיגיע לקומונה בשעות הערב ויהיה עייף ומותש לעיסוק בעניינים אחרים קל וחומר אם לפניו עומד בן גרעין שמבקש למצוא אוזן קשבת, מבקש לשוחח עמו על עניין שאינו מענייני השעה המשימתיים. דברים בחיינו לא משתנים , לא כיוון ש‘אנשים לא מכריעים‘ , לכאורה זה משפט נכון, בכוחנו לעצב ולשנות את המציאות בכוחה של ההחלטה, אך ברגע שכמעט כל אופני הפעילות שלנו מכוונים למקום אחד, לא נשארת לנו פניות מנטלית לעסוק בדברים נוספים ולתת להם את הבמה המתאימה. דוגמא יפה לכך נקח למשל מפרישת המשימות בצוות קיום משותף , שבו כל חבר לוקח אחריות על שני ישובים, שכוללים בדרך כלל שילוב בין פעילות בוקר ואחה“צ, בערך ארבע שעורי ‘שפה משותפת‘ בשבוע, בין פעם לפעמיים פעילות של חונכות ‘בגובה העיניים‘ , שמשמעותה המינימלית היא פעולה לחונכים ופעולה לחניכים כולל הכנות של המערכים החינוכיים, כולל לפחות קבוצת נוער אחת במקרה המינימלי שבדרך כלל הממוצע עומד על שלוש קבוצות בוגרות , כולל צוות רוחב פעם בשבועיים, צוות חינוכי אזורי (צוות משימות חנתון, אשבל) פעם בשבועיים, צוות כללי פעם בשבוע, ישיבות הכנה, שיחות אישיות להוציא מפעלים מיוחדים, סמינרים טיולים והכנות. בחשבון פשוט יוצא כי פעילות משימתית שכזו, שהיא סטנדרטית לכל אמת מידה תנועתית, מעסיקה אדם סביב השעון מבוקר עד ערב. אם אנו באמת רוצים לבנות חיים מאוזנים ונכונים, לא נשכח את הגרעין , שדורש גם מבנים חברתיים יציבים ושוטפים ושיחות וזמן משותף לבניית חיים משותפים, וכן זמן למבנים חברתיים אשכוליים , ושכבתיים, וכן צוותי למידה שונים , וכן צוותים לביסוס משק כלכלי משותף, וכן הלאה והלאה.. יוצא אם כך שלא במקרה , אנו לא מצליחים ליצור מבנים חברתיים פנימיים יציבים (גרעיניים) ולמעשה ליצור התחדשות רעיונית – ממשית (למשל, צוותים בכיוונים חדשים), קל וחומר שלא מצליחים לתת מענה לצרכים אישיים כלמידה בנושאים ייחודיים , עיסוק והתפתחות בתחומים אחרים והכשרות אישיות שאינן לטובת הצרכים המשימתיים, וכלה בעוד מגוון של תחומים שידנו בהם אינה משגת . כל זאת כיוון שהאחריות שלנו כלפי המשימה היא אחריות מכרעת, וכל עוד תשמר הגישה כי יש ‘כוליות משימתית‘ וכי המשימה טומנת בחובה הכל במשמעות שניתן ליצור בתוכה את הכל לרבות יצירה אישית מספקת ואת כל צרכי הנפש המגוונים והשונים, ועד שלא נאזור אומץ להבין כי המשמעות במציאות של התפתחות חברתית מגוונת היא הגדרת סייגים לפעילות המשימתית (בהוויה, בלו“ז), ועד שלא נשתחרר מתפישת האבסורד כי “לא ניתן לוותר על אחריות משימתית” כיוון ש“אנו בעיצומה של סערה הולכת וגוברת ועלינו מוטל התפקיד הקשה מכל..להיתבע לעשייה העיקשת היומיומית של החינוך” וכד‘..(מתוך ההקדמה לחוברת ההדרכה של אחד במאי 2006 בהוצאת מחלקת ההדרכה) , שמייצרת תחושה בלתי פוסקת של חוסר מרגוע וקריטיות כלפי קיומנו. תחושה זו, כאמור, היא תחושה אלטרואיסטית במהותה (אגב מלווה לה תפישת אחריות המתאימה יותר לנצרות מאשר ליהדות שרואה את הפרט כמחולל ואחראי כל הרוע בעולם והעולם מצוי על שכמו בלבד), שמייצרת לחצים נפשיים והזנחה לא רק מבחינת שלוות הנפש אלא גם מבחינת תחזוקת הגוף ואורח חיים שמלווה בריצות אינסופיות מצוות לצוות , הזנחת מרכיב התזונה והשלווה בחיינו. זהו ללא ספקות אורח חיים לא מאוזן שמתוכו ודאי שלא ניתן ליצור תיקון חברתי והוא גורר עמו לא אחת לחצים נפשיים אישיים וחברתיים שמובילים תכופות לקריסת מערכות והדחקה חוזרת.

ההיכחדות האיטית וההכרחית של מוסד הגרעין

‘יום גרעין‘ הוא לא הביטוי היחידי של הגרעין. משפט רווח וצודק ללא ספק. אך כאן צריך לשאול שאלה פשוטה, אם יום גרעין הוא לא הביטוי היחידי של הגרעין ולכן זה בסדר שלא יתקיים פה ושם יום גרעין, וכן קבוציות (קבוצות שיח פנימיות של הגרעין) בקושי מתקיימות עד כדי לא נפגשות בכלל, ואין צוות כלכלי, תרבותי , או כל צוות גרעיני משותף אחר , אזי היכן כן הביטוי לגרעין? התשובה לפיכך תהיה במקרה הזה, בשיחות האישיות. מציאות שבה ימי גרעין זה אחר זה לא מתקיימים ונבנים חומות ומחסומים פסיכולוגיים של מבוכה ואדישות, היא מציאות שמסמנת מגמה וכיוון המצביעים על התפרקות איטית של מוסד הגרעין, המשפטים חוזרים על עצמם , הדיסוננס עצום שבין ה‘צריך‘ לבין המתקיים בפועל מתקבע ומנציח את עצמו באופן שהופך בדרך את החברים לאדישים במידה מסוימת. אני בהכרח לא חושב שהמציאות שאותה חווינו בגרעין אשראם , בעיקר מאז שיחררונו מהצבא היא מציאות ייחודית ונבדלת, יש בה ייחודית כפי שיש ייחודית וסגולה בכל אדם וקבוצה בעולם, אך גם יש בה דמיון רב מאוד שמשקף תהליכים חברתיים ותנועתיים רחבים יותר. המציאות הזו היא תוצאה ישירה של חוסר איזון משימתי אורגני, של פעילות אלטרואיסטית במהותה שמעצבת דפוסי חשיבה של ויתור וחוסר חשיבות לחיי הגרעין, לא באופן המודע, הגלוי, הנאמר, אלא באופן הלא מודע. נאמר, באופן בו אנו פועלים.

נושאים העומדים על הפרק מבחינת הנקודה הכרונולוגית של חיינו אינם מוצאים להם מפלס לביטוי, והם שוקעים להם כספינות במצולות ומתכסים ירוקת ויוצרים משקעים תת–מודעיים אשר הם לעיתים רבות בלתי הפיכים. למשל, הצרכים הפיסיים של החברים, צרכים כלכליים באים לידי פתרון באופן הבא:

 

צרכים אישיים ופיתולם בנפש

כאשר מתקיימת חברה שבה אין שיחה על הצרכים האישיים וחברתיים, נוצר תהליך נפשי המתואר בסכימה לעיל. אנו רואים, כי בשני המקרים בהם אין פתרון הולם, זאת אומרת התחקות אחר שורש העניין מתוך הבנה שצורך איננו דבר רע במהותו, והוא איננו בעיה, להיפך, הוא ביטוי של סגולה אישית ואנושיות ויש בו כדי להפרות את החברה ולקדם אותה (רצון לטייל, רצון ללמוד, רצון לזוגיות אינטימיות ומיניות, רצון להחזיק באמצעים כלכליים). למשל ההתנהלות הכלכלית שלנו עונה על אחוז מאוד קטן מהצרכים החומריים האמיתיים שלנו, כיום הכסף שברשותנו מספיק דיו כדי לקנות אוכל ולממן אמצעי תחבורה, אולם , מה עם צרכים נוספים כגון תרופות, הופעות, בילויים , קניית בגדים , טיול, רכישת אמצעים כגון משקפי שמש, ספרים וכו‘..? כיום כמעט כל הצרכים הללו יוצאים מכיסם של הורינו, ואילו למרות שעל פניו זו לא הדרך הראויה לנו , קיימת לגיטימציה שקטה סביב ‘המחזור הכלכלי הנוסף‘ , כלומר, שידוע וברור כי לא ניתן לספק את כל צרכינו על ידי הכלכלה המשותפת, ואילו יחד עם זאת ידוע כי יש חברים כי ידם לא משגת והארנק של הוריהם אינו שופע מזומנים, ואילו המצב הזה, הנמשך כך כטיפות שקטות במערה חשוכה במשך תקופות ארוכות הנמשכות על גבי שנים רבות, יוצר ומערים מגדלים מגדלים של תחושות אי שיווין חברתי, ובעיקר תחושות כואבות של תודעת מחסור, שעשויות להסביר מדוע רוב החברים הבאים מבתים סוציו אקונומיים נמוכים אינם נשארים בתנועת הבוגרים לאורך טווח, פשוט מכיוון שתחושת המחסור הזו אוכלת אותם מבפנים עד שהם מגיעים לנקודה שבה הם רוצים להחזיק ביכולת הזו לכלכל את עצמם.

וכאן אנו עומדים על המתח הדק שבין היכולת ליצור חברה המעמידה את הכסף כערך עליון לבין חברה שבשם מידות האדם והעבודה הנכונות שמאחוריהן לא מתחבא המוטיב הכלכלי , מדחיקה את הקיום הכלכלי למדרגת חסכים נפשיים ומייצרת מנגנונים של סובלימציות נפשיות בכך שאינה לוקחת אחריות כוללת על צרכי האדם.

ואילו אנו יודעים כי לפי משל המערה לאפלטון , אדם יהיה חופשי באמת ויעמוד בעמדה הנפשית כדי להכיר בה רק ברגע בו ישתנו התנאים במציאות ומצבו הפיסי ישתנה למצב בו הוא משוחרר מדאגות מודחקות נפשיות של קיום עצמו וסיפוק צרכיו, כל עוד יעמוד עם חבריו במערה כבול בשלשלאות יסרב בכל תוקף לראות את האמת ואף יהיה מוכן להרוג תמורת הכפירה, לדידו באמת (הסובייקטיבית בהכרח). לפיכך כדי ליצור את החברה שאנו מבקשים יש תחילה להשקיע את האנרגיות בפתרונות ממשיים כלכליים שיכולים להקיף ולהכיל את צרכיו של האדם יחד עם בירור והתמודדות על המושגים כלפי מהם צרכים אמיתיים ומהם צרכים כוזבים. בניגוד למצוי שבו קיימת פרדיגמה שולטת כלפי צרכים כוזבים , שיחה גרעינית כאמור, לא מתקיימת ברוב המקרים, ואילו ההתנהלות הכלכלית המעשית היא אותו סל המזון והתחבורה הבסיסי גרידא תוך הפקרת השדות האחרים. והרי, זו , כפי שאנו יודעים להגיד, שאלה של בחירה מודעת בלבד.

מושג האחריות

אין דבר יותר בולט לך, המסתובב בין החברים בתנועת הבוגרים , מלשמוע מאשר את המקום המרכזי וכיכובו של מושג שהפך למושג מכונן בתנועת הבוגרים ובלשונו של בובר ‘הוא המושג המכריע‘ .

‘האחריות‘ הפכה לקלישאה הנדושה ביותר , ועם זאת המושג המעמיק והרווח ביותר הניתן לשומע כמעט בכל שיחה, החל משיחת צוות משימתי וכלה בשיחות אישיות בין החברים. האחריות, בהרבה מידות שקולות, שקולה למושג סמכות ומגדירה סטטוס חברתי ללא ספקות, הן בעולם הקפיטלסטי והן בעולם התנועתי. אחריות היא דבר שאדם ‘לוקח על עצמו‘ , מעמיס כמשקולת נוספת על סך האחריות שכבר לקח על עצמו, ברוב המקרים, האחריות היא משהו שהאני נדרש אליו. וכן , לא ניתן לצמצם את האחריות, את האחריות ניתן רק להרחיב, וזאת מתוך סילוף המושגים (התייחסות להרחבת מימדי האחריות הפיסית ולא כעמדה נפשית) מתוך המאמר המפורסם של גורדון בדבר ‘צמצום‘ ו‘התפשטות‘. החבר בתנועת הבוגרים חייב להיות אחראי וחייב לבחון את פועלו מתוך האחריות. ודרך האחריות הוא נמדד ומעורך בכל דקה ודקה, וזה גם הסיבה שהאחריות, בדרך עקיפה שכזו, מגדירה את הסטטוס החברתי, אדם ‘העומד בנקודת האחריות‘, הוא האדם שמייצר את ההחלטות וקובע את גבולות הלגיטימציה של החברה, ובאופן טבעי, ככל שאתה בוגר יותר, יש עליך יותר אחריות ומכאן גם יותר סמכות בענייני התנועה וענייני השעה. מרוב המקרים נקודת האחריות חופפת עם תפקיד חברתי שניתן לך או שבו אתה עומד מטבע התפתחות הדברים. למשל, רכז אשכול, הוא האחראי על האשכול. פירושו הישיר של זה היא שהוא הוא האדם הקובע את גבולות הלגיטימציה של ההתפתחות הרעיונית והחברתית והוא יוזם את התהליכים החברתיים או בעגה התנועתית ‘מלווה‘ אותם, או נכון יותר, מפקח עליהם. האדם העומד בעמדת האחריות רשאי לדרוש דרישה הנראית לו נכונה ותפקידו של חבר האשכול הוא להבין כי הדרישה הזו היא הדבר הנכון, וכך ברוב המקרים מצטיירת ההכרעה כדלהלן:

1. “דרישה למשימה” לבחרה בדרך ספיציפית מכיוונו של “העומד בנקודת האחריות“

2. “תהליך הכרעה” ההכנעה של החניך וקבלת ההכרה שזו ההחלטה שטובה לתנועה.

3. “לקיחת אחריות” – עמידה של החניך כלפי מעגלי החניכים שלו באותה הנקודה

4. “דרישה של החניך” – דפוס הפעולה משוכפל מ(1) הפעם של החניך כלפי החניכים שלו

5. “הכרעה” של החניכים (בדומה ל-2) וכך הלאה המעגל חוזר.

לצורך ראייה ,

ניקח למשל את המעבר לגור בעכו של הגרעינים דופה וקופיקו, נפתח חלון הזדמנויות מצד גורמים בעיריית עכו אל מול רכזים בתנועה, בשיחה של רכזים האחריות עברה לידי רכזי האשכולות והגרעינים של שכבת ר“כ, ועל ידי שיקול דעת שלהם (בלבד) נפלה ההחלטה שהגרעינים האלו והאלו (קופיקו ודופה) צריכים לעבור, באותו אופן ממש גרעינים אחרים יכלו להיבחר ולהיקרא לדגל (עד כאן שיקול דעת האמיתי כלפי קבלה או דחייה של ההצעה ובחירה אילו גרעינים מתאימים למהלך לא הייתה מנת חלקם של החברים הבוגרים החיים בשכבת ר“כ) ומכאן, מהלך של מדריכי השכבה על ‘הכרעה שכבתית‘ , לאחר שכבר המהלך הוכרע מבעוד מועד כ–א. ראוי ו–ב.נכון לגרעינים מסוימים. מהלך שבו התכנסו באותו היום כל הגרעינים בר“כ לשיחות עם מדריכי הגרעין שלהם (באופן הזוי, גרעין אשראם נפגש לשיחה עם תומר שהקשר החינוכי – ממשי שלו לחברי הגרעין באותה הנקודה כבר מקרי בהחלט). ובאותן השעות כל שכבת ר“כ אמורה ‘להכריע על המהלך‘ , שפירושו של זה הוא למעשה להבין כי זהו המהלך הנכון, להבין כי זוהי מהותה של התנועה (דינאמיות , קיבוץ ללא מקום, דרישה תנועתית אך למעשה -> חוסר שיקול דעת וחשיבה עצמאית).

מכאן ואילך נשאר רק לעבור תקופה של אינטרוספקציה פנימית, שבה חברי הגרעין אמורים לעבד את ההשלכות של המהלך ולהבין מדוע זוהי העמדה הנכונה וזוהי העמדה בה עומדת ‘התנועה‘ (כאיזה שהוא גוף ערטילאי משולל פנים ולא למעשה צוות מצומצם של חברים משכבה מסוימת שהם היחידים למעשה שהפעילו בסיפור הזה שיקול דעת אמיתי) . החברים שעמדו באופן ישיר לפני ההחלטה הזו, לא חשבו אפילו לא לרגע אחד כדלהלן:”רגע! אולי נכון יותר שדווקא גרעין אחר יעבור (זו מחשבה אגואיסטית לחלוטין), אולי: רגע! אולי כדאי שנשאר כאן (זו כפירה בהבנת המהות התנועתית, יש דינאמיות בלתי פוסקת והתנועה היא קיבוץ ללא מקום, זהו מה שנדרש כעת) , מדוע אנחנו לא קיבלנו את ההצעה הזו לידיים שלנו ושקלנו אותה באופן עצמאי (כמובן, אנחנו לא בנקודה, אנחנו לא רואים שכבה, לא ‘רואים‘ את התנועה, אנו צריכים לתת אמון באילו , העומדים בנקודת האחריות..), מדוע , אם כבר הוחלט שנכון שרק אנחנו וגרעין נוסף יעבור, השיחה מתבצעת באופן מקבילי בכל השכבה וכך למעשה יוצרת לגיטימציה למהלך תנועתי ולא ניתן לנו, לפני קביעת הקונצנזוס, להתלבט בכך באופן אישי (גרעינים) בשיח משותף עם המדריכים שלנו ועם חברי הגרעינים האחרים? אנו למדים אפוא, שכל צורה של הטלת ספק יסודית, כלומר, שבה יש שיקול דעת מן היסוד כלפי נכונות המהלך מתפרשת באופן מידי ככפירה במהותה של התנועה, כי הרי , אלו מחשבות אגואיסטיות מתוך מחשבה על הנוחות של הגרעין ולא על ‘טובת התנועה‘ (בדמיון מופלא ל‘טובת המדינה‘ או ‘טובת הכלל‘ או כל מיני צורות אחרות של פרדיגמות אלטרואיסטיות שעשו בהן שימוש לא אחת בתעמולות פאשיסטיות וקומוניסטיות). יוצא אפוא, שכל המשחק הפסיכולוגי כאן , הוא על קונצנזוס של אמת ולגיטימציה למהלך מסוים הבא מכיוונו של האדם העומד ‘בנקודת האחריות‘, או נכון יותר, האדם המחזיק את רשות הכוח (רשות כיוון שזו שאלה של בחירה וכניעה חברתית, כוח מכיוון שאדם כזה מחזיק ברשותו את היכולת ליזום מהלכים מרעידי תשתית במהלך של שבועיים ללא שום צל של גילוי הטלת ספק אמיתית מצד החברים המכריעים או נכון יותר, הסובייקטים המכניעים עצמם בתהליך של דמגוגיה פסיכולוגית פסבדו דמוקרטית לעמדת אובייקטים ככלי ביד היוצר.

לראייה נוספת נתבונן לרגע על אופן קבלת ההחלטות בתהליך פרישת המשימות, הראייה הכוללת על המרחב החינוכי ועיצוב מרחבי הפעילות הן בדרך כלל בחזקת ידו של העומד בנקודת האחריות, והוא בא במשא ומתן עם גורמים חיצוניים ורכזים שונים של מעגלי התנסות על כמה תפקידים נדרשים והיכן , וכך הוא למעשה משרטט את המפה האילמת, שכוללת את המעגלי ההתנסות, וריקה מדמויות ספציפיות. לאחר מכן הוא מציע נוסחים שונים של חלוקת משימות , בדרך כלל בשיתוף עם מדריכי הגרעין, לעיתים רחוקות בשיתוף עם מרכז חי מצומצם , וההצעות הללו באות לידי שיחה אישית עם החברים השונים העומדים לקראת המשימה החדשה. מנקודת ראותו של החבר , הוא נדרש להכריע כלפי משימה ספציפית כזו או אחרת על המשמעות והתמודדות עם ההשלכות שלה, ובכך הוא עוסק, ואילו גבולות הגזרה של שיקול הדעת ומשמעות ההכרעה העמוקה שלו: איך יהיה ניתן להתמודד על מערכות יחסים בגרעין לאור המשימה הספציפית הזו? אילו שותפויות חברתיות עולות מתוך ההתנסות הזו? (אינני עוסק כלל בשאלת ההתאמה האישית לאופי הפעילות כי זהו לרוב פקטור שרירותי לחלוטין כיוון שהתנסות משימתית כזו או אחרת נתפשת כהינו–הך, והפוקוס המרכזי הוא תמיד על עיצוב מערכות היחסים לאור ההתנסות ולא אופי האדם אל מול אופי ההתנסות החינוכית..) . כאן שוב, אותה מתודה של קבלת החלטות, שיקולי הדעת היסודיים ונוגעים בשאלות של שרטוט ועיצוב מוקדי הפעילות והניעה החינוכית שלנו בחברה הישראלית נשארים בידי ‘האדם העומד בנקודת האחריות‘, שהוא, ברוב הכמעט מוחלט של הדברים אדם אחד או צוות מצומצם של מספר רכזים , ואילו השאלות שנשארות רלוונטיות כלפי אותו האדם העתיד לעסוק במשימה בפועל, הן רק שאלות של איך דרך חשיבה על ההשלכות ולא עד לשד עצמיותה של שאלות המהות החינוכיות לגבי פריסה החינוכית שלנו במרחב החברה הישראלי, ראוי בחברה בוגרת שיתופית אמיתית, כי התהליך כולו , מתחילתו ועד סופו , יהיה משותף , יעבור כתהליך של שאלות מהות משותפות במעגלים מתרחבים ובו יש תהליך של דיאלקטיקה ומשוב בין המעגלים (ואין זו מליצה קטיגורית אלא ממשות שבממשות ופרקטיקה שכזו אינה מודל אמורפי) , תהליך שישאל גם את הבוגר שידו עתידות למלאכת החינוכית הסיזיפית את שאלות האסטרטגיה החינוכית (עיצוב בפרספקטיבה רחבה) וכובד משקלן אל מול מרכיבים נוספים שאנו רוצים לקיים בחיינו (שאלות של מהות ושמירה על נקודת האיזון). קל וחומר שלא זרימה חד כיוונית בדומה לאופן שבו נעשים הדברים היום. דפוסי ההתנהלות הנוכחיים , לדאבוני ולדעתי נשוב להגיד זאת ללא בושה, דומים יותר לדפוסים של הכלאה בין גוף היררכי לגוף חברתי – דיאלוגי, אנו שרועים על המתח הזה אך מה שבעיקר מסמא את עינינו מלראות את המציאות נכוחה זה השימוש במושגים טהורים שלא מאפשרים לנו לעולם את הביקורת העצמית במידת הכנות האמיתית שנדרשת לפתח עצמנו.

מה עניינו רואות ולאן נעלמה חריפות השכל?

לא מזמן נכחתי ב‘שיחה‘ של שכבת ר“כ עם יניב כרמל, התכנסנו שם וכפעולה אינסטינקטיבית למדי התיישבנו, כ80 חברים בקירוב, במעגל גדול עד כי לא היה מקום באולם להכיל את היקפו, ולאחר מכן התחלנו מסתדרים שורות שורות ובמבנה הדומה יותר לחצי גורן המזכיר יותר אולם הרצאות אל מול יניב העומד מולנו. שררה מבוכה באולם ויכולתי לחוש אותה ללא קושי. האקט המזערי הזה יש בו סמל עצום לאופן ההתנהלות הפנימי, למושגים המכוננים ולדפוסי החשיבה שלנו. המבוכה שררה ללא ספק משום הדיסוננס שבין הכסות (המושגים והסיסמאות החוזרות ונשנות) לבין הממשות, שבין המושגים העולים מפינו לבין האופן האמיתי בו אנו נותנים למציאות להתנהל. על פניו הייתה זו שיחה. אולם כל כסיל יודע כי כאשר אדם אחד מדבר לאורך קרוב לארבע שעות לבדו אל מול קהל רחב של אנשים היושבים מולו בלי לראות אחד את השני, זו הרצאה, במלוא מובן המילה. אם כך, ישאלו השואלים , מדוע אף אחד לא קם ושאל שאלה פשוטה שבפשוטות: “רק רגע, כפי המסתבר זו למעשה הרצאה, אם כך מדוע קיבלנו חוברות שכתוב עליהן שזו שיחה?” רבותי, לדידי אין זו ירידה לקטנות ולא חיטוט בתפל אלא סמל ממשי שממחיש עקרונות פשוטים ומצביע על עיוורון חברתי ועל פרדיגמות שולטות באופן החשיבה שלנו. הסיבה הפשוטה שאף אחד לא קם ושאל את השאלה הזו היא פשוט כיוון שלאף אחד לא היה את האומץ. פשוטו כמשמעו. לאף אחד מהנוכחים באולם, אסופה של רכזים , מדריכים ומובילים חברתיים, דובדבן המחנכים הבוגרים של החברה הישראלית פרי בית היוצר של הנוער העובד והלומד, לא היה את הכוחות הנפשיים לעמוד בניגוד לקונצנזוס. יתרה מכך, נשאלת השאלה, כמה אנשים שנכחו באולם בכלל שמו לב לעובדה הזאת? כמה מתוך האנשים ששמו לב לעובדה הזו היו מוטרדים ממנה והיא הציקה להם? ובכלל, הרי כל עיקרה של השיחה היה המצב של שכבת ר“כ וצמתי ההכרעה בחיינו, שהן ללא ספק שאלות יסודיות ואישיות , וכמעט שכחתי את הצפוי מכל, ‘שיחה לקראת הבחירות‘, שטמנה בחובה ‘הכרעה משותפת‘ לגבי האמירה החברתית שלנו, שהיא כצפוי תהיה בעמיר פרץ לאחר שיניב הסביר לנו מדוע זו הבחירה הנכונה. (פשוט שיתוק מוחלט של יכולת החשיבה הביקורתית שלנו). ולקראת סופה של ‘השיחה‘ , שיניב נשאל (על ידי) , מדוע למעשה אנו מקבלים את ההחלטה לתמוך במועמד כזה או אחר מתוך חוסר – שיחה משותפת ומתוך העדר תהליך חשיבה אמיתי, התשובה הייתה כעס ואמירה שמתאימה יותר למעסיק של פועל בשוק רמלה–לוד : “אם אתה לא רוצה, אל תעשה את זה , אתה לא חייב“.

הנכתב לעיל הוא רק דוגמא וניתן לראות את מופעי העדר החשיבה הביקורתית שלנו במקרים רבים, וכדלהלן על אופן העברת מסרים חינוכיים במהלך הפעילות החינוכית: בכל פעולה שאנו מעבירים, צריך שישמר מתח בין הדטרמניזים לאדטרמניזים בכיוון השיחה והדינמיות שלה. כאשר אנו מבקשים להעביר פעולה לחניכינו ומגדרים את מטרת הפעולה באופן ש“החניך יבין ש..”, אנו למעשה עומדים מול החניך בעמדה נפשית של סגירות, כלומר, שאנו מבינים משהו שאותו לא מבין החניך ואנו למעשה רוצים שהוא יבין אף הוא שדבר מסוים הוא נכון והיפוכו לא. כמובן שאנו נדרשים למעשה חינוכי שיש בו חינוך ערכי והוא לא לוקה ברלטויזים זול. אולם עד כמה השיחה בפעולה פתוחה לשינוי מצידו של החניך? להתחדשות ותובנות חדשות שלא היו כתובות על הדף מלכתילה, כי הרי אם הפעולה היא אבן היסוד של ההתפתחות החינוכית שלנו, של תהליך החשיבה והטלת הספק, לא תמוה במקצת העובדה כי התובנה כבר כתובה מבעוד מועד על גבי הדף. מדוע שלא נשאיר מקום לתובנות חדשות, לכיווני שיחה שאותם לא צפינו מראש? אם מחנכים ערכיים אנחנו, הרי שהערכים המכוננים אותם אנו מבקשים להעביר כבר טבועים בדפוסי הפעילות שלנו, באופן בו אנו ניגשים אל השיחה, במידת הקבלה והפתיחות, ההבנה ואנושיות שאנו מגלים כלפי חניכינו, באופן שבו אנו שומרים על שיחה דיאלוגית משותפות במהלך הפעולה ודורשים אותה, מעוררים שאלות. כי הרי לפי עמוס עוז “לא ניתן לחנך לאהבה אלא רק להדביק באהבה“, כלומר האהבה, הערכים המוסריים שאותם אנו מבקשים להעביר אינם צורה, אינם תובנה קונקרטית כזו או אחרת כי היא מוגבלת לגבולות הגזרה של שיקול הדעת ומרחב היריעה של הסובייקט, הם רוח הדברים, האופן שבו אנו מעצבים את הממשות לחניכינו. ואילו , אנו לא אחת פותחים וסוגרים את הפעולה באופן שמנותק מעיקר הפעולה והיא השיחה הדיאלוגית בין החניכים, אם התובנה נשארת זהה, אזי מה הטעם בכלל לקיים שיחה?

בתנועתו לא חסרים מדריכים בוגרים שמרבים מילים במהלך הפעולה ‘ונותנים בראש‘ (כל מי שחי שנים בתנועה יודע היטב על מה אני מדבר כאן). וזה דפוס חוזר שמאפיין מאוד רכזים בוגרים שמדברים במונולוגים של שעות רבות בפעולות בצוותים בוגרים ובעיקר בהתכנסויות חשובות (למשל לב דרך של ר“כ שהתאפיין במונולוג ארוך מאוד של יניב). לדאבוני הרב, הדפוס הזה של המונולוגים בשעת הפעולה מחלחל אלינו ואנו פשוט מעתיקים אותו הלאה כדרך ראויה, אחראית ונכונה במקום להבין שבפעולה החניך צריך להיות הכוכב המרכזי ולא המדריך. המדריך שם כדי לעורר משהו שכבר קיים אצל החניכים, והוא התשוקה לדעת , לחקור , להבין ולאהוב. בפעולות רבות בצוותים בוגרים אני נתקל באמירות כגון :”אתה לא לוקח אחריות על הפעולה“, “אתה מסיט מן הדיון” , ומתמודד שנים רבות בתוך דינמיקה חברתית סבוכה של כעסים אל מול אלו המבקשים להעביר את הפעולה , באופן שמתבקש בסופו של דבר שהדבר הראוי הוא לדבר על דבר מסוים בתוך הפעולה. וכן לתת את התשובות שבאיזה שהוא מקום מרגישים שהם התשובות שרוצים לשמוע. לאחר שנים רבות בהתנסויות של שיחות מהסוג הזה אני מגיע למסקנה קשה כי כבר בכלל לא משנה נושא השיחה ולא משנה התובנה הסופית, בדרך כלל מי שמעביר את הפעולה הוא המגדיר את הקונצנזוס ואת הראוי , כל שאר המשתתפים נסובים סביב הבנת הטקסט (בשעת למידה), חיזוק הראוי והעלת קושיות של ניואנסים לכאן ולשם סביב מושא הראוי העובר כנארטיב מרכזי לאורך הפעולה , המורגש מתחילתו עד סופו.

הדברים קשורים האחד לשני בקשרים פסיכולוגיים הדוקים, הרצון הטוטלי שלנו לקחת אחריות הוא אותו הרצון לשלוט בכל דבר , כעת לא השעה והמקום להיכנס לעומק השאלה של היכולת שלנו בכלל לקחת אחריות על עולם המכיל יסודות אי– ראציונליים וכאוטיים במהותו, אך כותב שורות אלה סבור כי לא ניתן מלכתחילה לקחת אחריות באופן טוטלי, ניתן לעצב ולשנות אך מתוך מקום של קבלה שיש מימדים שאינם ניתנים להבנה , לפירוש ושליטה. כמאמרו של הפסוק “היעדת היווסדי ארץ?” שבו אלוהים שואל את איוב אם הוא זה שיצר את העולם ואם הוא מזיז את החוטים שמאחורי הקלעים בתיאטרון הבובות המופלא הזה. ואולם, שאלת העיצוב היא קריטית, יש לנו זכות בהכרח לעצב ולשנות את הבריאה אך יש מתח בין היכולת לשנות לבין ההבנה כי אנו לא שליטי העולם וכי “הכל צפון – אך הרשות נתונה“. כך העובדות הן עובדות , ככל שאנו אוחזים יותר בכל במושכות הסוס ויותר מנסים ‘לקחת את האחריות‘ , כך אנו מגלים שהסוס מופרע הרבה יותר מאיתנו ואנו מטלטלים ממנו וסופנו ליפול ארצה בחבטות קשות. לא ניתן להגיד מה ראוי קל וחומר שלא לקבוע את זה מראש כי זה משחיט לנו את היכולת להיות קשובים ולהיות חלק אימננטי ומשמעותי בפעולה חינוכית , אלא רק לעצב תנאים ראויים ולשאול שאלות רלווננטיות ולהראות את האמת על דרך של עשייה ומופת אישי.

הטלת ספק היא האבן היסוד הראשונית לבניית חברה חופשית, שבה אנשים משוטטים ומחפשים בנתיבות העולם בעקבות האמת. הבריה האנושית החיה, החופשית, היא מורדת במהותה, והרי המרד הוא הביטוי הראשוני ליצירה, להתחדשות, לגילויי תשוקות אהבה, תמימות ואמון. אנו מחויבים לעצור לרגע ולשאול כמה מרכיבים של הטלת ספק אמיתית יש כיום בחיינו כלפי עצמנו וכלפי החברה שאנו בונים במו ידינו. אחד המאפיינים הבולטים לחברה שבה יסודות של הטלת ספק היא חברה שבה מתקיים פולמוס פנימי תמידי חי ובוער על אופני הפעילות ועל צמתי ההכרעה. דוגמא יפה לסירוס הפולמוס הרחב הוא גילויי התנגדות פעילה לכל ביטוי של כתב עת משותף בין החברים. לפנים , לפני שנים רבות היה עיתון לתנועת הבוגרים (מחדשי רעיון החלוץ בישראל), העיתון התמוגג מסיבות כאלו ואחרות ולפני כשנה וחצי קמו חברים בשכבת המעצבים כדי לכתוב עיתון חדש לתנועת הבוגרים ואף הוציאו לאור גיליון שלא היה מבייש את ברל וחבריו, אך אז באותו הרגע קמה לו דרישה מצד המחל“ש לעצור את העיתון שמא הוא ידרדר אותנו לזילות פוליטית ולמרחב שיחה ‘שאין אפשרות לקחת את האחריות עליו‘, נאמר כי העיתון עלול להשחית את מידת מערכות היחסים ולהפוך אותן לזולות ופוליטיות שהרי דיאלוג על גבי יריעת הגיליון שבו אין שיחה בלתי תכליתית ואישית הוא דיאלוג פוליטי. וכך מתוך רצון עז ליצור במת דיאלוג נוספת קם סחבק וניסה לחדש את העיתון השכבתי ר“כ להלן נקרא ‘המעשר‘ , שידע ימים של פוריות והועלו בו שירים וכתבות פרי ידם של חברים רבים בתקופות שונות. וכן נחוורתי לעובדה כי אותם החברים עצמם שהוציאו לאור את העיתון כבר אינם מוכנים להוציא עיתון שכבתי שמא ידרדר אותנו ל‘פוליטיקה‘ , ואולם לא נואש סחבק וניסה ליצור במה לדיאלוג במרחב האשכולי, שהוא מרחב מצומצם של חמישה גרעינים המקיימים בינם לבין עצמם מעגלי שותפות רבות לאין ספור. וגם כאן למרבה הפתעתי הושמעו קריאות, כי לא ניתן להתמודד על הדברים שייכתבו והם עלולים להשחיט אותנו. כאן לא נשאר דבר לעשות אלא פשוט לצעוק ‘גוואעלד!’, מהו אותו הפחד הקמאי והחטא האיום שבשמו חברים יוצאים חוצץ נגד הקמת עיתון אשכולי? מדוע ביטוי בכתב של רעיונות שונים והבעת דעה אישית על גבי יריעת נייר אומללה היא סכנה גדולה כ“כ? מהו אותו הסיכון הגדול שעלול להיווצר כאשר אלמוני או עגלון יביעו דעה אישית שונה ויביאו אותה לידי ביטוי רחב? להוציא בכלל מהדיון את תחושת הניוון והריקנות שכאשר הסתובבתי בין הבריות באשכול ולבקשם מהם לכתוב לעיתון לא נראו מתעניינים במיוחד בלשון המעטה ויוצא שמתוך כמעט כל החברים לא יימצאו חמישה צדיקים בסדום שיגידו שיש להם מה להגיד, על מה לכתוב, שתמצא בתוכם התשוקה להביא עצמם לידי ביטוי ולעלות דברים על הכתב..האם בעתיד אנו נימצא באיזו שהיא נקודה דמיונית שבה מערכות היחסים יהיו מושלמות ואז כן יהיה ניתן לכתוב עיתון משותף? מציאות שבה הממצאים מצביעים על גילוי של התנגדות פעילה או פאסיבית לקיום פולמוס רחב, או בלשון אחרת, כתב עת משותף, היא מציאות שחייבת להדליק נורה אדומה אצל האדם ששכלו חריף ואש התשוקה מכוננת בלבו.

צוות הנודד, צוות גופר ודומיו או: כרוניקה של מוות ידוע מראש

בבואנו להבין את החברה בה אנו נמצאים עלינו ללמוד מתוך ההתנסויות השונות, ואלו מצויות בשפע ולמכביר, רק צריך לחקור ולשאול את השאלות הפשוטות, מדוע למשל צוות הנודד לא הצליח להביט שורש בתנועת הבוגרים, שזו שאלה המקבלת ציביון רחב הרבה יותר, מדוע זרעים לא מצליחים לנבוט בתוך תנועת הבוגרים?

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שאין בתנועה יחס הולם וראוי דיו להבנה והתנסות של טיב הקשר בין האדם וטבע, הוא מוצא שותפים ומקים עמם צוות, להלן ייקרא ‘צוות הנודד‘. הקולות הנשמעים סביב באופן תדיר ועקבי הן קולות הביקורת שבפיהם אמירה אחת מרכזית ‘זה לא אחראי‘, ומכאן (ועד עולם) אנו נכנסים לתוך ויכוחים בלתי פוסקים על הדינמיקה החברתית סביב הניסיון ליצור צוות שעניינו אם תרצו, ‘לקיחת אחריות על עולם התוכן‘ הזה בתנועת הבוגרים.

התרשים מתאר למעשה את הבעיה המרכזית שגרמה להתפרקותו של הצוות הנודד. ישנו שיווי משקל חברתי מסוים שנותן לגיטימציה לחבריו ומסמן את היותו ראוי. ברגע שחברים עוזבים את הצוות (מסיבות כאלו ואחרות) , הלגיטימציה מתערערת וצפים חששות כלפי עצם הקיום של צוות כזה בתוך תנועת הבוגרים, כיוון שאף אחד מחבריו איננו משתייך לרשימת העומדים בנקודת האחריות התנועתית, ולכן כדי להפיג את החשש נדרשת כאן לגיטימציה תנועתית רחבה על ידי שותפות ממשית של ‘בוגר אחראי‘. כיוון שעולם התוכן של האדם והטבע איננו אימננטי בתפישת העולם של בוגרי התנועה, טבעי הדבר כי למצוא בוגר העמוס תחת פרקסיס של תחומי האחריות שלו הפנוי (מנטלית) לעסוק בפועל בשותפות בצוות כזה היא מזערית (ניסיונות רבים נעשו), כיוון שהפרקסיס שלו מכוון את הפוקוס הדומיננטי בחייו לאותם הערכים המשתקפים מתוך אותו הפרקסיס. וכך המתח בין ‘אנחנו זה התנועה‘ לבין ‘המעשה צריך להיות אחראי , מלווה‘ בסופו של דבר קורס אל הקוטב האוליגרכי, כלומר שבו מספר אנשים מצומצם צריך שידו בפועל תהיה בהובלת הצוות (בדומה לכל מעגל התנסות וצוות אחר שבו ידו של הרכז הבוגר) , ובכל תנאי אחר החברים שבו יסבלו מתחושה של דה–לגיטמיציה וחששות כבדים לפעול במרחב תנועת הבוגרים. דפוס חשיבה כזה הוא לעניות דעתי תלותי ומעמיד את החברים בתחושת אין – אונים וחוסר יכולת ליזום וליצור דברים ומעגלים אוטונומיים. כי הרי בהכרח כל דור ודור צריך לראות עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים ולעלות על סדר היום ולתת את הדעת והפוקוס על עולמות תוכן הנדרשים לפיתוח בעיני רוחו מתוך תפישה ערכית משותפת כלל תנועתית. והרי זהו המתח הנכון לדעתי בין מסורת והתחדשות , יצירה הנעשית מתוך ההיסטוריה ולא מחוצה לה. נוסיף על הקושי הזה את הקושי הבסיסי לא פחות, שהוא הקושי להתמודד אל מול פרקסיס משימתי עמוס כל כך ולסכרן אותו עם חברים העומדים בנקודות שונות ובשכבות שונות, שהוא קושי עצום בהתמודדות על דברי חשיבות של ערכים בחיינו (ההתמודדות המשימתית ערכית חברתית או פיתוח קודים ערכיים נוספים פנימית), וגם כאן בולט האבסורד שמלכתחילה פוטנציאל של מעגל השותפים רחב (משכבות שונות) כיוון שבמציאות נתונה בתנועת הבוגרים אין מניין של לפחות עשרה חברים מאותה שכבה שיהיו מוכנים לקחת אחריות ממשית על הערכים הללו (אהבת הטבע) , קל וחומר שלא באשכול יחיד והפעולה הנדרשת כאן היא רחבת היקף של שינוי תנועתי רחב מימדים.

אחדות האמת וריבוי הצורות

רצוני לנסות לגעת כאן בשאלה מהותית ומורכבת ולנסות לעמוד על טיבו של המתח בין ריבוי לאחדות.

אולם מה עניינו כאן קושיה מורכבת זו? בחיים הבוגרים בתנועה שומעים לא אחת ביקורת פנימית האחד כלפי השני וכלפי חניכים על נטייה פוסט–מודרנית לרלטויזים. ורלטויזים, כפי שלמדנו והתרגלנו להתייחס אליו, הוא חוסר יכולת להגיע לידי דעה בנושא מסוים, חוסר יכולת להכריע מבין השניים וכן קבלה על פניו של שני עניינים הנראים סותרים זה את זה. שלמעשה העמדה הרלטיויסטית נובעת מחוסר קבלה של ערכים מסוימים כאמיתות אבסולוטיות הנכונות כלפי כל אדם ובכל מקרה. וכאן מכשולים רבים שראוי לנסות להסיר. אנסה להמשיל זו בשפה ציורית מעט, האור (האמת וערכי המוסר)(אינסופי במהותו) מציף את הממשות בכל פינה ופינה, אך בכל מקום כלי הקיבול (החומרים שבטבע) שונים , ולכן גם קולטים את האור בהיטל זווית שונה, ולכן האור שחוזר מכל חומר וחומר הינו בעל תדר מצומצמם בהכרח ואינו מקיף את הספקטרום השלם, לפיכך אין על פני האדמה בכלל גילוי של אור אינסופי , כלומר של מושאי אמת מופשטים, ולכן עלינו לראות בכל גילוי וגילוי של מושא האמת גילוי סובייקטיבי בהתאם למצב זמן–מקום שבו הוא נמצא ולא להתייחס אליו באופן אבסולוטי, התייחסות אבסולוטית תהיה לפיכך פטישיזציה וכפירה בעיקר היהדות (לפי אסא כשר). מימרה ידועה ביהדות גורסת כי “היורד לנחל הזורם לעולם אינו יירד לאותו הנחל פעמיים“, ובהתאם גם “אין אירוע המתרחש פעמיים ולעולם אין דין פלוני כדין עגלון“. אסור שהמסקנה הזו תמנע מאיתנו להחזיק בכלל בערכי מוסר כלשהם ולהימנע מלהכריע , לדרוש ולהוכיח את רעינו , וכן אנו מתבקשים לעמוד על מתח רגיש , פשוט ומורכב כאחד שבין הכפירה (ניהליזם או עבודת אלילים) לבין אמונה (הכרעה באמת מופשטת – ערכי יסוד אנושיים).

פרקסיס של אחדות הצורה מוביל לעבודת אלילים (פטישיזציה) וכפירה בערכי מוסר אוניברסליים, כיוון שבתוך התנסות שכזו הצורה הופכת עם הזמן להיות הרעיון, האינדיקטור המרכזי לכך הוא כאשר אנו לא יכולים לעלות על דעתנו מציאות שבה מתקיים פרקסיס שונה , כיוון שכל פרקסיס שונה יסתור את המהות, אנו חיים בתודעה תת מודעת כי יש פרקסיס אחד לעבודת האמת (חיים ערכיים), התודעה הזו משתרשת כטבעה של תודעה מתוך הפרקסיס בדרך של ‘המטרה מקדשת את האמצעים‘ וכך האמצעים , שמתאימים כטבעם של אמצעים לתקופה מסויימת, להתנסות ספיציפית לשכבות גיל מסוימות ולאנשים מסוימים בפרק זמן מוגדר עוברים התקדשות עד כי לא ניתן לעלות דרכים אחרות על הדעת למרות כי נעשים ניסיונות כל העת. עקרון זה חשוב בבואנו לבחון את אחת שאלות המהות היום בתנועת הבוגרים ‘תנועת מחנכים‘ אל מול ‘תנועת חיים‘.

“פעם בא ר‘ דוב בער בראדושיץ לפני רבו ‘החוזה‘ בלובלין וביקש ממנו: ‘ילמדנו רבנו דרך כוללת בעבודת הבורא!’ השיב הצדיק: ‘אי אתה יכול לומר לו לאדם, איזו הדרך ילך בה. הרבה דרכים לאדם לעבוד את השם. יש אדם העובד את השם על ידי לימוד תורה, ויש שהוא עובדו על ידי תפילה, ואף יכול אתה לעובדו על ידי דבר והיפוכו: אחד עובדו בתענית ואחד באכילה–ושתייה. כל אדם צריך ליתן את דעתו, לאיזו דרך לבו מושכו, ובה בדרך יבחר בכל מאודו‘

“עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד, שעוד לא היה כמותו (‘אתה פלא‘). לפי תורת החסידות חייב כל אדם מישראל לידע ולכוון בדעתו שהוא יחיד בעולם בבחינתו, ועדיין לא היה בעולם כדומה לו, שאילו כבר היה כמותו בזה העולם שוב לא היה צורך בו שיבוא ה ו א לעולם… רבי שמחה בונם בפשיסחה אמר פעם בימי זקנותו, שעה שכבר היה סגי–נהור:’לא הייתי רוצה להתחלף עם אברהם אבינו. שהרי מה היתרון להשם יתברך, שאברהם אבינו יהא כמותו של בונם הסומא ובונם הסומא יהיה כמותו של אברהם אבינו?.. ‘בעולם הבא לא ישאלוני: “למה לא היית משה רבנו“, אלא ישאלוני: “למה לא היית זוסיא?“‘.

מתוך ‘הדרך המיוחדת‘ (אגדה חסידית בליקוטו של בובר)

גם אנחנו בתנועת הבוגרים, אכן מחזיקים בעיקרון החשוב הזה כי ‘כל אחד הוא פלא‘, וכן הייחודיות של כל אדם בעולם באה מתוך גישה כללית שכן לכל דבר ודבר יש סגולה בעולם וכן אין לשני אנשים להתנהג אותו הדבר, הם יכולים ליצור ביניהם שותפות , ולתכנן ולחשוב ביחד, ולקיים התנסות משותפת, אך חלילה להם לפעול רק במשותף ולא לדעת לעמוד כל אחד בפני עצמו במקביל לאותה השותפות כי הרי אם רק שותפות ללא ייחודיות, אין היא שותפות – אמת.

וכי עוד אנו למדים כי לכל אדם נטיות שונות. ולכל אדם תשוקה וסגולה שונה וייחודית והגשמת קהילה של חירות היא שבה כל אחד מהאנשים פונה לכיוון אחר ומחזיק בהתנסות שייחודית לו ורק לו , אם ישכיל לשתף וליצור את האינטרקציה החברתית ולא להפוך את עצמו למרכז אלא כנקודת אור כחלק מנקודות אור רבות אזי החברה לא תהיה אגואיסטית ובדלנית, אלא נהפוך הוא. אולם בחברה בה החברים בה לא בוחרים את ההתנסות המשימתית שלהם מתוך הכשרון האישי שלהם והנטייה האישית שלהם, חברה בה הכישרון והנטייה האישית הם מרכיבים זניחים בתהליך קבלת ההחלטות לגבי מהי ההתנסות המשימתית (קודמים להם צרכים גרעיניים, צרכים תנועתיים – קהילתיים – חינוכיים, דינאמיקה בין אישית בהתנסות המשימתית), היא חברה שבה רבים מדי עשויים לחוש עול, ניכור, חוסר רצון ובעיקר, איבוד התשוקה האישית. בולטת העובדה כי האדם הוא יצור סתגלן וכי יש לו במה רחבה להביא עצמו לידי ביטוי במסגרת המשימה והאחריות שהוא לוקח על עצמו, ניתן בהחלט לעצב את המשימה ולראות אותה כיצירה אישית אך הבעיה נוצרת כאשר נוצר רצון לשנות את ההתנסות ולחרוג מגבולות הגזרה המשימתיים — חינוכיים להשוות לה אופי שאינו חינוכי, ולעסוק בתחומים אחרים. וכי במקרה הזה התחושה העיקרית היא שצריך להכפיף את העיסוק לטובת ‘המעשה החינוכי‘ ולטובת השינוי החברתי המיוחל, ואילו יש אנלוגיה יפה בין תחושה זו לבין הכפפתם של האומנים על ידי לנין לטובת ‘המהפכה‘ ודרישה מהם כי ייצרו עבודות אומנות שיקדמו את המהפכה בלבד. (לדעתי כאשר היצירה אמיתית היא מבטאה יפה את המהפכה ואת רוח המרד בפני עצמה , כאשר מכפיפים אותה היא קמלה ונובלת..).

העקרון הרביעי בפרמקלט‘ור טוען כי ‘כל פונקציה צריכה להיתמך על ידי מרכיבים רבים‘, נקח דוגמא ומשל מעולם החקלאות , חקלאות המבוססת על מונוקולטורה היא חקלאות לא יציבה כיוון שאם יתפתח מזיק על שטח הגידול שבו גדל רק זן אחד בשטחים נרחבים, התבואה כולה תושמד ותמיט אסון על החקלאי, ואילו אם ישכיל החקלאי לעבוד באופן של מגוון ביולוגי (בדומה למצב הטבעי), אם יפגע זן אחד המערכת תישאר יציבה ואף תתאזן באופן טבעי. העקרון הזה נכון גם בבניית תרבות אנושית – אם אנו בונים תרבותית המבוססת על מונו–התנסות , כלומר, התנסות חינוכית – משימתית בלבד ואנו לא מתפתחים מיומנויות נוספות (רפואה, חקלאות, אמנות וכו‘..) אזי ברגע שיפגע ענף החינוך מסיבה כזו או אחרת היא תמיט עלינו אסון..

לסיכום העניין יש לציין כי אין ביכולתי להטוות קווים ברורים ומוגדרים במתח שבין נכונותן של צורות ספיציפיות ופסיקות ערכיות תלויות סיטואציה וזו יכולת שמתפתחת עם פיתוח שיקול הדעת ואימון בראייה ערכית חריפה, אך תחילה, לדעתי יש להכיר בכך כי המשמעות של חברה שאינה רלטויסטית זה לא צביון חד משמעי ופסיקות מוסריות חד משמעיות בהכרח ואנו לדאבוני מועדים אל הקוטב השני של האבסולוטיזם והדבר ניכר בחיינו. חברה שאינה רלטויסטית, היא אינה חברה שבה כולם מכריעים את אותה ההכרעה ושופטים את אותו השיפוט. חברה שהיא איננה רלטויסטית היא חברה שקיימת בה דרישה מתמדת לבירור האמת וחקר משותף, היא חברה שבה יש בה הוכחה ושיפוט האחד על חברו אך באופן סובייקטיבי ולא אובסולוטי, היא חברה שיש בה אמירה חינוכית ולא נשארת אדישה למעשי אלימות ומצוקות חברתיות אך היא אמירה מורכבת בהעלות גיל החניך , ולעיתים עשויה להכיל גם דבר והיפוכו, היא חברה שבה יש שיקול דעת והגיון כלפי החברים הבוגרים ולא מערכת של ‘עשה‘ ו‘אל תעשה‘ קדושים ומקודשים (למשל , נסיעה בטרמפים, עישון מריחואנה וכו‘..)

הלכות דעות ומלחמת דעות

“זוהי אחת הטעויות היסודיות של המחשבה האנושית, שאין בני אדם, ואפילו הוגי דעות , נותנים לב לעמוד עליהן…צריכה גם דעה , בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ומכיוון שעיקר ענינה של הדעה אינם חזיונות גלויים, ואין איפוא מצד זה למידה למדוד בה את אובייקטיביותה, מודדים אותה במידת הכלליות, במידת היות הדעה ראויה להיות דעה כללית. זאת אומרת, כשם שהידיעה, בהיותה אובייקטיבית, היא כללית, שווה לכל הכרה חיה ובריאה, כך , חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אובייקטיבית, כלומר בשביל שתהיה אמת.. כך הוא אופן המחשבה ביחס לחשבון החיים והעולם בכלל, כאילו יש או יכול להיות חשבון חיים ועולם כללי, שווה לכל נפש ולכל מחשבה..[ואילו] מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי..דעה כוזבת או מוטעה היא לא זו שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט..בירור הדעה, כלומר בירור דעתו של אדם לעצמו, הוא לפי זה רק הבירור עד כמה דעתו בכלל עצמית לו בהחלט, עד כמה היא עליונה , כללית בהחלט בעולמו המיוחד..כי מה היא הדעה , אם לא בבואתם המיוחדת של החיים, האנושיים והקוסמיים כאחד , כפי שהם משתקפים בנפשו המיוחדת של בעל הדעה? .. ידיעות , דעת והתכשרות לחשוב על הנודע ומתוך הנודע אולי נוח יותר ללמוד מחברים בדעה, אולם לחשוב עצמית לומדים יותר ממתנגדים בדעות.”

(גורדון / האדם והטבע , הלכות דעות ומלחמת הדעות עמ‘ 300-303.)

דבריו של גורדון מובאים כאן כדי לגעת בשאלה יסודית בחיינו, האם דעה , נכונה בשל כלליותה והיא צריכה להיות דעה משותפת לכולם ובכך נכונותה, או שמא, ההפך הוא הנכון. האם קיים אדם המחזיק באמת עצמה, האמת הערומה והטהורה? לתפישתי, לא ולא , לא קיים אנוש המחזיק באמת במערומיה, כיוון שהאמת היא מופשטת, אינסופית ואינה ניתנת לעולם להשגה, ולכן כל תובנה אנושית (לרבות תיאוריה חדשה בתורת המדעים או תובנה חדשה בחקר ההכרה האנושית) תמיד תעמוד בחזקת ‘לא שלמה‘ עד אשר יתגלה כלל או תיאוריה חדשה שתשלים אותה או תכיל אותה בתוכה על דרך ה‘כלל ופרט‘. לכן דעה לעולם לא יכולה להיות אמת לאמיתה, יתרה מכך טוען גורדון, דווקא היופי שבדעה הוא במידת הסובייקטיביות שלה, איך היא חושפת ומבטאת את עולמו הייחודי של נושא ההכרה , ורק במידה והדעה היא סובייקטיבית ‘ועד כמה היא עליונה, כללית בהחלט ברספובליקה הסובייקטיבית שלו ועושים אותו בכלליותם ובאחדותם המוחלטת לסובייקט מיוחד, אשר מבחינה זו הדעה ממילא מתאימה באותה המידה לכלליות החיים והעולם, לכלליות ההוויה כמות שהיא מאותו הצד או מאותה הנקודה, שסובייקט זה תופס אותה משם‘. (עמ 301 למעלה). כלומר הדעה היא אמת רק במידה והיא ייחודית וכך היא יכולה להתאחד עם אינסוף הדעות במחול דיאלקטי אינסופי (שכל הסובייקטים זיקתם למרכז וכך נוצרת ביניהם החברותא לפי בובר) שעצם התהליך הוא הנותן את האושר..

אם כך, אנו למדים אפוא כי אין אף בין תמותה שמחזיק באמת, והדרך אל האמת נעוצה בקבלה הדדית ובשיח הדיאולגי בין הסובייקטים (ספירת הביניים). אנו מתבקשים בשעה זו לדרוש לעצמנו כל אחד כלפי עצמו ולשאול עד כמה דעותינו הן ייחודיות ועד כמה הן משקפות את הלך הרוח הפנימי והאישי. בתוך ההתנסות המשותפת אני שמעתי לא אחת דעות לעברי כי ‘אני מכוון למקום אחר‘ , וכי ‘אנחנו לא רוצים את אותו הדבר‘ וכן הלאה.. זמן רב מאוד ניסיתי להבין את פשר הטענות הללו, מה משמעות האמירה ש‘אני מכוון למקום אחר‘, האם אי הסכמה ודעות שונות לא מאפשרות שותפות באותה התנועה? האם הבסיס לשותפות בתנועה שלנו הוא דעה אחת לכולם? בוגרים רבים סבורים , כי לא כולם צריכים להשאר בתנועה, וזה בסדר, כלומר, ישנם חברים כיום שרוצים דברים אחרים, והם צריכים להגיד את זה, ולאחר שיתבררו הרצונות השונים ‘זה בסדר אם הם יבחרו לעזוב‘, עולה מכך, כי דרכה של התנועה היא אחת, וחבריה מחזיקים בדעה אחת, מי שאינו מחזיק באותן הדעות, זה לגיטימי שהוא יעזוב (שזה כביכול, נכונות מסוימת לפתיחות והבנה..). כאן צריך להבין היטב במה אנו עסקינן, יש ערכי יסוד שעליהם מושתתת התנועה, הם אינם קדושים אף הם , וניתנים לשינוי והרחבה (לדעתי הם נדרשים להרחבה אך לא כאן המקום לדון בכך..), ואילו עיקר העניין היא גילוי של אחריות משותפת בכל תחומי החיים, ובמקביל לכך שיחה מתמדת ודיאלוג מתמשך על דעות ועל ערכים, ולא מצב שבו או שמסכימים על הכל או שנוצרים לחצים חברתיים ותחושות של חוסר לגיטימציה עקיפה (אתה מכוון למקום אחר, זה בסדר לבחור לא להיות כאן) או חוסר לגיטימציה ישירה (“אנו צריכים לקיים סדרה של שלוש שיחות ובסופן נחליט מי יעזוב, אני או אתה” , ציטוט מדויק של אחד מהרכזים בתנועה).

יותר מכל מעניין הפסוק האחרון מדבריו של גורדון, שטוען כי חשיבה עצמית לומדים דווקא מהמתנגדים , כי הרי בדיאלוג עם מתנגד לדעתך אתה לומד להבין את עצמך, לעמוד על צידוקך , על הטעם של דעותיך וכיוב‘.. יודע זאת כל מי ששוחח שיחת עומק משמעותית עם אדם דתי שמבין עניין, הקלישאות המוכרות והקונצנזוס הקל שגבולות הגזרה של המעגלים החברתיים שלנו הופכות לקשות מאוד להתמודדות (במידה ומתקיימת שיחה ולא שיח–חרשים) ולעיתים רבות גם לנו אין את הכלים להבין ולהסביר את עצמנו בשיחת עומק שכזו. ישנה עובדה פשוטה ששמתי לב אליה ברבות הזמן כי אנו מרבים להסתגר ולהסתייג ולא באים בשיחה עם תנועות וגופים שיתופיים שלעיתים דומים לנו מאוד. התנועה הוציאה עצמה מכתב עת משותף בהוצאת קיבוץ עירוני ‘תמוז‘ (בבית שמש, שהוציאו כתב עת משותף לכלל הקבוצות השיתופיות בארץ) . חברים בתנועה בחרו להוציא עצמם מ‘מעגל הקבוצות‘ שמטרתו ליצור דיאלוג רחב ולמצוא היכן ניתן ללמוד אחד מהשני וליצור שיתוף פעולה בגבולות הגזרה של מגוון ההתנסויות השיתופיות בארץ. בפסטיבל אקטיביזם האחרון שהתקיים בלוד, שהוא פסטיבל שמטרתו היא לשתף, להכיר וליצור דיאלוג רחב בין מגוון של פעילים חברתיים–סביבתיים בארץ, לא ניתן היה למצוא אפילו רבע מניין של חברים מתנועת הבוגרים, ואם נמצאו חברים, היו אלה (ויהיו ) חברים בשכבה בוגרת יחסית צעירה, שעתידים לדאבוני, לעזוב את התנועה. עד כמה אנו מכירים ובאים במגע עם חברים שונים ופתוחים לדיאלוג עם צורות שונות של התנסויות שיתופיות. מדוע איננו מרבים ביצירת קישורים שכאלה ומה אנו יכולים ללמוד מכך על עצמנו?

חופש מ.. חופש ל..

“אם כן המטפס על הקירות לשם הספורט מציג לנו משל על החיים, וכמו בכל אמנות, אותה צריך ללמוד, גם בה יש טעם לעיתים, ‘להתנתק‘ מן הקיר, ורצוי לו לאמן שבשעה שעושה זאת יהיה הלה קשור בחבל, כדי שיוכל להעריך את הסיכונים מחדש ולחדש את הכוחות כדי לחזור למלאכה, ואולי גם לשפר כמה עמדות לאחור“

זהו ציטוט מתוך “הטיפוס כמשל לאמנות החיים” שכתבתי לפני מספר חודשים עקב התנסות ברת–השראה וכושלת בתחום.. המשפט המצוטט לעיל משווה את אומנות הטיפוס בחבל לאומנות החיים, ששניהם מלאכות הדורשות טכניקה ומיומנות נרכשת ובשניהם הפעילות מספקת הנאה , אולם אנו שמים לב לעובדה כי הלומד טיפוס למשל, קשור בחבל לחברו המוצב על הקרקע , וזו עובדה זניחה לכאורה אך בעלת משמעות מוספת. החבל נותן למטפס את הביטחון לו הוא זיקוק במהלך הטיפוס, וכך, הוא מסוגל להתנתק מן הפחד ליפול ולהתרסק במקרה והיה מנותק , בחיינו, ניתן לראות את החבל כעוגן חברתי, מדיניות רווחה, שבה אנו יודעים כי מותר לעשות טעויות (בניגוד לקאפטיליזם דארווינסטי), ובמידה ונשגה, יהיה מי שיתפוס אותנו. אך עניינו כאן דווקא בעובדה נוספת והיא כי המטפס מנצל את הנפילות ולעיתים אף ‘נופל‘ באופן יזום כדי לנוח, כדי להשיב כוחות ובעיקר כדי להתבונן על הקיר מזווית אחרת וללמוד איך ניתן להשתפר והיכן נקודות התורפה, כי רק בזווית שונה מהזווית היומיומית ניתן להגיע לתובנות שלא היינו מגיעים אליהם בעודנו מאומצים ולחוצים לקיר. הנמשל לדידי ברור, באומנות החיים, בעיקר כאשר החיים עמוסים מאמצים סיזיפיים יום–יומיים חשוב מאוד ‘ליפול באופן יזום‘, לשבות (במסגרת שבועית של ימי שבת) ויתרה מכך, לקחת תקופות של פסק זמן, לטייל לחדש כוחות ולהתלבט ולהתבונן על המציאות מזווית שונה. זווית זו בהכרח טבעה להוליד תובנות חדשות ולאזן את הפרדיגמות הקלאסיות על ידי איפשור הטלת ספק יסודית שכוללת גם פרקסיס שונה.

ואילו תפיסתנו לגבי ‘חופשה‘ או ‘פסק זמן‘ היא תפישה שונה לחלוטין (אזהר כאן שלא להכליל , להסתייג ולצייר נארטיב ולא כלל שבקודש), הדימוי השולט כלפי חופשות הוא דימוי של ‘חופש מ, חופש ל‘, זהו מושג השאול המשמש אותנו לשאול שאלה אינטרוספקטיבית לגבי מהו טיבו של הטיול – האם אני יוצא לטיול מתוך בריחה? האם אני יוצא לטיול כחלק מהקבוצה או כפרט בודד? שאלות אלו הן חשובות ביותר ולדעתי דיון משותף על מהותן בריא וחשוב ביותר אך אם המגמה המסתמנת היא גישה כי החופשה הינה בריחה, הטיול איננו התמודדות, והחיים מתרחשים כאן, ורק כאן, אזי ישנה כאן גישה בעייתית שלעצמה, כי היא, בדומה לדימויים רבים, שוללת את יסודות הטלת הספק והאיזון בחיים. ברבים משיחותיי עם חברים לגבי יציאה לטיול שמעתי לא אחת כי ‘החופשה האמיתית היא בשעת הקייצת‘, ‘מי שלא מנוכר למשימה אין לו צורך בטיולים שכאלה וכן זה סימפטום של ניכור מהחיים התנועתיים‘. כבר בפסוקים הראשונים התייחסתי לגישת הטוטאליות באמתלה של ביטול הניכור המופיע בד“כ במשפטים של “אם אתה לא מנוכר לחיים , אינך צריך שבת יש את יום הגרעין, אינך צריך טיול יש פעילות קייץ וכהנה..’.

ואילו כאן בסוגיית הטיול אנו רואים את אותה הפרדיגמה פשוט במופע אחר. לכן, אסור לראות אדם שתשוקתו לטייל כסימפטום בעייתי , אלא ההפך הוא הנכון (‘הבעיה היא הפתרון‘), חשוב לשוחח על המשמעות ועל המניעים, אך מתוך עמדת קבלה ולא כפציינט חולה , בלי לשחוק את התשוקה כי הדחף הפנימי הלה הוא אישי ומשתייך לסגולתו של האדם ואוהב אדם יאהב את נטייתו. לפי תחושתי בחיים הבוגרים לאט לאט נשחקים הדימויים השליליים כלפי טיולים עם התעוררות עזה יותר ויותר של רצונות פנימיים אצל מגוון רחב והולך של חברים, ואז הפרדיגמה מאבדת מתוכנה והופכת לכלי ריק שמשתמשים בו לעיתים אף בציניות. לעיתים השאלות ‘האמיתיות‘ בסוגיה הזו הם שאלות של יכולת כלכלית ויכולת לוז“ית ששניהן לא מאפשרות הגשמת הרצון/חלום/צורך הנ“ל שזו מציאות פרי בחירה מודעת.

 

מלחמת הקיום של מיפקד התנועה

אם זכרוני לא מטעה אותי, זו כבר השנה הרביעית ברציפות בה אנו נאבקים מול משרד החינוך בניסיון לפקוד את חניכינו ולהראות שאנו רלוונטיים בחברה הישראלים. ללא ספק , ויסכים איתי כל הנוגע בדבר, זהו מאבק של ממש, מאבק הניתן להגיד, שנכפה עלינו והוא מטיל בספק את היכולת שלנו להתקיים כתנועת נוער ציונית בחברה הישראלית. אני מודע היטב לניסיונות הרבים שנעשים כדי לאזן ולמנוע את הפרקסיס המשחית של התעסקות בלתי פוסקת בהגדרות חינוכיות של משרד החינוך לגבי השאלה ‘מיהו חניך‘ , וכן ‘בספירת ראשים‘ בלתי פוסקת שמובילה לחשיבה כמותית שעלולה להשתרש כתפישה כמותית–תועלתנית על חשבון מימדי העומק של המעשה החינוכי. אך יש לתת את הדעת כאן למרכיב נוסף שהוא דומיננטי לא פחות, אכנה אותו בשם ‘תודעת מלחמה‘, כאשר החברה הישראלית כולה מרוכזת בשאלת ‘האויב החיצוני‘ , בשאלות הנוגעות למדיניות פוליטית – ביטחונית אל מול האויבים שמבחוץ, בתהליך שחיקה של שנים רבות אנו יכולים לראות היטב איך הנושאים הפנימיים, שאלות חברתיות–כלכליות, סוגיות של איכות הסביבה ועוד סוגיות רבות בתחום של עיצוב החברה הפנימי נדחקים לקרן זווית , הוכחה מהימנה לכך היא עצם העובדה שהמושג שמאל חברתי או ימין חברתי נמחק כליל, והקווים המפרידים (גם זה כבר די בקושי) האידיאולוגיים בין המפלגות הם בעיקר סוגיות של מדיניות ביטחונית כזו או אחרת. אנו איננו מחוסנים מתהליכים שכאלה בתוך תנועת הבוגרים. כאשר אנו רצים טרופים יום וליל במלחמה מול כוחות חיצוניים והתחושה היא תמיד שזה ‘הדבר הקריטי ביותר‘ עליו תיפול התנועה, אנו למעשה שוכחים מהמון שאלות אחרות, שהן קריטיות לא פחות. כיוון שאנו נוטים גם–ככה לחוסר איזון ולאופי אלטרואיסטי במהותו (בדגש מופרז על ההתנסות המשימתית), המשקל של עיסוק יתר במפקד עלול להיות הרסני לכינון הגרעין, לאיזון ועיסוק בשאלות יסוד ולהתפתחות לתחומים אחרים בחיים. למשל , באחת השיחות שלי עם חברת ‘המעצבים‘ אמרה לי כי היום אנו עומדים בפני שאלות קריטיות (המפקד למשל) ורק לאחר שנעבור את המדוכה הזו נוכל לעסוק בדברים שהם ‘משניים‘ ביחס לכך (כמו למשל שאלות סביבתיות). זו אשליה טיפוסית כיוון שאת המדוכה הזו לא נעבור לעולם, היא אופן ההתנהלות המציאות הפוליטית בחברה מול משרד החינוך מול מגמות שלא ישכחו תוך יום יומיים שנה שנתיים, וכן ‘הוויה מעצבת הכרה‘, כלומר, מה שיעצב לנו את ההכרה הוא הפרקסיס שהוא רווי מרדפים ולא מאוזן וכך גם תתעצב תפישת העולם שלנו.. לכן את השינוי יש לערוך במקביל תוך כדי שמירה על איזונים ובלמים נכונים ..

הגרעין הקשה של החברה הישראלית ?

כולנו זוכרים היטב את ‘מודל השכבות הפנימי של בובר‘ , הבה נדמיין בו את המעגלים השונים המתכנסים האחד בתוך השני הולכים ומתרחבים, הולכים וקטנים ובפנים , המעגל הפנימי הוא הגרעין הקשה. הוא – אנחנו. קשיים רבים מאוד עולים עם האמירה הנוקבת ש‘אנחנו הגרעין הקשה של החברה הישראלית‘. נניח, לצורך הדיון שניתן לטעון טענה שכזו (לא כאן המקום לשאלה האם בכלל ראוי לטעון טענה שכזו). אגב, עמיתכם סבור בתוכי תוכו שאכן זוהי זכות לגיטימית לטעון טענה קשה שכזו, אך השאלה המרכזית היא, מהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שהאמירה הזו תהיה לגיטימית? האם כל אחד יכול לקום ולטעון שהוא הגרעין הקשה של החברה הישראלית? בדומה לכך, האם כל פלוני יכול לקום ולטעון כי הוא מרכז האמנות הישראלית בזכות כל קשקוש שהעלה מכחולו? אם כן, זוהי רוח פוסט–מודרנית רלטויסטית שבה כל אחד טוען שהוא העומד במרכז, למעשה, זה מזכיר קצת את האווילות של מלחמות רבות מספור שבהן דמם של מיליונים נשפך לטובת מלחמות אגו, האל של מי הוא העומד במרכז, מי הוא האל היחיד , שלי או שלך? מדוע אנחנו יותר גרעין קשה מאשר תנועת בני עקיבא למשל? במה הם לוקחים פחות אחריות מאיתנו? מדוע אנו יותר גרעין קשה במרכז החברה מאשר השומר הצעיר? לדעתי, האמירה הזו עשויה להתקיים רק בתוך פולמוס רחב שבו יש התמודדות רחבה על המושג של מיהו יהודי, מיהו הלוקח אחריות על העם היהודי ועל החברה הישראלית. ואילו , עצם העניין לעניות דעתי טמון בעמדה הנפשית. העמדה צריכה לנבוע מתוך ענווה, ולא מתוך גאווה, מתוך צניעות וממשות. אותה מידת הענווה שאני מדבר עליה היא בדיוק לא לחשוב שאנחנו המצאנו את הגלגל, שאנחנו כבר מכירים את הכל ועצם זה שנולדנו לאם יהודייה ויש לנו עקרונות מרכסיסטיים ושפה עברית זה אומר שאנחנו יכולים לקחת אחריות על העם היהודי ללא קושי. לעם היהודי יש היסטוריה של למעלה משלושת אלפים שנה ותרבות הרוויה אוקיינוסים של חכמה שאנו לדעתי לא משכילים לצלול ולדרוש אותם. אנו קובעים שאנו יהודים ואנו לוקחים אחריות על היהודית אך אוי ואבוי אם היינו היחידים על מפת האנושות הערבים ליהדות כי אז הייתה נכחדת ונעלמת בתוך בליל של אורח חיים סוציאליסטי משהו.

“קיבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמנו בו ונתנו את נפשנו עליו. אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק, האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת , מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד, מה באמת נחרב או נרקב, ומה לעומקו של דבר, רק צורתו נטשטשה או נפסלה , והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה“

דבריו של גורדון, שנכתבו לחלוצי העלייה השנייה בשלהי שנות העשרים, רלוונטיים אלינו ולמפעלינו היום יותר מתמיד, אם אנו מתיימרים “לחדש את היהדות מתוכה“, גורדון שואל בקונטקסט של יום הכיפורים, האם יש לנו תשתית בסיסית של ידע ושל היכרות עם היהדות שאנו בכלל יודעים מה יש לשמר ומה יש לחדש, מה יש לפסול ומה אין. האם המקורות שבגינן אנו מחדשים את היהדות הם בכלל יהודיים? עד כמה עמוק הקשר שלנו לשורשי היהדות?

יום השבת, הרי הוא המוסד העתיד ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, אנו מרשים לעצמנו לבטלו בהינף היד ולהעז ולהחליף אותו ביום הגרעין. האם אנו מבינים ודרשנו לעומק את ייחודה ותפקידה של השבת כלפי העם היהודי והאנושות במהלך ההיסטוריה? האם עמדנו על חשיבותה הנפשית וחברתית? את המאמרים המרכזיים בחגים והמועדים , אנו מחליפים בטקסטים מקוריים שלנו, שזוהי חשיבה יפה ונכונה שלעצמה, אך התיקון וההתחדשות חייבת להיעשות מתוך לקיחת אחריות על הקיים , מתוך התהליך ההיסטורי ולא מחוצה לא. כמה מאיתנו זכרו, כאבו וקיימו למידה בתשעה באב שהוא יום המציין את שואות העם היהודי וחורבן בית המקדש, חורבן פיסי ורוחני (ראו ‘תלישות וחורבן‘ של ברל), מסתבר כי נכון המשפט כי בני האדם תמיד זוכרים את האירועים האחרונים ואינם נאמנים לזיכרון ההיסטורי ולכן לא נוכל לשרוד ולקיים עם של נצח. הבסיס לסגולה המיוחלת הוא מידת ענווה. קודם הודאה באי – הכרותנו עם עומקה של היהדות וסיגול אורח חיים שיש בו למידה שוטפת ומתמשכת והכרות עם קליפות הפשט והדרש הרבות הכורכות את המקרא מקדמת דינא ועד ימינו. העולם עייף ומלא אנשים גאוותניים המכריזים על עצמם העומדים בעמדות מפתח והובלה, בכוח הקריאה וההכרזה הריקה, ואילו לנו מתאימה יותר מידת הענווה , העומדת בנקודת הובלה וגרעין קשה מתוך למידה , היכרות מתמשכת, פולמוס ודיאלוג מתמשך עם זרמים שונים בחברה ויצירת קישורים חברתיים בלתי פוסקת. ואילו ההתהוות שעיני רואות מצביעה לדאבוני על מגמות הפוכות מכך.

ערן גפשטיין

.

נ.ב, בקריאה חוזרת שמתי לב לעובדה כי לעיתים אני מתייחס לתנועה כאל ‘שלנו‘ ו‘חיינו‘, זאת טעות הנעשתה מתוקף ההרגל. מתנצל על כך בדיעבד.

—סוף—-