וכשסיים קאטו1 את הרצאת הדברים השוטפת בירך את קיקרו בן שיחו במספר מילות הערכה ונימוסין ואחר כך התיישבו השניים סביב שולחן האוכל והחלו סועדים בצוותא ולוגמים מעט מן היין המצוין שהביא עמו לוקולוס האב מאחד ממסעותיו הרבים. לפתע נשמעה נפתחה הדלת קמעה, השניים הופעתו כשראו את פניו הנבוכות של טורקואטוס. “קיקרו הנכבד וחברי קאטו היקר, קרא טורקואטוס, עברתי כאן בקצה הרחוב בדרכי לחברי טריאריוס ולא יכולתי שלא להבחין בקולו הערב של קאטו ולהרצאת הדברים המרתקת מפיו אודות עמדתם של הוגי הסטואה על הטוב העליון – אז התישבתי בסמוך לחלונכם בחצר האחוזה והאזנתי ברוב קשב. אולם מבלי שמתי לב לכך, כבר ירד השמש, הירח ממאן עוד לעלות והדרך לטריאריוס חשוכה וארוכה. אולי אוכל להצטרף לחברתכם לשעה קלה עד שתעלה ותזרח הלבנה ותאיר לי את הדרך?”, קאטו וקיקרו חייכו בנימוס ומזגו לאורח כוס יין.
“ובכן ידידיי, אמר טורקואטוס, בזמן שהאזנתי לשיחתכם בחצר האחוזה, הרהרתי בלבי בדבר הסטואה וסברתי שלו הייתם קשובים לשיטתכם שלכם, הייתם מגיעים לכלל הכרה שאין שיטתכם מוליכה אתכם אלא לתורתו השלמה והאמיתית של אפיקורוס”. “כיצד זה אפשרי הדבר, תמה קאטו, הלא הכל מכירים בכך, שאפיקורוס הפך את הקערה על פיה והעמיד את חווית החושים המתעתעים מעל התבונה2, שהיא כפי שודאי מוסכם גם עליך טורקואטוס, התנאי הראשון לחיים מאושרים”. “אמור נא לי ידידי קאטו, האם אתה הוא זה שטענת רק לפני שעה קלה בשיחתך עם קיקרו ש”היצור החי נולד [..] לומד לאהוב את כל מה שנועד לשמור על גופו וכן לדחות ולהשמיד את אותם הדברים הנראים כי מביאים עליו כליה”3? “אכן כך טענתי” השיב קאטו, “ובכן, האם תסכים להודות שכל אותם הדברים שעשוים להביא כליה על הרך הנולד הם אותם הדברים המסבים לו כאב, ובאותו האופן ממש, כל אותם הדברים ששומרים על גופו ושלומו הם הדברים המסבים לו הנאה, כמו חום גופה של אמו ואחיזת אביו המגוננת?”, “אינני יכול לקבל את טענתך במלואה, משום שלא כל הדברים המהנים בהכרח הם ראויים, אלא רק אלו, התואמים את הטבע, שמירת הגוף אצל התינוקות עשויה ללמדנו רק על מידה טבועה של אהבה עצמית”. “בין אם תקבל את הבחנתי בין הנאה לכאב ובין אם לאו, אמר קורטואקוס, שנינו שואבים את היסוד הראשון של שיטתנו מתוך ההתבוננות בטבע, בהיכרנו שהטבע הוא שלם וכל אשר זקוק לו האדם יוכל לבקש אותו מתוך הטבע”, “הנחת יסוד זו הינה משותפת בינינו”, השיב קאטו. “אם כך הדבר”, הפציר טורקואטוס, “לא רק שאפיקורוס עצמו לא הפך את הקערה על פיה, אלא נשאר נאמן לשיטתו שהמתודולוגיה היסודית שלה היא זהה לשיטתכם – הטבע מספק לנו ראייה אווידנטית שאיננה זקוקה להוכחות נוספות מן התבונה”.
קאטו שהה לרגע קל ואז קם מכיסאו והשיב בלהט – “אמנם הטבע מספק ראיה אווידנטית, אך אין היא תנאי מספק להכרת האמת, וראייה נוספת זו היא לנו – הכל מסכימים שהילדים זקוקים לחינוכם של המבוגרים, ולא רק המבוגרים, אלא בעיקר אנשי החינוך הטובים, שמצטיינים בשכלם הבריא ותבונתם האיתנה, כך שכדי שתינוק יגדל לכדי אדם חכם הבקיא באומנות חיי האושר הטובים, נדרש הוא לתבונה ולתורת המוסר, אך אפילו זה והייתי מקבל את דעתך אודות האווידנטיות של החושים טורקואטוס, חייב הייתי לדחות את ההכרה בהנאה כטוב בכלל וכטוב העליון בפרט כפי שטוען מורך אפיקורוס – משום שההנאה כמוה כמדרון חלקלק, האדם הניצב תחילה בראש המדרון מבקש להתנסות בתענוגות החיים המוצעים לפניו בתורת ‘פנטסיות’ 4, אך מבלי לשים לב או מתוך טעות, הוא שופט את הפנטסיה הניצבת מולו כרעה או טובה, אף על פי שהדברים הטבעיים עצמם נעדרים כל מטען ערכי, שהרי זוהי האמת שמכיר בה החכם הסטואי, וכשאין הוא מתאמן בסטואה די צרכו ותבונתו איננה איתנה, הוא עשוי בנקל לטעות ולאשר5 את חווית החושים (הפנטסיה) – תופעה שאנו מכנים אותה דחפים או רגשות, ואו אז מופר המצב הטבעי הנייטרלי6 והאדם מאבד את השליטה כשם שתנועת הרגליים של אדם שרץ חורגת מיחידת הבקרה של הנפש7 וגורמת להסחפות אחר התנועה.8 ואכן הניסיון מלמדנו שאלו הן טבען של ההנאות, שהן גורמות לסחרור הנפש אחר הגוף וגורמות להפרת שיווין הנפש, וההמון איננו נמשך אחר תורתכם אלא מכיוון שהיא מאפשרת לו להכשיר את השרץ של חיי נהנתנות ראוותניים עמוסי רגשות הטורדים את הגוף והנפש.”
למשמע דברים אלו, חיוך רחב נסוך על פניו של טורקואטוס כיוון שהבין שזו שעת הכושר שלו להעמיד את ידידו על טעותו היסודית ומיהר להשיב בנימה מפויסת ושלווה – “ובכן קאטו, אני שמח שהאלים זימנו לנו את השיחה הזו, משום שדבריך מסגירים את העובדה שעל אף כל הספרים שעליהם אתה שוקד, דווקא את דעת ההמון אימצת לגבי אנשיי. ראשית, אפיקורוס עצמו איננו מעמיד את החושים מעל התבונה, וכך הוא כתב במכתבו למנואקוס – ‘ראוי לשקול את כל ההחלטות האלו על ידי מידות השוואתיות ועל ידי בחינה של היתרונות והחסרונות’9 דהיינו, אליבא דאפיקורוס כל החלטותיו של החכם הן תוצר של שקלא וטריא תבוני קר ומחושב של מידת התועלת העתידה לצמוח מן המעשה, ואם מידת ההנאה העתידה גדולה ממידת הכאב במהלך הדרך – יעדיף החכם ללכת בדרך זו האחרונה ואף לספוג מכאובים במהלכה. כך שתורתו של אפיקורוס לא רק שאיננה נופלת מהסטואה במידת התבוניות שלה אלא שהיא גם נשארת עקבית ביחס לעמדה זו, משום שהטוב העליון הנגזר מתופעת החושים נשאר הטוב העליון – והתבונה משמשת כאמצעי לאדם לקנות את מירב ההנאות האפשריות למען חיי האושר. ולא רק זאת, אלא גם שאפיקורוס עצמו מודע היטב לאופן השגוי שבו תופשים ההמונים את תורתו והוא מזהיר ומבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים “כאשר אנו אומרים שההנאה היא המטרה איננו מתכוונים לההנאה מההפקרות הבזבזנית או להנאות הצריכה, כפי שיש אלו [שרואים עצמם כאפיקוראים] המאמינים [..] אלא אנו מתכוונים להעדר כאב בגוף וטרדה בנפש.”10 דהיינו תורתנו איננה מעודדת את ההפקרות והראוותנות, אלא דווקא ההיפך, התבונה לבדה היא זו שמסעיית לאדם לבצע “חישוב פיכח שחודר לתוך הסיבה התבונית של כל החלטה והמנעות שיוצר את העמדות שהם המקורות למהפכה הגדולה בנפשו של האדם”11. אולם אתם הסטואים, לא רק שאינכם נשארים נאמנים למתודולוגיה הראשונית של שיטתכם המבוססת על ראיית החושים וביסוסה על ידי התבונה, אלא גם שאתם מושכים את ההמון לתוך חיים של חסרי תוחלת ברדיפה אחר רעיונות בעלמא המאופיינים בהעדר הנאה על ידי כך שאתם מכפיפים את הטוב העליון לתורת המוסר הנורמטיבי ורעיונותיהם של הפילוסופים, או נכון יותר, את ההכרה המושגית לתורת המוסר הנורמטיבי. זאת מבלי שיש בידכם כל ראייה לכך לנחיצותו או ערכו של הטוב העליון או המידות הטובות שמקורם איננו אלא במשאלות לבם של הפילוסופים. כפי שכבר טענתי בפני קיקרו12 – הסיבה שאנו מוקירים את אומנות הרפואה איננה אלא בזכות התועלת שצומחת לבריאות הגוף וכך גם אומנות הקברינט – מביאה לידי שיט טוב, מועיל וקצר, כך גם התבונה שניתן לכנותה אמנות החיים יש להוקיר אותה בשל השכר שיש לצדה, והיא מידת ההנאה שאנו מפיקים ממנה לטובת החיים המאושרים.”
“לאחר דברים אלה, השיב קאטו, מסתבר לי שאילו היית טורח בעיון אחר תורת המוסר הסטואית, היית מוצא אותה כנאמנה יותר הן לתבונה, הן לטבע והחושים והן לחיים המאושרים, זאת משום שתורת המוסר הסטואית איננה משוללת כל יסוד ואינה פרי דמיונם של הפילוסופים. היא עומדת על שני יסודות איתנים – האחד, הוא מתאם מלא עם טבעו של האדם וביחס למוסר הנורמטיבי, שאנו מכנים אותה Kathekon13, שהוא שלעצמו עדיין איננו מספק להשגת המידה הטובה, ואילו השני הוא Katorthomata14 – המעשה הראוי שהוא המידה המוסרית השלמה, זו פעולה שמאפיינת את מעשיו של החכם הסטואי, שהוא בלבד בעזרת התבונה מסוגל לשקול את המעשה הנכון במתאם מלא עם כל המידות הטובות ועם הטבע. ולדעת מתי מעשה הוא מוסרי גם בשעה שאינו נתפס שכזה על ידי ההמון. כך שאולי בעיניך נראים מעשיהם של החכמים הסטואים כשרירותיים, אך בפועל הם אכן תועלתיים, אך לא לתועלתו של הפרט, כי אם לתועלת משותפת וכללית שעולה בערכה על התועלת הפרטית, כך החכם הסטואי רואה את תועלת הכלל כחשובה “ואף יותר מן התועלת של עצמו”15. כך עולים בערכם מעשיהם של החכמים הסטואים הן מעל עקרונות המוסר הנורמטיבי, קל וחומר שמעל עקרון ההנאה הפרטי כפי שאתם נשארים כפופים אליו מתוך הנחת היסוד הראשונית, זאת “כשם שאור השמש מעמם את להבת המנורה ומאפיל עליה, וכשם שקורטוב של דבש בטל במרחבי הים האגאי”16
1ההקשר ההיסטורי כפי שמופיע ב’על תכליות הטוב והרע’ מאת קיקרו בפרק הראשון והשלישי. העלילה (הפיקטיבית) ממשיכה את הפרק השלישי בספר.
2מרקוס טוליוס קיקרו, על תכליות הטוב והרע, בתרגומו של יוחנן גלוקר, אוניברסיטת בר אילן, ינואר 1997, סעיף 22.
3שם, סעיף 16.
4Phantasia (φαντασία) בהוראה של רושם, האופן שבו מושא מסוים נתפש בחושים.
כל מושגי הסטואה מוסברים בעזרת המקור הנ”ל – https://en.wikipedia.org/wiki/Glossary_of_Stoicism_terms
5Synkatathesis (συγκατάθεσις) הסכמה או אישור של הרשמים החיצוניים המאפשרת את הפעולה.
6Adiaphora (ἀδιάφορα) – שיוויון נפש כלפי טוב ורע, יש להבחין בין מצב זה לבין האפתיה (apatheia) שהיא מצב תודעתי עמוק יותר של החכם הסטואי של שלווה פנימית המוסבת כתוצאה של אימון ממושך באדיאפורה.
7“Soul’s commanding-faculty”, Long and Lesley, 1987, 65H.
8Ibid, 65J
9Letter to Menoeceus / Epicurus. Paragraph 130 (My translation for this reference and all other references from this source)
10Ibid, Paragraph 131.
11Ibid, Paragraph 132.
12על תכליות הטוב והרע, סעיף 42.
13Kathekon (καθῆκον) – חובה, ההתנהגות הנאותה או התנהגות התואמת את הטבע, המעשה הראוי בנתיב המידה הטובה. תורגם על ידי קיקרו כofficium ללטינית ועל ידי סנקה ל-Conventia. מקורות:
https://en.wikipedia.org/wiki/Kathekon
http://www.iep.utm.edu/stoiceth/#H4
14על תכליות הטוב והרע, סעיף 45.
15שם, סעיף 64.
16שם, סעיף 45.
