בישראל תושביה המותשים כבר לא יודעים לתוך איזו מציאות יתעוררו למחרת, באישון הליל שעוד היינו שקועים בחלומות על חומוס בדמשק הפוליטיקאים כבר החלו לנסח את קמפיין הבחירות שלהם.
אחרי פחות מ-20 חודשים נתניהו החליט לפוצץ את הקואליציה, מעשה שההשלכות שלו הן כבדות עד כדי כך שהסיבה לכך צריכה להיות בחינת “יהרג ובל יעבור“, משהו מטריד את נתניהו באופן שלא מאפשר לו לעבור על סדר היום. מנקודת המבט של נתניהו – לפיד הוא חתרן בלתי נלאה, בשנה הראשונה נדמה שלפיד התכנס במשרדו והכין את שיעורי הבית בכלכלה, אך בחצי השנה האחרונה, הוא נהנה ממעמד של סופר סטאר בתקשורת (כבר נכתב הרבה על הקשר בין לפיד לבין נוני מוזס הבעלים של ידיעות אחרונות, בראשית מרץ 2013 נוני מוזס עורך מסיבה פרידה פרטית ללפיד בבית מלון, קישור לסרטון https://www.youtube.com/watch?v=A4_3K4jbTO8) ומעביר ביקורת גלויה על הממשלה שהוא עצמו מכהן כשר בה.
לא רק שלפיד קיבל אחריות לתיק מורכב ורגיש מאין כמוהו מבלי שהוא השלים תעודת בגרות, עובדה שלעצמה הינה תעודת עניות למדינת ישראל, ולא רק שלא הצליח להביא לשום תוצאה ממשית בהורדת יוקר המחיה עד כה ולא רק שתהליכים כלכליים הם תהליכים שבלאו הכי לוקחים שנים רבות עד שרואים מהם תוצאות אמת, עושה רושם שאולפני הטלויזיה, המיקרופונים והפוסטים בפייסבוק חביבים על לפיד יותר מהעיסוק העבש במספרים. כך למעשה לפיד מנצל את הכוח הפוליטי שלו בשביל להריץ קמפיין מתוך הממשלה ונגדה, עשרות רבות של ראיונות לתקשורת בהם הוא פעם אחת קורץ לוושינגטון ובפעם השניה הוא תומך בהסתייגותה מהבניה בירושלים באופן גלוי ובעצם בכל הזדמנות שיש לו לפיד לא מחמיץ את ההזדמנות לזנב בהתנהלות הממשלה למעשה על חשבון המשרד שלו ועל חשבון הציבור. ניחא היה לפיד יוצא בביקורת על הממשלה בעניינים שהם בנפשו, כמו חוק מע“מ אפס למשל, אבל לא לתת גיבוי לממשלה על כך שהיא בונה בירושלים רבתי? בהר חומה ובגילה? לשר בממשלה יש אחריות שהוא נוטל על עצמו שהיא חוזה חשוב מאין כמוהו שעליו הוא חתום עם הציבור, זו אינה אלא ה“אמנה החברתית” בין האזרח למשרתו בציבור ואבן הראשה שעליה אמנה זו כוללה עומדת היא היציבות השלטונית. מדינת ישראל יותר מכל זקוקה נואשות ליציבות. היציבות השלטונית היא אינטרס מובהק של הציבור, משמאל ומימין אפילו אם נבחרי יושבים כרגע באופוזיציה. ההשתלחויות ההדדיות בתקשורת בין אישיים מתוך הממשלה לא רק שהם מסבים נזק עצום למערכת הפוליטית בישראל אלא גם שהם כחומר ביד היוצר לכל שונאי ישראל ומקטרגיה ולא חסרים כאלה מבית ומחוץ.
“המחלוקת האידיאולוגית” על חוק הלאום הוא דוגמא מצוינת לכך. העניין הוא שאין ולא הייתה באמת מחלוקת אידיאולוגית, לא בין לבני לנתניהו ולא בין לפיד לנתניהו. במקרה הזה המלך נגלה במלוא מערומיו שזה היה פשוט מביך. מדינה שלמה סערה ונסערה סביב סוגיה שלגביה אין ואף פעם לא הייתה מחלוקת אמיתית. ברור לכולם שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי שהרי הדבר קיים בספר החוקים מאז היווסדה דה–פקטו וברור לכולם שאין משמעותו של הדבר גריעה מאומה מזכויותיו הפרטיות של אזרחי המיעוט. כל המחאה והסיסמאות על “אזרחים סוג ב‘” הם לא יותר מאשר הצבעת אי אמון נוספת בממשלה ומחאה לשם מחאה. מטרתו של החוק לא הייתה אלא לעגן את “התורה שבעל פה” הציונית לחוק יסוד כדי שאף אחד לא יחטוף לנו את המדינה. ההבדלים בין הסיעות השונות (הציוניות) מסתכמים אולי בפלפולים שונים סביב תתי סעיפים, אבל בכל זאת לבני יצאה למאבק במגינת ה‘דמוקרטיה‘ ובמורד הזרם האופוזיציוני כמקהלה מזמרת נסחף גם לפיד ומולם נעמד נתניהו ומקורביו כמגני דוד אנושיים של העם היהודי. הצגה פופוליסטית שיצרה שוב מחלוקת סטריאוטיפית מדומה בעם בין המחנה ה‘לאומי‘ והמחנה ה‘דמוקרטי‘ בשעה שמתחוללת כאן מתחת לאף תסיסה טרוריסטית בירושלים והאזרחים כורעים תחת העול הכלכלי.
גם נתניהו אגב אינו שא תמים בסיפור וב“ידיעות אחרונו“ת כבר הספיקו למלא את השורות הבוקר בידיעות על העיסקה לכאורה שנתניהו כבר הספיק לתפור עם החרדים שאולי יש בה מן האמת ואולי לא, אך ודאי צדקו שטענו שאולי לפיד יכל לבלוע את ארבעת הדרישות הראשונות של נתניהו אך החמישית שבה הוא דרש מלפיד לוותר על חוק מע“מ אפס – זו הייתה כבר תביעה רטורית שמוכיחה שנתניהו לא חיפש את האחדות ובטח שלא את טובת הציבור.
כעשרים חודשים לאחר התקווה לפוליטיקה חדשה, אנו מקבלים דייסה שאנו בעצמנו בישלנו, ההתרגשות והאמון שהציבור רוחש לכל ‘דם חדש‘ שמגיע נקי לכאורה מחוץ למערכת הפוליטית הוא בחינת “כי רוח יזרעו וסופתה יקצרו“, תהליכי עומק דורשים אנשי עומק שיודעים מהי אחדות ואיך להכיל מחלוקות גם בעיתות הקשות ביותר לטובת הציבור.
המחיר שאנו משלמים על תרבות השיסוי והקיטרוג הפופוליסטית ועל חוסר הנכונות לגשר על מחלוקות הפעם הוא כבד מנשוא. בין היתר הציבור משלם בעצירה של תהליך המעבר של בסיסי צה“ל לדרום ואיתו הקפאה נוספת בפיתוח הנגב, מילארדי שקלים מכיסו של משלם המיסים לכיסוי מערכת הבחירות הקרובה וזאת לאחר ששת המילארדים הנוספים שצריך להעביר למשרד הביטחון, הזנחה פושעת של הציבור הערבי הן מבחינת פתרונות חינוכיים והן מבחינת פתרונות אכיפתיית, ההפקרה של חוק האריזות ומניעת השימוש בשקיות בסופרמרקטים (“הישג” שיש לייחס לפרץ שהקדים לפרוש בשביל לחפש את הסירה הבאה שלו), והרשימה עוד ארוכה. כל זאת בעת שדורשת מאיתנו לא אחרת מאשר הקמת ממשלת אחדות.
