היום יתקיים לראשונה לאחר 66 שנים של שתיקה טקס לציון גירוש יהדות ערב.
בשעה שהאקדמיות באירופה וישראל מוצפות במחקרים פי עטם של ‘אנשי זכויות אדם‘ אודות ה‘נכבה‘ של העם הפלסטיני, ובשעה שכל ילד פלסטיני בלבנון, סוריה, עיראק מצרים, יהודה ושומרון ועזה יודע לדקלם את נרטיב ה‘אסון‘ בנוסח השקרי והמיליטנטי הבוקע מהמסגדים מעט מאוד ישראלים מודעים לכך ש-800 אלף יהודי ערב בקירוב חוו על בשרם ‘נכבה‘ שאינה נופלת בסבלה מזו הפלסטינית.
בידיעות אחרונות היום הידיעה על כך הובאה בעמוד 18, בגודלו של פחות מרבע הדף. ובה נכתב בין היתר
“תאריך קיומו, סמוך לכ“ט בנובמבר – היום שבו הוחלט באו“ם על תוכנית החלוקה – אינו מקרי,שכן בעקבות ההחלטה החלה הרדיפה של יהודי ערב בארצותיהם”.
משתמע מכך בין במובלע ובין אם במישרין, שלא הייתה רדיפה לפני תכנית החלוקה של האו“ם.
זו ידיעה שנובעת מבורות ומסתמכת באופן לא מודע (כך לפחות אני רוצה לקוות) על המיתוס אודות ההרמוניה לכאורה ששרתה בין יהודי ערב לסביבתם במשך ההיסטוריה. אולם העובדות ההיסטוריות מספרות סיפור קצת שונה מזה. יהודי ערב החלו להיות נרדפים בארצותיהם למעשה החל מעליית האיסלאם לשלטון – מי יותר ומפי פחות. לעתים נהנו מתקופות של שקט ופריחה והידועים בהם הם תור הזהב של תרבות החצר היהודית בספרד במאות ה-9 וה-13 ובסוריה במאה ה-7 לאחר שישיבות סורא ופומבדיתא נפתחו מחדש.
פרט לכך ייתכן שרותם אליזרע, החתום על הידיעה, יהודי טוב מדי רבים הטובים בכוונותיהם הטובות, שכח לציין את הטבח של 1,500 משפחות יהודיות וביניהם בנו של רבי שמואל הנגיד בפוגרום גרנדה שבספרד ב-1066 על ידי פורעים מוסלמים, את הגירוש של 200 אלף יהודים מספרד ב-1942, גם את הטבח הכמעט מוחלט של יהדות פאס במרוקו ב-1465 בתוך תחומי ה‘מלאח‘ (הגטו יהודי), את הפוגרומים הרבים שבוצעו ביהודי מרוקו ביניהם הפוגרום בטאזה ב-1903, בסטאת ב-1907 ובזבלנקה ב-1907.
התיעוד האחרון של כתובת הכניסה לבית כנסת אליהו הנביא בג’ובר שבסוריה, לפי המסורת היהודית נבנה על גבי מערה שבה הסתתר אליהו הנביא. מדובר ככל הנראה בבית הכנסת העתיק בעולם והכתובת בתמונה מעידה שהוא עמד על תילו מאז שנת 720 לפנה”ס – עד לפני מספר חודשים, בכ”ח באייר תעש”ד (מאי 2014) מורדים או כוחות צבא סוריה החריבו אותו כמעט לגמרי במסגרת מלחמת האזרחים.
אפילו הטבח האיום שבוצע על ידי שיעים ביהודי משאהד (“אנוסי משאהד“) ב-1839 ובו נטבחו כ-100 משפחות לא הותיר רושם מיוחד כדי שהוא יזכר בתודעה היהודית, ואלו רק אירועים בודדים מתוך היסטוריה שלמה של רדיפה, אונס דתי, נישול והפליה שיטתית של יהדות ארצות ערב.
כך שכל הרדיפות שבוצעו ביהודים על ידי השלטונות וההמון אחרי ה-29 בנובמבר 1947, ערב הצעת תכנית החלוקה לארץ ישראל, שיום לאחריה הותקף אוטובוס של אגד וחמישה מנוסעיו היהודים נרצחו ובעקבות כך פרצה מלחמת העצמאות, הן חלק מהיסטוריה ארוכה של רדיפות שנמשכת מימינו אנו ועד לתחילת ההתפשטות האיסלאמית בראשית המאה ה-7, בה החלו צבאותיו של מוחמד בהשמדה שיטתית של שבטי היהודים שחיו בחצי האי ערב מאות רבות של שנים לפני הופעת האסלאם.
כותרת בידיעות אחרונות במרץ 1951 בזמן מבצע “עזריה ונחמיה” להעלת יהדות בבל לישראל בעת הרדיפות, ההחרמות והמאסרים של יהודים רבים.
מאות אלפי הפליטים בארצות ערב לא רק שאינם יוצאים לתהלוכות מחאה ודורשים הכרה וזכות שיבה ל‘מולדתם‘, אלא גם נאלצו להתחיל בחיים חדשים מתוך עוני מרוד במחנות הפליטים בישראל הנקראות ‘מעברות‘ שרובם המוחלט נאלץ לוותר על רכוש רב שהשאיר מאחוריו, חלקו נמכר בסכומים זעומים, חלקו ננטש וחלקו הולאם למדינה לטובת פיצוי הפליטים הפלסטינים. מדינת ישראל עשתה כל שביכולתה על מנת לקלוט את היהודים בארצה ולתת להם שיוויון זכויות גמור (להוציא כמובן טענות של אפליה וקיפוח לא מעטות שהן כמובן לגיטימיות) ולעומת זאת מדינות ערב סירבו להעניק שיוויון אזרחי לפליטים הפלסטינים, שהם בשר מבשרם, הן מבחינה אתנית, תרבותית, לשונית ואפילו לאומית (הרי הגבול בין פלסטין וסוריה הוא ‘גבול קולוניאלי‘ מערבי ומלאכותי בראשית המאה ה-20 הערבים דרשו את הקמתה של ‘סוריה הגדולה‘ – הכוללת את הלבנט (לבנון), שני עברי הירדן ופלסטין), אלא ההיפך הם עשו הכל כדי להנציח את תודעת הפליטות והקרבנות של הפלסטינים, כלומר עשו שימוש ציני במצוקתם האנושית על מנת לנגח את ישראל ולטבוע ממנה את ‘זכות השיבה‘, שהיא כמובן, שלילת מדינת ישראל כמדינה יהודית שפירושה אינו אלא השלמת החזון הערבי המקורי והוא הקמת מדינת חליפות אסלאמיסטית בכל סוריה הגדולה, ובה היהודים ישרתו כד‘ימים במקרה הטוב כפי שהייתה ההיסטוריה של יהודי ערב או במקרה הרע, יושמדו כליל, כפי שההיסטוריה כבר לימדה.
גרפיטי במחנה פליטים פלסטיני – המפתח מסמל במאבק הפלסטיני את הנצחת העוול והפליטות האינסופית של הפליטים שחיים הלכה למעשה בתנאי אפרטהייד במדינות ערב בשביל לייצר תסיסה ותחושת נקם מתמדת כלפי ה”עוול ההיסטורי” ורצון למימוש “זכות השיבה”.
השראה ומקורות –
* ויקיפדיה, תחת הערכים :יהדות מרוקו, יהדות עיראק, יהדות איראן, יהדות ספרד, אנוסי משהד
* ארז תדמור, אראל סג”ל, אם תרצו :http://www.imti.org.il/Reports/The_BS_That_is_the_Nakba.pdf
* תעשיית השקרים, בן דרור ימיני,הוצאת ידיעות אחרונות, 2014. עמ‘ 117 ואילך
* ידיעות אחרונות, 30.11.14, “הערב בבית הנשיא: טקס לציון גירוש יהדות ערב“, רותם אליזרע
