העצרת העשרים לציון רצח רבין

בעשרים השנים האחרונות התנהל מאבק לא פשוט על עיצוב הזיכון של היום הזה. בתחילה העמדה הרשמית של הנוער העובד והלומד בראשות המזכ“ל עובד צור היה להיבדל מתנועת בני עקיבא כי ראו בהם אחראים להסתה שהובילה לרצח, במשך ה-11 שנים הראשונות העצרת הממלכתית נוהלה על ידי חמי סל תחת הסיסמאות השלום (אוסלו) והדמוקרטיה עם טון של דמעות והאדרת דמותו של רבין, עם השנים נרקמה קואליציה ‘זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה¹‘, קואליציה משותפת לתנועות הנוער בהובלה של פסח האוספטר שהצליחה לבסוף לתפוס את הבכורה ולנהל את העצרת. חברי דרור ישראל מסבירים כי הקואליציה הזו שמנהלת השנה את העצרת החליטה על אמירה שכל שכולה הינה אך ורק בזכות הדמוקרטיה ובגנות האלימות וההסתה תוך שותפות בין ימין לשמאל פוליטי, שבה הסיפור של אוסלו יורד מהבמה אך נשאר חזון השלום. אם אכן כך הדברים, זו מגמת שינוי מבורכת בעיצוב הזיכרון של רבין של מציאת עמק השווה בין הציונות הדתית לציונות הסוציאליסטית, שבו יכול להשתתף גם הימין מבלי להיות מנוצל לצרכים פוליטים של מינוף הזיית אוסלו, כך לפחות השתקפו לי הדברים כמה רגעים לפני העצרת.

מאז שתהליך ההתפכחות שלי מהשמאל הלך והתברר, הדרתי רגלי מאותה העצרת המיתולוגית שכחבר לשעבר ב‘דרור ישראל‘ הייתה קודש הקודשים, שיאו של תהליך קצה של סמינרים ודיונים ארוכים על הא, דא, דמוקרטיה, דין רודף, הרבנים המסיתים ושאר הלכי הרוח האופיינים כל כך שנכרכו לחוברות אינספור שנה אחר שנה, אותם קראתי ואף הדרכתי בשקיקה בסמינרים ארוכים לקראת ‘היום הגדול‘, עוד מהשנה בה ארע הרצח בהיותי נער ארוך שיער ושירי שלום בפיו ובמשך עשר שנים, שנה אחר שנה, היה זה וודסטוק של ממש.

השנה לאור מגמת השינוי שבה ‘הקואליציה‘ תפסה את המושכות וניהלה את העצרת, גמרתי אומר בלבי החלטה לצאת לכיכר, לפגוש את החבר‘ה של פעם, ולשמוע את הקולות והמראות שאף אני, אוכל להזדהות עמם בחינת שבת אחים גם יחד, ואולי אפילו ארגיש שהטרחתי ישבני מעיר הקודש לעיר החטאים וחיטטתי רגלי למען איזו מטרה טובה.

הגעתי אל הכיכר אופטימי ומחויך, פתאום, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי בכיכר חניכים של בני עקיבא, פה ושם איזה כיפה סרוגה, שינוי לטובה, אמרתי בלבי, ככל שהתקדמתי בתוך הקהל המבנה החברתי שלו הלך והתברר – הרוב המכריע הם בני נוער, חניכי הנוער העובד והלומד, וכל השאר אלו ערב רב של תנועות נוער – הצופים, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכינות קדם צבאיות ועוד. מתוך מיעוט הבוגרים שהיו שם מצאתי לא מעט מחברי תנועת דרור ישראל, כך שניחוש מושכל הוא שלפחות מחציתם של הבוגרים הם בוגרי תנועת הנוער. אף על פי שמארגני העצרת דיברו על אלימות ודמוקרטיה היה אפשר לזהות לא מעט שלטים של שלום עכשיו, מסרים של שתי מדינות ועוד הבלחות אזרחיות מקוריות של כיבוש=אלימות וכיוצא בכך.

את חלקו הראשון של העצרת עוד שמעתי מהרדיו – רינו צרור מנחה את העצרת בדרכו הייחודית – בספק נאום תוכחה מלא פאתוס ספק צווחות קולניות ומיליטניות, אינני זוכר עוד טונציה כזו בציבור הישראלי מאז הרטוריקה הפופוליסטית של פרץ.

זו שעת הכושר של רינו לחבוש את כובע הנביא הזועם בשערי העיר, זו האחריות שמוטלת רק על ה“אנחנו” הוא חוזר ומפציר מספר פעמים, החטא הקדמון של רצח האב הקדוש עודנו רובץ עלינו, עדיין לא מירקנו את חטאינו, האב ציווה עלינו במורשתו הקדושה ‘לגנות, להוקיע, ולמגר את האלימות‘ וכעת זו השעה למימוש השלב השלישי – עלינו ל–מ–ג–ר. להסתערב אל מול הטרור היהודי שמשתולל ברחובות, אל מול מעיין הפאשיזם המתגבר בחברה הישראלית, כי הרי “בני עמנו בחרו בדרך הטרור“, אורח מהולנד היה עשוי לחשוב שמסעות הרצח והטרור שמשתולל כאן ברחובות הוא כולו פרי האצ“ל והלח“י. כהרגלו רינו משקף את אותה התמונה שאוהבים כל כך לפמפם לנו בידיעות אחרונות, ערוץ 2 וגלגל“צ שעה שעה כל יום כל היום – זה הכל א–נ–ח–נ–ו. רינו כמובן לא שוכח לדרוש בממלכתיות צבועה בדיוק כמו ריבלין יקירו, כולנו אשמים, כלל החברה הישראלית ללא משוא פנים פוליטי – אנו מימין שעמדנו ערב הרצח “על המרפסת” והחרשנו למראות שלטי האס.אס ואנו בשמאל שלא ידענו לקרוא נכונה את הכתובת על הקיר, שנתנו לזה לקרות. מכיוון שזו עצרת א–פוליטית וכל כולה מבע אותנטי של החברה הישראלית – חלילה לנו להזכיר את הצד השוחט, שמקיז דם יהודי בכמויות סיטוניות, את הפרטנר הנפלא שדיבר לעולם על השלום ולעמו על הסכם חודייבה ותורת השלבים של כיבוש פלסטין, את הטרור הבלתי–פוסק–מאז–שחר ימי הציונות, או אז בפיצוצי האוטובוסים והיום בסכין ומכל הבא ליד, שום קורטוב של אחריות על הצד השני, כאילו שאין צד שני ולא היה לעולם, כאילו שכל זה מתרחש אך ורק בתוכנו, בתוך הראש שלנו בשעה שאנו עומדים לא מול הפלסטינים, אלא רק מול עצמנו, וקולו של רינו מדריך אותנו כעמוד ענן.

אחרי ריבלין, קצת נינט ואז מגיע תורו של “החבר“, הידיד הנצחי של ישראל, ביל קלינטון, הקהל שרובו המכריע בני נוער נרגש במחיאות כפיים סוערות (לפחות כל אלו שלא היו עסוקים אותה שעה בלחלק כיפים לחבר‘ה מהטיול השנתי האחרון), נדמה היה לרגע שעולה לבמה המדריך המיתולוגי של הטיול לכנרת ולא מי שדחף לאורך כל כהונתו ואף לאחריה למתווה בו תחולק ירושלים, העיר העתיקה, תנטל הריבונות הישראלית בהר הבית ותוקם מדינה פלסטינית על 95% אחוזים משטחי איו“ש שבירתה ירושלים. הקואליציה שאירגנה את העצרת הבטיחה – א–פוליטיות, רינו צווח בקול רק א–נ–ח–נ–ו, אך מעניין שלתוך האנחנו הזה התשרבב לו נשיא אמריקני בדימוס. אולי בכל זאת, אוהבים אנו את “החבר“, ואפשר שרק בשביל הידידות האמיצה בין המנהיגים, לשם הנוסטלגיה והרומנטיקה, מקבל קלינטון את המיקרופון באהדה רבה, נו מילא. אבל לקילנטון יש דף מסרים משלו, הוא לא שכח לרגע את המתווה האמיץ שלו, ולא רק זאת, הוא קורא להמוני הנוער לאמץ “דרך אמיצה” לשלום – שהרי זוהי דרכו של רבין – לנהל משא ומתן כאילו אין טרור ולנהל מלחמה בטרור כאילו אין משא ומתן. הסאב–טקסט כאן ברור, זוהי התרסה פוליטית ברורה אל מול דרכו של נתניהו לאמור “יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו“, דהיינו לעז לחשוב שיש לצפות לאחריות כלשהי בצד השני, מחשבה הזויה שכזו שדורשת מהצד השני יכולת שליטה על השטח, להתעקש לא לתת במתנה נכסים אסטרטגיים של מדינת ישראל אלא רק מתוך הוכחה בשטח שיש צעדים ברורים לשלום ומיגור האלימות, מיגור האלימות שרינו כל כך מצפה לראות כלפי היהודים. היה רגע אחד שנדמה היה לי שנעשה צדק היסטורי – קלינטון הזכיר גם את גנדי, חשתי בליבי הקלה, הנה עולה שמו של רחבעם זאבי, חבר כנסת שאף הוא נרצח בדם קר בידי מתנקשים מצדם של הפרטנרים, רצח פוליטי שאף הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה שנרצח כשש שנים לאחר רבין. אך זו נגוזה כלעומת שבאה שהוא הדגיש שהוא מדבר על “המהאטמה“, גנדי של הודו ומלחמתו בבריטים, איזו תמימות מצדי, ודאי שגנדי של הודו רלוונטי יותר לחברה הישראלית.

ואז, כבונוס לעצרת שכול כולה כחול–לבן, שהיא שלנו משלנו, מארגני העצרת מחליטים להקרין נאום של אובמה, מכיוון שבחרו בקפידה את הנואמים ומכיוון שקראו לכולנו להגיע תחת מסר אחד וברור של שמירה על הדמוקרטיה, הכינו לנו שיעור נוסף על דמוקרטיה הפעם מבית מדרשו של אובמה, אותו אובמה שאץ רץ לשאת ולתת עם האיראנים ולחזר על פתחיהם בשעה שהם מנהלים טרור שיעי חובק מזרח תיכון בתימן, לבנון, סוריה ועוד. אותו אובמה שבמשמרתו מופעלת אלימות משטרתית כלפי שחורים שמסעירה את ארה“ב כולה, הוא ולא אחר, נושא כמה מילים של עידוד וחיבה בזכות הדמוקרטיה לאמור – יש להיות מוכנים לפשרות בשני הצדדים, שוב חזון השלום ההזוי של אוסלו, שתי מדינות החיות זו לצד זו, ליהודים יש זכות לחיות במולדתם וגם לפלסטינים הזכות לחיות במולדתם, אקופקליפסה עכשיו, ממש כיתות החרבות לאתים, מה הבעיה, אם נאמין בזה מספיק חזק, זה פשוט יקרה, כאילו ונתקענו שוב ב-95 ולא נשפך דמם של 1400 נרצחי אוסלו בפיגועי דמים, כאילו ולא השתנתה לבלי היכר המציאות במזרח התיכון וקרסו פה ושם כמה מדינות והאסלאמיזם הוא כבר זיכרון היסטורי. אבל מה זה חשוב עכשיו, המגה–סלב מדבר ישירות על הנוער בישראל, והנוער מקשיב (אלו שלא שקועים בווטסאפ באיתור הנ.צ של הידידים והידידות), נדמה כי ההתרגשות והסערה בשיאה.

ולקינוח, אם במקרה נשאר אדם אחד שבאמת הקשיב לנאומים ועוד במקרה נשאר עם טעם ממלכתי א–פוליטי, הגיע תורו של יונתן בן ארצי והרס את האופוריה כליל – “חייבים להכריז באו“ם על הכרה במדינה פלסטינית”, ואתם יודעים מה? זה עד כדי כך אקוטי ודחוף שלא אכפת אם יש או אין פרטנר, העיקר להכריז על מדינה פלסטינית, כאן ועכשיו, האג‘נדה של שלום עכשיו לעולם לא זכתה למספר עצום כל כך של רמקולים ומערכות הגברה משוכללות הישירות לאוזניהם של המוני הנוער שחשב או לא חשב או לפחות סיפרו לו שהוא הולך להגן על הדמוקרטיה באומץ. אבל בשמאל הפוליטי כמו בשמאל הפוליטי, אתה מגיע בשביל השוויון, הצדק והדמוקרטיה ואתה נשאר תמיד עם חזון המדינה הפלסטינית, ב-2015 כמו ב-95 וכמו בקיץ 2011 שבו המוני מעמד הביניים שיצאו לאותה הכיכר במחאה על יוקר המחיה וקיבלו את סתיו שפיר מתקוטטת עם ניסן סמילנסקי שיחזיר את הכסף שהוא “גנב” מהציבור בשביל קומץ המשיחיים שלו.

פסח האוספטר, האב הרוחני של תנועת דרור הישראל ואחד הגורמים הדומיננטים מאחורי הקואליציה של העצרת, כותב לציון עשר שנים להתנתקות “בשבועה שבלב לא נרתע עתה, לא נחשה, לא נסכים ולא נכנע. נחושים, נחושים מתמיד נהיה בשעה זו להתמודד עם מחלתו הממארת של עמנו: המשיחיות”¹, דהיינו, זוהי המחלה הממארת שלנו לדידו של פסח – המנתחלים המשיחיים, תזכורת לשיח שהתנהל כאן בחסות התקשורת בפראות כנגד “המתנחלים ההזויים”, רפואתנו היא אפוא מיגור המחלה הממארת – ההתנתקות, כך נתפשים בעיניו תושבי גוש קטיף, שנשלחו בחסות המדינה ושלטון החוק להקים ישובים ישראלים. אולם זוהי השעה לשאול בקול ברור – הייתכן כי הפוסל פוסל במומו? אלפי בני נוער סרים בהמוניהם לקריאתה של ‘הקואליציה‘ ושוטפים את הכיכר, אך הכיכר שטופה בכל מקום באותו דף המסרים שלא נס ליחו בעשרים שנה האחרונות כאילו והזמן עצר מלכת – אוסלו, אוסלו, אוסלו, חזון שתי המדינות, ואם לא שלום עכשיו, אז חתירה לשלום עכשיו בכל מחיר – יהיה אשר יהיה, כלום אין אף זו משיחיות מסוכנת כשהיא חודרת ללבם של הנערים הרכים, התמימים וחסרי הניסיון??