אז החלטת ללכת עם הילדים בכיתה לפעולת שוקולד בקן, יצאת אתה עם כמה חברים מיוחדים מהכיתה. ילדים חכמים, קצת לא מקובלים, אינטליגנטיים, כשרוניים, אתה יודע שאתה והחברים שלך, אף פעם לא באמת הסתדרתם עם “המסגרת” של בית הספר וכל המורים המבוגרים מסביב, תמיד הרגשתם שמשהו חסר, דפוק, ששוטפים לכם את השכל בבית הספר, שרק רוצים שתשננו חומר בתנ“ך ותקיאו במבחן, שתהפכו להיות הייטקיסטים משעממים ותביאו תשיעיות הביתה להורים. ואז אחרי אותו ערב של הפעולה בקן, הרגשת שיש משהו נוסף, רק שלך ושלך החברים שלך והוא נותן לכם תחושה טובה של גאווה, של ביחד, נותן לכם קבוצה סודית כזו באווירה קצת מחתרתית בקן החצי מוזנח שיש שם מלא ילדים עם פירסינג ומנגנים שם כל הזמן בגיטרה ואפילו כמה מהגדולים כבר מעשנים. וגם ככה אתה מבואס מהאווירה בכיתה, כולם תקועים עם הראש בתוך המסך ובקושי נפגשים אחר הצהריים, אתה מרגיש שהקן מציע משהו אחר.
יום אחד מזמינים אותך לבוא לדבר הגדול, אומרים לך שיהיה מחנה בקיץ של שבועיים שבו תלמדו להיות מדריכים ומנהיגים, אתה מתרגש ובלי שאתה שם לב אתה כבר בכיתה י’ מנהל לעצמך לוח זמנים של גדולים – יש לך חניכים, יש לך פעולות וערבי ותרבות וצריך גם ללמוד למבחנים ויש מועצת תנועה ארצית. תוך שנה הפכת להיות מילד קצת מופנם ודחוי לכוכב חברתי, מנהיג אמיתי, אתה מדבר עם החברים שלך בקן על כלכלה של גדולים, ויש לכם כבר דיונים עם הקומונר על הרבה נושאים חברתיים מעניינים, כמו איך רצחו את רבין, איך העוני בחברה הולך ומדרדר, ויש גם בנות. ובכלל אתה קצת מעריץ את הקמונר שלך, הוא סיפר לך שהוא חי בקומונה אמיתית רק עם החברים שלו והם הכל מחליטים ביחד בשיתוף ואתה בלבך אומר לעצמך אני רוצה גם במקום לגור עם ההורים שמציקים לי.
כשאתה מגיע לשנת השירות בחוות ההכשרה שולחים אותך לסמינר הכשרה ארוך ברביד, יום רודף יום מעמיסים עליך לו“ז עמוס עם המון משחקי חברה, אתה מרגיש את העוצמה של התנועה, פוגש את החברים שלך מהשכבה, ההורמונים קופצים, ההתרגשות בשיא. בכל יום מגיע מדריך הגרעין שלך ומוריד על הקבוצה שלכם טקסטים שונים ומשונים, ארוכים וצפופים, טקסטים תלושים, ללא שום קונטקסט, ציטוטים, גזרי עיתונים, מאמרים וכתבות ובעיקר הרבה מאוד טקסטים מלאים בפאתוס, על חלוצי העליה השניה, על ההתלבטויות של החלוצים הצעירים, המחירים שהם נדרשו לשלם, על חברת המופת, על שיחה כהוויתה.
בשלב זה מכבסת המילים פועלת במלוא העוצמה והתנועה מתחילה לפרמט מחדש את המוח שלך. מתחילה להגדיר לך מחדש את עולם המושגים שלך ושל הקבוצה שלך, מעכשיו המילה עבודה מתייחסת רק לעבודה של ניצול בחוץ, בעולם הקפיטליסטי, העבודה שלך היא לא עבודה, היא משימה, ומה שמאפיין אותה זה אחריות שרק הולכת וגדלה, וזה דבר שצריך “להכריע” עליו, כלומר אתה נדרש לבחור בשיתוף עם הקבוצה שלך במסגרת שיחה דמוקרטית עשירה בדעות שונות – או את זה, או את אותו הדבר. החלטות אגב, זה משהו שקפיטליסטים עושים, החלטה זה משהו קטן, משעמם, בתנועה לא מחליטים, מכריעים, מילה פומפוזית שיותר מכל היא נותנת תחושה שזו החלטה שבאה עמוק מתוך הנפש, לאחר התחבטויות נפשיות וקבצותיות, ולכן – להכרעה יש משקל רגשי כבד יותר מאשר סתם החלטה. את התפיסה שצריך לכבד כל אדם בדרכו ולא לשפוט אותו ממקום מחליפה המילה ‘דרישה’, ועכשיו, חברי הגרעין, שהם ידידי הנפש הקרובים ביותר, רשאים להציב אחד לשני את ‘הדרישה’, או במילים אחרות, במקום שיקבלו את התחושה שמוכתבים להם דברים מלמעלה, החברים שלך מסמנים את העמדה הראויה ומכתיבים אחד לשני מה הדרך הראויה שזו כמובן דרך יעילה הרבה יותר.
כדי למתן ולהסיט את תשומת הלב שלך מההתפתחותך האישית והחלומות שהיו לך לפני שנכנסו לתוך המכבש התנועתי, מציגים לך בתוך טקסטים עמוסים פאתוס את המושג ‘צרכים כוזבים’, בעזרת המושג הזה אתה והקבוצה עורכים הבחנה בין צרכים שהם אינטרנסטיים, חומריים, טפלים ומיותרים שהם פרי הבאושים של תרבות הצריכה, לבין צרכים אנושיים אמיתיים – שהם צנועים הרבה יותר. כך הרי הוסבר לכם על ידי המדריך, שסוממתם במשך שנים על ידי תרבות הצריכה ולמעשה, אתם לא באמת צריכים את כל הדברים שחשבתם שאתם צריכים שגרתם אצל ההורים ברעננה, וכך כשאתם מצוידים בהבחנה החריפה והמרדית הזו, בכל פעם שתתקיים שיחת גרעין על רצון מסוים של חבר הגרעין, יעלה המושג הזה לדיון, והדיון יקבל תפנית קודרת פילוסופית–פסיכולוגית–אידיאולוגית האם הרצון שלך לקנות את הפסנתר שרצית מאז כיתה י”א, הוא רצון כוזב או לא. ואתם תלמדו להכריע שביחס לגרושים שיש לכם בכיס והרצון האנושי שלכם לאוכל, הרצון שלך הוא די כוזב, אבל זו הכרעה שצריך לקבל ממש כמו שקיבלו בהחבר’ה במסחה בשנות השלושים, כי לנגד עיניכם נשקפות מטרות נעלות כמו להציל את החברה הישראלית מהעוני שהיא מתבוססת בו.
למי שלא חווה זאת שינסה לדמיין איך זה כשיושבים עשרים חבר’ה צעירים ולהוטים לקיים שיחה ונניח שרצון שהוא קצת שונה, אישי וחורג במידה מסוימת ממה שמקובל בקבוצה, הסיכוי שהרצון הזה יתקבל אחרי דיון מפרך שבו ינותח הצורך האישי ויפורק לגרמי גרמים של ניתוחים פסיכולוגיים חסרי כל בסיס, שואף פחות או יותר, לאפס. חוויה מסעירה זו של שיחה קבוצתית עשויה לשפוך קצת אור למי שתהה איך זה שכשהוא שואל את דעתו של בוגר תנועה אחד לגבי רעיון אחד. אז הבוגר השני, השלישי או העשירי, או בעצם כולם, מישרים איתו קו כך שמתקבל מסדר סדור של משנה אחת אדוקה.
בעיניים של בחור צעיר בן 19, אתה חושב שאתה הכי מקורי, חכם, ועצמאי בעולם. בעיניים של אדם בוגר, הנמצא בעמדת כח חינוכית מול קבוצה של נערים בגילאים 15-24, אין כאן שום מאזן כוחות. הם רבים – אתה יחיד. הם מדברים כל אחד בתורו במשך כמה שניות, אתה יכול לשאת נאומים של עשרים דקות, לא לחינם רווח מושג בתנועה כאילו בצחוק הנקרא ‘לתת בראש’, כי זה מה שהם חווים, רכז או מדריך שעומד מולם, בדרך כלל בקבוצות של עשר, עשרים או שמונים איש ופשוט מדבר בלי הפסקה, “מפציץ“, כשאנחנו סיימנו את סמינר חוות פסח האוספטר כינס את כל השכבה ל“שיחה“, האיש פשוט עמד שם משהו כמו 3,4,5 אולי 6 שעות, רק אלוהים יודע כי כולם כולל כולם בנקודה מסוימת כבר הפסיקו להקשיב. הוא דיבר על משהו מאוד, אבל מאוד, מופשט, אני זוכר שזה היה ‘מהו אדם’. עכשיו, צריך להבין, לא מדובר כאן בחוג לפילוסופיה למתמחים, מדובר בחבורה של נערים צעירים, שפשוט מושפעים מהחברים שלהם ומהמדריכים שלהם, ואם כולם יושבים שם במשך כמה שעות טובות ואף אחד לא פוצה פה ולא שואל שאלה – אז גם אתה לא תשאל שום שאלה, נקודה. אין כאן שום שקול כוחות, הכוחות הפסיכולוגיים–חברתיים המופעלים על צעירים בגילאים האלה הוא עצום.
ה“חוויה” בשנת השירות או בכלל בתנועת הבוגרים שאתה עובר היא אינטנסיבית, מאוד אינטנסיבית. אין לך רגע דל לעצמך, אם אתה יושב לנוח – אתה עם החבר’ה, אם אתה לא יושב לנוח – אתה עם החבר’ה. אין לך חדר משלך, רכוש משלך, שום דבר משלך ושום דבר הוא לא פרטי, אולי, פרט לתיק, המחשב והפלאפון שלך (שגם הוא מפוצץ כל היום בהודעות של התנועה תנועה תנועה). אתה מוקף כל הזמן ברחש בחש, וזה לא צריך להיות רחש בעל משמעות ותוכן רציונלי, שאתה קם בבוקר אחרי שבקושי ישנת בלילה בשל עוד איזו שיחת גרעין חסר שחר עמוסה ברגשות על הזכות להחזיק בדמי כיס מאמא ואבא כן או לא אתה רץ ל“משימה” – בדרך כלל זה לבית הספר לגייס עוד ועוד חניכים, או לטיול, סמינר, לקן, לישיבות חינוכיות או לכל פעילות אחרת שהציבו לך או קבעו לך או אתה קבעת בעצמך מתוך אמונה שאתה עצמאי בחייך, ומגיע הביתה בדרך כלל בשעות המאוחרות של הערב שבקומונה המולת אלוהים – מבשלים מנגנים צועקים, ההיא שרבת איתה אתמול שולחת לך מבט וההוא כועס כי לא שטפת כלים ובדיוק טלפון מהורים של חניכים ואז שאתה כבר גמור לגמרי ב-12 בלילה עוד בן גרעין שלך בתקופת משבר ואתה כמובן תשב לשוחח איתו או איתם שוב עד 2-3 בלילה. כך טסים הימים והלילות.
מה שהכי חשוב בסיפור הזה שאתה תרוץ כל הזמן, שתהיה מוקף כל הזמן באנשים שדורשים את תשומת לבך שרוצים כמובן בטובתך, שדורשים ממך, שאתה דורש מהם, שנמצאים בסיחרור של מערכות יחסים בינאישיות מורכבות וטעונות. אבל אתה, בניגוד לחברך שעכשיו כבר שוכר דירה עם שותפים שבקושי מדברים איתו והוא אולי קצת משועמם לפעמים, ואולי אפילו מרגיש קצת בודד, ולכן דווקא גם חושב על עצמו ועל העתיד, איך הוא הולך להסתדר ומה הוא רוצה מעצמ ומתחיל ללמוד משהו שעניין אותו ומתחיל ללמוד להתמודד עם העולם ולהתרגל לחיות עם עצמו בכוחות עצמו. אתה, לעומת זאת, לא צריך לדאוג, לא תרגיש בודד לעולם, החבר’ה תמיד שם. את השלב הקריטי באמת בחיים שלך אתה לא תעבור בגילאים הקריטיים – לחוות את עצמך במידה מספקת כדי שתוכל לפתח את העצמאות שלך בעולם. לא תצטרך להתלבט יותר מדי על העתיד שלך או על המקצוע שלך כי כל עוד אתה עם החבר’ה אתה שמור ומוגן. לא תצטרך באמת להתלבט על שאלות כלכליות כי מה זה באמת משנה בתכל’ס, “הם” כבר ידאגו לך.
אתה תוכל כמובן להעמיק את ההבנה שלך במסגרת האג’נדה של החברים שלך – תוכל לדקלם טוב יותר למה מה שאמרו לך שהוא נכון הוא באמת נכון כמו למה איגוד מקצועי זה הדבר הכי חשוב בעולם בעיקר כשזה במסגרת ההסתדרות, למה לצאת עכשיו ולהפגין על התאגדות עובדי מקדונלד’ס זה הדבר הכי חשוב לחיים שלך, להתפתחות שלך כאדם, למה לבלות ימים על לילות בסמינרים על רבין, אחד במאי או העליה השניה או לשבת בשיחות אינסופיות על כל מיני דברים ‘עקרוניים’ זה הדבר שהכי הולם אותך באופן אישי, כאדם. למה לחיות בקבוצה זה הדבר האמיתי בחיים ואיך הכסף משחית והורס, למה חייבים שתי מדינות לשני עמים ולמה הימין המתנחלי–משיחי פשוט שבוי בדת הזויה, בשעה שאתה כמובן חופשי כציפור דרור ישראל, אחרי שכבר הבנת שהחבר’ה בחוץ מחפשים את ה“חופש מ” ואתה רוצה את “החופש ל“, או במילים אחרות הרצון שלהם לצאת לטייל בחו“ל אחרי הצבא הוא רצון כוזב והם בעצם אסקפיסטים, לא “מתמודדים” על החיים שלהם. יהיה לך את כל הזמן בעולם לחזור שוב ושוב ושוב על מה שכבר למדת באותם הנושאים הקבועים שהתנועה עוסקת בהם שנה אחר שנה כמו תקליט שבור, לנסח אותם שוב במילים שלך, להעשיר את המקורות וההבנה שלך לגביהם כדי שתוכל להיטיב להמשיך את ‘להביא בראש’ לדורות הבאים.
כשאתה מגיע לגיל 25 התמונה כבר פחות ורודה, מחצית מהחברים שלך עוזבים וזה מתחיל לערער אותך. אם אתה אדם קצת יותר חברתי ורוב החברים שלך עדיין בתנועה סביר להניח שאתה תשאר גם בתנועה. אם ההורים והמשפחה שלך דומיננטיים בחיים שלך והצליחו לשמור איתך על תקשורת טובה והם באמת רוצים שתלך כבר ללמוד באוניברסיטה והם יפתו אותך עם כסף לטיול בדרום אמריקה והבטחה ללמוד מה שרק תרצה, ייתכן מאוד שתחליט לעזוב, אם להורים שלך יש הרבה כסף אז הכסף באופן טבעי לא ידאיג אותך ויהיה לך יותר קל להשאר אידיאליסט, במידה ולא – ייתכן מאוד שתתחיל פחות לסמוך על התנועה ועל אורח החיים הסגפני שאתה חיי ותרצה לדאוג לעצמך ותחליט לצאת. אם אתה בתנועה מגיל צעיר ואתה טיפוס אידיאליסטי והמשפחה שלך תתנגד לך – סביר להניח שתגיע איתם לפיצוצים ויווצר קרע של ממש, ייתכן שההורים שלך לא ירצו לאבד אותך וימנעו מלדרוך על המוקשים הנפיצים שאתה מגיע להורים, העיקר שתגיע. ייתכן מאוד שכבר התחלת לרכוש מקצוע בתנועה – והוא המקצוע האחד והיחיד שרוכשים בתנועה – לימודי חינוך בבית ברל במסגרת שנתפרה במיוחד למידותיך על ידי התנועה בשביל התנועה, על חשבון מענק הצבאי שלך או ההורים שלך, במזומן ואת הכל מראש לארבע שנים, אל תדאג זה לא יהיה קשה מדי, לא תצטרך לזכור כל מיני מושגים בעל פה וגם לא תלמד בצורה יבשה כמו בבית הספר, לא תצטרך לעמוד בסטנדרטים אקדמיים ולעקוב אחר כללי הציטוט האקדמים והעבשים והדכאניים ולהגיד שהדעה הזו והזו היא רק דעתו של פלוני בנסיבות האלו והלו, ואם יהיו לך קשיים, אל דאגה, החבר’ה תמיד שם איתך מחזיקים לך את היד. עכשיו תוכל להציג להורים שלך שיש לך תואר כדי להרגיע אותם, תוכל לשפר את המעמד החברי וגם להיות מורה במערכת החינוך, תוכל להמשיך למשוך ככה עוד כמה שנים די בכיף אתה הרי צעיר ועכשיו אתה גם רוכש מקצוע ומספיק מהחבר’ה שלך עדיין לידך אבל אל דאגה, לזמן אין זמן בשביל האג’נדה שלך והוא משחק לרעתך, ובגדול.
כשתתקרב לגיל 30, הסיטואציה כבר קשה עוד יותר, אבל עדיין נסבלת. פתאום אתה רואה שיש גל עזיבה נוסף סביבך, וזה שוב מכה בך אך הפעם בעוצמה רבה יותר, הספקות, הלבטים הלחץ מהמשפחה, והחששות. אתה אולי עדיין לא ממש חושב על העתיד שלך עשר שנים קדימה, אתה רואה שחברים שלך שעזבו וכאלה שאינם בתנועה כבר מתחילים להתחתן ולהביא ילדים, לא בטוח שזה ילחיץ אותך כל כך כי אתה כבר מאמין בביטול הזוגיות, בכך שהמשפחה היא מסגרת קונפורמיסטית–קפיטליסטית שמנכסת זוגיות ואתה במקום עשיר יותר מבחינה חברתית, ואולי יש לך זוגיות יציבה וזה מספק אותך.
אורח החיים התנועתי מתחיל לשחוק אותך, התקליט השבור חוזר על עצמו שנה אחר שנה, שוב פעם חג–מעלות מפעלי פסח רפסודיה ורצח רבין. אבל הצלילים קצת מתחילים להשתנות, ההתלהבות קצת פוחתת ומה שנראה לך לפני עשר שנים מרגש מרגיש לך עכשיו קצת טכני. ההרכבים החברתיים סביבך משתנים, כל מיני חברים גרים עוברים לגור בכל מיני מקומות חלק עם בני זוג בכל מיני פורמטים שונים. הגרעין הקדוש שהיה לכם זה כבר לא הנושא הרומנטי שהיה לפני עשר שנים, ההתלהבות ירדה וסביר שמצאת לך חוג חברים מצומצם הרבה יותר שאיתו אתה מסתדר ובאמת מוכן לחיות ועם השאר, זה כבר לא כל כך מתאים. אתה כבר שקוע בחיי שגרה תנועתיים וכבר חושב על דברים אחרים וחדשים שהיית רוצה לעשות בחייך, אממה, זה כבר לא כל כך פשוט.. אם תלך, לאן תלך, עם מי תחיה? עם סטודנטים בני 22 בדירה שכורה ומנוכרת? תתחיל לעבוד בשביל כסף? אתה הרי לא מאמין בזה, תהפוך להיות אסקפיסט, בורגני ורלטביסט? איך תתחיל עכשיו בגיל שלושים ללמוד משהו חדש, מתי תסיים, עם מי תגור? אתה הרי כבר רגיל כל כך לחום ולחיבוק של הקבוצה, איך תחייה עכשיו בבדידות הנוראית הזו בחוץ, אתה פוחד מזה פחד מוות.
אז המחשבות האלו, או שהן מנקרות בך עד שתעזוב, אולי תדחיק אותן לעוד כמה שנים הלאה. מרבית הסיכויים שאם בכל זאת תעזוב את התנועה כבר מחכה לך עתיד מבטיח, כמורה, או עובד סוציאלי, או משהו ייחודי – בחינוך. אתה אולי תחשוב שזה אחלה כי הרי אתה מאמין בלב שלם שהחינוך זה הדבר הכי קריטי והכי חשוב בחברה, והזכרונות אודות ‘הצרכים הכוזבים’ שהיו לך שהיית בתיכון כבר מעומעמים יותר היום, ובכלל לא כל כך עסקת בשום דבר אחר פרט לחינוך אז החלטת שאולי זה הזמן לשלב את הנטיות הטבעיות שלך יחד עם חינוך וכך תוכל ממש להגשים את עצמך, אולי תוכל לפתוח קבוצה חדשה בתיכון אחר הצהריים של אומנות וחינוך. אתה אומר בלבך, ואו, זה יהיה מדהים, אבל איך אני אלמד ציור עכשיו, והנה צצה התשובה בראשך – אין צורך בהשכלה בורגנית של אומנות, ציור זה מהנשמה, אנחנו ניצור ביחד ויהיה מדהים.
אתה כבר באמצע שנות השלושים, החניכים שלך בחוג הציור כבר עזבו, ובאו חדשים, וגם הם עזבו, ייתכן שכבר יש לך זוגיות ואפילו ילד אחד או שניים, אולי עכשיו תוכל להחליט יחד עם בת הזוג שלך לעזוב יחד עם הילדים וזה יהיה קל יותר, אולי בדיוק הפוך הסידור עם הילדים יקעקע אותך לעוד הרבה שנים קדימה. כך או כך, מרחב האפשרויות שהיה לך בגילאי העשרים כבר נעלם, האדיאולוגיה, שכל כך הייתה חשובה לך לפני שנים, כבר לא משחקת תפקיד כל כך חשוב. הרצונות שלך כנער לפני שהיית בתנועה כבר מנוונים, מעומעמים ומודחקים כל כך עמוק בפנים שאתה לא בטוח אם הם בכלל שם או לא. העניין עכשיו הוא אורח החיים שלך ובת הזוג שלך או הילדים והעתיד שלהם ושלך. אבל אתה, קצת נעלמת, בתוך כל “ההם” הזה, השנים שרצו, אלפי דפי הטקסטים, השיחות לתוך הלילה, החוויות, הסמינרים. מי אתה באמת מאחורי המסכות של המילים הארוכות והמושגים המפוצצים, מבעד לזכוכית של המרד וההגשמה, ייתכן שמאוד שנשארת בסך הכל – סך כל זה, מיטב שנותיך שבהם התעצבת להיות מי שאתה בילית בתנועה, זה כבר חלק מהקוד הגנטי שלך, מציפור נפשך, וכך גם תשאר, עם או בלי התנועה. ויום אחד, אחרי שאתה ובת זוגתך כבר עברתם לגור בכפר סבא עם הילדים, פתאום מתקשר אליך חבר ושואל אותך אם בא לך לבוא ולהגיד כמה מילים על שטיפת המוח בתנועה ולספר עוד אודות הכת הזו, אתה תגיד ‘חס וחלילה!! זו רק חבורה של אנשים טובים טובים’ כי אם הם כת – אז מה אתה בעצם.
