ביומיים האחרונים קמה סערה סביב הדיון בכנסת על הצעק חוק הלאום
ראשית כדאי מאוד להקדיש דקה לקריאת לשון הצעת החוק עצמה בקישור הבא:
http://index.justice.gov.il/StateIdentity/ProprsedBasicLaws/Pages/NationalState.aspx
שאלות רבות עולות מתוך הדיון על הצעת החוק, אתמקד בנקודה אחת בלבד שהיא לדעתי מרכזית –
אלו דבריו של חה“כ עיסווי פריג‘ ממרצ אמש על חוק הלאום –
“אפליה ממוסדת קיימת כבר 66 שנה. עד היום הייתה לנו תקווה שמתישהו זה ישתנה, היום ביבי הודיע לנו סופית שאנחנו לא אזרחים שווי זכויות ושלעולם גם לא נהיה” (מעריב,24.11)
למה מתכוון ח“כ פריג‘ באומרו שהוא אינו אזרח שווה זכויות?
החוק מבהיר באופן שלא משתמע לשתי פנים בסעיף 3.ב ובהתאם למגילת העצמאות שישראל תהא “מחויבת לזכויותיהם האישיות של כלל אזרחיה” ובסעיף 9. מובהר שכל שלילה או אפליה של זכויות הפרט היא עבירה על החוק “המדינה תפעל לאפשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו“.
האם החוק יגרע באופן כלשהו מזכויותיו של ח“כ פריג‘ להיות חבר כנסת, להביע דעתו, להתאגד, לשמור על מורשתו, ככל אזרח אחר? לא ולא, החוק מאשרר באופן חד משמעי שמדינת ישראל מחויבת לדמוקרטיה וחוזר ומדגיש שלא תשלל ולו זכות אחת מאזרחי המדינה, על כך אין עוררין.
טענתו של ח“כ פריג‘ איננה על הפקרה של זכויותיו האישיות, אלא על החקיקה הרשמית במה שהינו מובן מאליו והוא סיבת קיומה של מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (המילה דמוקרטיה אגב, לא מוזכרת במגילת העצמאות וזאת משום שדמוקרטיה היא שיטה, אמנם השיטה הטובה ביותר עד כה, אך היא איננה התכלית).
הסיבה לכך היא ברורה, מרבית חברי הכנסת הערביים פועלים בגלוי לשלילת הזהות היהודית של מדינת ישראל לכדי ‘מדינת כל אזרחיה‘ במאבק שנעשה באמתלה של ערכים ליברלים הומניים ודמוקרטיים, בהיכרותם האינטימית עם הציבור הישראלי מחד והציבור הערבי מאידך הם מנהלים דמגוגיה משומנת היטב דו לשונית שפונה מהצד האחד ליהודים בשיח של הומנזים וזכויות אדם ומהצד השני לציבור הערבי בשיח איסלאמיסטי ורגשי להתנגדות ל“כיבוש” בשילוב סיסמאות של הסלמה “אל אקצה בסכנה”. בשעה שהם דוחפים להקמת מדינה פלסטינית מתוך תפיסה של לאומיות הם שוללים את הלאומיות היהודית, כך שלמעשה הם שואפים לשנות את מדינת ישראל ממדינת הלאום היהודי למדינת כל אזרחיה בשטח מצומצם ככל האפשר ממערב שתהיה מחויבת לשיבת הפליטים (לא עניין רציני, קליטה של שלושה ארבעה מיליון פלסטינים) לשטחה, וממזרח מדינה פלסטינית לאומית. ההערצה העיוורת שרוחשים מרבית חברי הכנסת הערביים לדיקטטורות אסלאמיסטיות ופעולות טרור ברחבי המזרח התיכון (ראו בעניין זה “זהותם החדשה של חברי הכנסת הערבית” / דן שיפטן, בכתב העת תכלת) מוכיחה מעל לכל ספק שמקור ההשראה העומד לנגד עיניהם של חברי הכנסת במאבקם איננו חזון “האמנה החברתית” של רוסו, אפילו לא עריצות הפילוסופים לפי “המדינה” לאפלטון, אלא דיקטטורה אסלאמיסטית במקרה הרע או דיקטטורה קומוניסטית פאן–ערבית במקרה הטוב (תפיסה שהולכת ונעלמת בעולם הערבי בימינו בעיקר אחרי האביב הערבי).
בהינתן מצב העניינים במזרח התיכון בו חמאס השתלט על עזה כתוצאה מ‘דמוקרטיזציה‘ מערבית של הרצועה והוא חלק ממשלתו של אבו מאזן, עיראק וסוריה קרסו לתהום של ג‘יאהד סוני ושיעי ומדינות אפריקה רבות סובלות מג‘נוסייד ורדיפה אתנית בשל עליית ארגונים ג‘יאהדיסטים ואסלאמיסטיים וישראל נתונה בטרור יומיומי הן מצד החמאס ברצועה והן מצד ערביי מזרח ירושלים – אנו חייבים להתפכח ולהבין שהעולם הערבי עדיין לא קיבל את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והוא מבקש להכריע אותנו מחוץ ומבית. כל פרשנות אחרת של פעילותם של מרבית חברי הכנסת הערביים הפועלים לשלול את צביונה של מדינת ישראל לא רק שאיננה נעשית בשם זכויות אדם אלא שהיא הולכת שולל כמלכודת שאנו נופלים בה.
“הפגנת חירום” – הנה חוטפים לנו את החזון הציוני דמוקרטי והופכים אותו למפלצת גזענית וחשוכה, בואו נצא למאבק למען הדמוקרטיה (במילים אחרות – בואו להפגנה נגד ביבי) . הקמפיין הפופוליסטי של שלום עכשיו בהובלת ‘להקת מגיני הדמוקרטיה’ – לבני, לפיד (שהודה לאחר מכן שאין לו שום בעיה עם החוק אלא עם הנוסח בלבד), זהבה גלאון ואיך לא – פרס .
למדינת ישראל אין חוקה שהיא תעודת ביטוח לקיומה וגורמים רבים בציבור היהודי חוברים למגמה של חברי הכנסת הערביים מתוך אמונה בדו קיום ושלום אך בצער הלב הם מקדמים מדינה אסלאמיסטית בה היהודים ישרתו כד‘ימים במקרה הטוב ותיאור התרחיש הרע הוא בחינת פתולוגיה של רוע והסרטונים של דאע“ש מוכיחים זאת.
הגיע הזמן שנאמר בקול צלול ללא צל של אפולוגטיקה וללא דברי חנופה – מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי, אם היינו רוצים להקים עוד מדינה דמוקרטית כאחת ממדינות אירופה, לא היינו מפליגים לפלשתינה דווקא, היה מרווח יותר באוגנדה ושקט יותר בברוקלין.
בתוך הקונסטלציה המסוכנת במזרח התיכון – מדינה דמוקרטית ללא ציביון לאומי ברור סופה להפוך למדינת חליפות אסלאמיסטית ולכן רק עיגונה של המדינה כיהודית ישמור על זהותה הדמוקרטי ואתו גם על זכויותיהם של המועטים לא כלאום אלא כפרטים בתוכה, רק בתנאי ובמידה והם מכירים בה, משלמים את חובותיהם ולא חותרים תחת יסודותיה. מדינה שבה גם חבר הכנסת פריג‘ דעתו נשמעת ותשמע בניגוד לכל אחת ממדינות ערב השכנות שבה מיעוטים אתניים נרדפים, נשחטים ומגורשים.
