חיסול מתוקשר

מדוע תפילת הגשם של העיתונות הישראלית מאיצה את בואם של ענני הסערה

“תגיד חסן, מה אנחנו הולכים לעשות עם הכובשים הציונים האלה? ככה אנחנו נותנים להם להוריד לנו עשרה ואנחנו שותקים??”

“תשמע יא אבו–אעישה, זה לא כזה פשוט כמו שאתה חושב, רוב הלוחמים שלנו תקועים עמוק בסוריה במלחמה עם דאע“ש, ובכלל הבוסים באיראן לא רוצים לפתוח עוד חזית עכשיו.. יש להם צרות אחרות על הראש”

“אבל חביבי חסן, הם אפילו לא מכחישים שהם ביצעו את הפעולה הזו, הם לוקחים אחריות!!”

“מה פתאום אחריות יא זלמה, חברי החוכומה שלהם לא אמרו כלום זה נותן לנו תירוץ לא להגיב“

“תתעורר חסן, אתה לא מעודכן, כבר בכל העולם אומרים שציונים מודים שהם עשו את הפעולה וגם אומרים שאנחנו חייבים להגיב ואפילו שזו יריית הפתיחה לסבב חדש של מלחמה”

“על מה אתה מדבר יא אבו–אעישה, מה אתה מחפש לנו עוד צרות עכשיו”

“הנה בוא תראה מה כתבו בעיתון של הכיבוש הציוני – ‘חשש למלחמת לבנון שלישית‘, ‘העובדות, כפי שעולות מהדיווחים בלבנון, ברורות. מסוק של חיל האוויר ירה טילים לעבר שיירה של מפקדי שדה בכירים של חיזבאללה‘“

“מה אתה אומר יא אבו–אעישה, וואלה, אם העלובים האלה רוצים שנגיב אז אין דרך אחרת להציל את הכבוד שלנו – תפד‘לו!”

.

לאחר אירוע החיסול בלבנון אתמול, החליט הכתב אלון בן–דוד שאין ראוי מלערוך התחבטות ציבורית באופן התגובה הטבעי, הראוי והצפוי לתפיסתו של חיזבאללה. במקרה חלילה וחיזבאללה חשב שלא להגיב כרגע כשהוא מתבוסס בביצה הסורית, בן–דוד ממהר לבטל על הסף את האפשרות הזו ולקרוא תיגר לכבוד האבוד של חיזבאללה לאמור “תקיפה ממסוק, היא אצבע בעין של חיזבאללה והוא נדרש להגיב”.

עולה רושם מטריד בעת הקריאה כי בן–דוד כותב את טורו ממש מתוך מועצת השורא של החיזבאללה ומשתף אותנו בהתלבטות שלו ושל נסראללה. אולי נוציא איזה פיגוע המוני נגד מטרות יהודיות בחו“ל? בעצם זה לא רעיון טוב, לא יבינו אותנו שהרי “פיגועיים המוניים בחו‘ל נגד מטרות ישראליות הם משהו שמתקבל היום פחות בהבנה בעולם”. טוב אז יש לנו רעיון! קורץ בן–דוד לנסראללה אולי ננסה “לפגוע באישיות ביטחונית ישראלית”. נסראללה נשמע מרוצה מעט יותר מהרעיון ומשיב “ואללה בן–דוד, אתה ציוני על הכיפ–כיפאק”. אבל בן–דוד לא מסתפק וממשיך להתפלפל בסוגיה ולאחר ששקל מגוון של אפשרויות תגובה והעריך אותן הוא פוסק לבסוף “לפיכך האפשרות הסבירה ביותר היא שהתגובה תבוא משטח סוריה – מטח רקטות על ישוב אזרחי, ירי טיל על כוחות צה“ל בגולן או הנחת מטען“. מהחמ“ל של נסראללה מוסרים תודה לבבית על הערכת מצב המעמיקה רק מוסיפים בקשה קטנה אם אפשר שבפעם הבאה תשתוק ותאפשר להם לטאטא את הכבוד האבוד שלהם מתחת לשטיח.

אלון בן דוד, נועם אמיר, יואב גלנט, יוסי מלמן ועוד שורה ארוכה של עיתונאים, פובליציסטים, פרשנים ומומחים למיניהם, תעשו לנו, לכם ובעיקר לחיזבאללה טובה, תלמדו לשתוק קצת. בשעה שהעולם כולו מגייס את מיטב פרשניו, יועציו ובעיקר אלו הקוראים עברית לסרוק כל שורה בתקשורת הישראלית ולמצוא הודאה בחצי פה, או אפילו ברבע פסוק לכך שיהיה אפשר לתלות בגלוי את האחריות על ישראל ואז כמובן לפתוח חשבון דמים, זו שעה שכל איש ציבור, תקשורת וכל אחד שאוחז במיקרופון בידו חייב לגלות מינימום של בגרות ואחריות ולהמשיך ולקשקש אבל על כל נושא אחר בעולם.

אי אפשר להבין איך דורון כהן וגולן בר–יוסף העורכים של מעריב מרשים לכתביהם לפסוק בנחרצות ש“העובדות, כפי שעולות מהדיווחים בלבנון, ברורות” בשעה ש“ישראל הרשמית שותקת”. ממתי התקשורת הישראלית מסתמכת על ‘עובדות שעולות מדיווחים בלבנון‘ כמקור מהימן לדיווח

המאפשר להם להטיל את האחריות על ישראל?

לשאלה האם ברור שזה היה חיל האוויר הישראלי או לא ברור אין בכלל חשיבות בשיח הזה. התקשורת העולמית כולה חגה כלהקת עורבים סביב ישראל וכל ציוץ תקשורתי שלה הוא מבחינתם הודאה ולכן העמימות כאן היא בסדר גודל של אחריות לאומית.

המשוואה באירוע מהסוג הזה היא ברורה – ככל שהפטפטת וכותרות סביב הנושא יגדלו, כך יגדל הצורך של האויב להגיב בשל הרצון לפצות על גודל ההשפלה. עורכי העיתונים, חייבים לקחת בחשבון את השלכות הפעילות שלהם בזירה הציבורית ולא לחשוב שהם דנידין. אני כבר שומע את יללת חסידי הדמוקרטיה בפתח שיטענו בקול אחד שזו חובתה של התקשורת לסקר ולספק את המידע לציבור.

ראשית, התייחסות לאירוע כאל יוזמה של ישראל בשל ‘עובדות שעולות מדיווחים בלבנון‘ היא נקידת עמדה ברורה ללא כל צורך ברור, אפילו אם הדבר ידוע, עמדה שנובעת מטובת ישראל היא עמדה שדובקת בנוסח ‘מקורות זרים מדווחים ש‘ ולא מוסיפה ולו בדל אחד נוסף של פרשנות.

שנית, סיקור האירוע בכותרות הראשיות נובע מתוך החלטה ברורה של העורך לעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ובכך לעורר הד תקשורתי ציבורי בארץ ובעולם ובהתאם לזאת גם לדחוף את חיזבאללה לתגובה מתוך העיקרון האמור של פיצוי הפגיעה בכבודו של חיזבאללה בראי העולם.

ולבסוף, סיקור מאוזן שעונה על צורך הציבור לדעת ועם זאת נזהר מלגלגל סלעים במורד ההר הוא אינו אלא סיקור יבש, אינפורמטיבי, משולל שיפוטים והערכות, המשתרע על לא יותר מחציו של הדף במקרה הרע ומופיע במקום טוב לקראת אמצע סוף העיתון ונסמך כולו הנוסחה “לפי גורמים זרים”. ותו לא.

ככל הנראה אחרי הכל, חוסר ההבחנה האווילית של התקשורת בין תכנית ריאליטי עמוסת דרמה לבין המציאות עצמה, הדחף לייצר אייטם דרמטי נוסף ולהביע ביקורת שיפוטית על אנשי המודיעין הישראליים יחד עם הרצון לייחס לנתניהו שוב, “חשד” לפעולה מתוך תעמולת בחירות, כל אלו ביחד או לחוד, מעבירים את עורכי העיתונות על דעתם ומביאים לידי באז תקשורתי, בהלה ציבורית ולחץ על חיזבאללה לפרוע את החשבון ולהמשיך את ההצגה, וכל זאת כמובן, בשם הדמוקרטיה, חופש המידע והפלורליזם.

כעת אפשר לשאול את אלכס שיפמן מידיעות אחרונות מיהם באמת אלו ש“משחקים באש“.