מה באמת לומדים הילדים שלכם במסגרת יום השנה לרצח רבין בנוער העובד והלומד

כשיצחק רבין ז“ל נרצח אני הייתי בכיתה ח’, בעשר שנים לאחר מכן מכן, שנה אחר שנה, הגעתי לכיכר רבין בחולצה כחולה ושרוך אדום, בשנים הראשונות כחניך עם גיטרה ונרות תוך דקלום שיריו של אביב גפן בתוגת נוער אופיינית, במהלך חוות ההכשרה כקומונר ‘בוגר’ ו’מהפכני’ עם החניכים, ובשנים לאחר מכן בכובעים שונים ובמעגלי השפעה גדולים יותר בתנועת הנוער והבוגרים. ברבות השנים, גם אחרי שההילה סביב הרצח דעכה והקונצנזוס הראשוני שהיה סביב ‘מחנה השלום’ הלך והצטמצם החל מאינתיפדאת אוקטובר 2000 ואילך, הנוער העובד והלומד תמיד היו שם. עיצוב הזיכרון של יצחק רבין הוא חלק מ’תכנית הליבה’ החינוכית של הנוער העובד והלומד ומוקדשות אליו שעות אינסופור של למידה והעמקה. בחיבור שלפניכם, אני מבקש לחזור ולקרוא בעיניים של אדם בוגר שאיננו שייך לתנועה זו או אחרת ובקריאה צמודה את התכנים החינוכיים כפי שהם מועברים לבני הנוער החניכים בתנועה ולחלץ מתוכם את עיקרי המסרים שעוברים לחניכים, ולשאול, עד כמה התהליך החינוכי שמועבר לחניכים הוא תהליך שחושף ומפרה את החניכים לגיבוש דעה עצמאית ועריכת דיון כנה ביחס ליכולותיהם ולגילם. בהמשך אני אשתדל להראות כיצד נעשה שימוש ציני בקוצר הראייה ההיסטורית וצמצום התפיסה הפוליטית מדינית של החניכים על מנת לקבע בשכלם דוגמה מדינית–פוליטית חד ערכית כחלק ממסלול של הכשרתם וגיוסם ככוח פוליטי בחברה הישראלית. אני מודע לכך שמדובר בנושא רגיש ופוליטי מאוד, ולכן טבעי שכל צד יצמד לנרטיב שהוא מכיר ומאמין בו ויטה לדחות את הנרטיב השני, אך כדי להבין את ההבניה או ההסלה האידיאולוגית אני מבקש מהקורא לנסות להתבונן על הנושא הזה לרגע מנקודת מבט בוחנת ולהבין שלא הדעה הפוליטית כאן היא העיקר אלא זו רק דוגמה אחת מיני רבות לפדגוגיה החינוכית של תנועת הנוער. אני חושב שחשוב שההורים יקראו בעצמם את החומרים החינוכים וישאלו עצמם האם זו הדרך שבה הם היו רוצים שילדיהם ילמדו את הנושא, האם לא יעדיפו שילמדו באופן פתוח וביקורתי ויחשפו למידע עשיר יותר על הנושא. לכל הורה בישראל זכות מלאה ואף החובה החינוכית להיות מעורב ולהכיר לעומק את התכנים שאליהם ילדיו נחשפים ולשקול בעצמו האם להתיר או לאסור זאת, וזו, למעשה, הסיבה העיקרית שלי לכתיבת החיבור ואני מקווה שהוא ישמש כעזר להורים.

המערך החינוכי ליום הזיכרון לרצח רבין שאסקור הודפס בשנת 2015, כחוברת פדגוגית שלמה המיועדת לשכבה הבוגרת משכבת החושלים (כיתה ט’) ועד לשכבת המעפילים (יא’), בדיון הנוכחי נבחן רק פעולה אחת לעומק, זו הפעולה הראשונה הנקראת ‘סיפור הרצח’, המועברת ברחבי הארץ לבני נוער בכיתה ט’ (שכבת החושלים).

מטרות הפעולה נשמעות לגיטימיות לגמרי, התנועה מבקשת לחשוף את בני הנוער לתהליכי ההסתה שקדמו לרצח, המדריכים נדרשים לקרוא מבוא היסטורי–תיאורתי קצר ומתומצת, ללא התיחסות לתאריכים היסטורים, דמויות ספציפיות וללא כל מורכבות מיותרת –

“בשנתיים שקדמו לרצח התנהל בארץ מסע הסתה אלים וקשה כנגד יצחק רבין. מסע זה כלל כרזות, סיסמאות, הפגנות אלימות שקראו בעקיפין או במישרין למותו של ראש ממשלת ישראל. הפגנות אלו הובלו, עודדו ונתמכו ע“י אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי לאומי. רק מתוך אווירה כזו, המתירה את דמו של יצחק רבין ומותירה אותו הפקר יכל יגאל עמיר “להרים את הכפפה“ולבצע את הרצח. אנו רואים בתקופה זו, ובאירועים שקרו בה נקודת ציון דרמטית בתולדות הדמוקרטיה בחברה הישראלית.“

ראשית, יש לשאול, איזו אלימות בדיוק התרחשה בארץ במסגרת מסע ההסתה ה’אלים והקשה’? האם זו הייתה אלימות משטרתית שהפעילה יד קשה כנגד המפגינים או שזו הייתה אלימות מצד המפגינים? מהי מדינת מעורבות המדינה הפעלת האלימות הזו (דרך השב“כ)? מה הסיבה להתנגדות העזה לתהליכי אוסלו שהוביל רבין? באופן אלגנטי וגס למדי שאלות אלו לא מקבלות מענה במסגרת התמצית ההיסטורית שמוסברת כאן לבני הנוער, אך הן כן מכילות, בשלב מוקדם מאוד של ה’רקע ההיסטורי’, שיפוט חד משמעי, ’הפגנות אלו עודדו ונתמכו על ידי אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי הלאומי’, יש כאן האשמה חמורה מאוד כנגד הציבור הדתי הלאומי, ממרחק של עשרים שנה לאחר שהאשמה מוטחת ללא הפסק וללא מחילה בחינת ‘לא נשכח ולא נסלח’ (הסיסמה של התנועה ביחס הרצח) לאחר ששורה ארוכה של רבנים כבר התנערו וגינו את הן הבסיס ההלכתי שנתן הכשר לרצח ביניהם הלל וייס (“ההתבטאויות נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד“), הרב יואל בן נון, שנאלץ לעזוב את עפרה לאחר כ-8 שנים שבמהלכן הואשם ונרדף, הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב דאז (“יניקתו [של יגאל עמיר] היא ממעיינות חיצונים ועכורים“), הרב צבי טאו שקונן בבכי על קבר הרב קוק כל ליל הרצח ועוד.  הוקמה עמותת ‘צהר’ על ידי מובילי דעת קהל בציבור הדתי לאומי שכל תכליתה הוא לגשר על הפערים ולקרב לבבות בין הציבור הדתי לאומי לציבור החילוני. לא די בכך, אלא שלעולם לא הוכח מבחינה משפטית שיש קשר ברור וסיבתי שמצביע על כך שרב כלשהו הורה ליגאל עמיר לבצע את הרצח, התנועה מדברת כאן על קשר סביבתי, תרבותי ועקיף שמודגש ומובלט כאילו שאינו משתמע לשתי פנים והוא ממשיך ועולה על קדמת הבמה מדי שנה, בכל שנה, במשך למעלה משני עשורים, כאילו ולא קרה דבר מאז הרצח, כאילו והמציאות קפאה מאז ליל הרצח, כאילו שבוגרי התנועה אינם מכירים כלל את תגובת הציבור הדתי לאומי לרצח וכאילו שאין קונצנזוס כמעט מקיר לקיר בציבור הדתי לאומי שרצח רבין היה מעשה פסול המהווה עבירה הלכתית חמורה על הדיבר ‘לא תרצח’ (על כך שרצח זה אסור כמעט אין על כך עוררין ברוב המוחץ והשפוי של הציבור הדתי לאומי, מה שכן יש ושאינו סותר או צריך לסתור את הגינוי לרצח, זו בכלל הכחשה שבכלל בוצע רצח שכזה, שזו הכחשה, שיש לה ידיים ורגליים לא פחות מאשר הטענה משמאל שיש קשר תרבותי סביב ‘דין רודף’ לרצח).

“לאחר הרצח, עם קריאות האחדות שנשמעו בארץ, נשתרשה הדעה כי אין לשלוח אצבע מאשימה לאיש מלבד הרוצח, כי אין להאשים ציבור שלם במדינה. מתוך השקפה זו הלכו ונשכחו עם השנים קולות ותמונות ההסתה והאלימות שקדמו לרצח. ניתן אפילו לומר כי מראות אלו הושכחו. תמונת יצחק רבין במדי אס.אס. אולי עוד זכורה ומוזכרת , אך רק לגינוי נקודתי , ללא התייחסות לשורשים ממנה היא צמחה.”

כשמחברי החוברת טוענים ש’מראות אלו הושכחו’, הם מודים על כך שעיצוב זכרון הרצח משמש ככלי פוליטי, לניגוח בין מחנה הימין והשמאל, מחברי החוברת רוצים להזכיר, ולא לשכוח, להאבק באותן האסטרטגיות שהם עצמם מגנים באותם הכלים ממש. במקום לחפש את המשותף, את קירוב הלבבות, ולקרב את השלום האמיתי, לא עם אויבינו המבקשים להשמידנו, אלא עם אחינו, דם מדמנו, מחברי החוברת רוצים תהום פעורה, חידוד ההבדלים האידיאולוגיים, להמשיך לסמן ולרדוף את אותם ‘אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי לאומי’ ללא ליאות.

עולה הרושם שמחברי החוברת החינוכית רוצים בכל מאודם לחשוף את האמת, להתייחס ‘לשורשים ממנה צמחה’ תמונת האס.אס של רבין, אירונית היא העובדה שועדת שמגר הודתה בפה מלא שתמונת רבין במדי אס.אס הפכה היא פרי יצירתם של שני קטינים, שהועברה לצלם הטלויזיה ופורסמה בציבור על ידי אבישי רביב¹, שעשה זאת בכוונת מכוון. בנוסף לכך, הדוח הסודי של ועדת שמגר על הפעלתו של אבישי רביב, שהיה בקשר הדוק עם יגאל עמיר ואף לפי מסקנות הועדה חיזק את פרשנותו של יגאל עמיר שעל רבין חל ‘דין רודף’, חושף תמונת מציאות מורכבת הרבה יותר.

בחלוף השנים, כאשר מתפרסמות עוד ועוד עדויות ששופכות אור ברור על הקשר של השב“כ לבין ארגוני ימין קיצוני, פעולות אלימות כנגד ערבים ובמסגרת הפגנות, יצירה והפצה של חומרי הסתה ארסיים ואף קשרים הדוקים בין אבישי רביב לבין יגאל עמיר, (שעתר לבג“צ על מנת למנוע את הפללתו של אבישי רביב כנגד עתירה שהגישה גאולה עמיר, אמו של יגאל). כאשר הציבור הלאומי דתי מכה חטא על פשע, מגנה את הרצח ומבקש לפעול למען איחוד לבבות בתוך העם היהודי, תנועת הנוער העובד והלומד, או נכון יותר, קומץ מקבלי ההחלטות בתנועת דרור ישראל, מחליט להתעלם לגמרי מכל ההתפתחויות של פרשת רצח רבין וממשיך להצביע לחניכיו, כאילו והזמן קפא לנצח, על אותה תופעה, מכוערת ככל שתהיה, בהיסטוריה הפוליטית.

הביטו בדפים המובאים כנספחים בסוף הפעולה, בין הנספחים שאכן מהווים הסתה למעלה מכל ספק, משובצים חומרים רבים שמידת ההסתה שבהם עומדת בספק רב, בעמוד 5 מצורפת גלויה הקוראת לסירוב פקודה המוגדרת, בצדק או שלא בצדק, כ“בלתי חוקית בעליל” לפינוי ישובים יהודיים. האם מסר זה מהווה הסתה? האם יש להוציאו מחוץ לשיח הדמוקרטי? האם נשמעו טענות דומות אי פעם מצד התנועה לאור קמפיינים בשמאל הקוראים לסירוב שירות מטעמי מצפון שיש לראות קריאות אלו כהסתה חמורה?

הנקודה היא שאם מגדירים את כל החומרים שצורפו לפעולה זו כהסתה, אז באותה הנשימה, ובשם הצדק והשיוויון, צריך באותו האופן להוציא מגבולות השיח מסה עצומה של ספרות, שירה, תיאטרון וקולנוע שכולם קוראים תיגר על הממשלה, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.  האם כל הדוגמאות הללו הן קריאות להסתה ורצח? ברור שלא. אם כך, מדוע מחברי החוברת בחרו לכלול דווקא את הכרוזים הללו במסגרת מה שהם מגדירים כהסתה אלימה ופרועה לרצח? מכיוון שהם מבקשים יותר מאשר לסמן את ההסתה, לסמן את הקול והמחנה הפוליטי שאיתו הם לא מסכימים ולבצע לו דמוניזציה ואילגיטימיזציה, כבר מגיל קטן מאוד (גיל 14), ומנסים במסגרת פעולה שכותרתה היא ‘להכיר את ההסתה שקדמה לרצח’ לסמן גבולות גזרה רחבים הרבה יותר, מבלי שיש לבני הנוער כלים ביקורתיים, לא למדריכים ולא לחניכים, להתמודד בכלל עם המסרים הללו.

בנקודה זו עולות מספר שאלות שראוי שכל הורה ישאל עצמו –

• מדוע שלא תבטא תנועה החורטת על דגלה את ערך השלום, שכדאי מאוד שיהווה ערך גם בתוך עם ישראל, גם מסר של פיוס חברתי ותדבר על החשיבות של איחוד לבבות בעם ישראל? מדוע שלא ישולבו בפעולה גם גזרי עיתונים, המראים את קינתו וגינויו של הציבור הדתי לאומי אחרי הרצח?

• אם כבר מדברים על הסתה, מדוע שלא תציג התנועה דוגמאות להסתה משני צידי המפה הפוליטית?

• מדוע שלא תאפשר, תנועה החורטת על דגלה על ערך הטלת הספק, לחניכיה להחשף למידע שהציבור הרחב כבר מכיר, ללא קשר לעמדה פוליטית, בין השב“כ לבין אבישי רביב, הימין הקיצוני והמיליטנטי, ויגאל עמיר? קשר שועדת שמגר הודתה בו בפה מלא.

• מדוע שלא תתמקד התנועה, בייחוד כשהיא נוגעת בנפשם העדינה של בני הנוער, שנטייתם הטבעית לגיבוש תפיסת עולם דיכוטומית היא גם ככה תופעה ידועה, בהקניית כלים של לימוד ההיסטוריה, מחקר וחשיבה ביקורתית? מניין הדחף למהר ולסכם ולקבוע מסקנות חד משמעיות עבור בני הנוער? האם אין מעשה חינוכי זה, בהתחשב בנטייה הטבעית של בני הנוער לתפיסת מציאות דיכוטומית בשילוב עם חוסר היכרותם ההיסטורית, גובל במידה מסוימת של ציניות וניצול של תמימותם של בני הנוער? האם ייתכן למישהו בתנועה נוח שתפיסת העולם של חניכיהם היא דיכוטומית? 

• האם אין בכך מידה מסוימת של ציניות וניצול, ליטול נושא שרגישותו כה רבה כמו רצח רבין, שאין עוררין על שיא השפל המוסרי של מעשה הרצח, ולגייס אותו לטובת הבניית תפיסת עולם פוליטית אצל בני הנוער? לעמיד את דרכו של רבין ותהליך אוסלו, עם כל הבעייתיות שלו ממרחק שני עשורים ויותר, כ“דרך השלום” ולהעמיד מנגד את כל המתנגדים, כחבורת המסיתים שבראשם הרבנים? האם לא הייתם מעדיפים, ללא קשר לדעתכם הפוליטית, שילדכם ידע לבחון את התהליכים ההיסטוריים והפוליטיים מנקודת מבט ביקורתית יותר לפני שהוא מגבש את עמדתו בנושא?

• מה ניתן ללמוד מהפדגוגיה התנועתית על התנועה עצמה? האם כך בוחרת תנועה שחרטה על דגלה את ערך הדמוקרטיה והטלת הספק לחנך את הבני הנוער? האם מישהו כאן התבלבל בין ערכים לבין דעות, בין צדק לבין מי צודק, בין אמירה חינוכית לבין אינדוקרינציה? והאם בכלל הבלבול הזה הוא בלבול הוא שמא הוא תפיסת עולם ברורה ומכוונת?

  לפני שאסיים, מספר הערות לשם הגינות הדיון –

• אני באופן אישי, לאחר שחקרתי את הנושא עבור ושוב בעיון, אין לי שמץ של מושג האם תיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין הן נכונות או לא, מכיוון שיגאל עמיר אחז באקדח, לחץ על ההדק, תועד, נשפט והורשע, הוא ראוי לכל קלון עד שתוכח חופותו, שהוא תלויה בספק רב, אך אני חושב שחובה עלינו לשאול ולהגיע לחקר האמת. מדובר בנושא עצום הן בחשיבותו והן בהיקפו, אולם לא זה נושא הדיון בחיבור הזה, לעניות דעתי לא ייתכן שתנועה המבקשת את האמת לא תציין ולו בדל אחד מתוך ספרות עצומה ועדויות שהצטברו עם השנים בנושא הזה, לרבות ועדת שמגר.

• אין כאן בכלל ויכוח, ולא צריך להיות ויכוח, שרצח, כל רצח, קל וחומר של ראש ממשלה הוא עבירה חמורה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דמוקרטית. בנוסף – אין ולא צריך להיות כאן ויכוח פוליטי בין ימין ושמאל, הסתה היא הסתה, היא פסולה וצריך להוקיע אותה, כשרואים הסתה אני חושב שיש בה טעם נפגם שהוא בולט לעין, ורק עין צבועה מסוגלת לטייח זאת, הן מימין והן משמאל. רק נדרשת כאן מידה של ביקורת עצמית, הגינות ורצון להראות לבני הנוער תמונה שלמה ומורכבת יותר של המציאות.

• ראוי לציין לטובה את שיתוף הפעולה שהנוער העובד והלומד מקיימים במסגרת ימי הזיכרון לרבין עם תנועות נוער אחרות ובהם גם ‘בני עקיבא’ ו’עזרא’, אני חושב שמדובר בהתפתחות ראויה וחשובה בכיוון נכון ובמידה מסוימת עצם המעשה הזה עוזר במקצת למתן את הביקורת שנכתבה כאן.

• הטענה של התונעה שאכן הייתה הסתה, היא איננה לדעתי עיוות או שקר, הבעיה נעוצה בהוצאת הדברים מההקשר ההיסטורי שלהם ובמסירת זווית מאוד מצומצמת של הסיפור השלם לבני הנוער.