מלחמת האזרחים בסוריה


בשבועיים האחרונים העיר חאלב שבסוריה נתונה תחת מתקפה אווירית חסרת תקדים. 55 אזרחים נהרגו בתוך בית החולים אלקודס הנמצאת באיזור תחת שליטת המורדים, ולפחות 28 אזרחים נהרגו במחנה הפליטים קמונה השוכן בעיירה בצפון מחוז אידליב. בכל יום מופצים יעדים אזרחיים רבים, הן על ידי צבאו של אסד והן על ידי כוחות המורדים. מאז קריסתה של הפסקת האש ויוזמת הקפאת פעולות האיבה ההדדיתשהוביל גון קרי הדרדר המאבק והסלים באופן משמעותי. לפי הערכות שונות מדובר עד כה בלמעלה מ250 הרוגים רק בסביבות העיר חאלב בעשרת הימים האחרונים. מיום ראשית המהומות בסוריה בעיירה דרעה ב מרץ 2011 ועד היום איבדו את חייהם בסוריה לבדה 470 אלף בני אדם1 בנוסף לכך המלחמה הובילה לזרם בלתי פוסק של פליטים שמונה עד כה כשמונה מיליון שמובילים תהליכי שינוי גיאופוליטיים כבדי משקל בארצות אירופה, ירדן, טורקיה ועוד. כדי להמחיש את עומק השבר המתמשך והולך, אוכלוסיתה של סוריה לפני המלחמה מנתה 24.5 מיליון בני אדם ואילו היום חיים בסוריה רק 17 מיליון שמתוכם 13.5 הנמצאים במצוקה הומניטרית לפי האום,2 ולפי שעה הסוף איננו נראה באופק.

העיר חאלב, שאוכלוסיתה הצטמקה במהלך המלחמה מ-6 מיליון בני אדם ל-4. מחלוקת היום בין אזורי שליטה בחסות המורדים ואיזורי שליטה בחסות הצבא הסורי. הקרב האכזרי בחאלב, אחת הערים העתיקות ביותר בעולם והשלישית בגודלה בתקופת האימפריה העותמאנית אחרי קונסטנטינופל וקהיר הוגדר על ידי פרשנים רבים כאם כל הקרבותמכיוון שהשליטה בחאלב פירושה לגיטימציה שלטונית רחבה, בעיניים אסלאמיות מי שאלוהים החליט שחאלב תהיה בידיו, הוא השליט הראוי. כך ובדומה לירושלים אצלנו, המלחמה במזרח התיכון היא במידה רבה מלחמה על סמלים. כדי להיטיב להבין איך יתכן שמחאת אזרחים ספורדית שהתרחשה גם אצלנו אי שם בקיץ 2011 והסתיימה בשני חכים צעירים (מדי) בכנסת ודוח אחד, הובילה בסוריה למשבר פוליטי, מדיני, כלכלי והומניטרי שלא רואים את סופו באופק, נקח הפסקה לרגע מהאקטואליה המדממת ונחזור לתקופתה היציבהשל סוריה“, בימים שבהם הייתה וילאיה (מחוז) בתוך האימפריה העותמאנית. הנה עדות מסוריה העותמאנית של 1870:

הם שונאים אלה את אלה. הסוניים מחרימים את השיעים, ויחד הם שונאים את הדרוזים. כולם בזים לנוציירים (עלאווים), המארונים אינם אוהבים את איש, זולת עצמם – והם שנואים על כולם. היוונים האורתודוכסים חושבים את היוונים הקתולים ואת הנוצרים הלטינים לטמאים, וכולם מבזים את היהודים3

כפי שעולה בבירור מהעדות שלפנינו, בין השבטים והדתות השונות לאורך ההיסטוריה לא שררו בדיוק יחסי אהבה והרמוניה. הפלגים השונים של השיעה – האיסמאעילים, העלאווים והדרוזים (השניים האחרונים פרשו ברבות השנים מהשיעה) נרדפו ונשחטו במרחב העיראקיסורי על ידי חסידי הסונה ולבסוף תקעו יתד באיזורים הרריים בצפון סוריה ובהרי הלבנון. ב-1920 בימי המנדט הצרפתי סוריה היתה מחולקת לשש מדינות נפרדות: דמשק, לבנון, חאלב, מדינה עלאווית, אלכסנדרטה (בשטחה של טורקיה היום), וגבל אדרוז. עושה רושם שההפרדה תרמה לשקט יחסי והביאה לשיפור ניכר ברמת החיים באותם הימים.

לקראת סיומו של המנדט חוששים העלאווים שמא יצרפו אותם למדינה אחת תחת חסות הרוב הסוני, נכבדים עלאווים כותבים מכתב מחאה לצרפת ובו מטילים ספק בהבטחות לכינון פרלמנט לאומי שיעניק להם שיוויון זכויות בסוריה העתידה לקום, הסיפור הסורי לאומי הוא לדידם מראית עין, וכך הם כותבים רוח של שנאה וקנאות ממלאת את לבותיהם של המוסלמים הערבים נגד כל מה שאינו מוסלמי [..] אנו מצהירים לפניך, שהבריתות הן חסרות ערך אשר למנטליות האסלאמית בסוריה. כבר נוכחנו בכך בעבר בהסכם האנגליעיראקי, שלא מנע מהעיראקים לטבוח באשורים וביזידים4. בעדות מאלפת זו אנו נחשפים לרגשות הטינה העמוקה של העלאווים אל הסונים, מעניין שאחד מהחתומים על המכתב הנל איננו אלא איכר בשם סולימאן אלאסד, אביו של חאפז, ולמרבה האירוניה ההיסטורית כשבנו יתפוס את הגה השלטון הוא גדיל להשתמש בדוקטרינה הסוריתלאומית על מנת לנסות ולאחד את השורות, ישיג לעצמו פסק הלכה שמכיר את הדת העלאווית כחלק מהאסלאם, ויתפלל בציבור כדרך שעושים הסונים.

ההפיכה הצבאית השניה בסוריה ב-66 לא היתה דומה לראשונה, בהפיכה הזו גורשו מישל עפלק וסאלח אדין אל ביטאר, האידיאולוגים והמיסדים של הבעתהרעיוני ועמם גם שאר המיעוטים משורות ההנהגה שאינם עלאווים. “הכשרת לבבות העםשל אסד האב בתוך מדינה שרואה עצמה ככתר האסלאם הסוני ההיסטורי, ש-73% ממנה הם סונים נעשתה בידי אמן רודן בכמה ערוצים – האחד, הוא הנהגת העולם הערבי בארסיות מרובה נגד השטן הציוניובעד המאבק הלאומי הפלסטיני, בכך אסד הורג שני ציפורים במכה – האחד הוא חיזוק הפאןערביות ועמה הסולידריות הסוציאליסטית הערבית כנגד הכובשים הזרים והסטת תשומת הלב הלאומית מבעיות הפנים, והשני הוא חיזוק אשליית הלאומיות הסורית יחד עם אשליית הלאומיות הפלסטינית כדי לטשטש את הטינה הפנימית בין העדות הסוריות השונות. אך מפעלו של אסד לא היה זוכה להאריך ימים ללא מנגנון עריצות משומן ומשוכלל שכולל את פיתוח מדינת המשטרה החשאית המתקדמת ביותר במזרח התיכון שבה בן הלשין על משפחתו, אישה הסגירה את סודות בעלה, המונים ישבו בבתי הסוהר הצבאיים, ובכל המדינה שלט הפחד מטרור השלטון, מהערים הראשיות ועד הכפרים הנידחים ביותר5.

הטראומה ההיסטורית הגדולה ביותר בסוריה עד המלחמה הנוכחית היא ללא ספק הטבח שביצע המשטר בחמאה בפברואר 1982, לאחר שנתן יד חופשית לאחיו רפעת ראש מנגנוני הביטחון במדינה בצעד של סאדיזם משולח רסן להרוג כ-625 אסירים בכלא בתדמור, שלח את צבאו לטבוח בתושבי העיר חמאה אחרי שאלו מרדו במשטר בהנהגת האחים המוסלמים, אמדן ההרוגים בטבח נע בין 10-40 אלף. לאחר הטבח החלו להעלם בהדרגה המאפיינים האידיאולוגיים של השלטון כמפלגת הבעתעל חשבון פולחן אישיותו של אסד, כיאה לרודנות מתוקנת ומודרנית במזרח התיכון.

כדי להבין את עוצמת האכזריות האפשרית והאחיזה העקשנית בקרני השור בשלטון של משפחת אסד צריך להבין תחילה את הדואליות של התסביך העלאווי. התיאולוגיה העלאווית מבוססת בין היתר על יסודות ניואפלטוניים ושיעים ולכן היא משלבת בין תורת האצילות פלוטינוס לבין המשיחיות של שושלת עלי (המהדי), מכיוון שהמשיח העתידי אמור להיוולד בקרב בני הדת העלאווית שהם לשיטתם צאצאיו של עלי הטהורים, הם מחזיקים בתפקיד מהותי לאסלאם, וזהו מקור הנביעה של רגשות הגדולה העצמיתלאומית, ומאידך הזיכרון ההיסטורי במזרח התיכון הוא מפותח מאוד, והעלאווים זוכרים היטב את מאות השנים של הרדיפות ההיסטוריות, וזהו מקור הנביעה של רגשות הנרדפות. זהו המקור למאויים פנימיים שתכליתם לבטא את תחושת היעוד והגדולה מחד ולפצות על הרדיפה בשלטון רודני מאידך. ולכן מרגע שהגיעה שעת הכושר לאחוז בהגה השלטון לידיו של הקצין חאפז הצעיר, זהו גלגל שאין להשיבו לאחור, ירידת העלאווים מהשלטון פירושה יהיה נקמה אכזרית בעלאווים ובשאר בני בריתם, וככל שהשלטון מפעיל יותר אלימות כדי לשרוד – כך הוא מגביר את מעגל הטינה בין העדות שהיה טעון מלכתחילה.

לאחר הטבח בחמאה ועד מרץ 2011 שרר בסוריה שקט יחסי, בשאר אל אסד, רופא העיניים ואיש המחשבים שרכש השכלה אירופית בלונדון ומדבר אנגלית וצרפתית שוטפת השרה תחושה במערב שתקופה של מתינות ודיאלוג החלה, השיחות הקדחתניות שהתנהלו בישראל לגבי הערוץ הסוריממחישות את עומק האבסורד והעיוורון שפשה בקרב פוליטיקאים בכירים בגיבוי אליטה “ביטחוניסטיתשל מומחיםבעלי שם, דר אלי פודה, מזרחן בעל שם באקדמיה הישראלית כותב מעל דפי הארץ בדצמבר 2009 ומעריך במקצועיות יתרה שהזירה הסורית בשלה יותר לפתרון הסכסוך, הזירה הפנימית בסוריה אינה שסועה כמו הפלסטינית, יש לכאורה עם מי לדברומטיל את האשמה לכשלון הערוץ הסורי בממשלת ישראל, הנכונות לויתורים של אהוד ברק בשנת 2000 שהציע לאסד סהכ 105% אחוזים מהשטח שנכבש בששת הימים לא הייתה מספק אמיצה שכן “[הישראלים] אינם מוכנים להידרש למחיר ששלום כזה יגבה6.

שנת 2011 הייתה שנת קו פרשת המים במזרח התיכון. מחאות האביב הערבי פרצו במרץ 2011 בדרעא, המחאה החלה דווקא מהעיירה הכפרית דרעא השוכנת סמוך לגבול הדרומי של סוריה עם ירדן, המרחב הכפרי, שהיה מעוז העלאווים והמיעוטים הוא למרבה האירוניה היה הראשון שבו הצטופפו נערים ברחובות ודיקלמו את שירי המחאה שאותם ראו ביוטיוב בתימן, בחריין, מצרים ותוניסיה. תמונות של מפגינים עם כפתורי חולצותיהם פתוחים צועדים עם פרחים וצועקים בדרכי שלוםהופצו העולם, בעיניים אמריקניות היתה זה התחלה של מהפכת סטודנטים אמיצה לעיגון זכויות אדם ודמוקרטיה, בעיניי המשטר הסורי זו הייתה הכרזת מלחמה וזרנוקי המים שבהם שבהם השתמש הצבא הסורי לפיזור ההפגנות התחלפו מהר מאוד בירי חי באזרחים. מצבת ההרוגים עלתה לכדי מאות בתוך שבועות ספורים ועמה גם פצעי הטראומה של הטבח בחמאה נפתח מחדש והדהד בכל הארץ. הזעם הסורי החל להתפשט במדינה כאש בשדה קוצים, אחרי דרעא הצטרפו למרד בניאס, לטקיה, אידליב וטרטוס, הנואמים של בשאר על רפורמות הכרחיות להבראת המשקהתחלפו בהסברים דחוקים בכך שבפשטה מחלה בסוריה, מחלה שבשאר הרופא נקרא לרפא בכל מחיר“.

המורדים מקימים את צבא סוריה החופשיתובנובמבר 2012 מקימים את הקואליציה הלאומית הסורית” (Syrian National Coalition) שהחלה לתפקד כגוף סמיפרלמנטרי במקום הממשל המכהן, תחילה הם פועלים מאיסטנבול ולאחר מכן עוברים לשטחים שנכבשו במחוז אידליב שבצפון סוריה וזוכים להכרה בינלאומית רחבה מקיר אל קיר של ארהב, מרבית ממדינות אירופה ורוב מדינות הליגה הערבית, קואליציה של סה”כ 59 מדינות בהובלת ארהב. טורקיה, ערב הסעודית, קטאר וארהב מספקות סיוע מסיבי לצבא סוריה החופשי באימונים, אספקת נשק וכספים. בדצמבר 2012 נפגשים כמה מאות נציגים מצבא סוריה החופשית ובוחרים לעצמם מפקדה צבאית של 30 גנרלים בראשות סלים אידריס, בדיעבד מתברר ששני שלישים מתוך האישיים הינם אנשים המזוהים תנועת האחים המוסלמים בסוריה.

בשנתיים הראשונות לראשית המרד עולה הרושם שידם של המורדים מבית צבא סוריה החופשית הינה על העליונה, אך במהלך 2013 עדויות מהשטח הולכות ומצטברות על שורה מסיבית של עריקות לארגון הסלפי החזית האסלאמית, ולאחר מכן גם אל הארגון חזית אל נוסרההידוע גם בשמו גבאהת אל נוסרה‘, ככל שהלחימה מתמשכת הזהות של המורדים הולכת ונעשית פחות ופחות ברורה כשמספר המיליציות הסלפיות שנוכח בשטח הולך וגובר כפטריות אחרי הגשם.

ככך שהלחימה בסוריה הלכה והתמשכה היא הסירה את השכבות העליונות של פני השטח המאופיין כמרי לאומיאזרחי ומעלה קונוטציות של לידת ההומניזם האירופי בצרפת ב-1799 וחושפת את השכבות הארכיאולוגיות של ההיסטוריה והמאבק האמיתי במזרח התיכון. סכסוך כיתתי ואכזרי עתיק יומין בין שבט לשבט, בין סונים לשיעים, בין מיעוטים לסונים ושיעים ושל כולם יחד נגד הכיבוש הצלבניהאמריקנייהודי המושחת, שזהו לעניות דעתי סילוף גס ששואב ממיטב המסורת האירופית אנטישמית ואינו מסמן אלא את אוזלת ידו של העולם הערבי להתמודד עם הקיפאון התרבותי שאליו נקלע באלף השנים האחרונות בקירוב. המאבק שוב איננו על כינון מדינת לאום דמוקרטית אלא מאבק קוסמופוליטי בתוך העולם הערבי על הבכורה והשלטון על נכסים טריטוריאלים ורוחניים של האסלאם – על דמשק כמקום משכנה של האימפריה האומיית, על כבודו של חוסיין הקדוש השיעי שראשו הכרות הובל לארמונו של השליט בדמשק לאחר טבח השיעים כרבלאא בשנת 680. ככל שהאנרכיה בשטח השתוללה יותר כך גם גברה התשוקה בקרב הסלפיסטים לכונן חליפות אסלאמית בארץ שאם הגדולה וההיסטורית, זו גם הסיבה שרבות מהמיליציות השיעיות זנחו את ההמשגה המערבית לאומית סוריהורואות עצמם כגדודי גיאהד שתפקידם טיהורושיחרורארץ שאם מהטומאהשהעלווים הפיצו בה.

סיבובו המשונה של הגלגל ההיסטורי נראה תמוה מאוד לעיניים מערביות. תנועת המלקחיים הצבאיתפוליטית של ארהב במערב שאם (התמיכה במורדים החילוניים בסוריה) ומזרחה (הנסיגה של צבא ארהב מעיראק בדצמבר 2011 מעיראק – לאחר שכבר פרצו המהומות בסוריה) הולידה בתורה תנועת התנגדות סלפית קיצונית שהיא צאצא ישיר של אלקאעידה שהופיע לראשונה על במת ההיסטוריה באפניסטאן ככח התנגדות לכיבוש הקומוניסטי במימון ואימון אמריקני, [האמריקנים ביקשו לשתול זרעי אפונה, ועתה משתהים לנוכח שדה פרא של קטל מתפשט.]

בראשית אפריל 2003 פלשו טנקים אמריקנים אל לבה של בגדד, בכיכר תחריר התאספו המוני אזרחים וחיילים אמריקנים סביב פסלו המונומנטלי של סדאם חוסיין, כרכו חבל סביב פסלו של סדאם, השליכו עליו אבלים, טיפסו עליו עם סולמות וניפצו אותו עם פטישים. סמל שלטון הבעתנופץ לרסיסים, והדיקטטור חסר המעצורים שהחזיק את שד העדתי דתי עמוק בבקבוק במשך 25 שנים נתפס, נכלא, הושפל, נשפט ונידון לתליה בדצמבר 2006. הנוכחות האמריקנית בעיראק נמשכה עד דצמבר 2011, ומועד העזיבה היה ידוע מראש, ההודעה הייתה רגע ההפעלה. המזרח התיכון לא משאיר מקום ולו לסדק קטן של ריק. בור שאין בו מים, “מה תלמוד לומר אין בו מים‘”, מפרש רשי, “אבל נחשים ועקרבים יש בו“. הנחשים והעקרבים גויסו ואומנו על ידי מוסא אזרקאווי, פליט פלסטיני ממוצא ירדני שכונה על ידי בן לאדן הנסיך של אלקאעידה בעיראק“. זרקאווי גייס לשורותיו קצינים לשעברים בכירים משורות הבעתשברחו בהמוניהם לסוריה מחשש לנקמה לאחר נפילתו של סדאם חוסיין והקימו אל אלקאעידה של עיראק“, מיליצה סונית סלפית שיזמה שורה של פעולות טרור נגד יעדים שיעים בעיראק. תאי הטרור הראשונים של אזרקאווי היו אנשי צבא בעלי ניסיון עשיר בהפעלת השירותים החשאיים של חוסיין. קציני הבעתחשו מושפלים ונרדפים לאחר תבוסת הרודן שלהם והם אימצו בשתי ידיהם את הסלפיות האסלאמית הקיצונית כמוצאי שלל רב על מנת לנקום בממשלה השיעיתאמריקנית ולקדם את חזון החליפות הסונית בכל ארץ שאם.

לאחר מלחמת חורמה שהנהיג הצבא האמריקני נגד תאי הטרור של אלקאעידה בעיראק, הצליחו האמריקנים לחסל את שני המהנהיגים הבכירים של הארגון, אבו איוב אלמסרי ואבו עומר אלבגדדי, חודש לאחר מכן, במאי 2010 מונה אבו בכר אל בגדדי להנהיג את אלקאעידה בעיראק, ששינתה את שמה למדינה האסלאמית בעיראק“. לאחר נסיגת ארהב מעיראק, החל המאזן להטות לטובת אלקאעידה. בשנתיים הבאות אלבדדדי התגלה כגנרל צבאי מוכשר ואכזר והוביל שורה של כיבושים של מעוזים שיעים שאוישו על ידי חיילים אמריקנים ושורה של פיגועי תופת במרכזי אוכלוסיה שיעית ומקדשים שיעים. הטקטיקה של בגדדי הייתה ליצא את השמועה על האכזרויות חסרת הפשרות של חייליו וכך להביא לידי בהלה ונטישה המונית של כפרים שאכן התרחשה. חייליו של אלבגדדי ביצעו טבח המוני באלפי יזידים בסינגר באיזורים ההררים של מחוז נינוה בצפון מערב עיראק, המשיכו להתפשט דרומה במהירות עצומה וכבשו את מחוז ענבר, את הערים מוסול ופאלוגה, ומחקו בין לילה כליל את הגבול בין עיראק לסוריה. חמישה חודשים לאחר פרוץ המרד בסוריה אלבגדדי שלח מיליציות חמושות לתוך שטחי סוריה בהובלתו של אבו מוחמד אלגולני שהתארגנו תחת השם גבאהת נוסרה לאל אלשאם” הידועה גם בשם חזית אל נוסרהאו גבאהת אל נוסרה”. במשך הזמן התגלעו מחלוקות לאחר שהמנהיג העליון של אלקאעידה איימן אלזוואהירי דרש מאלבגדדי למקד את פעילותו בעיראק לאחר שזה האחרון השתלט על שטחים נרחבים במזרח סוריה ולאפשר לחזית אלנוסרה לפעול בסוריה.

אלבגדדי סירב למרותו של אלזוואהירי והודיע על פרישת ארגון המדינה האסלאמית של עיראק מאלקאעידה. אלקאעידה בראשותו של אלבגדדי מתאפיין בדרך קיצונית ואלימה הרבה יותר מזו של אלקאעידה וחזית אלנוסרה ואינו בוחל באף אמצעי כדי לבסס את שלטון החאליפות המיוחל. המניה של אלבגדדי מטפסת עם הצלחותיו במסעות הכיבוש ברחבי סוריה ועיראק וב-29 ביוני אלבגדדי מכריז על עצמו כחאליף החוקי של האסלאם הסוני, יורשו של הנביא, “אמין אלמואמינין”, ההכרזה זוכה לקיטונות של בוז בממסד הסוני אך משווה לארגון כח משיכה עצום ואלפי צעירים מוסלמים מרחבי העולם מגיעים להצטרף לשורות הארגון.

המרוויחים הגדולים מהמלחה עד כה הם הכורדים וטורקיה של ארדואן שמינפה את דמי המלחמה בציניות וכישרון רב להון כלכלי עצום. חבל כורדיסטאן המשתרע על פני צפון מערב איראן, צפון עיראק, שטח עצום בדרום מזרח טורקיה וחלק מהפינה הצפון מזרחית של סוריה מונה סהכ כ-20 מיליון כורדים (בקירוב), אם ב-1999 הטורקים חשבו שנפטרו מהבעיה הכורדית לגמרי אחרי מיגור קיני הטרור האחרונים של המחתרת הכורדים, הרי שלאחר ההישגים המרשימים של הכרודים בעיראק וסוריה יחדיו התודעה הלאומית הכורדית מעולם לא קיבלה זריקה מוראלית גדולה יותר וראשם של 15 מיליון הכורדים בטורקיה אינו מושפל עוד. מ-2012 נרשמה התעוררות בפעילות הטרור של ה-P.K.K בטורקיה וממשל אנקרה כבר הביא לידי עקירתם של יותר מ300 אזרחים כורדיים מכפריהם אל מרכזי הערים המעורבות ופועל בנחישות בשורה של פעולות צבאיות הכוללות הפגזות רבות מן האוויר על ריכוזי אוכלוסיה. אך ללא ספק העתיד בגזרה זו טומן בחובו התנגשויות רבות בין טורקיה שמנייתה מטפסת גם בעקבות היכולת שלה לתת מענה למשבר הפליטים באירופה לבין הכורדים שבשטחה שכוחם נמצא בעליה מתמדת.

טורקיה הפכה למעצמה כלכלית במידה רבה בעקבות הנפט שקנתה בזול ומכרה לאירופה מכורדיסטאן העיראקית, מאיראן (בהתעלם מהסנקציות הכלכליות ובהבלגתה של ארהב) ובהמשך התעשרה בעקבות מכירות של חביות נפט שנשדדו על ידי ארגון המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק. טורקיה, על אף שהיא חברה בברית נאטו עם ארהב, עושה כברצונה עם הכורדים בשטחה ואף לפי עדויות של לוחמי דאעש שנפלו בשבי, היא בת ברית פעילה של דאעש, ולו כדי שיעשו עבורה את העבודה ויחסלו את הבעיה הכורדית העומדת לפתחה. כך למשל באוגוסט 2014 שוחרר צוות השגרירות הטורקית במוסול ללא כל פגע על ידי אנשי המדינה האסלאמית. השחרור אישר את מה שהיה כבר ידוע – הטורקים הם בעלי ברית של המדינה האסלאמית ורואים בה זרוע בהוצאה לפועל של המדיניות הטורקית: איגום משאבי האנרגיה של המזרח התיכון לטורקיה במחיר נמוך ושיווקם לאירופה במחירי השוק.” 7

עד כה אנו מונים ארבעה סוכנים מדיניים של שינוי בתוך המלחמה הסוריתעיראקית שפועלים על גבם האזרחים הסורים והעיראקים הממולכדים בצבת האינטרסים המדינית – (א) הציר הסונימתון של סעודיה וארהב שמסונפים אליו צבא סוריה החופשי והקואליציה הלאומית הסורית (ב) הציר הסעודיסלפי של אלקאעידה אפגניסטאן שיוצאי חלציו הם ארגון המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה וחזית אלנוסרה. (ג) הממשל של משפחת אסד בדמשק ובני בריתו באיראן, משמרות המהפכה (שנוכחים אף הם בשטח), וכוחות החיזבאללה. (ד) הכורדים הסורים או רוגאבה” – כורדיסטאן המערבית שזוכה עתה לאוטונמיה משלה.

אך כמו כל סיפור טוב חסרה לנו כאן עוד מעצמת על לשעבר אחת, שמבקשת כעת לטאטא את האבק, לשמן את החלודה ולהחזיר עטרה ליושנה. ולאדימיר פוטין שביסס כוחו בהצלחה ברוסיה כמעצמה גוברת, מצא את שעת הכושר לטמון את ידו בצלחת כאשר אסד חצה את הקו האדוםשהגדיר אובמה (בלחץ דיפלומטי של ישראל) לגבי השימוש בנשק כימי על אזרחים בתקיפה בשכונת עוטה שבדמשק בגז סרין באוגוסט 2013. אובמה הכריז על מתקפה צבאית כללית על אסד אך התקפל כיומיים לפני לטובת פתרון מדיניבשל יוזמה של פוטין להביא להסכם. פוטין התגלה כשולף המהיר במזרח וזכה למעמד המתווך שיוביל בהדרגה למעמד פטרון על בשאר אל אסד. המתיחות בין ארהב לרוסיה עלתה מדרגה, והיו פרשנים שדיברו אף על תחילתה של המלחמה הקרה השניה. אך פוטין בחן את השטח וראה כי טוב, והרעב גדל.

בראשית פברואר 2016, לאחר תחינות והפצרות של אסד, רוסיה החלה להתערב באופן צבאי ופעיל לטובת הממשל בדמשק, ובאמתלה של סיוע למלחמה בטרורהחלה להפציץ בעיקר באיזורים בשליטת המורדים במחוז אידליב שבצפון, במובלעות המורדים באיזור חומס ובאיזור החורן בדרום סוריה (ניחשתם נכון, אף הוא שבשליטת המורדים), מפעם לעם שילמו מס שפתיים לתקשורת והטילו פצצות גם בתדמור ובשטחים אחרים בשליטת דאעש אך המגמה הייתה ברורה. המגפיים הרוסיים על הקרקע הסורית נסוגו כחודש וחצי לאחר מכן בשעה שפוטין מצהיר שהוא השלים את מטרותיו“, ככל הנראה הזיכרון האפניסטני היה טרי מדי מדי לשקוע בבוץ הסורי. אולם פוטין ממשיך לסייע לממשלו של אסד דרך תקיפות אוויריות, ובחודשים האחרונים הצבא הסורי הצליח להוביל שינוי מגמה והצליח לרשום לעצמו מספר הישגים מרשימים –

בפברואר רשם הצבא הסורי בשיתוף לוחמי חיזבאללה והפצצות רוסיות מהאוויר הישג בפריצת המצור של המורדים על העיירות השיעיות נובל ואלזאהרה וכן הצליח לגדוע את ציר האספקה שלהם מטורקיה. במרץ 2016 הודיעה הצבא הסורי שהצליח לכבוש מחדש את העיר העתיקה נמרוד שנכבשה ונחרבה על ידי דאעש בדרום מזרח סוריה.

יתכן מאוד שמימוש המטרותשל פוטין בנסיגתו מסוריה הוא הצלחה בשינוי מגמת המלחמה מקרב בלימה לקרב תקיפה לטובת הברית הסוריתאיראניתרוסית. ארהב בראשות קרי מנסה שוב בדרכה התמימה להוביל לסטטוס מדיני חדש על ידי הפעלת לחץ להפסקות אש. אך לא רק שהיוזמה האמריקנית מפגרת בעניין זה אחר היוזמה הרוסית, היא גם חסרת תוחלת משום שכל הצדדים המוערבים בלחימה מנסים להביא לידי הכרעה צבאית רגע לפניהפסקת אש שתכפה עליהם, וגם זו, לעניות דעתי, תהיה הודנהלשם הערכות מחדש, כפי שאנו רואים במחזורי ההתקפה והרגיעה של חמאס עזה מול ישראל. בתוך מה שאנו מכנים המורדיםישנם לא מעט כוחות סלפיים שאינם נשמעים לשום הסכם – גבאהת אל נוסרה, רוגובה (כורדיסאטן הסורית), אחאר אשאם וכמובן, דאעש.

לפי שעה, אין שום ערובה לכך שהקרב יוכרע לצד כזה או אחר, ניתן רק לסמן שינויי מגמה זמניים, השסעים העמוקים והטינה ההיסטורית שרוחשים הצדדים זה לזה רק החלו להפתח בקנה מידה של תהליכים היסטוריים. כל שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהבין כיצד הכאוס הולך ומכתיב מציאות ומשוגים חדשים לגמרי תחת זו של העולם הערבי הישן, הפאןערבי, לאומי, סוציאליסטי ופרומערבי.

1http://dayan.org/content/middle-east-crossroads-cease-fire-syria-calculated-russian-move

2http://www.bbc.co.uk/news/resources/idt-841ebc3a-1be9-493b-8800-2c04890e8fc9

3Isabel Burton, The inner life of Syria, London, 1875, p.105-106. מובא בספרו של משה מעוז, אסד הספינקס של דמשק, עמ‘ 13.

4פואד עגמי, המרד בסוריה, עמ‘ 38

5שם, עמ‘ 46

6http://www.haaretz.co.il/1.1293407

7צור שיזף, דאעש, עמ‘ 44

Previous המתקפה האמריקנית המשולבת כנגד דאע"ש בסוריה ועיראק
Next על ה"הצבעה השבטית" בדימונה, בבג"צ ובתקשורת