מלחמת האזרחים בסוריה

בשבועיים האחרונים העיר חאלב שבסוריה נתונה תחת מתקפה אווירית חסרת תקדים. 55 אזרחים נהרגו בתוך בית החולים אל–קודס הנמצאת באיזור תחת שליטת המורדים, ולפחות 28 אזרחים נהרגו במחנה הפליטים קמונה השוכן בעיירה בצפון מחוז אידליב. בכל יום מופצים יעדים אזרחיים רבים, הן על ידי צבאו של אסד והן על ידי כוחות המורדים. מאז קריסתה של הפסקת האש ויוזמת “הקפאת פעולות האיבה ההדדית” שהוביל ג‘ון קרי הדרדר המאבק והסלים באופן משמעותי. לפי הערכות שונות מדובר עד כה בלמעלה מ250 הרוגים רק בסביבות העיר חאלב בעשרת הימים האחרונים. מיום ראשית המהומות בסוריה בעיירה דרעה ב מרץ 2011 ועד היום איבדו את חייהם בסוריה לבדה 470 אלף בני אדם¹ בנוסף לכך המלחמה הובילה לזרם בלתי פוסק של פליטים שמונה עד כה כשמונה מיליון שמובילים תהליכי שינוי גיאו–פוליטיים כבדי משקל בארצות אירופה, ירדן, טורקיה ועוד. כדי להמחיש את עומק השבר המתמשך והולך, אוכלוסיתה של סוריה לפני המלחמה מנתה 24.5 מיליון בני אדם ואילו היום חיים בסוריה רק 17 מיליון שמתוכם 13.5 הנמצאים במצוקה הומניטרית לפי האו“ם,² ולפי שעה הסוף איננו נראה באופק.

העיר חאלב, שאוכלוסיתה הצטמקה במהלך המלחמה מ-6 מיליון בני אדם ל-4. מחלוקת היום בין אזורי שליטה בחסות המורדים ואיזורי שליטה בחסות הצבא הסורי. הקרב האכזרי בחאלב, אחת הערים העתיקות ביותר בעולם והשלישית בגודלה בתקופת האימפריה העות‘מאנית אחרי קונסטנטינופל וקהיר הוגדר על ידי פרשנים רבים כ“אם כל הקרבות” מכיוון שהשליטה בחאלב פירושה לגיטימציה שלטונית רחבה, בעיניים אסלאמיות מי שאלוהים החליט שחאלב תהיה בידיו, הוא השליט הראוי. כך ובדומה לירושלים אצלנו, המלחמה במזרח התיכון היא במידה רבה מלחמה על סמלים. כדי להיטיב להבין איך יתכן שמחאת אזרחים ספורדית שהתרחשה גם אצלנו אי שם בקיץ 2011 והסתיימה בשני ח“כים צעירים (מדי) בכנסת ודו“ח אחד, הובילה בסוריה למשבר פוליטי, מדיני, כלכלי והומניטרי שלא רואים את סופו באופק, נקח הפסקה לרגע מהאקטואליה המדממת ונחזור לתקופתה “היציבה” של “סוריה“, בימים שבהם הייתה וילאיה (מחוז) בתוך האימפריה העות‘מאנית. הנה עדות מסוריה העות‘מאנית של 1870:

“הם שונאים אלה את אלה. הסוניים מחרימים את השיעים, ויחד הם שונאים את הדרוזים. כולם בזים לנוציירים (עלאווים), המארונים אינם אוהבים את איש, זולת עצמם – והם שנואים על כולם. היוונים האורתודוכסים חושבים את היוונים הקתולים ואת הנוצרים הלטינים לטמאים, וכולם מבזים את היהודים“³

כפי שעולה בבירור מהעדות שלפנינו, בין השבטים והדתות השונות לאורך ההיסטוריה לא שררו בדיוק יחסי אהבה והרמוניה. הפלגים השונים של השיעה – האיסמאעילים, העלאווים והדרוזים (השניים האחרונים פרשו ברבות השנים מהשיעה) נרדפו ונשחטו במרחב העיראקי–סורי על ידי חסידי הסונה ולבסוף תקעו יתד באיזורים הרריים בצפון סוריה ובהרי הלבנון. ב-1920 בימי המנדט הצרפתי סוריה היתה מחולקת לשש מדינות נפרדות: דמשק, לבנון, חאלב, מדינה עלאווית, אלכסנדרטה (בשטחה של טורקיה היום), וג‘בל א–דרוז. עושה רושם שההפרדה תרמה לשקט יחסי והביאה לשיפור ניכר ברמת החיים באותם הימים.

לקראת סיומו של המנדט חוששים העלאווים שמא יצרפו אותם למדינה אחת תחת חסות הרוב הסוני, נכבדים עלאווים כותבים מכתב מחאה לצרפת ובו מטילים ספק בהבטחות לכינון פרלמנט לאומי שיעניק להם שיוויון זכויות בסוריה העתידה לקום, הסיפור הסורי לאומי הוא לדידם מראית עין, וכך הם כותבים “רוח של שנאה וקנאות ממלאת את לבותיהם של המוסלמים הערבים נגד כל מה שאינו מוסלמי [..] אנו מצהירים לפניך, שהבריתות הן חסרות ערך אשר למנטליות האסלאמית בסוריה. כבר נוכחנו בכך בעבר בהסכם האנגלי–עיראקי, שלא מנע מהעיראקים לטבוח באשורים וביזידים“⁴. בעדות מאלפת זו אנו נחשפים לרגשות הטינה העמוקה של העלאווים אל הסונים, מעניין שאחד מהחתומים על המכתב הנ“ל איננו אלא איכר בשם סולימאן אל–אסד, אביו של חאפז, ולמרבה האירוניה ההיסטורית כשבנו יתפוס את הגה השלטון הוא גדיל להשתמש בדוקטרינה הסורית–לאומית על מנת לנסות ולאחד את השורות, ישיג לעצמו פסק הלכה שמכיר את הדת העלאווית כחלק מהאסלאם, ויתפלל בציבור כדרך שעושים הסונים.

ההפיכה הצבאית השניה בסוריה ב-66 לא היתה דומה לראשונה, בהפיכה הזו גורשו מישל עפלק וסאלח א–דין אל ביטאר, האידיאולוגים והמיסדים של הבעת‘ הרעיוני ועמם גם שאר המיעוטים משורות ההנהגה שאינם עלאווים. “הכשרת לבבות העם” של אסד האב בתוך מדינה שרואה עצמה ככתר האסלאם הסוני ההיסטורי, ש-73% ממנה הם סונים נעשתה בידי אמן רודן בכמה ערוצים – האחד, הוא הנהגת העולם הערבי בארסיות מרובה נגד “השטן הציוני” ובעד המאבק הלאומי הפלסטיני, בכך אסד הורג שני ציפורים במכה – האחד הוא חיזוק הפאן–ערביות ועמה הסולידריות הסוציאליסטית הערבית כנגד הכובשים הזרים והסטת תשומת הלב הלאומית מבעיות הפנים, והשני הוא חיזוק אשליית הלאומיות הסורית יחד עם אשליית הלאומיות הפלסטינית כדי לטשטש את הטינה הפנימית בין העדות הסוריות השונות. אך מפעלו של אסד לא היה זוכה להאריך ימים ללא מנגנון עריצות משומן ומשוכלל שכולל את פיתוח מדינת המשטרה החשאית המתקדמת ביותר במזרח התיכון שבה בן הלשין על משפחתו, אישה הסגירה את סודות בעלה, המונים ישבו בבתי הסוהר הצבאיים, ובכל המדינה שלט הפחד מטרור השלטון, מהערים הראשיות ועד הכפרים הנידחים ביותר⁵.

הטראומה ההיסטורית הגדולה ביותר בסוריה עד המלחמה הנוכחית היא ללא ספק הטבח שביצע המשטר בחמאה בפברואר 1982, לאחר שנתן יד חופשית לאחיו רפעת ראש מנגנוני הביטחון במדינה בצעד של סאדיזם משולח רסן להרוג כ-625 אסירים בכלא בתדמור, שלח את צבאו לטבוח בתושבי העיר חמאה אחרי שאלו מרדו במשטר בהנהגת האחים המוסלמים, אמדן ההרוגים בטבח נע בין 10-40 אלף. לאחר הטבח החלו להעלם בהדרגה המאפיינים האידיאולוגיים של השלטון כמפלגת הבעת‘ על חשבון פולחן אישיותו של אסד, כיאה לרודנות מתוקנת ומודרנית במזרח התיכון.

כדי להבין את עוצמת האכזריות האפשרית והאחיזה העקשנית בקרני השור בשלטון של משפחת אסד צריך להבין תחילה את הדואליות של התסביך העלאווי. התיאולוגיה העלאווית מבוססת בין היתר על יסודות ניו–אפלטוניים ושיעים ולכן היא משלבת בין תורת האצילות פלוטינוס לבין המשיחיות של שושלת עלי (המהדי), מכיוון שהמשיח העתידי אמור להיוולד בקרב בני הדת העלאווית שהם לשיטתם צאצאיו של עלי הטהורים, הם מחזיקים בתפקיד מהותי לאסלאם, וזהו מקור הנביעה של רגשות הגדולה העצמית–לאומית, ומאידך הזיכרון ההיסטורי במזרח התיכון הוא מפותח מאוד, והעלאווים זוכרים היטב את מאות השנים של הרדיפות ההיסטוריות, וזהו מקור הנביעה של רגשות הנרדפות. זהו המקור למאויים פנימיים שתכליתם לבטא את תחושת היעוד והגדולה מחד ולפצות על הרדיפה בשלטון רודני מאידך. ולכן מרגע שהגיעה שעת הכושר לאחוז בהגה השלטון לידיו של הקצין חאפז הצעיר, זהו גלגל שאין להשיבו לאחור, ירידת העלאווים מהשלטון פירושה יהיה נקמה אכזרית בעלאווים ובשאר בני בריתם, וככל שהשלטון מפעיל יותר אלימות כדי לשרוד – כך הוא מגביר את מעגל הטינה בין העדות שהיה טעון מלכתחילה.

לאחר הטבח בחמאה ועד מרץ 2011 שרר בסוריה שקט יחסי, בשאר אל אסד, רופא העיניים ואיש המחשבים שרכש השכלה אירופית בלונדון ומדבר אנגלית וצרפתית שוטפת השרה תחושה במערב שתקופה של מתינות ודיאלוג החלה, השיחות הקדחתניות שהתנהלו בישראל לגבי “הערוץ הסורי” ממחישות את עומק האבסורד והעיוורון שפשה בקרב פוליטיקאים בכירים בגיבוי אליטה “ביטחוניסטית” של “מומחים” בעלי שם, ד“ר אלי פודה, מזרחן בעל שם באקדמיה הישראלית כותב מעל דפי הארץ בדצמבר 2009 ומעריך במקצועיות יתרה ש“הזירה הסורית בשלה יותר לפתרון הסכסוך, הזירה הפנימית בסוריה אינה שסועה כמו הפלסטינית, יש לכאורה עם מי לדבר” ומטיל את האשמה לכשלון הערוץ הסורי בממשלת ישראל, הנכונות לויתורים של אהוד ברק בשנת 2000 שהציע לאסד סה“כ 105% אחוזים מהשטח שנכבש בששת הימים לא הייתה מספק אמיצה שכן “[הישראלים] אינם מוכנים להידרש למחיר ששלום כזה יגבה“⁶.

שנת 2011 הייתה שנת קו פרשת המים במזרח התיכון. מחאות האביב הערבי פרצו במרץ 2011 בדרעא, המחאה החלה דווקא מהעיירה הכפרית דרעא השוכנת סמוך לגבול הדרומי של סוריה עם ירדן, המרחב הכפרי, שהיה מעוז העלאווים והמיעוטים הוא למרבה האירוניה היה הראשון שבו הצטופפו נערים ברחובות ודיקלמו את שירי המחאה שאותם ראו ביו–טיוב בתימן, בחריין, מצרים ותוניסיה. תמונות של מפגינים עם כפתורי חולצותיהם פתוחים צועדים עם פרחים וצועקים “בדרכי שלום” הופצו העולם, בעיניים אמריקניות היתה זה התחלה של מהפכת סטודנטים אמיצה לעיגון זכויות אדם ודמוקרטיה, בעיניי המשטר הסורי זו הייתה הכרזת מלחמה וזרנוקי המים שבהם שבהם השתמש הצבא הסורי לפיזור ההפגנות התחלפו מהר מאוד בירי חי באזרחים. מצבת ההרוגים עלתה לכדי מאות בתוך שבועות ספורים ועמה גם פצעי הטראומה של הטבח בחמאה נפתח מחדש והדהד בכל הארץ. הזעם הסורי החל להתפשט במדינה כאש בשדה קוצים, אחרי דרעא הצטרפו למרד בניאס, לטקיה, אידליב וטרטוס, הנואמים של בשאר על “רפורמות הכרחיות להבראת המשק” התחלפו בהסברים דחוקים בכך שבפשטה מחלה בסוריה, מחלה שבשאר הרופא נקרא לרפא “בכל מחיר“.

המורדים מקימים את “צבא סוריה החופשית” ובנובמבר 2012 מקימים את “הקואליציה הלאומית הסורית” (Syrian National Coalition) שהחלה לתפקד כגוף סמי–פרלמנטרי במקום הממשל המכהן, תחילה הם פועלים מאיסטנבול ולאחר מכן עוברים לשטחים שנכבשו במחוז אידליב שבצפון סוריה וזוכים להכרה בינלאומית רחבה מקיר אל קיר של ארה“ב, מרבית ממדינות אירופה ורוב מדינות הליגה הערבית, קואליציה של סה”כ 59 מדינות בהובלת ארה“ב. טורקיה, ערב הסעודית, קטאר וארה“ב מספקות סיוע מסיבי לצבא סוריה החופשי באימונים, אספקת נשק וכספים. בדצמבר 2012 נפגשים כמה מאות נציגים מצבא סוריה החופשית ובוחרים לעצמם מפקדה צבאית של 30 גנרלים בראשות סלים אידריס, בדיעבד מתברר ששני שלישים מתוך האישיים הינם אנשים המזוהים תנועת האחים המוסלמים בסוריה.

בשנתיים הראשונות לראשית המרד עולה הרושם שידם של המורדים מבית צבא סוריה החופשית הינה על העליונה, אך במהלך 2013 עדויות מהשטח הולכות ומצטברות על שורה מסיבית של עריקות לארגון הסלפי החזית האסלאמית, ולאחר מכן גם אל הארגון ‘חזית אל נוסרה‘ הידוע גם בשמו ‘ג‘באהת אל נוסרה‘, ככל שהלחימה מתמשכת הזהות של המורדים הולכת ונעשית פחות ופחות ברורה כשמספר המיליציות הסלפיות שנוכח בשטח הולך וגובר כפטריות אחרי הגשם.

ככך שהלחימה בסוריה הלכה והתמשכה היא הסירה את השכבות העליונות של פני השטח המאופיין כמרי לאומי–אזרחי ומעלה קונוטציות של לידת ההומניזם האירופי בצרפת ב-1799 וחושפת את השכבות הארכיאולוגיות של ההיסטוריה והמאבק האמיתי במזרח התיכון. סכסוך כיתתי ואכזרי עתיק יומין בין שבט לשבט, בין סונים לשיעים, בין מיעוטים לסונים ושיעים ושל כולם יחד נגד “הכיבוש הצלבני” האמריקני–יהודי המושחת, שזהו לעניות דעתי סילוף גס ששואב ממיטב המסורת האירופית אנטישמית ואינו מסמן אלא את אוזלת ידו של העולם הערבי להתמודד עם הקיפאון התרבותי שאליו נקלע באלף השנים האחרונות בקירוב. המאבק שוב איננו על כינון מדינת לאום דמוקרטית אלא מאבק קוסמופוליטי בתוך העולם הערבי על הבכורה והשלטון על נכסים טריטוריאלים ורוחניים של האסלאם – על דמשק כמקום משכנה של האימפריה האומיית, על כבודו של חוסיין הקדוש השיעי שראשו הכרות הובל לארמונו של השליט בדמשק לאחר טבח השיעים כרבלאא בשנת 680. ככל שהאנרכיה בשטח השתוללה יותר כך גם גברה התשוקה בקרב הסלפיסטים לכונן חליפות אסלאמית בארץ שאם הגדולה וההיסטורית, זו גם הסיבה שרבות מהמיליציות השיעיות זנחו את ההמשגה המערבית לאומית “סוריה” ורואות עצמם כגדודי גי‘אהד שתפקידם “טיהור” ו“שיחרור” ארץ שאם מה“טומאה” שהעלווים הפיצו בה.

סיבובו המשונה של הגלגל ההיסטורי נראה תמוה מאוד לעיניים מערביות. תנועת המלקחיים הצבאית–פוליטית של ארה“ב במערב שאם (התמיכה במורדים החילוניים בסוריה) ומזרחה (הנסיגה של צבא ארה“ב מעיראק בדצמבר 2011 מעיראק – לאחר שכבר פרצו המהומות בסוריה) הולידה בתורה תנועת התנגדות סלפית קיצונית שהיא צאצא ישיר של אל–קאעידה שהופיע לראשונה על במת ההיסטוריה באפניסטאן ככח התנגדות לכיבוש הקומוניסטי במימון ואימון אמריקני, [האמריקנים ביקשו לשתול זרעי אפונה, ועתה משתהים לנוכח שדה פרא של קטל מתפשט.]

בראשית אפריל 2003 פלשו טנקים אמריקנים אל לבה של בגדד, בכיכר תחריר התאספו המוני אזרחים וחיילים אמריקנים סביב פסלו המונומנטלי של סדאם חוסיין, כרכו חבל סביב פסלו של סדאם, השליכו עליו אבלים, טיפסו עליו עם סולמות וניפצו אותו עם פטישים. סמל שלטון הבעת‘ נופץ לרסיסים, והדיקטטור חסר המעצורים שהחזיק את שד העדתי דתי עמוק בבקבוק במשך 25 שנים נתפס, נכלא, הושפל, נשפט ונידון לתליה בדצמבר 2006. הנוכחות האמריקנית בעיראק נמשכה עד דצמבר 2011, ומועד העזיבה היה ידוע מראש, ההודעה הייתה רגע ההפעלה. המזרח התיכון לא משאיר מקום ולו לסדק קטן של ריק. בור שאין בו מים, “מה תלמוד לומר ‘אין בו מים‘”, מפרש רש“י, “אבל נחשים ועקרבים יש בו“. הנחשים והעקרבים גויסו ואומנו על ידי מוסא א–זרקאווי, פליט פלסטיני ממוצא ירדני שכונה על ידי בן לאדן “הנסיך של אל–קאעידה בעיראק“. זרקאווי גייס לשורותיו קצינים לשעברים בכירים משורות הבעת‘ שברחו בהמוניהם לסוריה מחשש לנקמה לאחר נפילתו של סדאם חוסיין והקימו אל “אל–קאעידה של עיראק“, מיליצה סונית סלפית שיזמה שורה של פעולות טרור נגד יעדים שיעים בעיראק. תאי הטרור הראשונים של א–זרקאווי היו אנשי צבא בעלי ניסיון עשיר בהפעלת השירותים החשאיים של חוסיין. קציני הבעת‘ חשו מושפלים ונרדפים לאחר תבוסת הרודן שלהם והם אימצו בשתי ידיהם את הסלפיות האסלאמית הקיצונית כמוצאי שלל רב על מנת לנקום בממשלה השיעית–אמריקנית ולקדם את חזון החליפות הסונית בכל ארץ שאם.

לאחר מלחמת חורמה שהנהיג הצבא האמריקני נגד תאי הטרור של אל–קאעידה בעיראק, הצליחו האמריקנים לחסל את שני המהנהיגים הבכירים של הארגון, אבו איוב אל–מסרי ואבו עומר אל–בגדדי, חודש לאחר מכן, במאי 2010 מונה אבו בכר אל בגדדי להנהיג את אל–קאעידה בעיראק, ששינתה את שמה ל“מדינה האסלאמית בעיראק“. לאחר נסיגת ארה“ב מעיראק, החל המאזן להטות לטובת אל–קאעידה. בשנתיים הבאות אל–בדדדי התגלה כגנרל צבאי מוכשר ואכזר והוביל שורה של כיבושים של מעוזים שיעים שאוישו על ידי חיילים אמריקנים ושורה של פיגועי תופת במרכזי אוכלוסיה שיעית ומקדשים שיעים. הטקטיקה של בגדדי הייתה ליצא את השמועה על האכזרויות חסרת הפשרות של חייליו וכך להביא לידי בהלה ונטישה המונית של כפרים שאכן התרחשה. חייליו של אל–בגדדי ביצעו טבח המוני באלפי יזידים בסינג‘ר באיזורים ההררים של מחוז נינוה בצפון מערב עיראק, המשיכו להתפשט דרומה במהירות עצומה וכבשו את מחוז ענבר, את הערים מוסול ופאלוג‘ה, ומחקו בין לילה כליל את הגבול בין עיראק לסוריה. חמישה חודשים לאחר פרוץ המרד בסוריה אל–בגדדי שלח מיליציות חמושות לתוך שטחי סוריה בהובלתו של אבו מוחמד אל–ג‘ולני שהתארגנו תחת השם “ג‘באהת נוסרה לאל אל–שאם” הידועה גם בשם “חזית אל נוסרה” או “ג‘באהת אל נוסרה”. במשך הזמן התגלעו מחלוקות לאחר שהמנהיג העליון של אל–קאעידה איימן אל–זוואהירי דרש מאל–בגדדי למקד את פעילותו בעיראק לאחר שזה האחרון השתלט על שטחים נרחבים במזרח סוריה ולאפשר לחזית אל–נוסרה לפעול בסוריה.

אל–בגדדי סירב למרותו של אל–זוואהירי והודיע על פרישת ארגון המדינה האסלאמית של עיראק מאל–קאעידה. אל–קאעידה בראשותו של אל–בגדדי מתאפיין בדרך קיצונית ואלימה הרבה יותר מזו של אל–קאעידה וחזית אל–נוסרה ואינו בוחל באף אמצעי כדי לבסס את שלטון החאליפות המיוחל. המניה של אל–בגדדי מטפסת עם הצלחותיו במסעות הכיבוש ברחבי סוריה ועיראק וב-29 ביוני אל–בגדדי מכריז על עצמו כחאליף החוקי של האסלאם הסוני, יורשו של הנביא, “אמין אל–מואמינין”, ההכרזה זוכה לקיטונות של בוז בממסד הסוני אך משווה לארגון כח משיכה עצום ואלפי צעירים מוסלמים מרחבי העולם מגיעים להצטרף לשורות הארגון.

המרוויחים הגדולים מהמלחה עד כה הם הכורדים וטורקיה של ארדואן שמינפה את דמי המלחמה בציניות וכישרון רב להון כלכלי עצום. חבל כורדיסטאן המשתרע על פני צפון מערב איראן, צפון עיראק, שטח עצום בדרום מזרח טורקיה וחלק מהפינה הצפון מזרחית של סוריה מונה סה“כ כ-20 מיליון כורדים (בקירוב), אם ב-1999 הטורקים חשבו שנפטרו מהבעיה הכורדית לגמרי אחרי מיגור קיני הטרור האחרונים של המחתרת הכורדים, הרי שלאחר ההישגים המרשימים של הכרודים בעיראק וסוריה יחדיו התודעה הלאומית הכורדית מעולם לא קיבלה זריקה מוראלית גדולה יותר וראשם של 15 מיליון הכורדים בטורקיה אינו מושפל עוד. מ-2012 נרשמה התעוררות בפעילות הטרור של ה-P.K.K בטורקיה וממשל אנקרה כבר הביא לידי עקירתם של יותר מ300 אזרחים כורדיים מכפריהם אל מרכזי הערים המעורבות ופועל בנחישות בשורה של פעולות צבאיות הכוללות הפגזות רבות מן האוויר על ריכוזי אוכלוסיה. אך ללא ספק העתיד בגזרה זו טומן בחובו התנגשויות רבות בין טורקיה שמנייתה מטפסת גם בעקבות היכולת שלה לתת מענה למשבר הפליטים באירופה לבין הכורדים שבשטחה שכוחם נמצא בעליה מתמדת.

טורקיה הפכה למעצמה כלכלית במידה רבה בעקבות הנפט שקנתה בזול ומכרה לאירופה מכורדיסטאן העיראקית, מאיראן (בהתעלם מהסנקציות הכלכליות ובהבלגתה של ארה“ב) ובהמשך התעשרה בעקבות מכירות של חביות נפט שנשדדו על ידי ארגון המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק. טורקיה, על אף שהיא חברה בברית נאט“ו עם ארה“ב, עושה כברצונה עם הכורדים בשטחה ואף לפי עדויות של לוחמי דאע“ש שנפלו בשבי, היא בת ברית פעילה של דאע“ש, ולו כדי שיעשו עבורה את העבודה ויחסלו את הבעיה הכורדית העומדת לפתחה. כך למשל באוגוסט 2014 שוחרר צוות השגרירות הטורקית במוסול ללא כל פגע על ידי אנשי המדינה האסלאמית. השחרור אישר את מה שהיה כבר ידוע – “הטורקים הם בעלי ברית של המדינה האסלאמית ורואים בה זרוע בהוצאה לפועל של המדיניות הטורקית: איגום משאבי האנרגיה של המזרח התיכון לטורקיה במחיר נמוך ושיווקם לאירופה במחירי השוק.” ⁷

עד כה אנו מונים ארבעה סוכנים מדיניים של שינוי בתוך המלחמה הסורית–עיראקית שפועלים על גבם האזרחים הסורים והעיראקים הממולכדים בצבת האינטרסים המדינית – (א) הציר הסוני–מתון של סעודיה וארה“ב שמסונפים אליו צבא סוריה החופשי והקואליציה הלאומית הסורית (ב) הציר הסעודי–סלפי של אל–קאעידה אפגניסטאן שיוצאי חלציו הם ארגון המדינה האסלאמית בעיראק וסוריה וחזית אל–נוסרה. (ג) הממשל של משפחת אסד בדמשק ובני בריתו באיראן, משמרות המהפכה (שנוכחים אף הם בשטח), וכוחות החיזבאללה. (ד) הכורדים הסורים או “רוג‘אבה” – כורדיסטאן המערבית שזוכה עתה לאוטונמיה משלה.

אך כמו כל סיפור טוב חסרה לנו כאן עוד מעצמת על לשעבר אחת, שמבקשת כעת לטאטא את האבק, לשמן את החלודה ולהחזיר עטרה ליושנה. ולאדימיר פוטין שביסס כוחו בהצלחה ברוסיה כמעצמה גוברת, מצא את שעת הכושר לטמון את ידו בצלחת כאשר אסד חצה את “הקו האדום” שהגדיר אובמה (בלחץ דיפלומטי של ישראל) לגבי השימוש בנשק כימי על אזרחים בתקיפה בשכונת ע‘וטה שבדמשק בגז סרין באוגוסט 2013. אובמה הכריז על מתקפה צבאית כללית על אסד אך התקפל כיומיים לפני לטובת “פתרון מדיני” בשל יוזמה של פוטין להביא להסכם. פוטין התגלה כשולף המהיר במזרח וזכה למעמד המתווך שיוביל בהדרגה למעמד פטרון על בשאר אל אסד. המתיחות בין ארה“ב לרוסיה עלתה מדרגה, והיו פרשנים שדיברו אף על תחילתה של המלחמה הקרה השניה. אך פוטין בחן את השטח וראה כי טוב, והרעב גדל.

בראשית פברואר 2016, לאחר תחינות והפצרות של אסד, רוסיה החלה להתערב באופן צבאי ופעיל לטובת הממשל בדמשק, ובאמתלה של “סיוע למלחמה בטרור” החלה להפציץ בעיקר באיזורים בשליטת המורדים במחוז אידליב שבצפון, במובלעות המורדים באיזור חומס ובאיזור החורן בדרום סוריה (ניחשתם נכון, אף הוא שבשליטת המורדים), מפעם לעם שילמו מס שפתיים לתקשורת והטילו פצצות גם בתדמור ובשטחים אחרים בשליטת דאע“ש אך המגמה הייתה ברורה. המגפיים הרוסיים על הקרקע הסורית נסוגו כחודש וחצי לאחר מכן בשעה שפוטין מצהיר שהוא “השלים את מטרותיו“, ככל הנראה הזיכרון האפניסטני היה טרי מדי מדי לשקוע בבוץ הסורי. אולם פוטין ממשיך לסייע לממשלו של אסד דרך תקיפות אוויריות, ובחודשים האחרונים הצבא הסורי הצליח להוביל שינוי מגמה והצליח לרשום לעצמו מספר הישגים מרשימים –

בפברואר רשם הצבא הסורי בשיתוף לוחמי חיזבאללה והפצצות רוסיות מהאוויר הישג בפריצת המצור של המורדים על העיירות השיעיות נובל ואל–זאהרה וכן הצליח לגדוע את ציר האספקה שלהם מטורקיה. במרץ 2016 הודיעה הצבא הסורי שהצליח לכבוש מחדש את העיר העתיקה נמרוד שנכבשה ונחרבה על ידי דאע“ש בדרום מזרח סוריה.

יתכן מאוד ש“מימוש המטרות” של פוטין בנסיגתו מסוריה הוא הצלחה בשינוי מגמת המלחמה מקרב בלימה לקרב תקיפה לטובת הברית הסורית–איראנית–רוסית. ארה“ב בראשות קרי מנסה שוב בדרכה התמימה להוביל לסטטוס מדיני חדש על ידי הפעלת לחץ להפסקות אש. אך לא רק שהיוזמה האמריקנית מפגרת בעניין זה אחר היוזמה הרוסית, היא גם חסרת תוחלת משום שכל הצדדים המוערבים בלחימה מנסים להביא לידי הכרעה צבאית “רגע לפני” הפסקת אש שתכפה עליהם, וגם זו, לעניות דעתי, תהיה “הודנה” לשם הערכות מחדש, כפי שאנו רואים במחזורי ההתקפה והרגיעה של חמאס עזה מול ישראל. בתוך מה שאנו מכנים “המורדים” ישנם לא מעט כוחות סלפיים שאינם נשמעים לשום הסכם – ג‘באהת אל נוסרה, רוג‘ובה (כורדיסאטן הסורית), אחאר א–שאם וכמובן, דאע“ש.

לפי שעה, אין שום ערובה לכך שהקרב יוכרע לצד כזה או אחר, ניתן רק לסמן שינויי מגמה זמניים, השסעים העמוקים והטינה ההיסטורית שרוחשים הצדדים זה לזה רק החלו להפתח בקנה מידה של תהליכים היסטוריים. כל שאנו יכולים לעשות הוא לנסות ולהבין כיצד הכאוס הולך ומכתיב מציאות ומשוגים חדשים לגמרי תחת זו של העולם הערבי הישן, הפאן–ערבי, לאומי, סוציאליסטי ופרו–מערבי.