אידיאולוגיה מציינת תופעה פסיכולוגית שהבנתה לעומק עשויה ללמד אותנו רבות אודות המוח האנושי וכיצד הוא פועל, או ביתר דיוק – מופעל, ולשפוך אור על תופעות חברתיות רבות בעולמנו. בדיון הבא אתמקד במונח ‘אידיאולוגיה‘ ובסוכן או השליח שלה ואבקש לנתח אותו לעומק ככל שיעלה בידי.
המונח אידיאולוגיה נגזר מהמושג אידאה, המשמש בפילוסופיה כיצוג המנטלי של אובייקט במציאות. הוא נגזר מהמילה היוונית, אידיאן (ἰδεῖν) המשמשת בהוראה של ‘ראייה’. למונח אידיאולוגיה יש זיקה עמוקה, אם כי לא חופפת, למושג אידיאליזם בפילוסופיה. אידיאליזם זוהי תפיסה שטוענת שיש למחשבות בסיס מציאותי (אונתולוגי), דהיינו, שהן משקפות דבר–מה ריאלי במציאות, כך לפי האידיאליזם של אפלטון למשל, אידיאת המשולש היא ‘ממשית‘ (אמיתית) הרבה יותר מאשר המשולש ‘המקרי’ שאנו רואים ב’עולם התופעות’, או בגרסה הקיצונית יותר שלו: האידיאות ממש מכוננות את המציאות, וזולתן אין דבר אחר, כך למשל טען ברקלי. אבל כל זה ממש לא חשוב לעניינו כעת.
חרף הזיקה הזו לאידיאליזם, המונח ‘אידיאולוגיה‘ שייך יותר לתחום הפסיכולוגי, פוליטי וההיסטורי והוא מובחן מעמיתו הפילוסופי במובנים רבים. בפשטות, ניתן להגדיר ‘אידיאולגיה‘ כסט של אמונות שאנו אוחזים לגבי המציאות. המונח ‘אמונות‘ משמש אותנו כאן בהוראה של ‘הנחות יסוד‘, דהיינו אכסיומות מסוימות שבדרך כלל לא ניתן להוכיחם באופן ראציונלי ולרוב הן נתפשות בציבור כ“ערכים“, “ערכי יסוד” או “ערכים מכוננים“. האידיאולגיה מעניקה פשר לתפיסת המציאות שלנו בכך שהיא מתיימרת להוות ‘מערכת מושגית מפרשת‘ – כלומר מערכת סמנטית שלמה שאיתה אנחנו מסוגלים להסביר תופעות מסוימות במציאות וממנה לגזור את ה‘ראוי‘, לכן לאידיאולוגיה יש גם מעמד נורמטיבי, כלומר היא מסמנת עבורנו מה ראוי ומה לא ראוי.
על מנת שאידיאולוגיה תהיה מספקת היא איננה כוללת רק את הנחות היסוד, אלא בדרך כלל היא גם טומנת בחובה את הדיון ואת המסקנות כך שהיא כבר כוללת בתוכה ‘קורפוס‘ (גוף טקסט) המהווה מעיין ‘שולחן ערוך‘, הלכה שמסמנת למאמיניה את הדרך הנכונה, כיצד יש לילך במקרה כזה או אחר. חשוב לציין שאידיאולוגיה יכולה להכיל כל תוכן שהוא בלבד שיש לו פשר נורמטיבי, כלומר שניתן לעשות בו שימוש כדי לסמן את הראוי ואפשר לבנות סביבו דפוס פעילות ואף זהות, נגיע לנקודה זו בהמשך.
ישנן אידיאולוגיות גלויות יותר וגלויות פחות, קונסיסטנטיות ומקיפות יותר ופחות, כך למשל שמאל וימין פוליטי, נאציזם, פאשיזם, קומוניזים, סוציאליזם, מרכסיזם, הינדואיזם, קפיטליזם, נצרות, אסלאם יהדות, בודהיזם – כל אלו הן אידיאולוגיות שקל לזהותן. אולם גם ליברטיאניזם, אתאיזם, פוסט–מודרניזם, ראציונליזם, אמפיריציזם, ניהליזם, סוליפיזם, ספקנות, אכסיסטנציאליזם ואבסורד – אף אלו אידיאולגיות שלעיתים נתפסות כאנטי–דוגמות ואנטי–אידיאולוגיות בשל הרכיב הספקני והביקורתי שיש בהן, אך חשוב להבין שאף הן אידיאולוגיות, או לכל הפחות, עשויות להתפס כאידיאולוגיות. ובנקודה זו אנו יכולים להניח את אבן הדרך הראשונה שלנו – אידיאולוגיה עשויה להכיל כל קבוצה של רעיונות ואמונות, אך מה שהופך אותה לאידיאולוגיה הוא האופן שבו היא נתפסת.
כאן אנו מגיעים לנקודה מהותית ביותר. האבסורד הוא, שלאידיאולוגיה לרוב וברחוב יש קונוטציה חיובית, אדם אידיאליסט נתפס כאדם המחזיק בעקרונות, בעל ערכים ומוסר. אולם דא עקא, מכיוון שדווקא אידיאולוגיה היא מקור לא אכזב לצרות, הנצחה והעמקה של סכסוכים לאורך ההיסטוריה, ואף אלימות וסבל רב, כיצד הדבר אפשרי? כל מי ששוחח עם אידיאליסט יוכל להעיד כי זהו שיח חירשים ובזבוז זמן לשווא עד כי מוטב לו למשתדל האומלל לפרוש מכל זה. מדוע חוויה זו מייאשת ומתסכלת עד כדי כך? פשוט משום שהאידיאליסט איננו משוחח על מנת לשוחח. האידיאולוגיה שבה הוא מחזיק כבר מכלכלת לו את כל צרכיו. מנקודת מבטו של האידיאליסט, אין טעם להטיל ספקות בתפיסת העולם שלו, משום שהוא כבר הגיע לשורש האמת, הוא כבר מחזיק באמת האבסולוטית ולפיכך הרצון היחיד שלו בשיחה הינו רק לשכנע ולא להשתכנע.
נסו ותיווכחו מה יקרה כאשר תנסו לדחוק לפינה אידיאליסט בעזרת טיעונים, האידיאליסט קרוב לוודאי שיגיב בתוקפנות מתוך עמדה של פגיעה אישית. ההסבר לכך הוא שהאידיאליסט משתמש באידיאלוגיה על מנת לכונן את הזהות שלו, הוא והאידיאולוגיה חד הם. מהבחינה הזו, דו שיח עם אידיאליסט דומה לדו קרב בסייף. בתום הקרב, אחד הצדדים מנצח והצד השני נותר מושפל ומדמם, מבחינת האידיאליסט, זהו איננו משחק, פילוסופיה גרידא או תעלול אינטלקטואלי, בין השחקנים פהורה תהום שאין לגשר עליה, זהו קרב לחיים ולמוות. האידיאליסט מפרש את הביקורת כנגדו כניסיון לחיסולו המוחלט, ולכן, בשעת הכושר הוא ישלוף את הארס ויתקוף חזרה בעוצמה רבה מכיוון שהוא איננו רק מגן על עמדותיו, הוא מגן על עצם קיומו.
האידיאולוגיה נעוצה עמוק בנפשו של האידיאליסט מבחינה רגשית, וככל שהיא מתערערת באופן עמוק יותר כך עולים וצפים מעל פני השטח רגשות עמוקים יותר, רגשות השייכים לשכבות הקמאיות ביותר של הנפש – חרדה, אימה, קנאה, שנאה ועוד. כל אידיאולוגיה חייבת להגדיר את עצמה על ידי הגדרת גבולות הגזרה שלה, אולם יותר משהיא מגדירה את עצמה היא מגדירה את כל מה שהיא איננה כאפשרות, וכל מה שהיא איננה בתכלית, הווי אומר, מקור כוחה טמון בהגדרה ברורה של האויב, הדמון. האידיאולוגיה זקוקה לשעיר לעזאזל כאוויר לנשימה. היא מסמנת את הזר והאחר בפאשיזם ונאציזם, המושחת והעשיר החזירי בסוציאליזם, הטמא והמשוקץ בדת, והדתי רודף השמלות ותאב–הבצע בסקולריות, הפרזיט והנצלן בקפיטליזם, הרוצח בטבעונות, וההומוסקסואל אצל אוכלי הבשרים, הקונפורמיסט באנרכיזם, והאנרכיסט המטורלל בקונפורמיזם, הימני בשמאל והשמאלני בימין, המיסטיקן השרלטן בראציונליזם והראציונלי המכאניסט במיסטיציזם, כך שלעולם האידיאולוגיה תהיה חיה ובועטת, ביקורתית ותקיפה, וסביב מדורת השבט הזו יתקבצו חסידיה.
זוהי גם המלכודת שבה נשבים אידיאליסטים רבים בעלי יכולות אינטלקטואליות, הם משחיזים את סכיניהם האינלקטואליים כספורט של צייד הדמונים, באמתלה של ביקורת חריפה ונוקבת, והגיגיהם יתפרסמו תחת הכותרת של מחקר בשעה שאינם אלא גלגול אכזרי בזפת ונוצות של השעירים לעזאזל והשחרת פניהם בציבור כחלק ממסע הצלב שלהם לגיוס עוד ועוד חסידים לשורותיהם.
אולם זהו הסימן שמולנו ניצבת אידיאולגיה בצורה, שכן ביקורת זו לעולם תהיה מופנת כלפי חוץ ולעולם לא כתנועה פנימית של ביקורת עצמית. האידיאליסט ישקיע את מיטב מרצו וזמנו בהפצה, הטפה, שכנוע וגיוס והוא יפעל במקומות שבהם הטרף קל– בבתי הספר, במרכזי תרמילאים ברחבי העולם, במקומות שבהם פושה מצוקה חברתית ומחסור. פעילות ההפצה משמשת את האידיאולגיה כפונקציה כפולה, האחת היא הסחת הדעת, שכן העיסוק האינטנסיבי בהפצה מסיח את הדעת מהתבוננות פנימה ומחזק את תחושת השליחות ומשווה לפעילות אופי אלטרואיסטי ותכליתי יותר, שכן האידיאליסט תמיד משרת תכלית נעלה וחשובה הימנו. הפונקציה השניה היא הבטחת הישרדותה של האידיאולוגיה, שכן הדם הנמרץ היעיל ביותר בגוף האידיאולוגי הוא דם צעיר, הקסם האידיאולוגי מתכהה ושוכח ככל שהשנים עוברות.
המבט האידיאולוגי רואה את הכל, חוץ מעצמו, או ליתר דיוק – הוא איננו רואה כלום פרט לעצמו. כשהאידיאליסט מתבונן במציאות הוא בטוח שהוא רואה את המציאות ומבחין באמת לאמיתה, אך בפועל הוא רואה רק את הפנטסיה שלו עצמו, הוא משוכנע שכולם סביבו אפופים באשליה ובמציאות כוזבת והוא עצמו שליח האמת, ולכן אך ורק הוא, הרואה את האמת, מסוגל לעזור לאנשים סביבו, הוא איננו מעוניין לקיים עם החברה שום יחסים פרט ליחסי חונך וחניך מכיוון שהוא לא מזהה שום ערך בחברה סביבו השרויה כולה בחשכה בשעה שהוא נמצא באור. כשהאידיאליסט מביט במציאות הוא בעצם מביט במראה, כל גילוי של המציאות שסותר את הפנטסיה של האידיאליסט הוא רק סימן לריפיון ידיו של האידיאליסט, לעד כמה שצריך לצאת ולנסות שוב, להביא את השלום, להשמיד ולגרש במלחמה, להפיל את הממשלה, להלאים את המפעל וכיוצא בכך. לעולם אין הגילויים של המציאות חודרים את שיריונו של האידיאליסט וגורמים לו לערוך חשבון נפש או רפלקסיה עצמית, אלא ההיפך – הם מחזקים את אמונתו בחינת ‘מעטים אל מול הרבים’, הם רק גורמים לו לעמוד על כיכר השוק ולקרוא בקול שהקטסטרופה קרבה ובאה אם לא נתעשת עכשיו, זה הזמן לעשות תשובה, להצביע למפלגה, להתגייס ולמלא את השורות.
הדיבור אידיאולוגי אומר הרבה אך איננו אומר דבר, הוא איטי ומחויך כשהוא בסביבה סופגת ומהיר ועצבני כשהוא בסביבה ביקורתית. הדיבור האידיאולוגי רותם את המילים בשירות האידיאולוגיה, הוא מרוקן את המילים ממשמעותן ומטעין אותן במשמעות חדשה ו‘מתוקנת’. הדיבור האידיאולוגי אף פעם לא לקוני או אנליטי ואף פעם לא משמר את ההקשר, אלא הוא תמיד מעורפל, עמוס לעייפה במטאפורות, ציטוטים ולהטוטים ומלא בפאתוס, זאת מכיוון שתכליתו איננו מחקר וביקורת, אלא זירוז לפעולה והנעת רגשות, כשהרגשות צפים, השכל משותק. הדיבור מתעטף במילים ארוכות ועקיפות כדי להסתיר את פשטניותו העירומה, המביכה והחד ערכית כדי לשוות רושם של דיבור אינטלקטואלי ובכך להמיר את דברי הביקורת של מאזיניו הצעירים לשאלות של מבוכה ולכונן יחס פטרוני.
הביטו באידיאליסט ותוכלו להבחין בבועה שסביבו. תפקידה של הבועה היא לשמש ממברנה כחומר מוליך–למחצה, זוהי מערכת מפרשת ומסדרת של העולם מסביב לתוך עולם–הפנטסיה של האידיאליסט. כל אידיאליסט ניזון ממקורות הידע הייחודיים לו – רבנים, מנטורים, מדריכים, גורואים פרשנים וערוצי מדיה שנתפרו למידותיו של האידיאליסט. כל אידיאליסט יקפיד לפקוד את מקור המידע שלו באופן קבוע על מנת לקבל את מנת הסם היומית שלו לרענון והעשרת הפנסטיה הפנימית שלו. לפיכך, כשתבקשו לדעת מהי דעתו של האידיאליסט ביחס לנושא מסוים, כל שנותר לכם הוא לאתר את מקור הידע, הבון–טון של הבועה, והרי לכם התשובה.
אידיאולוגיה כתפיסת עולם פירושה סטגנציה, היפוכה של תנועה והתקדמות. האידיאולגיה התיאולוגית אחראית לקיפאון המדעים במשך שבע עשר מאות שנות ימי הביניים והאידיאולוגיה הראציונליסטית–פוזיטיביסטית לקיפאון וטמטום הרוח וצמצום ההוויה מאז ימי דקארט. מחקר מתוך אידיאולוגיה סובל מכשל הלוגי של הנחת המבוקש, כך שבמקום חקירה מתוך התבוננות והקשבה אנו מקבלים איסוף סלקטיבי של עדויות המאוששות את הנחות היסוד של המחקר. כך שהאידיאולוג קודם כל מציב את החץ במטרה ורק לאחר מכן מצייר את העיגולים סביב.
ככל שהיומרה האידיאולוגית גבוהה יותר ומנוסחת בלשון אוטופית יותר – כך היא גם מסוכנת יותר כלפי החברה וככל שהניסיון הוא אוטופי יותר כך גם הסבל הוא רחב ועמוק יותר. הפנטסיה האוטופית משמעותה בליקוי מאורות חמור כלפי המציאות, שהרי הנחת היסוד היא שאנו יודעים מהו הטוב המוחלט, עבור כולם. יתרה מכך, אנו יודעים מהם העקרונות המנחים שעל פיהם יש להכפיף את החברה. הכפפה זו של המציאות החברתית או הטבעית, בין אם היא נעשית בכח הזרוע או על ידי פדגוגיה או מניפולציה, משמעותה רדוקציה חמורה מאוד של מציאות טבעית לכדי מציאות מדומיינת שכרוכה בגרימת סבל רב. החכם לעומת זאת, יודע להתרחק מכל מי שמנסה למכור לו את ‘האמת‘, כמו מאש, והחכם יודע היטב מדוע.
בעוד שהחכם קונה את תפיסת עולמו מתוך מקום של מלאות ועושר, האידיאליסט קונה את תפיסת עולמו מתוך מקום של חסך נפשי. נערים בעלי אינטלגנטציה רגשית גבוה עשויים להיות קורבן נוח לסוכני האידיאולוגיה. בגיל ההתבגרות הנערים מבקשים לאמץ לעצמם זהות, ככל שהנטייה הרגשית שלהם מפותחת יותר, כך הם עשויים להתפתות יותר וליפול שבי על ידי סוכני האידיאולוגיות, כל שאיפה לטוב או כמיהה לשינוי מתוך ביקורת ומרד של גיל ההתבגרות עשויה להוות מכשיר לגיוסם על ידי סוכני האידיאולוגיה השונים – מחזירים בתשובה, מדריכים בתנועות הנוער או בתנועות פוליטיות, מטיפים לצמחונות או טבעונות, סוכני שיווק פירמידה או חבורת הארי קרישנא וכיוצא בכך.
הנערים מקבלים מתנה יקרה מפז – זהות, הבאה לידי ביטוי בשייכות אידיאולוגית, שותפות–גורל, קבוצה חברתית וגולת הכותרת– תחושת שייכות ומשמעות, אולם הנערים עצמם אינם מודעים לכך שהם נדרשים לשלם על המתנה הזו במזומן, כאן ועכשיו, לרתום את כל זמנם, גופם ומרצם למען האידיאולוגיה, ובכך לשמש כמכשיר להטפה והפצת האידיאולוגיה כשם שוירוס משכפל ומפיץ את עצמו.
עם כל זאת חשוב להדגיש שאין להסיק מכך שיש לשלול לחלוטין את האמונה ואת הערכים, רבים מדי טעו להסיק שביקורתו התקיפה של ניטשה על המטאפיסיקה פירושה ניהיליזם. כמובן שישנן גם אידיאולוגיות קנאיות פחות ופלורליסטיות יותר ושחסידיהן אינם עוסקים בהפצתן, אך עם זאת, הקוד הגנטי של כל האידיאולוגיות זהה. האספקט השלילי של האידיאולוגיה איננו נובע מעצם האמונה והחתירה למימוש רעיונות במציאות אלא רק מעצם הנטייה להתפס לקבעון מחשבתי ולהכפיף את המחשבה לדפוסים או גשטאלטים טבועים מראש ובכך לאמץ אידיאולוגיה כמכשיר לכינון זהותנו האישית. מכיוון שזו נטייתו הטבעית של המוח האנושי להתקבע על דפוסי מחשבה בשל הצורך להשתייכות והישרדות, כולנו במידה כזו או אחרת מחזיקים באידיאולוגיות כאלו ואחרות ולכן אנו גם נתונים לשליטה ומניפולציה במידה כזו או אחרת. ככל שנדע להכיר בעובדה זו ולזהות את הדפוסים הללו, כך נדע גם לפרק את המבנים באופן מודע והדרגתי וכל עוד לא עשינו זאת, איננו רשאים להגיד שאנו בני חורין באמת. אולם, עד עתה לא אמרנו מילה אחת כיצד הדבר אפשרי וכיצד ניתן לסייע לאידיאליסטיים אדוקים להשתחרר מהאזיקים ועל כך בהמשך.
