עושה רושם שהסכין והגרזן חביבים על המרצחים בתקופה האחרונה, מעניין שגם בדאע“ש שבסוריה השכנה מעדיפים לשחוט בסכין בדרך ש‘אלוהים התכוון‘, בידיים. זהו סימן מובהק לרדיקליות של הג‘יאהד הגלובלי ששוטף את המזרח התיכון ולהערצה העיוורת שרוחשים לה צעירים מוסלמים ברחבי העולם.
עדיין לא נולד הדבר שיפייס את האסלאם הרדיקלי – ודאי שלא מו“מ ובטח שלא נעילת הר הבית בפני יהודים. הטענות שעולות שוב ושוב מצד יושבי הדסק בידיעות אחרונות (סימה קדמון, נחום ברנע, איתן הבר) שאילו רק היינו מקפיאים את הבניה בירושלים רבתי, משחררים את הפעימה השלישית של האסירים לאבו מאזן, מקבלים בהבנה את הצד הפרגמטי של ממשלת חמאס עם הרשות, אוסרים על חברי הכנסת לדרוך באדמת ‘קודש קודשי האסלאם‘ שבהר הבית ומוותרים על ה‘שליטה המיותרת‘ במזרח ירושלים לא רק שהנן חסרות כל שחר אלא הן מעמיקות את תודעת ההלקאה העצמית של העם היושב בציון לכדי תהומות אפלים.
בעצם כשהופכים את לביבת סכסוך מאה השנים מצדה הצלוי בשמן הרותח מקבלים לא אחרת מאשר עוד שמן רותח – שהרי גם הנסיגה הידועה בכישלונה הצורם של שרון מגוש קטיף, הצעות מרחיקות הלכת של אולמרט לאבו מאזן ‘דובי לא–לא‘ באנאפוליס, הדמוקרטיזציה האמריקנית–ישראלית של עזה שהביאה לחמאסטאן ברצועה ותהליך אוסלו ‘אל תתנו להם רובים‘ כנראה שלא הצליחו בינתיים להביא את עבדכם הנאמן לאכול בשלום חומוס ברמאללה ואפילו לא בקלאווה אחת ביריחו. המופתי מזמר היום ‘אל–אקצה בסכנה‘ והדם ממשיך להישפך בירושלים כפי שנשפך לפני שמונים שנה. אולי כדאי ראשית לשבת, ללגום קפה טורקי קטן ולנסות ולהבין משהו מתוך סיבובו האינסופי של התקליט השבור הזה.
רטוריקה זו, הגוררת אותנו לחפש תמיד את האשם בנו, נדמה שנדבקנו בה מאירופה ומהתרבות המערבית–נוצרית שלא מפסיקה לחפש את האשם שבה ומוצאת כמובן שוב את האשם אצל היהודי שבה.
ההסבר לתופעה האבסורדית הזו שאנו מורגלים בשינונו היומיומי מכונה אנטישמיות, למרבה האירוניה דווקא הפילוסוף הגרמני ניטשה מספק ב‘גניאולוגיה של המוסר‘ הסבר חלופי, הנראה בעין בלתי מזוינת כאנטישמיות צרופה אך בעיון קרוב יותר מסתבר שניטשה דווקא העריץ את היהדות, זו שהוא מכנה המקראית. בערך בתקופה שביוון התרחשה מלחמת טרויה, עם ישראל יצא למסעות כיבוש אינספור, נלחם ביושבי הארץ עד חורמה ועלה לרגל לבית המקדש בכל מועד במועדו, הקריב קורבנות לאל קנא והתקין לו משקאות שיכר. זהו תור הזהב של היהדות המקראית אליבא דפרידריך, וגר זאב עם כבש ויהודי עם גפנו ירבץ.
לקראת סוף המאה הראשונה לפני הספירה, התקווה של מלכות בית חשמונאי התפוגגה והשלטון היהודי אבד לטובת ממשלת בובות על חוט בידי השלטון הרומי ששיאה במלך הורדוס. היהודים תכננו את התחבולה שעתידה לשנות את ההיסטוריה כולה, הם בנו את התפאורה ובמרכז הבמה העמידו את ישו והצלב, המערב בלע את הפיתיון כמו קרפיון מגודל.
כל הערכים שהיו לפנים מוקעים ונחשבו לבזויים נהפכו תוך ארבע מאות שנים לדוגמה השולטת בכל האימפריה הרומית – מוסר האדונים מסר את שלטונו למוסר העבדים, השבטים הגרמנים הפכו מחבורות של אצילים לוחמים לכיתות נוצריות שונות מן המתונים בהם שביקשו להפנים את תורת החטא הקדמון מבית מדרשו של שאול הטרסי ועד מסדרי נזירים ששטפו את הרחובות בתהלוכות תוך כדי הלקאה עצמית, המונים התדפקו על דלתות המנזרים העמוסים וביקשו להקדיש את חייהם לתפילה, צום ועוני כי החיים הגשמיים טבועים טומאה ורפש של חטאים.
בין אם הצלב הוא תכסיס יהודי או בין אם לאו, טענה שהיא אגב לעניות דעתי לא רק מופרכת אלא גם לוקה בנטייה קונספירטיבית שניטשה ודאי לקה בה. אין זה משנה את העובדה שהמקור של החטא הקדמון הפאוליני הוא יהודי. אף כי מקורו ביהדות תורת החטא הפאולינית היא העיקר העובר כקו פרשת המים בין היהדות לנצרות. ההתבוססות הזו בתוך רחמים עצמיים, תנועת הנפש כנגד עצמה המוזנת על ידי תחושת האשם העצמית, הנטייה לאיסקיזם (סגפנות) וחיטוט אובסיסיבי של האדם בנפשו אינם מנת חלקו של היהודי אלא היפכא מסתברא, היהודי מצווה לתת דעתו על העולם יותר מאשר על עצמו, להיות בשמחה, להתרחק מעינויי הגוף והנפש בכלל זה נזירות וצומות למיניהן.
בשובנו ממצולות הנפש וההיסטוריה התמונה סביבנו תתבהר מעט, בכל פעם שאנו מנמנמים מול הפרסומות, מריצים שוב כמדי שנה את ההגדה במלמול טכני בשביל לקדם את הפסטלים ושוכחים את עצמנו לדעת, תחושת אשם אירופית מציפה אותנו שלא רק שהיא לא מאפשרת לנו להתבונן במציאות כפי שהיא, אלא גם שהקשר בינה לבין מוסר או צדק הינו במקרה הטוב מקרי ובמקרה הרע נושא לדיון אחר.
