על הטרור הסמוי מן העין

נפתח בדברים מאת יובל בן עמי כתב באתר האולטרה–שמאל–רדיקלי, `שיחה מקומית` –

“אתמול למדתי משפט יפה של אדוארד סעיד “המימד המכונן במאבק הפלסטיני לתולדותיו הוא הרצון להיראות“. הפלסטינים הם עם שקיומו מוכחש על ידי העם השולט בו, ושגורלו המאוד לא פשוט מוגדר “לא רלוונטי“. נעיצת קולפן בבטן של ישראלי לא הולכת לסיים את הכיבוש, אבל היא מבטיחה רגע של פריצה מתוך קללת דני דין המחרידה הזאת.”¹

הציטוט שמביא יובל מאת אדוארד סעיד מספק לנו הצצה מעניינת אל הנביעה הפנימית של הטרור האסלאמי, כתופעה תרבותית חובקת עולם. אחת העדויות המרתקות לכך אפשר למצוא בדברים שאמר לאחרונה ח“כ ג‘מאל זחאלקה על ח“כ סתיו שפיר –

“את גזענית. קיצונית. אפילו שלום לא אמרת לי מעולם. כאילו אני אוויר. את גזענית. היא תטיף לנו מוסר. מפלגת העבודה היא האבא והאימא של הגזענות. לקחתם לנו את הארץ ואת האדמה. תתביישו לכם. הרבה יותר גרועים מהימין. הם לפחות אומרים לנו שלום. תחזירו לנו את העבודה שלקחתם לנו“²

פרט לכך שהמסמך מהווה תעודת עניות לשמאל, שפיר אמורה לכאורה ליצג את השמאל שצועק את עוולות הכיבוש ומגן על זכויות האדם של הערבים, אך למרבה הפלא, זחאלקה טוען כאן ש“הם הרבה יותר גרועים מהימין”, למה הוא מתכוון? זחאלקה לכאורה מדבר על סיטואציה מזערית מאוד של פגישה מקרית במסדרונות הכנסת, אבל יש לדברים שלו משמעות עמוקה הרבה יותר, הוא מאשים את שפיר ש“אפילו שלום לא אמרת לי מעולם” לעומת הימין ש“לפחות אומרים לנו שלום“. אולם השמאל איננו זה שנושא את דגל השלום?

אך ברור שאמירת השלום של זחאלקה איננה מכוונת רק ל“היוש” במסדרונות הכנסת והוא מדבר על השמאל בפירוש, זחאלקה מדבר על סוג מסוים של יחס, או בעצם, להעדר יחס, או יחס של שקיפות.

דברים אלו עולים באותו הקנה עם דבריו של אדוארד סעיד “המימד המכונן לתולדותיו במאבק הפלסטיני הוא הרצון להיראות“. שקיפות הוא דבר שמעצם טבעו לא רואים אותו, ולכן למרות שהוא קשור בקשר גורדי לעניינים רבים על סדר היום הציבורי, הוא נמצא ברובד נסתר. מהצד האחד הוא השורש לתופעה, אך מהצד השני הוא שקוף לחלוטי. נבחן דוגמא נוספת –

בחודש האחרון הציבור הישראלי היה שטוף בסערה פוליטית לגבי התבטאות של הרמטכ“ל גדי אייזנקוט אודות פסק ההלכה ה‘שנוי במחלוקת‘ שלו – אם נערה פלסטינית בת 13 עומדת עם מספריים (והמדייקים יוסיפו – ויש ביניהם חוצץ), אין לרוקן מחסנית על אותה הנערה. הסערה מיד ניצתה בפידים הוירטואלים ועל גלי האתר דרך מהדורות החדשות המרכזיות ועד גיליונות העיתונים למחרת. השמאל מיהר לגבות, הימין נחלק בין קולות גינוי וגיבוי, הפרשנים ברצינות גמורה הקפידו להטעים את עניין החוצץ כדי לישב את דבריו של אייזנקוט עם האתיקה היהודית, המגנים שאלו על סמך איזה מקרה במציאות בדיוק נסמך אייזנקוט והעלו את החשש שהרושם שמצטייר באירופה הוא שכך אכן נוהגים חיילי צה“ל, עד שהסערה שכחה. אך השורש, נעלם מן העין, אף אחד לא עסק ברישא של ‘פסק ההלכה‘ – איך ייתכן שנערה בת 13 יוצאת למסע רצח? הרי זו הסיבה של המסובב, ובניגוד לסיטואציה הדמיונית של ריקון המחסנית על ידי חייל צה“ל עובדה זו דווקא לא רק שאינה נדירה ואינה מפוברקת אלא היא לחם חוקה של מציאות הטרור היומיומית בחצי השנה האחרונה. נערה בת ה-13 שיוצאת למסע רצח לפי תפיסה ציבורת זו איננה שום חלק של המשוואה, היא שקופה לגמרי, עובדה מוגמרת, תופעת טבע, גורם דטרמניסטי מוחלט.

בניסיון אחר לרצח שהתרחש לא מזמן ברמלה על ידי צעירה ערבית עיני הציבור היו נשואות דווקא אל אחד מעוברי האורח ש“התעלל“, כך לפי דיווח כתבי השטח – במחבלת הצעירה בכך שירק על פניה משל הייתה עוברת אורח תמימה, או שמא נאמר, רוח שקופה, כאילו שלא מדובר במחבלת שהייתה אחוזה להט רצחני וכמעט ונטלה את חייו של המאבטח דקות מספר לפני כן.

אחד הפיגועים שנחרטו עמוק יותר בתודעה הציבור זכור דווקא בשל העובדה שהאזרחים בסביבה ניסו לרדוף אחר המחבל ולנטרל אותו או למעשה זכור רק בשל העובדה שאחד האזרחים “קפץ מעל הקשישה“³ ששכבה פגועה לצד המדרכה. באותם הימים הרדיו והרשת געשו ותססו בדיוני מוסר ופלפולים מדוקדקים האם נכון היה לקפוץ מעל הקשישה באותן 14 השניות הראשונות או מהו מספר האנשים המדויק שנדרשו לסייע לקשישה באותם הרגעים שמא אלו שביקשו לנטרל את המחבל נחפזו בפזיזות יתרה אלי קרב. אלו רק דוגמאות ספורות, אך התמונה המתקבלת היא אותה התמונה בכל מקום – אנו נשחטים ונרדפים על ידי אנשים המבקשים את מותנו יום יום שעה שעה ולאורך תקופה ממושכת, אנו עדים לגילויי שנאה ורצחנות שהם עצמם חולפים לנגד עינינו כאילו לא היו, כאילו ועברה רוח פרצים ואנו עומדים רק מול ההשלכות והתוצאות או למעשה אנו מנהלים עם עצמנו דיונים מול המראה בלי שום קשר לדמותו האמיתית של ‘הצד השני‘, שאת דמותו אנו יוצרים לעצמנו בדמותנו ובצלמנו.

דוגמא נוספת להמחשת האבסורד היא ניסיון הלינץ‘ השבוע בו שני חיילים שטעו בדרך והגיעו למחנה הפליטים קלנדיה, ההמון הערבי ביקש לעשות בהם שפטים ולקרוע אותם לגזרים, הם יצאו מהרכב ונמלטו על נפשם, אחד החיילים הסתתר באחת החצרות כל הלילה, עד שכוחות ביטחון רבים הצליחו לחלץ אותם במהומת אלוהים שכללה גם ירי חי מצד התושבים. אבל הסיקור בידיעות אחרונות למחרת היום דווקא חיפש את תגובתו של בעלי האפליקציה “וייז“, והחל פלפול ציבורי איך ייתכן שהגדרות האפליקציה מאפשרות נסיעה בשטחים לא בטוחים, קוראי הכתבה היו עשויים לחשוב שבקלנדיה יש תהום, חור שחור, שם שוכנות סקילה וכריבדיס המיתיות במיצר מסינה. להפתעתנו הגמורה בקלנדיה יש אנשים, קלנדיה זה לא במאדים, זה חמש דקות מירושלים ומדובר בשטח C בשליטה ישראלית מלאה. מעשי הסדום שניסו הפלסטינים לעולל הוא הוא העוול האמיתי שעליו צריך לכוון את הזרקור, להזדעזע ממנו. כיוון טוב לעיתונות רצינית יכול להיות אולי להיזכר כיצד אירוע דומה לזה הסתיים בתלישת איבריהם של יוסי אברהמי וואדים נורז‘יץ ב-12 באוקטובר 2000 בלינץ‘ ברמאללה והנפתם בגאון לעיני ההמון על ידי ההמון ולשאול את השאלה הפשוטה עד כמה השנאה הרצחנית הזו שוטפת את ההמון. עלינו לדרוש את אחריות הרשות, ולא להסתפק בכך וליטול את האחריות לידינו ולרדוף את הרוצחים ולהשית עליהם עונשים כבדים, ובעיקר, להישיר מבט לעיניהם של אלו המבקשים את מותנו, להבין שהם בני אדם הנושאים באחריות לא פחות מאיתנו, ולשאול עצמנו מה טיבם של האנשים הללו, כפי שהם בעצמם, ולא כפי שאנו מדמים אותם לעצמנו.