בוקר מנומנם השבוע פתחתי מעריב, בעמוד השני התנוססה כותרת ‘סכנת תבערה‘ (9.11.14), מבט חטוף אחד הספיק כדי שלסטי תישמט ממקומה ופי יפער בבהלה וקול בראשי החל שואג ‘אוי ואבוי , איזו שטות עשינו‘. הכותב שטרם למד אפילו קורס מבוא בתורת המשפט פוסק באופן נחרץ ‘שוטר הרג את האזרח הערבי ח‘יר חמדאן, בדם קר, ובגיבוי חבריו הרעולים והמורעלים‘. הרגשתי תחושת אשמה ובושה ממלאת את לבי ודפדפתי הלאה לחפש תשובות.
זנחתי את המדיה ה‘מיושנת‘ ופניתי לידידי הטוב גוגל וגיליתי שבאורח נס ממש גם לאירוע הזה היו מצלמות שתיעדו אותו ועתה אוכל לשפוט בעצמי. מה שעיני ראו לא ניתן לפרש לשני פנים – הבחור רץ אל עבר רכב המשטרה כשהוא אוחז בסכין אימתנית בידו ומנסה לפרוץ את שמשת הרכב או למצוא פרצה ממנה סכינו תנעץ בגופו של השוטר. הווי אומר, הצעיר לא הגיע אל רכב המשטרה על מנת לבקש שיבטלו את דו“ח החניה, ואף לא ביקש להתעמת עם השוטרים מילולית, מטרתו היחידה של הצעיר הייתה אחת – לרצוח תוך קריאות אמונה ‘אלוהים הוא גדול‘. גם כאשר השוטר פותח את רכב המכונית הצעיר עדיין לא נרתע ומנסה כל עוד הוא יכול לדקור ולרצוח את השוטר. רק כאשר הצעיר מבחין בנשק של השוטר הוא מחליט לברוח, לא כי הוא חש חרטה עמוקה, פשוט כי אין לו ברירה אחרת, אם הייתה לו ברירה – הוא היה הורג וכמה שיותר. בכך אין להטיל אף צל של ספק.
אבל צוות הכתבים המהימן במעריב וגם מירב מיכאלי שמצאה את הרגע הנכון לדברי חנופה בערבית לחבריה במגזר, כנראה שפספסו בסרטון בדיוק את הקטע הזה בו הבחור הערבי מנסה לרצוח תוך שהוא בהתקף אמוק. כשהתקשורת ממהרת לשפוט את האירוע כ‘רצח בדם קר‘ (וזו עוד התקשורת היהודית, מה אבו מאזן היה אומר), מה בדיוק המסר שאנחנו מעבירים? השוטרים הם הם הפושעים האלימים, ואם מגיני החוק הם הפושעים, אז גם החוק הוא בעצם פשע והדרך היחידה לעשות צדק היא לחסל את החוק ואת מגיניו. זו אמירה נפלאה המעודדת את שלטון החוק והדמוקרטיה וכשמוסיפים לידה את המשפט “דומה כי המשטרה ממש מתחננת לאחת חדשה (אינתיפאדה)” (המקור מאותה הכתבה לעיל) יש כאן השלמה מלאה של הלגיטימציה לפורעי החוק, לאלימות ולטרור. כאילו והאינתיפאדה היא התגובה הטבעית לחוסר הצדק. כאילו ש‘אנחנו מביאים את זה עלינו‘, מין רטוריקה של שנאה עצמית העומדת באנלוגיה לרטוריקה התאולוגית של הרב יצחק יוסף כי ‘דם ישראל נשפך כי עלו להר הבית‘.
אפשר ואף חובה לשאול שאלות ולבקר את דרכה של המשטרה, לברר האם נעשה שימוש נכון בנוהל פתיחה באש, האם האצבע הייתה קלה מדי על ההדק, כראוי בכל מקרה של אבדן חיים, ובעת הצורך לגנות, להוקיע, להפיק לקחים, להדיח ולעשות כל מה שצריך על מנת שיד השוטרים לא תהיה קלה על ההדק. אך מכאן ועד השתלחות חסרת רסן נגד השוטרים התהום היא עצומה. אנו צריכים להיות הוגנים ונבונים מספיק כדי לדעת מתי אנו קובלים בשם זכויות אדם ומתי אנו פועלים ואפילו שלא מדעת מתוך תחושת אשם פנימית המלווה במתן לגיטימיציה לאלימות וטרור. בעודי כותב שורות אלה נודע לי כי בחורה נהרגה כתוצאה ממחבל שדקר אותה בסכין באלון שבות באותו היום שבו חייל צעיר נדקר בתל אביב ומצבו אנוש. החשבון פתוח והנקמה משתוללת וכאן חייבים להבין שאין צד אחד מפגר שסכינים ואבנים הם שלטי המחאה שלו וצריך לסלוח לו והשני בוגר המצוי בהלקאה עצמית תמידית, זה אינו הומניזם זוהי גזענות ואנו נגועים בעיוורון פתולוגי.
