דמיינו בנפשם מצב דמיוני שבו פלוני הולך לטייל בגן החיות, פתאום נטרפת עליו דעתו והוא פורץ לכלוב האריות והולך לישון במאורתם כתינוק בן יומו. מנהל הגן נזעק לאירוע כעת עומדת בפניו דילמה לא פשוטה – אם לא יעשה כלום, כשפלוני יתעורר ייתכן שהאריות יסעדו את המסכן כבראנצ‘ של צהריים. ואם יחליט להכניס צוות מיוחד לחלץ את פלוני אחד משני התרחישים עשוי לקרות – או שהאריות יתנפלו על הצוות ברוגזה שהם גונבים להם את ארוחת הצהריים ואז הצוות יקפח את חייו, או שהאריות ימלטו מהכלוב ואז חייהם של עוברי אורח רבים ימצאו בסכנה. כמובן שמנהל הגן יודע היטב שכל האורחים בגן הם באחריותו המלאה, נניח לרגע שפלוני מעורער בנפשו, האם עובדה זו מכשירה סיכון ואובדן כמעט ודאי של חיי אדם אחרים? האם בכל מחיר יש לקפח חיי אחרים כדי לחלצו?
זוהי ודאי איננה דילמה פשוטה, אני נוטה לחשוב שראוי שמנהל הגן יחשב את הסיכונים ויזום מהלך שיש בו סיכון מינימלי אפשרי לחיי אדם, לוגית האפשרות היחידה היא פשוט לא לעשות כלום מכיוון שאז רק חיי אדם אחד בסיכון אל מול רבים אחרים בסיכון גבוה יותר. אבל אתיקה היא לא לוגיקה ויש משמעות לכך שמנהל הגן אחראי על חיי האורחים שבתחומו ויש משמעות לכך שפלוני עשה זאת כי לקה בנפשו.
אך החיים כך מסתבר מזמנים לנו סיטואציות סבוכות הרבה יותר, כך קרה היום עם חשיפת המקרה של אברה מגניסטו. אזרח ישראל שיצא כך התבשרנו, לפני עשרה חודשים מתחומי מישראל ונכנס על דעת עצמו לתוך תוככי עזה, תכנן, חשב, נסע, הגיע לגדר, חיפש נקודת פריצה וטיפס על הקונצרטינה וההמשך יכול רק להיות גרוע יותר בתוך גוב האריות העזתי. המקרה הזה הוא סבוך עוד יותר, משום שהמחיר שדורש החמאס לשחרורו של אברה תלוי באופן ישיר ב“ערך המניה” של אברה – ככל שהוא יהיה פופולרי יותר והקמפיין סביבו יעורר יותר את הרגש הישראלי – כך יעלה המחיר ויאמיר עד לדרישות של אלף מחבלים לכל הפחות, זהו תג המחיר שנקבע בסבב הקודם עם גלעד שליט, אין שום סיבה שחמאס לא יתחילו את המו“מ מאותה הנקודה ויגררו את ה“מכרז” עד למספר כפול.
ומה היא מתנה יקרה יותר לחמאס מאשר אזרח שבוי ששייך לקהילה שיש לה משקעי קיפוח, בצדק ושלא בצדק כמו הקהילה האתיופית? יש כאן גפרור רגיש מאין כמוהו שברגע שהשמאל הפוליטי יגלה אותו הוא יקפוץ עליה כבקבוק שכלוא בו שדון שרק מחכה לפרוץ החוצה בסערת זעם ורגשות קיפוח ו“סולידריות חברתית” ולסחוף עמו את ההמון הנוח להתלהטות רגשית, בדיוק כפי שקרה ב“מחאה החברתית” של 2011 השדון יבעיר בערה חזקה כל כך שהגאונים באמת ינצלו את שעת הכושר ויפרשו שטיח אדום מהדף הבערה ישירות אל בית הנבחרים. החמאס מבחינתו מתבונן מהצד וצוחק, השבוי אצלו, אך האצבע המאשימה היא לרה“מ ישראל. שוב כמו ספין גאוני מבית היוצר של אבו–מאזן וה-BDS, חמאס פושע וישראל אשמה, ומה משובח יותר אם לא אשמה עצמית “אותנטית“, כזו שמגיעה מהרחוב.
ליאור לוטן, הממונה מטעם לענייני נעדרים הוקלט בשיחה עם משפחת מנגיסטו, בטונציה בעייתית משהו, מיליטנית, פטרונית וגסה, אין כל ספק שהביקורת מוצדקת והגישה שלו בעייתית, לתפקיד כזה ראוי למנות אדם רגיש קצת יותר ממנו וראוי שיתנצל בפני המשפחה. אבל חשוב בכל זאת להקשיב לתוכן הדברים. הוא מדבר עם הורי המשפחה ומסביר להם את יחסי הכוחות הבעייתים עם חמאס, מתוך ניסיון העבר, אומר להם באופן ברור, לא לטובת “הבוס” כפי שכולם מלגלגים, אלא לטובת הסיכוי היחידי לחלץ את אברה שלם וחי מבלי לשחרר המוני מחבלים – “מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל ישאיר אותו עוד שנה בעזה” וזה לא נעים לשמוע, אך זו אמת לאמיתה. ברגע שתפרוץ הסערה בציבור הישראלי ברור שהשמאל יבעיר אותו, חמאס ישב בצד ויתמוגג מהנאה יתבצר בעמדתו פי שבעה ויעלה את המחיר בכל שבועיים כמו בטור הנדסי. לוטן מספר למשפחה שהממשלה עושה מאמצים לשחררו והוא משתף אותם במה שאפשר – ניסינו להתנות את הטיפול הרפואי של בכירים בחמאס במידע על אברה, ללא הועיל. לוטן מנסה להורות להם את הדרך הנכונה לפעולה, שהיא הפניית האצבע המאשימה כלפי חמאס ולא כלפי ישראל. זה אומר שיש להם מרחב פעולה, שיפגשו עם דיפלומטים שיתראיינו לכלי תקשורת, אבל שיפעילו את המומנטום נגד חמאס ולא ישראל כהמשך ישיר של ה-BDS להנאתו של חמאס.
כולם שואלים בתמיהה איך קרה ששרים בממשלה או בקבינט הביטחוני לא ידעו מהדבר זה עשרה חודשים? הרי זה מחדל! בנושאים מהסוג הזה דבר אחד ברור – ככל שיש לממשלה יותר מרווח זמן לפעול בחשאיות מוחלטת – כך הסיכוי להצלחת המהלך הוא גדול יותר. ככל שיותר גורמים מעורבים – כך הסיכוי לדליפה, לברברת לא רצויה, לקריצה מרומזת בתקשורת או פיצוץ בשל מתחים פוליטיים הולך וגובר. בסופו של דבר מה שעומד על הפרק הוא שאלת האמון – האם קיים אמון או לא כלפי רה“מ וטבעת מצומצמת סביבו האם הנושא בטיפול, יש כאן הימור, אך האופציה השניה של הצפת הנושא על סדר היום הציבורי איננה מקדמת את המטרה עצמה בסופו של דבר – אלא רק מרחיקה ממנה. אומר היום (9.7.15) ח“כ דווקא מהשמאל איל בן ראובן המכהן כחבר בועדת החוץ והביטחון :
“אני לא חושב שיש פה איזו שהיא העלמות, מהיכרותי די עמוקות את הנושא הזה, יש חשיבות לטפל בנושאים כאלה בחשאיות,בשקט. רעש מעלה מחירים החשיבות לטפל בנושא בשקט ככל שניתן הוא בסה“כ שיקול נכון, .. מבחינת המשפחות .. ברור שזה סבל נורא, משפחת רון ארד קיבלה הנחיה להיות בשקט בשנה שנתיים הראשונות“. כך נראה שמאל פוליטי שמגלה אחריות לאומית, מסתבר שיש חיה כזו.
היום, לאחר עשרה חודשים ולאחר שהתברר שאין כלל מו“מ ומוצו הערוצים החשאיים – הוסר צו איסור הפרסום מעל הפרשה. ללא ספק יש שאלות שצריך לשאול ואת היחס הלא ראוי והגס של ליאור לוטן למשפחת מנגיסטו צריך לבקר. עם זאת אנחנו חייבים להתבונן לרגע בסירה מעל ולראות את הכיוון שהשמאל רוצה לחטוף אותה מהר ככל האפשר – סתיו שפיר, הגברת שעשתה קריירה ממינוף רגשות ההמון והוכיחה ששיקולי אחריות לאומית הם ממנה והלאה כבר לא מעט פעמים (הידוע לשמצה ביותר הוא נאום הקיטרוג שלה בJSTREET שחצה עוד כמה קוים אדומים חדשים בסוגיות של דיפלומטיה) פרסמה פוסט שבו היא מיטיבה ללבות את הלעומתיות כאינסטינקט ראשון במקום להוביל את העדה האתיופית למקום של חיברות ואינטגרציה, היא מיטיבה בדיוק לעשות את מה שלוטן הזהיר מפניו – לא להעמיס על אברה את הסיפור של העדה האתיופית ומדינת ישראל.
כה אמרה שפיר – “רק לפני חודש יצאו המוני צעירים יוצאי אתיופיה לרחובות … הערב קיבלנו כולנו הדגמה ליחס המזלזל והמתנשא שהם סופגים מגיל אפס”, שפיר ממשיכה ללבות את האש עד לחוסר אמון מוחלט בממשלה– “לא נשאר אפילו נושא אחד קדוש, חלקת אלוהים קטנה שמצליחה להישאר מוגנת מפני פוליטיקה קטנה, שיקולים תקשורתיים ואינטרסיים אישיים … משקרים ומסיתים נגד אזרחי ישראל והערבים..” ממשיכה את הקו שלה מי אם לא שלי יחימוביץ “בהפגנה האחרונה נגד הגזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי.. צילמה את אחד המפגינים לובש חולצה עם שמו של אברה מנגיסטו”.
מבחינת השמאל ורובה של התקשורת שכבר ראינו איך היא שטופה בשנאה יוקדת כלפי רה“מ באופן פתולוגי שכבר נחשף מעל לכל ספק עם פרשת הבקבוקים, פרשת מני נפתלי ו“פרשת הליפסטיק והסקיניז” של שרה במגזין “את” והרשימה עוד ארוכה, אין דילמה, אין מורכבות, אין רגישות, יש מטרה אחת והיא להפיל את נתניהו, ובדרך למטרה הזו אפשר להשתמש בזעם של הקהילה האתיופית, בזעם העממי נגד הטייקונים ובכל בקבוק זרוק שבו שוכן ג‘ני שיקרה בדרכם.
אפשר ואפילו חובה לצעוק, לבקר, למחות, לשאול, לכתוב, אבל לזכור שהאצבע צריכה להיות מופנית קודם כל אל השובים האמתיים של אברה והם יושבים בעזה (או מתחתיה בעצם) ולא בירושלים, השם של אברה צריך להיות מוזכר בכל פעם שדנים על “המוסר הקלוקל” של צה“ל באו“ם ובאירופה, מעל לכל במה ציבורית ובינלאומית וגם כמובן מול הממשלה – אבל מעל הכל אם לא ישרור אמון בסיסי בין הממשלה לעם אש השדונים תתלכד לאש אחת עם חמאס, דאע“ש ושאר מרעין בישין.
