“מה שמגרה אותך להביט בהם, בכל הפילוסופים, למחצה באי–אמון, למחצה בלגלוג, הינו נובע מכך, ששוב ושוב הם מתגלגלים לפניך בתומם – כה רבות וכה קלות הם כושלים ונתעים [..] כל אימת שמישהו יגע, ולו רק נגיעה רחוקה, בבעיית האמיתיות, כולם מעמידים פנים כאילו וגילו את השקפותיהם האמיתיות והגיעו אליהן מתוך פיתוח עצמי של דיאלקטיקה קרה, צרופה, אלוהית באדישותה; בעוד אשר באמת, רק איזה משפט קדום הוא, איזה רעיון–פתע, איזו “הברקה“, איווי–לב אשר נופה ואשר הופשט, שבדיעבד הם מתייצבים להוכיח אותם בראיות הנמצאות להם. כל כולם אינם אלא עורכי–דין, אם כי אין הם רוצים להודות בכך, ועל פי רוב גם פרקליטים שנונים לדעותיהם הקדומות, אשר בפיהם הם מכונות “אמיתיות” [..] אותה התחסדות נוקשה ומהוגנת כאחת של קאנט הזקן,
![ניטשה, איני מאמין ב"יצר הדעת" שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי"](http://kikarhashuk.co.il/wp-content/uploads/2016/03/ניטשה.jpg)
שבה הוא מושך אותנו לשביליו הנפתלים, [..] המוליכים שולל עד ל“צו הקאטגורי” [..] הנה גם אותו הוקוס פוקוס שבצורה המתמטית, בה אפף שפינוזה את הפילוסופיה שלו [..] בה הסווה ושריין אותה כבפלדה [ כדי להרתיע כל תוקפן ] אשר יעז לשים עינו באותה בתולה בצורה, בפלס–אתינה זו [..] לאט לאט נתחוור לי מה היתה עד כה כל פילוסופיה גדולה; התוודותו של מחוללה, [..] שהמגמות המוסריות, שבכל פילוסופיה, היוו את גרעין החיים האמיתי, שממנו מדי פעם עלה וצמח הצמח כולו. ואכן, כל הרוצה להבין כיצד באו לעולם הטיעונים המטאפיסיים המרוחקים ביותר של איזה פילוסוף, ייטיב לעשות אם יקדים וישראל: לאן מועדות פני המוסר שלהם (כלומר: שלו)? מכאן, שאיני מאמין ב“יצר הדעת” שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר, הנוהג כאן כבכל תחום אחר, בהשתמשו בדעת בבחינת כלי“1
הספקנות השורשית של ניטשה הביאה אותו להרהר על טיבה של כל פילוסופיה גדולה, והוא מוצא אותו לא אחרת מאשר “התוודות של מחוללה“, דהיינו, אפילו תיאוריות קוהרנטיות ומאלפות, מדעיות מדוקדקות ואמפיריות הן אינן אלא מסמך הוידוי של העמדה הנפשית של המשורר, ההוגה. ויותר מכך, ככל שמנסה ההוגה להרצות את תורתו באופן אמפירי יותר כך הוא מסגיר שתורתו שרירותית יותר כעמדה אתית נפשית וראשונית, כנער האוחז מורעל בדוקטרינה אוטופית. טיול קצר ברחבי הארכיון הדיגיטלי יכול לספק לנו שורה של דוגמאות המוכיחות עד כמה אבסורדית נראית היום דעתם של מומחים, בעוד שבשעתה נתפשה ככמעט קונצנזוס.

ד“ר אלי פודה, מזרחן בעל שם ומרצה באוניברסיטה העברית בחוגלמזרח תיכון, מחזיק טור דעה ב“הארץ” ומפרסם מאמר תחת הכותרת “מי רוצה שלום עם סוריה“2 בדצמבר 2009 ובו מטיל את האחריות להעדר שלום עם סוריה בממשלות ברק, שרון ונתניהו, הוא מנתח ברוב מומחיות את המשטר הסוריה ומעריך כי שביחס לזירה הפלסיטנית, “הזירה הסורית בשלה יותר לפתרון הסכסוך, הזירה הפנימית בסוריה אינה שסועה כמו הפלסטינית, יש לכאורה עם מי לדבר” אז כך שהסיבה היחידה לדידו שלא נעשה הסכם קשור ל“אי יכולתם של ראשי הממשלה בישראל לקבל החלטה בשאלת הנסיגה מהגולן“, איך לא, טוען המזרחן המומחה, מה שחסר להם זה קורטוב של מנהיגות, אומץ לב להוביל את הספינה לחוף המבטחים של הסכם שלום עם סוריה, והסיבה שהם לא רוצים לסגת מסוריה, היא ודאי שלא ביטחונית או שמא חשש מטעות היסטורית שבה ישראל תאבד נכסים טריטוריאלים במדינה כל כך פיצפונת, או שמא בריאותו הרופפת של חאפז אל אסד עשויה לעלות סימני שאלה לגבי יציבותה של סוריה שמיעוט עלאווי שולט בה. אלא שהבעיה האמיתית היא שהם “חוששים מההשלכות האלקטורליות של מהלך כזה בשל המעמד המיוחד של הגולן בדעת הקהל הישראלית“. ככל הנראה שכח ד“ר פודה את ההצעה הנדיבה של אהוד ברק לאסד בשנת 2000 לקבל את כל רמת הגולן למעט רצועת חוף מזרחית של 10 מטרים, עם תיקונים ופיצויים שיעניקו לאסד סה“כ 105% מכלל השטח שנכבש במהלך ששת הימים3, ברק היה מוכן לתת לסורים גישה מלאה לרחצה ושיט בכנרת, אבל אסד בכלל לא היה מוכן לשמוע, והשיחה בינו לבין קלינטון בנושא בועידת ג‘נבה, הגיעה לידי מבוי סתום לאחר כעשר דקות. כנראה לכך התכוון ד“ר פודה שהוא כותב ש“ראוי להסיר את המסווה מעל סיסמאותיהם של פוליטיקאים ישראלים, המדברים גבוהה גבוהה על חשיבות השלום עם סוריה אך אינם מוכנים להידרש למחיר ששלום כזה יגבה“.

רוח האביב הערבי פורצת במלוא עוזה, בדצמבר 2010 פורץ גל מהומות בתוניסיה שמביא לידי שורה של מחאות בעולם הערבי, חאפז אל אסד כבר איננו בין החיים והשלטון עובר לבנו באשר. המציאות ההיסטורית לא מפריעה לרגע לד“ר פודה לפרסם עוד מאמר תחת הכותרת “לרקוד עם סוריה“4 בינואר 2011 ובו הוא מנתח לעומק את “תפיסת עולמו” של באשר אסד לאמורו מזהה בה “נכונות למו“מ וחתימה על הסכם שיביא לנסיגה מלאה עד לגדות הכינרת”, אם רק היו נותנים למר פודה בעצמו לנהל את המו”מ אפשר שהיה מגלה אומץ לב וחותם כבר על המסמכים המיוחלים ומביא שלום וששון לארצנו . פודה מציין גם כמה קשיים או אתגרים קטנים למהלך – איראן הגבירה את השפעתה בסוריה, אך אין לדאוג “מקומה הטבעי של סוריה במערכת האזורית הוא עם מצרים וסעודיה, ואין מניעה שהיא תחזור למקום זה בהינתן התמריצים הטבעיים“, אתם מבינים? יש בעיה קלה של השפעה שיעית על אסד מאימפריה פרסית סמוכה לו המחזיקה צבא סדיר בתוך ארצו, אך אין לדאוג, עם קצת חינוך אמריקאי ישראלי אסד יחזור לחיקם של הטובים והמתונים. חכמת הבדיעבר מעניקה את נקודות הזכות לזהירים והפסימיים – רק חודש לאחר מכן (ינואר 2011) פורצת מהפכה במצרים שמעלה את שלטון האחים המוסלמים, וארבעה חודשים לאחר מכן המשטר הסורי מתחיל לירות ברחובות בדרעא נשק חי במפגינים ואט אט פורצת שם מהומת אלוהים ואש שמתלקחת לכל עבר.
נסיים עם פסקה מאירת עניים אחרונה מאת המזרחן המומחה שלאחריה יפה השתיקה ויואיל הקורא רק לדמיין לרגע אחד איפה הייתה ישראל היום אם הייתה פועלת לפי עצה זו:
בהתבסס על העבר, סביר להניח שסימני הקידוח הנוכחיים במסלול הסורי יתגלו כעקרים, שהרי הרכבה הנוכחי של הממשלה אינו מרמז על פוטנציאל לניצול ההזדמנות. אולם החלטה אמיצה אחת תוכל לשנות את מאזן הכוחות במערכת האזורית לטובת ישראל, ולהכות את כוחות האיסלאם הרדיקלי בראשות איראן מכה ניצחת. היכן המנהיג הישראלי שיהיה מוכן להרים את הכפפה?
1מעבר לטוב ולרע, פרידריך ניטשה, הוצאת שוקן, עמ‘ 17-18
2http://www.haaretz.co.il/1.1293407
3חרקירי, רביב דרוקר, עמ‘ 101, 107
4http://www.haaretz.co.il/1.1155475