על שורשי הסכלות של היהירות האליטיסטית

עדיין לא הספיק הזעם והעלבון האחרון לשקוע ולהישכח אחרי הנאום המבזה של יאיר גרבוז על “מנשקי המזוזות“, הפצע עדיין טרי ונדמה שהסערה מסרבת לשכוח ושיש כאלו שמנסים בכל כוחם ליצור עוד פרובוקציה, ולהעמיק עוד יותר את השסע של המחנות הפוליטים בישראל, כאילו אלו יצורי המאדים ואלו מפלוטו, שני עולמות שונים לגמרי. בפעם האחרונה סביב פרשת אלונה קמחי ואיחולי שתיית הציאניד לציבור שלם, עוד ניסיתי לשכך את הזעם סביבי ולהציל את צדיקי השמאל ממיעוט אנשי סדום בתוכו. אך לאחר “כנס האמנים” ביפו נדמה שגרוע יותר מזה נמצא רק בצד השני של הגדר עמוק במדבריות של סוריה שם אין דין ואין דיין. עודד קוטלר, איש מה שנקרא בביצה “הבוהמה“, שחקן תיאטרון ותיק נושא נאום ומקריא מתוך דף שבו כתוב בזו הלשון “תארי לך עולם ללא ספר, מוזיקה או פואמה, שאין מפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות” (מקור). ניחא מר קוטלר מתגלה אף הוא כטיפוס יהיר ומתנשא, מה שתפס אותי חדר לליבי ולא הירפה הוא מחיאות הכפיים. היו אמנם מעט דברי ביקורת שנשמעו בקהל, אך הקהל שרובו ככולו השמנה והסולתה של עילית התרבות הישראלית – אנשי ספר, שחקנים, בימאים, משוררים מחאו כפיים והתרגשו ביחד ברגע שמחנה השמאל כולו נדמה שנישא על כנפי מרום ושוב כבודו האבוד הושב לו, מעיין טקס פגאני ששני לו אולי רק קריאות “היידה השרה” מן העבר השני לאחר בחירות מרץ 2015, או בעצם לאחר כל מערכת בחירות בשנים האחרונות.

ההזדהות הרגשית–המונית המתועדת יפה בסירטון הייתה לי בחינת הסטירה המצלצת, השעון המעורר או חלת הדבש שעוררה את הדב הישן. בנקודה זו אנו נדרשים לעצור לשאול עצמנו את השאלה היסודית – איך קורה שפעם אחר פעם מחנה השמאל נתפס במערומיו ומבטא עמדות יהירות, מתנשאות ומזלזלות שאינן הפרי הבאושים מ“דלת העם” או אילו אמירות שתועדו על הדרך בסמארטפון ברחובות בוגרשוב, אלא דווקא מן האיקונות הידועות והמוערכות בציבור כמו אלונה קמחי, יאיר גרבוז, אביב ויהונתן גפן, ענת וקסמן ועכשיו גם עודד קוטלר. האם יש קשר רעיוני, יסודי, בין עמדות השמאל הפוליטי לבין מידת היהירות? ראשית, חובה לומר זאת, אסור ליפול שבי לעמדה הנקראת “מהותנות” או בלעז אסנציאליזם והיא החטא הגדול מכולם, כלומר, הניסיון לקשור בין תפיסת עולם לציבור, למידות מסוימות ובכך לעשות לו דמוניזציה, השמאל הפוליטי היא עמדה סופר לגיטימית וחשובה בתוך השיח הפוליטי בישראל, היא מאתגרת ומפרה את השיח מעוררת שאלות של זכויות אדם, דמוקרטיה ומקדמת חברה הומניסטית, חברה שאין בה שמאל רעיוני חזק, מגובש היא חברה שכדאי לברוח ממנה ויפה שעה אחת קודם. אך נדמה כי בקונסטלציה הייחודית שנוצרה בישראל לשמאל הפוליטי יש די.אנ.אי שהתעצב ועודנו סובב בסחרור אינסופי סביב השאלה הלאומית בהקשר הישראלי ייחודי שלה– הדת היהודית, או במילים אחרות אופיה של הציונות לחיוב או לשלילה.

השמאל הפוליטי בישראל, לאחר ששת הימים במידה רבה ולאחר קריסתו של תהליך אוסלו החל מאינתיפאדת אל אקצה (אוקטובר 2000), הולך ומתנפץ לרסיסים אל מול חוסר היכולת שלו להכריע בשאלה המדינית. בשעה שמתחזק הקונצנזוס הלאומי סביב הטעות החמורה של דוקטרינת צריך לחטוף טרור עכשיו בשביל שלום עכשיו, או הכיבוש הוא הסיבה לכך שבשוודיה שונאים אותנו ודאע“ש מתפשט בסוריה ובעזה יש חמאס, עומד השמאל הפוליטי–מדיני מול פשיטת רגל, לכן שלי יחימוביץ‘ ידעה להסיק נכונה (אידיאולוגית או אלקטורלית) והחליטה להוריד את דגל השמאל המדיני מחזית מפלגת העבודה. לעניות דעתי לציבור הישראלי יש שיקול דעת ואינטואיציות בריאות וטובות, מה שאברי גלעד ועירית לינור מגדירים כ“חכמת ההמון” או “שיקול דעת של הרחוב“. וכך גם בקרב מצביעי השמאל המסורתי מי שעדיין מוכן לחזור ולחטוף את סדרת הסטירות המצלצות מאז אוסלו, דרך עזה ועד היום, הולך ומתמעט, שלא נאמר, נכחד. כך אנו מתקבל מצב עניינים שבו ציבור השמאל הולך ומתמעט, נדחק לקרן פינה, מערכת בחירות אחת אחרי השניה ברצף הוא מתבונן מהצד ולשיטתו רואה איך המדינה שלו נחטפת ממנו לטובת “חבורת לאומנים פאשיסטים”. וככל שתנועת הדחיפה והדחיקה היא חזקה יותר, כך תחושת הקורבנות וההצדקה עצמית גוברות יחד עם תחושת מרמור, תסכול, ואף טינה כלפי הציבור המטומטם ולכן גם ישלם את החשבון לשיטתם של אלו האחרונים. עד עתה זהו אפיון עבש וכללי למדי שהמעלעל בפרקי המבוא במדעי החברה ודאי ימצא לו תימוכין, מה שהופך את הסיפור הזה לאש בוערת ומאכלת הוא מה שמצוי בליבת העניין – הזיקה לתורת ישראל.

ישאל השואל מה פתאום עכשיו תורת ישראל ולמה הצורך הבהול לערבב בשר וחלב דווקא כאן. הזיקה לתורת ישראל היא להבנתי השורש של הג‘ונגל, העננה התת מודעת שרובצת מעל ומתחת לכל תודעה הישראלית או אם תרצו המנוע של הסוסיתא המשפחתית שלנו. הזיקה הזו היא היא המכוננת את המטפיסיקה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. ההדף של המפץ הגדול של הציונות הסוציאליסטית החזיק בערך כשמונים, למן סוף המאה ה-19 עד אמצע שנות השבעים. בשנות השמונים המשק הישראלי עדיין היה ברובו סוציאליסטי, אך עם עלייתו של גורבצ‘וב לשלטון ב-1985 ועד לכניסתו של ילצין לתפקיד ב-1991 כבר לא נשאר הרבה מהאימפריה הקומוניסטית, הפטרון הגדול של המטאפיסיקה הסוציאליסטית נפטר והשאיר אחריו רעיון יתום. התרחקות השמאל הישראלי מהסוציאליזם יתמה אותו מהעיקר שהוא יקר בחפצו יותר מכל – אמונה, מטאפיסיקה, מיסטיקה (אף על פי שזו הייתה יותר מכל דת האדם מבית מדרשם של פויארבך ומארכס) , זה הדבר הזה שגורם להמוני אנשים לישון את הלילה במסדרונות המגעילים של הקניון בשביל לקנות אייפון חדש.

כך נותר השמאל הפוליטי בישראל יתום, ראציונלי לעייפה, מנושל מהשלטון, וכפיצוי מלא בתחושת טינה, מרמור , צידוק ועליונות עצמית. כך השמאל הפוליטי גם הדרדר במדרון החלקלק של הרדיקליזם הפוליטי, אלו שהתעקשו על דרך מדינית, הקדישו את רוב מאמציהם לפיתוח אג‘נדה לעומתית “נגד הכיבוש“, הנקודה המעניינת היא שבקצה המדרון החלקלק יש גם פרס, מטאפיסיקה שלמה וקוהרנטית, אממה, היא איננה יהודית, היא אסלאמיזם רדיקלי. בעולם הלכה והתפתחה מעיין קואליציה של אינטלקטואלים (דמיקולו), אנשי רוח של “העולם החופשי” שבשם הנאורות ההומניזם, הקוסמופוליטיות וגם קצת אללה, העלו על נס את סיפור המדינה הציונית הכובשת, העניין מצא חן לחבריהם בשמאל הישראלי, והזיקה ביניהם הלכה והתהדקה. מה ששוב נמצא שם מתחת לקרקע ומאפשר את התנועה הזו ע“ג המדרון, הוא איך לא, הזיקה לתורת ישראל. השמאל המשכיל מטבעו הסוציו–אקונומי, מיטיב להתבונן באופן שכלתני אל המציאות, ולא מוצא פשר וטעם בקיומם של טקסים הנראים לו מנקודת המבט המודרנית והמשכילה, פרימיטיבים. הכוונה בטקסים היא בכל מה שבני אדם עושים כמעשי פולחן, הפעולות האלה שנראות ומצטיירות מבחוץ כפעולות מרתיעות, מטופשות, לא נחוצות ובעיקר חסרות כל פשר ושחר – מלמול השפתיים של היהודי לאחר הארוחה, תנועתיו המשונות של היהודי בעת תפילה, נישוק חפץ שבתוכו טקסט סתום, חיתוך אכזרי ובהמי משהו של איבר המין הזכרי של העולל הזה עתה נולד, ועוד שורה של פעולות שאינן עוד משמרות את העם היהודי לדידו של המשכיל אלא הן שייר אנתרופולגי מעניין אולי אבל בעיקר, מיותר בעולם של ווטסאפ–פייסבוק.

והדובדבן שבקצפת, שגורם לכל הקצפת לבעבע וליהודי המאמין לרקוד ולנהוג כאחוז דיבוק, היא תורת ישראל. תורת ישראל היא מסמך ספרותי נאה לדידו של השמאל המשכיל במקרה הטוב, או עוד ספר מבין ספרי הדת הרבים במקרה הרע. כלומר, ערכו הוא בתרומתו לתרבות כיצירה ספרותית, פה ושם מבליחות עמה עדויות אטימולוגיות–ארכיאולוגיות בעלות ערך למדע הארכיאולוגיה. מדובר בקובץ של סיפורים. (בעניין זה דווקא לייבוביץ השמאלני הרדיקלי מבטל לחלוטין את ערכו האנתרופולוגי של התנ”ך כ“יצירת מופת” ומעמיד את ערכה על צד הזיקה המסורתית קהילתית אליה מצד המעשה כתורת חיים, ראה “קדושתם של כתבי הקודש”). אך מעניינת יותר היא עמדתו של הרמב“ם כלפי קבוצה זו, הרמב“ם מסביר בהקדמה לפרק “חלק” כי בני האדם נחלקו לשלוש כיתות באופן ההתייחסות שלהם לתורת ישראל ולדברי חכמים, הקבוצה הראשונה “הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות” דהיינו אליבא דרמב“ם הקבוצה הראשונה הם מה שגרבוז קורא “מנשקי המזוזות” וקוטלר “עדר של בהמות“, הם אלו יהדים פשוטים יראי שמיים ותמימים, שמאמינים בתורה כלשונה ופשוטה, משה רבינו התהלך ממש על קרקעית ים סוף היבשה בשל הקריעה שעשה בה השם. היה זה אירוע היסטורי, מטאפיסי במלוא מובן המילה. הכיתה השניה :

“הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר, והם באים לסכל אותם ולגנותם ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם. ושהם, עמי הארץ נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים. ורוב הנכשלים בזה השיבוש המתייחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים, לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים, וכמה הם רחוקים מן האנושית אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת. אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פתיות. והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים” (מקור)

הבאתי את הדברים בשלומתם כלשונם כדי שהקורא יתרשם גם מהעמדה הנפשית של הרמב“ם עד כמה שהיא עוברת דרך הטקסט בשעה שהוא כותב ניכר כי בו כעס וזעם פי כמה וכמה מהכעס שעולה בציבור כלפי נאום מנשקי המזוזות של גרבוז. הרמ“ם מסביר שהקבוצה הזו ברוב סכלותה, סבורה שדברי חכמים ודברי תורה משמעותם היא כפשוטם כפי שסוברת הקבוצה הראשונה, אך ברוב חכמתם הם מבטלים אותה בזלזול כסיפורי אלף לילה ולילה, מעשיות האחים גרים ותו לא. הסיבה לכך היא שהם מחסירים את הקריאה שאיננה שכלתנית–מכמתת וחסרים את הזיקה הנפשית כלפי הטקסט, ליהודי המאמין אין זה משנה כהוא–זה האם משה היה דמות היסטורית או לאו כי מבחינת היהודי המאמין משה איננו קטגוריה היסטורית אלא מנהיג של מופת שדמותו חיה בועטת עד עצם הדור הזה והיום הזה בתודעתו של האדם המאמין, זהו אותו האופן שבו היהודי המאמין יכול להתאבל בתשעה באב על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה, כאילו ואירוע זה היה אתמול ממש, כי הוא חש את חורבן הבית בכל נימי גופו למן הגדול והעד הקטן שבהם, לפיכך תורת ישראל מבחינה זו היא חיה ונושמת ומנהלת יחסים אינטימים בנבכי נפשו של היהודי המאמין, ולכן הכיתה השניה של המקטגרים, הרואים עצמם כחכמים, הם לא רק טועים כלפי עצמם אלא הגרוע מכך, מטעים את הציבור כולו בביקורת שלהם כלפי חכמים ותורת ישראל ומהבחינה הזו הם גרועים פי שבעה מאותם אלו התמים במחשבתם בקבוצה הראשונה, מכיוון שנזקם עצום פי שבעה.

היום, לא רק ש“הגרבוזים” נופלים בסכלותם של הקבוצה השניה, אלא גם שהם חוברים אל קולותיהם של מקטגרים בעולם, שבשם ההומניזם או הקוסמופוליטיות, רודפים את מדינת ישראל, אך למעשה הם משרתים מטאפיסיקה מסוג אחר והיא האסלאמיזם הרדיקלי, אלו העושים זאת מתום לבם יש להם כפרה אך אלו העושים זאת בכוונת מכוון ובזדון הם הגרועים שבאויבי ישראל.