בספר השלישי של “על תכליות הטוב והרע”1 של קיקרו. קיקרו מספר לברוטוס על פגישה שהזדמנה לו עם מרקוס קאטו בהגיעו לספרייתו של לוקלוס הצעיר (בנו של המצביא הרומי). קאטו, כך מספר קיקרו, רצה מאוד לשבות את ליבו של קיקרו ביופיה של הסטואה ולאחר שראה כי אופן הדיון של שאלה ותשובה איננה מספקת לא את רצונו של קאטו ללמד ולא את זו של חברו ללמוד, ביקש קאטו לערוך הרצאה מקיפה על תורת הסטואה מא’ ועד ת’ וכך נפתח לקורא חלון הזדמנויות להכיר את הסטואה ממקור ראשון ובהרצאת דברים שיטתית.
עם לידתו של האדם, כך מסביר קאטו, אנו עדים לכך כי הוא דוחה מפניו כל דבר שעשוי לסכן את קיומו ועם זאת הוא דואג לעצמו כך שהוא “לומד לאהוב את כל מה שנועד לשמור על גופו”2. מתופעה זו גוזרת הסטואה שתי מסקנות נוספות – האחת היא שקיימת תחושה דאגה עצמית אצל הילוד, ושנית היא שהדאגה העצמית נובעת מתחושת עצמיות או ביתר פירוט מתחושת אהבה עצמית. דהיינו האהבה העצמית היא הנמצאת ביסוד ראשיתו של האדם וכל אותם גילויי ההתנהגות הראשונים של הילוד הם התוצר של אהבה זו.
בהמשך לאהבה העצמית שתכליתה היא לשמור על הגוף ושלמותו, קאטו מציין שאנו רואים אצל הילדים שהכרתם מתחילה להתפתח כי הם נהנים “כאשר הם מגלים בשכלם משהו גם אם אין הוא מביא להם תועלת”3, פעולת החקירה וחדוות הדעת הזו של הילדים, מלמדת אותנו לפי קאטו, על האופן הבריא שבו ההכרה שלנו מתפתחת עם התבוננות בטבע. קאטו משתמש במושגים “קליטות” או “תפיסות” בהוראה של תפיסת החושים הנובעות מהמילה היוונית המקורית קטלפסיס (κατάληψις), בתרגום מילולי “אחיזה” (grasping)4. התפתחות זו של ההכרה עוברת דרך אימוץ האומנויות לסוגיהן, שכן מלאכת הנגרות או הסתתות דורשת הן ידיעה אנושית מסורתית ההולכת ומתפתחת והן מידה גבוהה של מתאם באינטרקציה עם הטבע.
אופן ההתפתחות הראוי של האדם הסטואי כשהכרתו מתפתחת, כפוף להבחנה בין המושג “ראוי להערכה” – “אשר או הוא עצמו מתאים לטבע”5 או דבר היוצר דבר אחר שהוא עצמו ראוי ובעל הערכה, לבין המושג “שאינו ראוי להערכה” – דבר הנוגד את הטבע. ההליכה בנתיב הנכון עוברת דרך מספר שלבים כאשר הבחירה הנכונה היא ידועה מראש. הבחירה מתחילה בפעולה אינסטנקטיבית במתאם לטבע (שלמעשה איננה בחירה במלא מובן המילה), ממשיכה דרך “הכרת חובה מוסרית שנעשית להרגל”6, הרגל זה מוליך את האדם להכרה המוסרית “בה לראשונה מופיע הטוב”7 רק כאשר היא נעשית לבחירה יציבה ועקבית מתוך הכרה מלאה של ערכו המוסרי של הטוב.
במהלך ההתפתחות האדם קונה לו חשיבה מושגית שבאמצעותה הוא לומד להעריך דברים מורכבים יותר ויותר במהלך הדרך כל עוד נמצא בהם התואם לטבע, קאטו מכנה זאת “סדר הדברים” שנחשף לעיני התבונה, עד לנקודה שבה ההכרה נחשפת ל”הסכמה” (לטינית: convenientia), מונח שמקורו אף הוא ביוונית ומשמש את הסטואה בהוראה של התאמה מלאה בין האדם לטבע. לאחר שנחשפה ההכרה ל”הסכמה” שהיא איננה אלא תורת מוסר צרופה, שוב איננה מעוניינת בנטיות הראשוניות של הטבע מכיוון שהיא מכוונת אל התכלית הגבוהה ביותר.
קאטו כורך את החיים הראויים עם החכמה הנובעת מתוך הנטיות הראשוניות של הטבע אך איננה עומדת בשורה אחת עם שאר הנטיות שכן היא “נעשית יקרה יותר ללבנו מן הנטיות הטבעיות שהובילו אותנו אליה”8. לא רק שהחכמה הינה
“יקרה יותר לליבנו” היא גם איננה עומדת בשורה אחת עם שאר האמנויות כגון הרפואה והספנות. זאת משום שראשית תכליתה נמצאת בעצמה בשונה מאמנות הספנות למשל שתכליתה לנווט את יורד הים למחוז חפצו, ושנית משום שיש בה את היכולת לנתח ולהבין את האדם לכל עומקו ואורכו (“מלמעלה למטה”9) – תכונה שאיננה בנמצא באמנויות אחרות לפיכך התבונה היא עומדת ברשות עצמה.
1מרקוס טוליוס קיקרו, על תכליות הטוב והרע, בתרגומו של יוחנן גלוקר, אוניברסיטת בר אילן, ינואר 1997. כל שאר ההפניות יתייחסו למקור הזה, אלא אם כן יצוין אחרת.
2עמ’ 136
3עמ’ 137
4https://en.wikipedia.org/wiki/Katalepsis
5עמ’ 138
6ראה הערת שוליים סעיף 28, עמ’ 138
7עמ’ 138
8עמ’ 140
9עמ’ 141
