שלושת הפרות הקדושות של השמאל הרדיקלי ; או: איך קיבל אבו מאזן מעמד של הממי הלאומי בשמאל הישראלי

יש בשמאל הישראלי איזו משיכה פנימית לעלות לרגל אל המוקעטה שברמאללה, אם על מנת להניח זרים על מקום קבורתו של ערפאת במוזולאום המפואר שנבנה לכבודו, ואם על מנת לצלם ראיון “אמיץ וכנה” עם יו“ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולהתחבט בשאלת המיליון האם אבו מאזן הוא פרטנר או לא. בראיונות אישיים מסוג זה שקיימה השבוע אילנה דיין עם אבו מאזן נשאר על השפתיים טעם מתוק, או אם תרצו, טעם חמצמץ של תחושת החמצה. אבו מאזן מוליך אותנו במשעולי חלום השלום ואנו יוצאים משם חבולים מעודף של הלקאה עצמית – נדמה לרגע ששומה עלינו כולנו להתבייש, להתבייש יחד עם אילנה על כך שהחייל בחברון ירה במחבל, להתבייש שאנחנו ‘לא נותנים כלום‘, שנתניהו ‘לא מוכן להיפגש‘, ואולי הגיע הזמן לצאת באיזו תהלוכה למען השלום. בתוך הלב או התודעה פנימה הולכות ומתחזקות אצלנו כל מיני אמונות תפלות, אלו, שלושת הפרות הקדושות של השמאל, מיתוסים משיחיים שקוראים לשלום עכשיו. הגיע הזמן להלן לשחוט אותן שחיטה כשרה, אחת לתמיד.

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מיתוס מספר 1:

אבו מאזן אינו תומך בטרור

תשאלו כל אחד מחבורת ‘מומחי הביטחון‘ חביבי התקשורת על אבו מאזן והם ישיבו מיד בנימה ספק רצינית ספק מלומדת – יש תיאום ביטחוני אדוק, אבו מאזן נאבק בטרור לצד ישראל, אבו מאזן הוא טוב לישראל.

לעומת קודמו בתפקיד ערפאת שהאמין בכל לבבו ומאודו במאבק המזוין אכן אבו מאזן מאמין בהפסקת “המיליטירזציה של האינתיפאדה“, דהיינו בהסרה שלמה של הרכיב המזוין במאבק הפלסטיני. בראיון לרשת LBC אבו מאזן מסביר שהסיבה לחוסר האמונה שלו במאבק מזוין היא בשל העובדה ש-“אנו לא יכולים להתעמת עם ישראל באופן צבאי. ישראל יכולה לעמוד מול כל מדינות ערב“¹. במקום אחר אבו מאזן מדגיש שהאינתיפאדה לדידו היא חובה כחלק מההתנגדות (מוקאוומה) וכן מול הכיבוש ניתן לעמוד רק “באמצעות הפגנות, אבן ואמת“². אבו מאזן חזה במו עיניו איך השוטרים הפלסטינים החמושים לאחר אוסלו כיוונו את הנשק נגד צה“ל במסגרת אינתיפאדת אל–אקצה של אוקטובר 2000 ואז באיבחת פעולה צבאית אחת צה“ל כבש בחזרה את כל ערי הגדה בחומת מגן ב-2002. אבו מאזן הסיק שהטעות הייתה אסטרטגית, הוא היטיב לזהות את כובד המשקל שמפעילה ארה“ב על ישראל בכל פעם כדי לבצע עוד ועוד ויתורים לטובת הפלסטינים, והוא היטיב לזהות שהשימוש הפלסטיני בנשק לא רק שלא משיג את מטרתו אלא גורם להרס עצמי ומספק נשק של לגיטימיציה לצד הישראלי.

כך הגיע אבו מאזן לכדי מסקנה אסטרטגית שכדי לצבור נקודות במאבק הפלסטיני הוא צריך לזנוח את המאבק המזוין. אך בשעה שהאסטרטגיה השתנתה, תכלית המאבק לא השתנתה כלל אלא רק למראית העין. באמנה הלאומית הפלסטינית משנת 1964 נכתב תחת סעיף 15: “שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני.”, ובסעיפים 19,20 ו-21 מודגש כי אש“ף מתנגד כליל לקיומה של מדינת ישראל, לתכנית החלוקה, להצהרת בלפור, ובכלל הציונות יסודה בגזענות, פאשיזם ואימפריאליזם. במהלך אוסלו ערפאת הצהיר שהסעיפים ששוללים את קיומה של מדינת ישראל בטלים, אולם עד היום אין בידי ישראל אך נוסח מתוקן ורשמי של האמנה.

מסעיפי האמנה אנו נמצאים למדים שבסיסו הרעיוני של אש“ף הוא התנגדות מוחלטת לכל קיום ‘אימפריאלי‘ ו‘ציוני‘ ב‘אדמת הקודש‘ (הווקף) של ‘פלסטין‘. אך האם שאיפה זו השתנתה עם השנים?

האמת היא שפרט לדמיונם הפורה של חוגים מסוימים בשמאל, הפלסטינים אף פעם לא הבדילו באופן מהותי בין פלסטין של 67 לפלסטין של 48, מבחינתם, פלסטין היא חטיבה אחת קדושה, ערביי–ישראל לתפיסתו של אבו מאזן אגב, הינם ודאי פלסטינים אך תפקדים במאבק הוא חשוב הרבה יותר ממאבק מזוין – הם צריכים להישאר נאמנים ל‘התנגדות‘ ולשרת את האינטרסים הפלסטינית מתוך ישראל, וכך בדיוק הם עושים בנאמנות רבה, ראה ערך אחמד טיבי, חנין זועבי,

התקשורת הפלסטינית מקפידה לכנות את ירושלים ‘ירושלים הכבושה‘, ולקרוא לצפת – ‘צפת הכבושה‘, ולהקפיד ולהשתמש בשמות הערביים שעל שרידיהם הוקמו ישובים יהודיים, אפילו על גבי הלוגו הרשמי החדש שעוצב לפת“ח לרגל יום השנה ה-48 מתנוססת מפה של ‘פלסטין השלמה‘ בצורת כאפיה³. אפילו אבו מאזן עצמו השיב בראיון (שסותר אגב דברים שנאמרו בראיון לתקשורת בישראל) שהוא “מקווה שאוכל להגשים את חלומי לשוב לצפת”. אלו הן רק מספר ראיות מצומצם מאוד להדגים את הנחת היסוד הטבעית – אין שום סיבה טובה לאמין שאש“פ זנח את שאיפתו לחסל את מדינת ישראל, לכל היותר חבש מסכת ידיד מאולתרת כשניצב מול המצלמות ובמשך השנים למד כיצד לתמרן את השחקנים בזירה הפוליטית כדי לצבור נקודות והכרה במסגרת ה‘התנגדות‘ שכעת במקום לדבר על התנגדות מזוינת של מליציות חמושות לחיסול מדינת ישראל אפשר לדבר על כינון מדינה פלסטינית נקיה מיהודים לצד מדינה יהודית המוצפת בכמה מיליון פליטים פלסטינים, כלומר מיעוט בתוך רוב פלסטיני. במילים אחרות – פלסטין אחת גדולה הכוללת את הגדה המזרחית (ירדן) עם מיעוט יהודי בתוכה שיזכה בחסד זכויות הד‘ימים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב – יושלך הימה.

כך למשל, בראיון האחרון עם אילנה הצופה קיבל רושם נפלא שחבורת המודיעין המסכל של אבו מאזן מחטטת רגליה בבתי הספר בחיפוש אחר סכינים להלן –

אבו מאזן: שאני אדע שיש לו סכין ואשתוק על זה?! את יודעת, אנחנו, שירותי הביטחון שלנו, נכנסים לבתי הספר כדי לחפש בבתי הספר, בתיקים של התלמידים, לבדוק אם יש להם סכינים. אתם לא יודעים את זה. באחד מבתי הספר מצאנו 70 ילדים וילדות שנשאו סכינים. לקחנו מהם את הסכינים, דיברנו איתם ואמרנו להם שזו טעות. “אנחנו לא רוצים שאתם תהרגו ותמותו“. “אנחנו רוצים שאתם תחיו וגם האחר יחיה“.

אילנה דיין: אבל לאחר מעשה הם הופכים לשאהיד או שאהידה, מהללים אותם…

אבו מאזן: סליחה, כשהוא מת…

אילנה דיין: הם מקבלים מכתבי ניחומים ממך, והם מקבלים פיצויים, והופכים לקדושים…

אבו מאזן: כשהוא מת, הוא שאהיד. כשהוא מת, הוא הופך לשאהיד. שאהיד…

אילנה דיין: אבל אז הוא הופך לדוגמא בשביל הבא בתור

אבו מאזן: לא, לא.

אילנה דיין: הוא מודל לחיקוי. ואז עוד אחד רוצה להיות כמוהו.

אבו מאזן: כשהוא מת, זה כבר עניין אחר. עניין אחר. אני לא רוצה שהוא יהיה שאהיד. אני רוצה שהוא יחיה.

אילנה דיין: האם היה רגע…

אבו מאזן: אבל אחרי שהוא מת, זה נגמר. אני לא יודע לאן הוא הולך. אז אל תתחשבנו איתנו על זה.

בראיון שנתן אבו מאזן לטלויזיה הרשמית של הרש“פ ב-14 בפברואר 2005 הוא הודה במפורש שהרשות שלחה את המחבלים כדי להרוג: “אני דורש את שחרור האסירים מכיוון שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו – אנחנו – פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות [..] זאת מלחמה, ובמלחמה, אתה פוקד על החייל להורג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות”⁴

מקור:

אבו מאזן לא מכחיש גם בראיון עצמו שהוא אינו מהלל “מות קדושים” של מחבלים כשאהידים, שהם למעשה, גיבורי תרבות לחיקוי ולהערצה, התירוץ הדחוק של אבו מאזן כאן הוא “כשהוא מת, זה כבר עניין אחר”, על איזה עניין אחר אבו מאזן מדבר? כנראה שלא על היאוש מהכיבוש, הוא מדבר על מצוות הגי‘אהד של כל מוסלמי, על ה“איסתישיהאד” (מות הקדושים), דהיינו, שהמוטיביציה העיקרית לביצוע פעולות טרור איננו “היאוש” אלא דווקא ערך דתי עליון שהוא טאבו דתי בחברה האסלאמית.

בדצמבר 2009 נערך טקס ממלכתי בחסות הרש“פ לציון חמישים שנה להולדתה של השאהידה דלאל מוגרבי שהובילה את פיגוע “אוטובוס הדמים” בכביש החוף במרץ 1978 שבו נרצחו כ-35 ישראלים ו-71 נפצעו. אחמד קריע, בכיר בפת“ח, נשא דברים אלו בטקס הועידה השישית של הפת“ח:

“ולגיבורה השהידה דלאל כל התהילה, כל התהילה,

כל התהילה וכל האחיות פה הן אחיותיה של דלאל”⁵

אבו מאזן וחבורתו ברש“פ לא מסתפקים רק בדמותה של דלאל מוגרבי ועוסקים באופן שוטף בהנצחת שמותיהם של טרוריסטים רבים בבתי ספר תיכוניים, בכיכרות, ברחובות ובאירועי תרבות בנוסף למימון שוטף למשפחות המחבלים לפי “מדרגות שכר” ביחס לעוצמת ה‘עמליה‘ (פעולת הטרור) – ממש כמו עם ביטוח לאומי אצלנו, או שבכלל לא.

מיתוס מספר 2:

הטרור הוא תוצר של חוסר תקווה ויאוש מה“כיבוש“

זה המיתוס הקדוש והשקרי ביותר של “הפלסטינים” ושל השמאל. ניתן לטעון לכל היותר שה“כיבוש” הוא רכיב אחד בשורה ארוכה של מניעים שכולם בסופו של דבר מטופחים על ידי החברה הפלסטינית, ערכיה ומוסדותיה.

אילנה דיין:אז למה זה ממשיך לקרות?

אבו מאזן: תשאלו את עצמכם למה הילד הזה, בן 15, לוקח סכין ויודע שהוא הולך למות, ובכל זאת הולך. תשאלו את עצמכם למה. זה מפני שאין לו תקווה.

חשוב להתעכב על הנקודה הארכימדית הזו בדיון: הטרור לא נובע מכיוון שאין תקווה, הטרור הוא התקווה, הוא התקווה לגן עדן שבו שבעים בתולות, הוא התקווה לתהילת עולם, הוא התקווה לשיפור המצב הכלכלי ושיקום כבודה של המשפחה בחברה הפלסטינית, הוא התקווה – מכיוון שיש מי שנותן את התקווה הזו.

בדרשה אופיינית שנישאה ביום שישי בטלויזיה הפלסטינית במאי 2003 על ידי השייח‘ אברהים מודייריס אפשר להתרשם מהתקווה שטופחה בלבבות ההמונים –

“השהיד, הו עבדיו של אללה, איננו מת ככל המתים. יתירה מכך, אין לנו זכות לומר עליו כי הוא מת. וזאת, על פי ציווי מעל הרקיע השביעי, מאת אללה עצמו לשהידים, מתוך כבוד לשהידים. הדבר נזכר בשתי סורות בקוראן… אללה אוסר עליכם לומר כי השהיד הוא מת, והוא אומר [בקראן]: “אל תאמרו כי מי שמת למען אללה, כי הם מתים אלא הם חיים ואתם אינכם מרגישים“.

“מי שנלחם למען כך שדברי אללה יהיו העליונים, הרי שהוא [נלחם] למען אללה. ולכן, השהידים הללו, חי אללה, האם לא ראוי שיימחל [לשהיד כזה] עם הקזת הדם הראשונה ממנו? האם לא ראוי השהיד שיינצל מייסורי הגסיסה, מאותם ייסורי מוות שעליהם אמר הנביא: המוות כרוך בייסורים שאין אדם הניצל מהם, מלבד השהידים. אפילו הנביאים, השליחים והמלאכים ביום מותם אינם ניצלים מהם. אולם השהידים ניצלים מייסורי המוות וזהו אחד מן הניסים של השהידים. האם לא ראוי לשהיד כי יינשא ל-72 [בתולות] שחורות העין? האם לא ראויה משפחתו של השהיד שהוא ילמד דברי זכות על 70 מבני משפחתו? האם לא ראוי לשהיד שילבישו אותו בבגדי כבוד ביום תחיית המתים? האם לא ראוי לשהיד שרוחו תחיה בקרביהן של ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד? האם לא ראוי השהיד שבאותה העת שאללה ישאל אותו מה רצונך, הוא היחיד שיענה באותה העת: אני רוצה שיחזירו אותי אל העולם הזה על מנת שאיהרג למענך עשר פעמים, [..] השהיד– די לו בכך שהוא איננו חש את מכת החרב או את כאב המוות או ההריגה“

השייח באמנות רטורית מכשיר את הלבבות וסולל את הדרך הפסיכולוגית לטרור, הוא מטפל בפחד מהכאב ומהמוות שהרי כולנו בסופו של דבר נמות אולם אך ורק השאהידים קיבלו את ה“זכות” להניצל מהיסורים, ולא רק, אלא גם שהם רוצים לחזור על ההתאבדות עוד עשר פעמים תמימות מרוב שהיא מסבה לשאהיד עונג צרוף ואלוהי. השייח‘ לא מספק ברטוריקה השקרית הזו אלא גם מגייס את מלוא תשוקות המין והחסכים העצורים שלהם שכן הם הולכים להינשא ללא פחות מאשר 72 בתולות ‘שחורות עין‘, אפשר כבר להתחיל לדמיין את סצנות הסקס בקרבת “ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד“, וזה רק חלק קטן מתוך “הדרשה” או שמא נאמר, שטיפת המוח והסטת ההמונים להתאבדות בשביל לקדם מטרות פוליטיות ולהשליט פחד וטרור.

ובכלל יש לציין כי לאורך כל ששת החודשים האחרונים שנשטפו במבול של “מפגעים בודדים“, לא נמצא שום קשר עקיב ורציף בין מדד סוציו–אקונומי לבין הטרור. המפגעים מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה, עסרא עביד למשל שביצעה את הניסיון לרצח בתחנה המרכזית בעפולה באוקטובר 2015, היא סטודנטית לתואר שני והמניע למעשה היה ככל הנראה “אהבה נכזבת“.

נערות רבות מוצאות במעשה הטרור מפלט מלחצים והאשמות בתחום המיני כמוצא יחיד מרצח על רקע כבוד המשפחה. נערים רבים ואף ילדים רבים יצאו למסעות רצח לא בשל “הכיבוש” וה“יאוש המדיני” אלא כי רצו להיות מפורסמים כמו השאהידים הסלבים שראו בפייסבוק ובסרטונים בוואטצאפ וברור כי ילדים ונערים שיוצאים למסעות רצח הם קודם כל קורבן ציני של החברה הבוגרת סביבם שמעודדת אותם, למרות שמטבע הדברים הורים רבים שומרים על ילדיהם – יציאה לטרור עשויה להיות ביטוי לנתק משפחתי והזנחה חינוכית.

כך המסר שעובר לצעירים הוא כפול – המסר הרשמי של הממסד וההורים – אל תנהגו באלימות, המסר שחי ובועט הן על ידי הגלוריפיקציה של השאהידים והן על ידי התרבות הדיגיטלית – אלו קדושי החברה, כך נוצר מתח פנימי אצל הצעירים שמתאפיינים בעיקר בקלות הדעת ובזילות בערך החיים בין המסר הנורמטיבי לאידיאליסטי. כך הנועזים, האמיצים מן הקצה האחד חוברים לאלו שהזיקה המשפחתית שלהם נחלשה בסיבות כאלו ואחרות ולאלו שנמצאים במצוקה נפשית אישית או חברתית – לגורל מקודש אחד – מות הקדושים.

מיתוס מספר 3:

השלום נכשל כי ישראל לא הייתה מוכנה ללכת לקראת

השמאל הישראלי, ככל שהוא יותר “רדיקלי“, כך הוא יותר שטוף בהונאה העצמית הזו שמקור כל הצרות בעולם נעוץ בממשלת נתניהו הנוכחית או בהעדר נתניהו על הכיסא, הצרות מקורן במשלת הימין התורנית שבשלטון ואין מניעה שהרדיקלים באמת ינעצו קלשוניהם גם בממשלת השמאל שבשלטון שהרי לתפיסתם היא רק השלוחה המבצעת של הימין.

תחושת אשמה עצמית שמקבלת משנה תוקף אל מול אובססית הרדיפה את נתניהו, שרגליה נעוצות עוד באדמת הגלות באירופה, הפכה להיות אובססיה כל כך גדולה שאפילו בעיתון הארץ התריעו על ‘רצח האופי‘ שנעשה לנתניהו לקראת הבחירות במרץ 2015⁶. הפלסטינים מצדם חוגגים בעונג רב על רגשות האשמה העצמית הפתולוגיים שלנו כי הן מתיישבות מצוין עם הנטיה הפתולוגית שלהם להתקרבן ולהטיל את האשמה על ‘המערב הקולוניאלי‘ כנהוג במדינות האסלאם. שילוב של שני צדי הנטיות הפתולוגיות זו בזו יוצר רומן דביק בל–ינתק.

בואו נראה אפוא כיצד אבו מאזן מסביר לאילנה ולעמו את הסיבה לכשלון המו“מ עם ישראל –

אילנה דיין: האם אתה יכול לדבר רגע, אדוני הנשיא, לא כפוליטיקאי, אלא כבן אדם שחי את ההיסטוריה הכאובה הזו גם של הישראלים וגם של הפלסטינים. דבר אל הישראלים שחושבים שבכל פעם שאנחנו עושים ויתורים, אנחנו מקבלים בתמורה עוד גל של טרור.

אבו מאזן: מתי עשיתם ויתורים? תני לי דוגמה אחת.

אילנה דיין: בקמפ דיוויד, בהתנתקות…

אבו מאזן: מה יצא מקמפ דיוויד? שום דבר. לא קרה שם כלום.

אילנה דיין: ברור שלא קרה כלום, כי אתם לא הייתם מוכנים.

אבו מאזן: תשאלי את ברק, שעכשיו גידל כבר זקן, תשאלי אותו איזו הצעה הוא הציע לנו.

אילנה דיין: אז הישראלים שמאמינים שגם ברק, גם שרון וגם אולמרט הלכו כברת דרך ולא קיבלו דבר בתמורה. מה הם לא מבינים?

אבו מאזן: לא, לא, לא… שרון לא נתן כלום. ברק לא נתן כלום.

אולמרט, כן. ישבנו יחד, בארבע עיניים. היינו קרובים מאוד זה לזה. קרובים מאוד.

אילנה דיין: וזה היה יכול לקרות.

אבו מאזן: עם אולמרט, כן.

אילנה דיין: וזה לא קרה.

אבו מאזן: זה לא קרה כי הוא… הוגש נגדו כתב אישום.

מה שתמוה כל כך בקטע הזה, הוא עומק הגיחוך שהוא מעלה אצל הקורא הבקי בפרטים ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, היסטוריה שאבו מאזן מכיר באופן אינטימי ממש. הרי היה זה אבו מאזן בכבודו ובעצמו שטען שאוסלו הייתה טעות ‘הגדולה בחייה של ישראל‘, כך אמר במהלך הרצאה שנשא ביולי 2002 מול ראשי הפת“ח –

“ישראל [..] ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באש“פ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור? […] בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות] ”⁷

הנה כי כן, אבו מאזן אומר כאן במפורש שהפלסטינים דווקא הם אלה שלא נתנו כלום, בדיוק הפוך ממה שהוא אמר אמש לאילנה. מי הוא אבו מאזן האמיתי? אבו מאזן של הראיון עם אילנה או אבו מאזן כפי שהוא מול ראשי הפת”ח? דו–לשוניות זו היא אופיינית לצד הפלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מתפיסת ההתנגדות, אין כאן שום דבר חדש אלא הליכה שמרנית בתלמו של אבו–עמאר.

בועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 ערפאת שלל הצעה מרחיקת לכת של אהוד ברק הכוללת גם את חלוקת ירושלים, 90% עד 93% מהשטחים וזכות שיבה מצומצמת ופיצויים לפליטים וכל זאת בשביל הדרישה לבעלות פלסטינית בהר–הבית, ברק אפילו אמר כן למתווה קלינטון שכלל 94% אחוזים מהשטח ובינאום המקומות הקדושים וערפאת נשאר בעקשנותו, שמונה שנים לאחר מכן אולמרט מציע לאבו מאזן הצעה חסרת תקדים – כל שטחי יו“ש, מעבר בטוח בין עזה לשטחים, פיצויי שטח ממערב לקו הירוק כנגד גושי ההתישבות, חלוקת ירושלים וויתור הריבונות הישראלית על כל העיר העתיקה והעברתה לפיקוח בינלאומי, קליטת 5000 פליטים פלסטינים ומנגנון פיצוי כספי ליתרה – אולמרט מציג לאבו מאזן מפה ומבקש, שלא נאמר ממש מתחנן ממנו לחתום עליה, אך אבו מאזן מסרב.

לקראת הסיבוב הבא ב-2010 מול ממשלת נתניהו לאחר הקפאה של עשרה חודשים בבנית התנחלויות אבו מאזן מאיים להפסיק את המשא ומתן אם לא תוקפא שוב הבניה בהתחלויות ומסרב להצעה להקפיא את הבניה בהתנחלויות תמורת הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. המשא ומתן מופסק לשלוש שנים.

ב-2013 מתחדש שוב המשא ומתן מול ממשלת נתניהו שהפעם מופעל לחץ כבד על ישראל לשחרר 104 אסירים פלסטינים, ישראל משחחרת סה“כ 78 אסירים פלסטינים עם דם על הידים. הפלסטינים מוצאים עצמם מחוזרים כל כך אחרי האמריקאים והישראלים ורואים איך בכל קדנציה של ראש ממשלה ישראלי מרחב הויתורים רק גדל וההצעות רק משתפרות לטובתם, המצב הגיע לאבסורד עד כדי כך שבאפריל 2014 הפלסטינים דורשים להכיר במדינה פלסטינית שמזרח ירושלים היא בירתה ולשחרר עוד 1,200 מחבלים מבתי הסוהר בישראל רק עבור השתתפותם במשא ומתן, מסתמן שתג המחיר ל“תהליך השלום” רק הולך ועולה מבלי שהפלסטינים צריכים לוותר על דבר, רק להתמיד בסירובם ולהנות מחוות שחרורי האסירים וההצעות הנדיבות רק כדי שאלו האחרונים יואילו בטובם לשבת סביב השולחן. הרי ברור, שאם הפלסטינים היו מעוניינים באמת להקים מדינה הם היו כבר עושים זאת ממזמן. אך יתכן מאוד שזה לא באמת מה שאבו מאזן מעוניין בו.

ב-1982 אבו מאזן מגיש את עבודת התזה שלו לאוניברסיטת פטריס לומומבה שבמוסקווה שלאחר מכן יוצאת לאור ב-1984 בירדן תחת הכותרת “הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאציים להנהגת התנועה הציונית”, בספר נטען בין היתר כי בשואה נרצחו כמה אלפים בלבד וכי הנאצים לעולם לא הפעילו תאי גזים.

יש קשר ברור בין הניסיון של אבו מאזן להכחשת השואה או צמצום ממדיו תוך כדי קשירת הציונות עם הנאציזם לבין תנועת ה-BDS בהובלתו או עצם העבודה שהוא מכחיש את ההיסטוריה היהודית של בית המקדש – זהו הפרק הראשון בתולדות ההתעררות הלאומית הפלסטינית – הכחשת השורשים היהודיים של ארץ ישראל, שלילת הלגיטימציה למפעל הציוני והשחרת פניה של היהדות והציונות בעולם. התנועה הלאומית הפלסטינית לא קמה כדי להתקיים לצדה של מדינת ישראל, היא קמה בדיוק כפי שמתואר באמנה הפלסטינית – על מנת להחליף את מדינת ישראל.

שלמה בן–עמי שהשתתף בדיוני ועידת קמפ דיוויד עם ברק ב-2000 אמר בראיון עם עיתונאי הארץ ארי שביט –

“בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.”