תמצית הביקורת של אפלטון על המימזיס בפוליטאה

אפלטון מבאר את המשמעות של מימזיס בפוליטאה בהקשר אתי על ידי שימוש באנלוגיה שראשיתה דיון בדוגמא של הצייר (598a¹). הדיון בפוליטאה מתחיל בהנחת היסוד שעבור כל אובייקטים מסוג מסוים ישנה אידיאה אחת שממנה הם נגזרים כדמיון (likeness), כ“משהו הדומה לאידיאה (hoion)” (שם 418; 597a)². אולם ציור של אותו האובייקט, אף הוא נגזר מהאובייקט עצמו בחינת דמיון. מכיוון שהציור של האובייקט הוא דמיון של דמיון, אז הוא כבר העתק מסדר שלישי ביחס לאידיאה כבעלת ערך אמת. על פניו עולה הרושם שגם העתק מסדר שלישי משמר משהו מערך האמת של האידיאה, אולם אפלטון עורך הבחנה אונתולוגית ויסודית יותר ששוללת רושם זה. ההעתק כחיקוי (מימזיס) איננו העתק של אידיאת האובייקט, אלא של האופן הפרטיקולרי כפי שהיא מופיעה בעיני הצייר.

לפיכך הציור איננו אלא “חיקוי של התופעה הנראית” (an imitation of a phantom, שם, 419) והראייה לכך היא שבזווית התבוננות שונה האובייקט נראה שונה, כפי שזוית התבוננות מסוימות עשויה להעניק לנו את התחושה ששני אנשים שגובהם זהה נראים כבעלי גובה שונה ממרחק צפיה מסוים, אף על פי שאנו יודעים שזוהי מראית שקרית ביחס לידיעה התבונית בעלת ערך האמת (שם, 421). מבחינה זו, ציור שמתאר את האמת התבונית איננו ריאליסטי מכיוון שהוא איננו מחקה את נקודת המבט הריאליסטית. כך בשם הריאליזם בציור אנו מאבדים את ערך האמת של המושא המיוצג באופן שבו איננו מיצג אותו באמת. ככל שמלאכת החיקוי היא טובה יותר, דהיינו ככל שהיא עשירה יותר בפרטים ריאליסטיים של נקודת המבט הפרטיקולרית, כך היא גם עשויה יותר להוליך שולל את הצופה ולשבות אותו בקסמי המיצג. כאן יש צורך להדגיש שההונאה של המימזיס איננה שהצופה יבלבל בין המושא המועתק למושא הנצפה כך שציור יחשב לאובייקט ממשי, אלא שישבה בהונאה שבה הצייר יחשב למומחה המחזיק בידיעה אודות האובייקטים אותו הוא מחקה (שם, 424)³, זאת מכיוון שהערך האמיתי של האובייקט לעולם איננו נראה, אלא הוא ניתן רק להכרה תבונית.

כיצד יש להבין את ההקשר האתי של המימזיס בכלל ואת משמעותה בפואטיקה בפרט? “כפי שהצייר למיטה, כך המשורר לפעולה האנושית” (שם, 428). המחבר טוען שאפלטון איננו מבאר את מלוא משמעותה של אנלוגיה זו.

ישנן שלוש אינטרפטציות שונות:

(א) הצופה המחזה עשוי לחשוב שהדמויות המוצגות הינן הדמויות עצמן, כך ששחקן המציג מלך, הוא עצמו מלך – אפשרות שאיננה סבירה.

(ב) המחזאי מסוגל רק להעתיק את “המילים והמעשים” של הדמויות אך לא את המשמעויות הפנימיות, דהיינו את אופיין הפנימי של הדמויות שאותן הוא מעתיק. המחבר שולל אפשרות זו משום שהוא טוען ראשית שמשוררים דוגמת הומרוס הוכיחו יכולות גבוהות בהבנת המוטיבציות ונפשן של הדמויות שאותן תיארו, ושנית, משום שפרשנות זו נכשלת בקשירת הביקורת המטאפיסית של אפלטון עם זו האתית, כך שגם בהנתן שהמחזה הוא תוצר של חיקוי גרידא– הוא עדיין מסוגל לשמש דוגמא להתנהגות טובה, שאין להוקיעה מבחינה אתית (שם, 429). המחבר לפיכך מציג

פרשנות שלישית – כפי שהחיקוי של המיטה כציור, מבחינה אונתולוגית איננו מהווה יצוג של המיטה כאידיאה בעלת ערך אמת, אלא של זווית פרטיקולרית של האופן שבו המיטה נראית, כך המשורר מעתיק את מה שנתפס או נצפה בעיניו כמצוינות אנושית, דהיינו אינסנציה פרטיקולרית של מצוינית אנושית, שאיננה בעלת ערך אמת כמצוינות אנושית שהיא שלמה ובלתי משתנה בנפש האדם. ההונאה היא שהמשורר נדמה בעינינו כאדם בעל מומחיות בנפש האדם, תוך כדי שהוא מציג לפנינו דמויות כמודל לחיקוי בשל סגולתן כבעלות מצוינות אנושית. כך, דמויות רבות מתוארות על ידי משוררים כארכיטיפים של סגולות אנושיות, אודיסאוס – מידת הזהירות ושיקול הדעת, אכילס – אומץ לב, נסטור – חכמה וכו’ (שם, 432).

יתרה מכך, עבודת אמונת מצוינת, דוגמת פרי עטם של הומרוס, סופוקלס ואף שייקספיר ודוסטויבסקי, נחשבת לכזו בשעה שהיא עשירה בפרטים ריאליסטיים (כלומר העתקה מנקודת מבט פרטיקולרית), מתארת דמויות רבגוניות (multicolored) המצויות בקונפליקטים פנימיים קיצוניים, שמביאות לידי ביטוי יגון, סבל, קנאה, תאוות בצע, תשוקה מינית וכיוצא בכך (שם, 442).

ככל שיצירה מיטיבה לבטא קונפליקטים ומצבים אנושיים ריאליסטיים באופן מהימן יותר כך היא נחשבת לאיכותית יותר, כך היא גם עשויה יותר לעורר הנאה, סיפוק ולמשוך אחריה את ההמון. עתה ברור מדוע צריכה מענגת של יצירה מסוג זה משחיתה את הנפש– משום שהיא מעוררת את אותן האיכויות שהן ההיפך הגמור ממצוינות אמת שהינה תבונית וא–יצרית במהותה, ובכך מסייעת לדיסהרמוניה בנפש ומושכת אותה מטה.