Category Archives: -

מעשה בשלוש דבורים – על המהלך המשולש של נתניהו לריסוק המחנה הציוני, מינוי ליברמן והדחת יעלון

מעשה שהיה בשלושה דבורים אציליות,

סביב מלכת הכוורת כל היום חגו רבות.

.

האחת, גבירה חוצפנית,

סגנית המלכה מימים ימימה

וכזו היא - צדקנית ועקצנית,

הולכת ומזמזמת בקול הולך וגובר,

לצדדים פוזלת ואותה כולם רוצים לסקר.

.

השניה, שרירנית ושנואה,

אימים מהלכת על כל הלהקה,

מנסה לעקוץ בכל הזדמנות אפשרית את המלכה מימין,

ולהראות לכולם של מי גדול יותר הפין.

.

והשלישית משמאל,

משחק חיזורים משחקת

ולצדה של המלכה רוצה לשבת.

.

כל אחת ואחת מהגבירות האצילות

רואה עצמה כשועל מלחמות

ובשקט חרישי ממתינה לשעת הכושר

לנעוץ את הנדן בגב המלכה ולזכות בכל העושר.

.

אך מלכת הכוורת המיומנת לא נבהלת ולא צוהלת,

מהו כיוון מעוף הדבורים היא שואלת

ורק קריצות מחליפה לעיתים -

עם הדבורים העוקצניות המכתתות עמה חרבותם לאתים

משחק כפול ומכופל משחקת לה בשקט

ואת כושרן של השלוש היא לעומק בוחנת.

.

כשמגיע היום ושעת הכושר למלכד,

מסלולן של הדבורים לרגע מתלכד,

בעוד הגבירות שקועות בפייסבוק וראשן שפוף

יוצאת המלכה לטרף למסע ציד חטוף 

.

את הסגנית החוצפנית עם הגרון והקול -

היא הופכת ללכלולית חסרת כל

את השרירנית מימין -

מושיבה בכיסא הסגנית החוצפנית הזמין

ואת הדבורה משמאל – לשני פרצופים זעופים היא חותכת

וצופה מהצד איך בקנאתה ושנאתה היא מפוררת.

.

והדבורים כולן צועקות גוואעלד איזה תרגיל פוי איזה ריח

יושבות כתלמידות טובות ואת הסיטואציה מתחילות לנתח -

מדוע דווקא הגבירה הימנית השנואה מלפני רגע -

לאהובה הפכה חיש פתע

.

ואיך קרה שדווקא הדבורה השמאלית נמשכה למלכה הבוגדנית

וכיצד יתכן שהסגנית הנאמנה סולקה בשל היותה מוסרית הימנה

three-bees

והתשובה ידידיי לצערי מעט מאכזבת

אך היא אמת ודאית לנו ולא אחרת

שהרי זו הסיבה שהמלכה על האחרים מולכת

כי בשעה שכל חברותיה שזמזמו סביב

וחרשו כיצד אותה לרשת

היא הצליחה להפיל את כולם ברשת

.

אך מזימות וזמזומים הם הם גלגלי הכוורת

ובראש הכוורת ימצא רק מי שעל הגלגל יקפוץ

כי הצדקן והעקשן ישב בצד כמו פוץ

ודווקא הוא ישאר זעוף מחוץ לכוורת

כי לא יוכל לקשור קשרים ולצאת מהמחתרת

תהליך השלום המדמם בסוריה – הפסקת האש שוב מתמוטטת

בשבועיים האחרונים אנו עדים למשבר הומניטרי שלא נראה עוד כדוגמתו בסוריה. העיר חאלב שבסוריה נתונה תחת מתקפה אווירית חסרת תקדים. 55 אזרחים מאושפזי בית החולים אל-קודסנטבחו על ידי הפצצות מן האוויר, בסמוך לכך לפחות 28 אזרחים מצאו את מותם בשל הפצצות דומות במחנה הפליטים קמונה השוכן בצפון מחוז אידליב. בכל יום מופצצים מרכזי אוכלוסין רבים בסביבות העיר חאלב. חאלב, העיר הצפופה ביותר בסוריה שאוכלוסיתה הצטמצה מראשית המלחמה בלא פחות משני מיליון איש, מופצצת באופן יום יומי הן על ידי צבאו של אסד בסיוע ארטילריה רוסית והן על ידי כוחות המורדים הסלפיים.

מאז קריסתה של הפסקת האש האחרונה יחד עם היוזמה להפסקת פעולות האיבה ההדדיתשל ועידת זנבה השלישית הידרדר המאבק והסלים באופן משמעותי. לפי הערכות שונות מדובר עד כה בלמעלה מ-250 הרוגים רק בסביבות העיר חאלב מאז קריסת הפסקת האש. אך אל דאגה, למזכיר הממשל האמריקני גון קרי יש תרופה בשבילנו, כמה פשוט, רק צריך לשבת ולדבר ואז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם“, תודו שלא חשבתם על זה קודם.

לאחר שאסד חצה את הקו האדוםשהגדיר אובמה, אי שם באוגוסט 2013 כשלא היסס לתקוף את אזרחי עמו בגז סארין בשכונת עוטה בדמשק, הייתה זו שעת הכושר של ולאדימיר פוטין, השולף המהיר במזרח, להתערב בסכסוך. ב-9 בספטמבר, אותו היום בו קרי הופיע בתקשורת בנאום תקיף, הזדרזו שני שרי החוץ של המשרד הרוסי והסורי סרגיי לברוב וואליד מועלם להצהיר שהם הגיעו לכדי הסכמה למסירת הנשק הכימי בסוריה. היה ברור לכל שארהב איבדה את הבכורה בניהול הסכסוך ומאחורי הקלעים המתח בין ארהב לרוסיה גבר עד כי היו פרשנים שדיברו על תחילתה של המלחמה הקרה השניה“.

פוטין טבל את כף רגלו במים, ראה כי טוב, וקיבל חשק אף הוא לטבול באמבט החמים.

לאחר תחינות והפצרות חוזרות ונשנות מצד אסד, בספטמבר 2015 רוסיה מתחילה להתערב באופן צבאי ופעיל לטובת הממשל בדמשק. באמתלה של סיוע למלחמה בטרוררוסיה יוצאת לגיחות אוויריות וקטלניות מעל ריכוזי אוכלוסיה בעיקר באיזורים בשליטת המורדים במחוז אידליב שבצפון, במובלעות המורדים באיזור חומס ואיזורים עירוניים נוספים. מפעם לפעם שולם מס שפתיים לנורמת ה-P.C ולתקשורת והוטלו פצצות גם בתדמור העתיקה ובשטחים אחרים בשליטת דאעש אך כיוונם של חצי הארטילריה היה ברור לכל. כחצי שנה לאחר מכן פוטין שולח את חייליו לאפיזודה קרקעית קצרה של חודש וחצי באדמת רוסיה. לאחר נסיגת הכוחות פוטין יוצא בהצהרה שהשלים את מטרותיו“. ככל הנראה הזיכרון האפגניסטני היה טרי מדי כדי לשקוע בבוץ הסורי.

אולם פוטין ממשיך לסייע לממשלו של אסד דרך תקיפות אוויריות, ובחודשים האחרונים הצבא הסורי מצליח להוביל שינוי מגמה לרשום לעצמו שורה של הישגים מרשימים למדי, יתכן שהשלמת המטרות שאליה התכוון פוטין היא המעבר ממלחמת בלימה למלחמת תקיפה –

בפברואר השנה נפרץ מצור שנמשך שלוש שנים של המורדים על העיירות השיעיות נובל ואל זאהרה על ידי צבא סוריה בסיוע ארטילריה רוסית מהאוויר וכן נקט חוט האספקה שלהם מטורקיה. במרץ הצבא הסורי מודיע על שחרור העיר העתיקה תדמור מלפיטתו של דאעש.

בשעה שרוסיה מגדילה את מוערבותה הצבאית ובהתאם לכך גם המדינית במערכה, ארהב דווקא מקטינה בהדרגה את מוערבותה בסיוע למורדים ומנסה לחפות על כך במאמצים דיפלומטים נרחבים. כך למשל באוקטובר 2015 נפוצה הידיעה שארהב מפסיקה לאמן מורדים סורים בשטחי ירדן משום שהושמעה ביקורת רחבה בתקשורת על כך שהמורדים משתפים פעולה עם מיליציות סלפיסטיות. ארהב נותרת ללא שיניים ורגלייםבתוך המלחמה ואובדן הבכורה מוציא אותה מדעתה. ארהב מחליטה ללחוץ על דוושת הדיפלומטיה בכל הכח ויוזמת סבב אחר סבב של שיחות שלוםתוך כדי ניסיון נואש לגרור את נציגי האופוזיציה הסורית והממשל לשולחן הדיונים. אובמה יודע היטב שנותרו רק שבעה חודשים לסיום הכהונה ועדיין אין סיבה טובה להיכנס לספרי ההיסטוריה.

ארהב רקחה ארגון גג העונה לשם הקבוצה הבינלאומית לתמיכה בסוריה” (ISSG) וליקטה בו ערב רב של שגרירים מכל העולם. הארגון מונה 20 מדינות ביניהן גם סין, קטאר, ערב הסעודית, הליגה הערבית, האום ורוסיה ומקום כינוסו נקבע לוינה באוקטובר 2015. מי שדווקא בלט בהעדרותו מהמסיבה היה הממשל הסורי והאופוזציה הסורית. עצם העובדה שבשעה שהדיפלומטים מפטפטים התותחים הסורים-רוסיים רועמים וקוטלים רבבות אדם לא הפריעה לגון קרי לכבד את המחלוקת של עמיתוסרגיי לברוב על רצונם של הרוסים לראות את אסד ממשיך את שלטון הדמים ולהרעיף אופטימיות לכל עבר לאמור - “אם אנו יכולים להגיע לכדי תהליך פוליטי, אז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם”. פרט להסכמות דיפלומטיות מקיר אל קיר על הצורך החיוני באחדות, עצמאות, שמירה על אופי חילוני ושלמות טריטוריאליתהועידה לא הותירה רושם רב על הצדדים הלוחמים בשטח. כך תרמה הועידה בעיקר להעשרת הארכיון ההיסטורי לצד ועידת זנבה הראשונה ביוזמת הליגה הערבית ביוני 2012, תכנית השלום של קופי אנאן במרץ באותה השנה ורבות נוספות.

אך גון קרי עדיין לא אמר נואש. בפברואר השנה, בשעה שחייליו של אסד ופוטין התרכזו בעיקר בפריצת המצור של המורדים בצפון סוריה ורשמו לעצמם עוד שורה של הישגים צבאיים, מתכנסת ועידת זנבה 3” בחסות מועצת הביטחון של האום וארגון הגג ISSG. שליח האום סטפן דה מיסטורה מזמין את המורדים שנשתלו על ידי ערב הסעודית – קואליציה של 34 ארגונים אסלאמים, לשאת את דבר האופוזציה הסורית והמשטר בדמשק בראשותו מוחמד אלוש. העובדה שאלוש, ראש הארגון הסלפי צבא האסלאםידוע ומוכר היטב על ידי רוסיה ואיראן כארגון טרור לא הפריעה לשליח האו”ם להזמינו כנציג רשמי ומעונב לועידה. צירי הועידה הגיעו לכלל החלטה מתוך החלטה 2254 של מועצת הביטחון של האו”ם שיש להפסיק את פעולות האיבהולהבטיח את אכיפת הפסקת האש בתוך שבוע באופן מוחלט. התכנית המקורית והשאפתנית לועידה הייתה להגיע לכלל החלטה על גיבוש ממשלת מעבר זמנית בסוריה, חוקה חדשה ונשיאות חדשה בהשגחת האום. וכן כינון בחירות פלרמנטריות במדינה בתוך 18 חודשים.

דווקא הכורדים העיראקים (רוגובה), שהצליחו להקים אוטונמיה זמנית בשטחים נכבדים בצפון סוריה לא הוזמנו לועידה בשל לחץ שהפעילו הטורקים. העובדה שבאותו השבוע ממש היו עסוקים בהפצצות של מטרות כורדיות (Y.P.G) בצפון סוריה לא הפריעה לארה”ב לקבל את עמדתה. החלטה זו לא הפריעה גם לבשאר אסד להצהיר באותו השבוע ממש על מחויבותו הלאומית להחזרת השליטה בכל שטחה של סוריה, להתחייב לדרך המלחמה הבלתי מתפשרת עד להכנעה גמורה של הטרור” (“טרוריסטהוא לדידו של אסד – כל מי שמחזיק בנשק) ולכנות את באי הועידה בוגדים וטרוריסטים”. לגבי שאר הגורמים השולטים בשטח כגון המדינה האסלאמית (ששולטת בפועל על 50% משטחה של סוריה) או גבאת אל-נוסרה (השולט על מובלעת בצפון מערב סוריה) – אין בכלל מה על מה ועם מי לדבר.

יוזמת הפסקת פעולות האיבהאכן הביאה לידי רגיעה יחסית בשטח כאשר נאכפה לפרקים רק על ידי ממשל אסד, רוסיה וחלק מהמורדים המתונים. אך לפני כשבועיים התפוצצה ביתר שאת. רוסיה חזרה להפעיל ארטילריה בשיתוף עם סוריה תחת האמתלה של מלחמה בטרור” – בשעה שהטרור הסלפי עצמו לא פסק לרגע. ההפצצות על מרכזי אוכלוסיה בחאלב היו הדדיים ונרשמו גם מצידם של המורדים“. מסתבר שתהליך השלוםמכניס את כל הצדדים ללחץ – הם רוצים לקטוף כמה שיותר הישגים צבאיים לפני שחלון ההזדמנויות נסגר וכך באופן אירוני ומוכר למדי, “שיחות השלוםמביאות לידי הסלמה חריפה בשטח ומעלות את קרבן הדמים.

בעיתונות הערבית דווח לאחרונה, כי מתקיים בין ארהב לרוסי ערוץ חשאי של שיחות, שבו חלה נסיגה מסוימת בהחלטתה של ארהב להדיח את אסד מהשלטון בסוריה ולאפשר לו בקונסטלציה כזו או אחרת, להשאר כנשיא בעת קיומה של ממשלת מעבר. ואולי אף אם ייטיב לתמרן, להבחר בבחירות המתוכננות בסוריה בתוך 18 חודשים. אם הדיווחים אכן נכונים, מדובר בנסיגה מהותית מהעמדה האמריקנית הראשונית המראה כיצד עשתה את כל הדרך מתמיכה במורדים המתונים בתחילת המלחמה דרך עיגון מעמדה של איראן כמעצמה גרעינית ועד לעיגון מעמדה של רוסיה כפטרונית של סוריה והפוסקת העליונה בסכסוך. כבר נוכחנו כיצד אמריקה זה מכבר חרטה על דגלה את הסיסמא הסכם בכל מחיר“, והתוצאות מדממות בשטח.

שלושת הפרות הקדושות של השמאל הרדיקלי ; או: איך קיבל אבו מאזן מעמד של הממי הלאומי בשמאל הישראלי

יש בשמאל הישראלי איזו משיכה פנימית לעלות לרגל אל המוקעטה שברמאללה, אם על מנת להניח זרים על מקום קבורתו של ערפאת במוזולאום המפואר שנבנה לכבודו, ואם על מנת לצלם ראיון אמיץ וכנהעם יור הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולהתחבט בשאלת המיליון האם אבו מאזן הוא פרטנר או לא. בראיונות אישיים מסוג זה שקיימה השבוע אילנה דיין עם אבו מאזן נשאר על השפתיים טעם מתוק, או אם תרצו, טעם חמצמץ של תחושת החמצה. אבו מאזן מוליך אותנו במשעולי חלום השלום ואנו יוצאים משם חבולים מעודף של הלקאה עצמית – נדמה לרגע ששומה עלינו כולנו להתבייש, להתבייש יחד עם אילנה על כך שהחייל בחברון ירה במחבל, להתבייש שאנחנו לא נותנים כלום‘, שנתניהו לא מוכן להיפגש‘, ואולי הגיע הזמן לצאת באיזו תהלוכה למען השלום. בתוך הלב או התודעה פנימה הולכות ומתחזקות אצלנו כל מיני אמונות תפלות, אלו, שלושת הפרות הקדושות של השמאל, מיתוסים משיחיים שקוראים לשלום עכשיו. הגיע הזמן להלן לשחוט אותן שחיטה כשרה, אחת לתמיד.

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל
מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מיתוס מספר 1:

אבו מאזן אינו תומך בטרור

תשאלו כל אחד מחבורת מומחי הביטחוןחביבי התקשורת על אבו מאזן והם ישיבו מיד בנימה ספק רצינית ספק מלומדת – יש תיאום ביטחוני אדוק, אבו מאזן נאבק בטרור לצד ישראל, אבו מאזן הוא טוב לישראל.

לעומת קודמו בתפקיד ערפאת שהאמין בכל לבבו ומאודו במאבק המזוין אכן אבו מאזן מאמין בהפסקת המיליטירזציה של האינתיפאדה“, דהיינו בהסרה שלמה של הרכיב המזוין במאבק הפלסטיני. בראיון לרשת LBC אבו מאזן מסביר שהסיבה לחוסר האמונה שלו במאבק מזוין היא בשל העובדה ש-“אנו לא יכולים להתעמת עם ישראל באופן צבאי. ישראל יכולה לעמוד מול כל מדינות ערב1. במקום אחר אבו מאזן מדגיש שהאינתיפאדה לדידו היא חובה כחלק מההתנגדות (מוקאוומה) וכן מול הכיבוש ניתן לעמוד רק באמצעות הפגנות, אבן ואמת2. אבו מאזן חזה במו עיניו איך השוטרים הפלסטינים החמושים לאחר אוסלו כיוונו את הנשק נגד צהל במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה של אוקטובר 2000 ואז באיבחת פעולה צבאית אחת צהל כבש בחזרה את כל ערי הגדה בחומת מגן ב-2002. אבו מאזן הסיק שהטעות הייתה אסטרטגית, הוא היטיב לזהות את כובד המשקל שמפעילה ארהב על ישראל בכל פעם כדי לבצע עוד ועוד ויתורים לטובת הפלסטינים, והוא היטיב לזהות שהשימוש הפלסטיני בנשק לא רק שלא משיג את מטרתו אלא גורם להרס עצמי ומספק נשק של לגיטימיציה לצד הישראלי.

כך הגיע אבו מאזן לכדי מסקנה אסטרטגית שכדי לצבור נקודות במאבק הפלסטיני הוא צריך לזנוח את המאבק המזוין. אך בשעה שהאסטרטגיה השתנתה, תכלית המאבק לא השתנתה כלל אלא רק למראית העין. באמנה הלאומית הפלסטינית משנת 1964 נכתב תחת סעיף 15: “שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני.”, ובסעיפים 19,20 ו-21 מודגש כי אשף מתנגד כליל לקיומה של מדינת ישראל, לתכנית החלוקה, להצהרת בלפור, ובכלל הציונות יסודה בגזענות, פאשיזם ואימפריאליזם. במהלך אוסלו ערפאת הצהיר שהסעיפים ששוללים את קיומה של מדינת ישראל בטלים, אולם עד היום אין בידי ישראל אך נוסח מתוקן ורשמי של האמנה.

מסעיפי האמנה אנו נמצאים למדים שבסיסו הרעיוני של אשף הוא התנגדות מוחלטת לכל קיום אימפריאליוציוניבאדמת הקודש‘ (הווקף) של פלסטין‘. אך האם שאיפה זו השתנתה עם השנים?

האמת היא שפרט לדמיונם הפורה של חוגים מסוימים בשמאל, הפלסטינים אף פעם לא הבדילו באופן מהותי בין פלסטין של 67 לפלסטין של 48, מבחינתם, פלסטין היא חטיבה אחת קדושה, ערביי-ישראל לתפיסתו של אבו מאזן אגב, הינם ודאי פלסטינים אך תפקדים במאבק הוא חשוב הרבה יותר ממאבק מזוין – הם צריכים להישאר נאמנים להתנגדותולשרת את האינטרסים הפלסטינית מתוך ישראל, וכך בדיוק הם עושים בנאמנות רבה, ראה ערך אחמד טיבי, חנין זועבי,

התקשורת הפלסטינית מקפידה לכנות את ירושלים ירושלים הכבושה‘, ולקרוא לצפת - ‘צפת הכבושה‘, ולהקפיד ולהשתמש בשמות הערביים שעל שרידיהם הוקמו ישובים יהודיים, אפילו על גבי הלוגו הרשמי החדש שעוצב לפתח לרגל יום השנה ה-48 מתנוססת מפה של פלסטין השלמהבצורת כאפיה3. אפילו אבו מאזן עצמו השיב בראיון (שסותר אגב דברים שנאמרו בראיון לתקשורת בישראל) שהוא מקווה שאוכל להגשים את חלומי לשוב לצפת”. אלו הן רק מספר ראיות מצומצם מאוד להדגים את הנחת היסוד הטבעית – אין שום סיבה טובה לאמין שאשפ זנח את שאיפתו לחסל את מדינת ישראל, לכל היותר חבש מסכת ידיד מאולתרת כשניצב מול המצלמות ובמשך השנים למד כיצד לתמרן את השחקנים בזירה הפוליטית כדי לצבור נקודות והכרה במסגרת ההתנגדותשכעת במקום לדבר על התנגדות מזוינת של מליציות חמושות לחיסול מדינת ישראל אפשר לדבר על כינון מדינה פלסטינית נקיה מיהודים לצד מדינה יהודית המוצפת בכמה מיליון פליטים פלסטינים, כלומר מיעוט בתוך רוב פלסטיני. במילים אחרות – פלסטין אחת גדולה הכוללת את הגדה המזרחית (ירדן) עם מיעוט יהודי בתוכה שיזכה בחסד זכויות הדימים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב – יושלך הימה.

כך למשל, בראיון האחרון עם אילנה הצופה קיבל רושם נפלא שחבורת המודיעין המסכל של אבו מאזן מחטטת רגליה בבתי הספר בחיפוש אחר סכינים להלן -

אבו מאזן: שאני אדע שיש לו סכין ואשתוק על זה?! את יודעת, אנחנו, שירותי הביטחון שלנו, נכנסים לבתי הספר כדי לחפש בבתי הספר, בתיקים של התלמידים, לבדוק אם יש להם סכינים. אתם לא יודעים את זה. באחד מבתי הספר מצאנו 70 ילדים וילדות שנשאו סכינים. לקחנו מהם את הסכינים, דיברנו איתם ואמרנו להם שזו טעות. “אנחנו לא רוצים שאתם תהרגו ותמותו“. “אנחנו רוצים שאתם תחיו וגם האחר יחיה“.

אילנה דיין: אבל לאחר מעשה הם הופכים לשאהיד או שאהידה, מהללים אותם

אבו מאזן: סליחה, כשהוא מת

אילנה דיין: הם מקבלים מכתבי ניחומים ממך, והם מקבלים פיצויים, והופכים לקדושים

אבו מאזן: כשהוא מת, הוא שאהיד. כשהוא מת, הוא הופך לשאהיד. שאהיד

אילנה דיין: אבל אז הוא הופך לדוגמא בשביל הבא בתור

אבו מאזן: לא, לא.

אילנה דיין: הוא מודל לחיקוי. ואז עוד אחד רוצה להיות כמוהו.

אבו מאזן: כשהוא מת, זה כבר עניין אחר. עניין אחר. אני לא רוצה שהוא יהיה שאהיד. אני רוצה שהוא יחיה.

אילנה דיין: האם היה רגע

אבו מאזן: אבל אחרי שהוא מת, זה נגמר. אני לא יודע לאן הוא הולך. אז אל תתחשבנו איתנו על זה.

בראיון שנתן אבו מאזן לטלויזיה הרשמית של הרשפ ב-14 בפברואר 2005 הוא הודה במפורש שהרשות שלחה את המחבלים כדי להרוג: “אני דורש את שחרור האסירים מכיוון שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו – אנחנו – פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות [..] זאת מלחמה, ובמלחמה, אתה פוקד על החייל להורג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות4

מקור:

אבו מאזן לא מכחיש גם בראיון עצמו שהוא אינו מהלל מות קדושיםשל מחבלים כשאהידים, שהם למעשה, גיבורי תרבות לחיקוי ולהערצה, התירוץ הדחוק של אבו מאזן כאן הוא כשהוא מת, זה כבר עניין אחר”, על איזה עניין אחר אבו מאזן מדבר? כנראה שלא על היאוש מהכיבוש, הוא מדבר על מצוות הגיאהד של כל מוסלמי, על האיסתישיהאד” (מות הקדושים), דהיינו, שהמוטיביציה העיקרית לביצוע פעולות טרור איננו היאושאלא דווקא ערך דתי עליון שהוא טאבו דתי בחברה האסלאמית.

בדצמבר 2009 נערך טקס ממלכתי בחסות הרשפ לציון חמישים שנה להולדתה של השאהידה דלאל מוגרבי שהובילה את פיגוע אוטובוס הדמיםבכביש החוף במרץ 1978 שבו נרצחו כ-35 ישראלים ו-71 נפצעו. אחמד קריע, בכיר בפתח, נשא דברים אלו בטקס הועידה השישית של הפתח:

ולגיבורה השהידה דלאל כל התהילה, כל התהילה,

כל התהילה וכל האחיות פה הן אחיותיה של דלאל”5

אבו מאזן וחבורתו ברשפ לא מסתפקים רק בדמותה של דלאל מוגרבי ועוסקים באופן שוטף בהנצחת שמותיהם של טרוריסטים רבים בבתי ספר תיכוניים, בכיכרות, ברחובות ובאירועי תרבות בנוסף למימון שוטף למשפחות המחבלים לפי מדרגות שכרביחס לעוצמת העמליה‘ (פעולת הטרור) – ממש כמו עם ביטוח לאומי אצלנו, או שבכלל לא.

מיתוס מספר 2:

הטרור הוא תוצר של חוסר תקווה ויאוש מהכיבוש

זה המיתוס הקדוש והשקרי ביותר של הפלסטיניםושל השמאל. ניתן לטעון לכל היותר שהכיבושהוא רכיב אחד בשורה ארוכה של מניעים שכולם בסופו של דבר מטופחים על ידי החברה הפלסטינית, ערכיה ומוסדותיה.

אילנה דיין:אז למה זה ממשיך לקרות?

אבו מאזן: תשאלו את עצמכם למה הילד הזה, בן 15, לוקח סכין ויודע שהוא הולך למות, ובכל זאת הולך. תשאלו את עצמכם למה. זה מפני שאין לו תקווה.

חשוב להתעכב על הנקודה הארכימדית הזו בדיון: הטרור לא נובע מכיוון שאין תקווה, הטרור הוא התקווה, הוא התקווה לגן עדן שבו שבעים בתולות, הוא התקווה לתהילת עולם, הוא התקווה לשיפור המצב הכלכלי ושיקום כבודה של המשפחה בחברה הפלסטינית, הוא התקווה – מכיוון שיש מי שנותן את התקווה הזו.

בדרשה אופיינית שנישאה ביום שישי בטלויזיה הפלסטינית במאי 2003 על ידי השייחאברהים מודייריס אפשר להתרשם מהתקווה שטופחה בלבבות ההמונים -

השהיד, הו עבדיו של אללה, איננו מת ככל המתים. יתירה מכך, אין לנו זכות לומר עליו כי הוא מת. וזאת, על פי ציווי מעל הרקיע השביעי, מאת אללה עצמו לשהידים, מתוך כבוד לשהידים. הדבר נזכר בשתי סורות בקוראןאללה אוסר עליכם לומר כי השהיד הוא מת, והוא אומר [בקראן]: “אל תאמרו כי מי שמת למען אללה, כי הם מתים אלא הם חיים ואתם אינכם מרגישים“.

מי שנלחם למען כך שדברי אללה יהיו העליונים, הרי שהוא [נלחם] למען אללה. ולכן, השהידים הללו, חי אללה, האם לא ראוי שיימחל [לשהיד כזה] עם הקזת הדם הראשונה ממנו? האם לא ראוי השהיד שיינצל מייסורי הגסיסה, מאותם ייסורי מוות שעליהם אמר הנביא: המוות כרוך בייסורים שאין אדם הניצל מהם, מלבד השהידים. אפילו הנביאים, השליחים והמלאכים ביום מותם אינם ניצלים מהם. אולם השהידים ניצלים מייסורי המוות וזהו אחד מן הניסים של השהידים. האם לא ראוי לשהיד כי יינשא ל-72 [בתולות] שחורות העין? האם לא ראויה משפחתו של השהיד שהוא ילמד דברי זכות על 70 מבני משפחתו? האם לא ראוי לשהיד שילבישו אותו בבגדי כבוד ביום תחיית המתים? האם לא ראוי לשהיד שרוחו תחיה בקרביהן של ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד? האם לא ראוי השהיד שבאותה העת שאללה ישאל אותו מה רצונך, הוא היחיד שיענה באותה העת: אני רוצה שיחזירו אותי אל העולם הזה על מנת שאיהרג למענך עשר פעמים, [..] השהיד- די לו בכך שהוא איננו חש את מכת החרב או את כאב המוות או ההריגה

השייח באמנות רטורית מכשיר את הלבבות וסולל את הדרך הפסיכולוגית לטרור, הוא מטפל בפחד מהכאב ומהמוות שהרי כולנו בסופו של דבר נמות אולם אך ורק השאהידים קיבלו את הזכותלהניצל מהיסורים, ולא רק, אלא גם שהם רוצים לחזור על ההתאבדות עוד עשר פעמים תמימות מרוב שהיא מסבה לשאהיד עונג צרוף ואלוהי. השייחלא מספק ברטוריקה השקרית הזו אלא גם מגייס את מלוא תשוקות המין והחסכים העצורים שלהם שכן הם הולכים להינשא ללא פחות מאשר 72 בתולות שחורות עין‘, אפשר כבר להתחיל לדמיין את סצנות הסקס בקרבת ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד“, וזה רק חלק קטן מתוך הדרשהאו שמא נאמר, שטיפת המוח והסטת ההמונים להתאבדות בשביל לקדם מטרות פוליטיות ולהשליט פחד וטרור.

ובכלל יש לציין כי לאורך כל ששת החודשים האחרונים שנשטפו במבול של מפגעים בודדים“, לא נמצא שום קשר עקיב ורציף בין מדד סוציו-אקונומי לבין הטרור. המפגעים מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה, עסרא עביד למשל שביצעה את הניסיון לרצח בתחנה המרכזית בעפולה באוקטובר 2015, היא סטודנטית לתואר שני והמניע למעשה היה ככל הנראה אהבה נכזבת“.

נערות רבות מוצאות במעשה הטרור מפלט מלחצים והאשמות בתחום המיני כמוצא יחיד מרצח על רקע כבוד המשפחה. נערים רבים ואף ילדים רבים יצאו למסעות רצח לא בשל הכיבושוהיאוש המדיניאלא כי רצו להיות מפורסמים כמו השאהידים הסלבים שראו בפייסבוק ובסרטונים בוואטצאפ וברור כי ילדים ונערים שיוצאים למסעות רצח הם קודם כל קורבן ציני של החברה הבוגרת סביבם שמעודדת אותם, למרות שמטבע הדברים הורים רבים שומרים על ילדיהם – יציאה לטרור עשויה להיות ביטוי לנתק משפחתי והזנחה חינוכית.

כך המסר שעובר לצעירים הוא כפול – המסר הרשמי של הממסד וההורים – אל תנהגו באלימות, המסר שחי ובועט הן על ידי הגלוריפיקציה של השאהידים והן על ידי התרבות הדיגיטלית – אלו קדושי החברה, כך נוצר מתח פנימי אצל הצעירים שמתאפיינים בעיקר בקלות הדעת ובזילות בערך החיים בין המסר הנורמטיבי לאידיאליסטי. כך הנועזים, האמיצים מן הקצה האחד חוברים לאלו שהזיקה המשפחתית שלהם נחלשה בסיבות כאלו ואחרות ולאלו שנמצאים במצוקה נפשית אישית או חברתית – לגורל מקודש אחד – מות הקדושים.

מיתוס מספר 3:

השלום נכשל כי ישראל לא הייתה מוכנה ללכת לקראת

השמאל הישראלי, ככל שהוא יותר רדיקלי“, כך הוא יותר שטוף בהונאה העצמית הזו שמקור כל הצרות בעולם נעוץ בממשלת נתניהו הנוכחית או בהעדר נתניהו על הכיסא, הצרות מקורן במשלת הימין התורנית שבשלטון ואין מניעה שהרדיקלים באמת ינעצו קלשוניהם גם בממשלת השמאל שבשלטון שהרי לתפיסתם היא רק השלוחה המבצעת של הימין.

תחושת אשמה עצמית שמקבלת משנה תוקף אל מול אובססית הרדיפה את נתניהו, שרגליה נעוצות עוד באדמת הגלות באירופה, הפכה להיות אובססיה כל כך גדולה שאפילו בעיתון הארץ התריעו על רצח האופישנעשה לנתניהו לקראת הבחירות במרץ 20156. הפלסטינים מצדם חוגגים בעונג רב על רגשות האשמה העצמית הפתולוגיים שלנו כי הן מתיישבות מצוין עם הנטיה הפתולוגית שלהם להתקרבן ולהטיל את האשמה על המערב הקולוניאליכנהוג במדינות האסלאם. שילוב של שני צדי הנטיות הפתולוגיות זו בזו יוצר רומן דביק בל-ינתק.

בואו נראה אפוא כיצד אבו מאזן מסביר לאילנה ולעמו את הסיבה לכשלון המומ עם ישראל -

אילנה דיין: האם אתה יכול לדבר רגע, אדוני הנשיא, לא כפוליטיקאי, אלא כבן אדם שחי את ההיסטוריה הכאובה הזו גם של הישראלים וגם של הפלסטינים. דבר אל הישראלים שחושבים שבכל פעם שאנחנו עושים ויתורים, אנחנו מקבלים בתמורה עוד גל של טרור.

אבו מאזן: מתי עשיתם ויתורים? תני לי דוגמה אחת.

אילנה דיין: בקמפ דיוויד, בהתנתקות

אבו מאזן: מה יצא מקמפ דיוויד? שום דבר. לא קרה שם כלום.

אילנה דיין: ברור שלא קרה כלום, כי אתם לא הייתם מוכנים.

אבו מאזן: תשאלי את ברק, שעכשיו גידל כבר זקן, תשאלי אותו איזו הצעה הוא הציע לנו.

אילנה דיין: אז הישראלים שמאמינים שגם ברק, גם שרון וגם אולמרט הלכו כברת דרך ולא קיבלו דבר בתמורה. מה הם לא מבינים?

אבו מאזן: לא, לא, לאשרון לא נתן כלום. ברק לא נתן כלום.

אולמרט, כן. ישבנו יחד, בארבע עיניים. היינו קרובים מאוד זה לזה. קרובים מאוד.

אילנה דיין: וזה היה יכול לקרות.

אבו מאזן: עם אולמרט, כן.

אילנה דיין: וזה לא קרה.

אבו מאזן: זה לא קרה כי הוא הוגש נגדו כתב אישום.

מה שתמוה כל כך בקטע הזה, הוא עומק הגיחוך שהוא מעלה אצל הקורא הבקי בפרטים ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, היסטוריה שאבו מאזן מכיר באופן אינטימי ממש. הרי היה זה אבו מאזן בכבודו ובעצמו שטען שאוסלו הייתה טעות הגדולה בחייה של ישראל, כך אמר במהלך הרצאה שנשא ביולי 2002 מול ראשי הפתח -

ישראל [..] ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באשפ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור? […] בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות]7

הנה כי כן, אבו מאזן אומר כאן במפורש שהפלסטינים דווקא הם אלה שלא נתנו כלום, בדיוק הפוך ממה שהוא אמר אמש לאילנה. מי הוא אבו מאזן האמיתי? אבו מאזן של הראיון עם אילנה או אבו מאזן כפי שהוא מול ראשי הפת”ח? דו-לשוניות זו היא אופיינית לצד הפלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מתפיסת ההתנגדות, אין כאן שום דבר חדש אלא הליכה שמרנית בתלמו של אבו-עמאר.

בועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 ערפאת שלל הצעה מרחיקת לכת של אהוד ברק הכוללת גם את חלוקת ירושלים, 90% עד 93% מהשטחים וזכות שיבה מצומצמת ופיצויים לפליטים וכל זאת בשביל הדרישה לבעלות פלסטינית בהר-הבית, ברק אפילו אמר כן למתווה קלינטון שכלל 94% אחוזים מהשטח ובינאום המקומות הקדושים וערפאת נשאר בעקשנותו, שמונה שנים לאחר מכן אולמרט מציע לאבו מאזן הצעה חסרת תקדים – כל שטחי יוש, מעבר בטוח בין עזה לשטחים, פיצויי שטח ממערב לקו הירוק כנגד גושי ההתישבות, חלוקת ירושלים וויתור הריבונות הישראלית על כל העיר העתיקה והעברתה לפיקוח בינלאומי, קליטת 5000 פליטים פלסטינים ומנגנון פיצוי כספי ליתרה – אולמרט מציג לאבו מאזן מפה ומבקש, שלא נאמר ממש מתחנן ממנו לחתום עליה, אך אבו מאזן מסרב.

לקראת הסיבוב הבא ב-2010 מול ממשלת נתניהו לאחר הקפאה של עשרה חודשים בבנית התנחלויות אבו מאזן מאיים להפסיק את המשא ומתן אם לא תוקפא שוב הבניה בהתחלויות ומסרב להצעה להקפיא את הבניה בהתנחלויות תמורת הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. המשא ומתן מופסק לשלוש שנים.

ב-2013 מתחדש שוב המשא ומתן מול ממשלת נתניהו שהפעם מופעל לחץ כבד על ישראל לשחרר 104 אסירים פלסטינים, ישראל משחחרת סהכ 78 אסירים פלסטינים עם דם על הידים. הפלסטינים מוצאים עצמם מחוזרים כל כך אחרי האמריקאים והישראלים ורואים איך בכל קדנציה של ראש ממשלה ישראלי מרחב הויתורים רק גדל וההצעות רק משתפרות לטובתם, המצב הגיע לאבסורד עד כדי כך שבאפריל 2014 הפלסטינים דורשים להכיר במדינה פלסטינית שמזרח ירושלים היא בירתה ולשחרר עוד 1,200 מחבלים מבתי הסוהר בישראל רק עבור השתתפותם במשא ומתן, מסתמן שתג המחיר לתהליך השלוםרק הולך ועולה מבלי שהפלסטינים צריכים לוותר על דבר, רק להתמיד בסירובם ולהנות מחוות שחרורי האסירים וההצעות הנדיבות רק כדי שאלו האחרונים יואילו בטובם לשבת סביב השולחן. הרי ברור, שאם הפלסטינים היו מעוניינים באמת להקים מדינה הם היו כבר עושים זאת ממזמן. אך יתכן מאוד שזה לא באמת מה שאבו מאזן מעוניין בו.

ב-1982 אבו מאזן מגיש את עבודת התזה שלו לאוניברסיטת פטריס לומומבה שבמוסקווה שלאחר מכן יוצאת לאור ב-1984 בירדן תחת הכותרת הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאציים להנהגת התנועה הציונית”, בספר נטען בין היתר כי בשואה נרצחו כמה אלפים בלבד וכי הנאצים לעולם לא הפעילו תאי גזים.

יש קשר ברור בין הניסיון של אבו מאזן להכחשת השואה או צמצום ממדיו תוך כדי קשירת הציונות עם הנאציזם לבין תנועת ה-BDS בהובלתו או עצם העבודה שהוא מכחיש את ההיסטוריה היהודית של בית המקדש - זהו הפרק הראשון בתולדות ההתעררות הלאומית הפלסטינית – הכחשת השורשים היהודיים של ארץ ישראל, שלילת הלגיטימציה למפעל הציוני והשחרת פניה של היהדות והציונות בעולם. התנועה הלאומית הפלסטינית לא קמה כדי להתקיים לצדה של מדינת ישראל, היא קמה בדיוק כפי שמתואר באמנה הפלסטינית – על מנת להחליף את מדינת ישראל.

שלמה בן-עמי שהשתתף בדיוני ועידת קמפ דיוויד עם ברק ב-2000 אמר בראיון עם עיתונאי הארץ ארי שביט -

בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.

1אל-חיאת, (לונדון), 1.10.2002. המקור אצל ממרי : http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=1429

2שם

3 http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=8165

4 http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=709&fld_id=709&doc_id=4857

5https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%9C%D7%90%D7%9C_%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%91%D7%99

6http://www.themarker.com/opinion/1.2573718

http://www.maariv.co.il/journalists/journalists/Article-467942

7http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=1429

מומחי המזרח התיכון, חלק ראשון; האיוולת של מחזרי שושלת אסד

מה שמגרה אותך להביט בהם, בכל הפילוסופים, למחצה באי-אמון, למחצה בלגלוג, הינו נובע מכך, ששוב ושוב הם מתגלגלים לפניך בתומם – כה רבות וכה קלות הם כושלים ונתעים [..] כל אימת שמישהו יגע, ולו רק נגיעה רחוקה, בבעיית האמיתיות, כולם מעמידים פנים כאילו וגילו את השקפותיהם האמיתיות והגיעו אליהן מתוך פיתוח עצמי של דיאלקטיקה קרה, צרופה, אלוהית באדישותה; בעוד אשר באמת, רק איזה משפט קדום הוא, איזה רעיון-פתע, איזו הברקה“, איווי-לב אשר נופה ואשר הופשט, שבדיעבד הם מתייצבים להוכיח אותם בראיות הנמצאות להם. כל כולם אינם אלא עורכי-דין, אם כי אין הם רוצים להודות בכך, ועל פי רוב גם פרקליטים שנונים לדעותיהם הקדומות, אשר בפיהם הם מכונות אמיתיות” [..] אותה התחסדות נוקשה ומהוגנת כאחת של קאנט הזקן,

ניטשה, איני מאמין ב"יצר הדעת" שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי"
ניטשה, איני מאמין ב”יצר הדעת” שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי”

שבה הוא מושך אותנו לשביליו הנפתלים, [..] המוליכים שולל עד לצו הקאטגורי” [..] הנה גם אותו הוקוס פוקוס שבצורה המתמטית, בה אפף שפינוזה את הפילוסופיה שלו [..] בה הסווה ושריין אותה כבפלדה [ כדי להרתיע כל תוקפן ] אשר יעז לשים עינו באותה בתולה בצורה, בפלס-אתינה זו [..] לאט לאט נתחוור לי מה היתה עד כה כל פילוסופיה גדולה; התוודותו של מחוללה, [..] שהמגמות המוסריות, שבכל פילוסופיה, היוו את גרעין החיים האמיתי, שממנו מדי פעם עלה וצמח הצמח כולו. ואכן, כל הרוצה להבין כיצד באו לעולם הטיעונים המטאפיסיים המרוחקים ביותר של איזה פילוסוף, ייטיב לעשות אם יקדים וישראל: לאן מועדות פני המוסר שלהם (כלומר: שלו)? מכאן, שאיני מאמין ביצר הדעתשהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר, הנוהג כאן כבכל תחום אחר, בהשתמשו בדעת בבחינת כלי1

הספקנות השורשית של ניטשה הביאה אותו להרהר על טיבה של כל פילוסופיה גדולה, והוא מוצא אותו לא אחרת מאשר התוודות של מחוללה“, דהיינו, אפילו תיאוריות קוהרנטיות ומאלפות, מדעיות מדוקדקות ואמפיריות הן אינן אלא מסמך הוידוי של העמדה הנפשית של המשורר, ההוגה. ויותר מכך, ככל שמנסה ההוגה להרצות את תורתו באופן אמפירי יותר כך הוא מסגיר שתורתו שרירותית יותר כעמדה אתית נפשית וראשונית, כנער האוחז מורעל בדוקטרינה אוטופית. טיול קצר ברחבי הארכיון הדיגיטלי יכול לספק לנו שורה של דוגמאות המוכיחות עד כמה אבסורדית נראית היום דעתם של מומחים, בעוד שבשעתה נתפשה ככמעט קונצנזוס.

אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000
אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000

דר אלי פודה, מזרחן בעל שם ומרצה באוניברסיטה העברית בחוגלמזרח תיכון, מחזיק טור דעה בהארץומפרסם מאמר תחת הכותרת מי רוצה שלום עם סוריה2 בדצמבר 2009 ובו מטיל את האחריות להעדר שלום עם סוריה בממשלות ברק, שרון ונתניהו, הוא מנתח ברוב מומחיות את המשטר הסוריה ומעריך כי שביחס לזירה הפלסיטנית, “הזירה הסורית בשלה יותר לפתרון הסכסוך, הזירה הפנימית בסוריה אינה שסועה כמו הפלסטינית, יש לכאורה עם מי לדבראז כך שהסיבה היחידה לדידו שלא נעשה הסכם קשור לאי יכולתם של ראשי הממשלה בישראל לקבל החלטה בשאלת הנסיגה מהגולן“, איך לא, טוען המזרחן המומחה, מה שחסר להם זה קורטוב של מנהיגות, אומץ לב להוביל את הספינה לחוף המבטחים של הסכם שלום עם סוריה, והסיבה שהם לא רוצים לסגת מסוריה, היא ודאי שלא ביטחונית או שמא חשש מטעות היסטורית שבה ישראל תאבד נכסים טריטוריאלים במדינה כל כך פיצפונת, או שמא בריאותו הרופפת של חאפז אל אסד עשויה לעלות סימני שאלה לגבי יציבותה של סוריה שמיעוט עלאווי שולט בה. אלא שהבעיה האמיתית היא שהם חוששים מההשלכות האלקטורליות של מהלך כזה בשל המעמד המיוחד של הגולן בדעת הקהל הישראלית“. ככל הנראה שכח דר פודה את ההצעה הנדיבה של אהוד ברק לאסד בשנת 2000 לקבל את כל רמת הגולן למעט רצועת חוף מזרחית של 10 מטרים, עם תיקונים ופיצויים שיעניקו לאסד סהכ 105% מכלל השטח שנכבש במהלך ששת הימים3, ברק היה מוכן לתת לסורים גישה מלאה לרחצה ושיט בכנרת, אבל אסד בכלל לא היה מוכן לשמוע, והשיחה בינו לבין קלינטון בנושא בועידת גנבה, הגיעה לידי מבוי סתום לאחר כעשר דקות. כנראה לכך התכוון דר פודה שהוא כותב שראוי להסיר את המסווה מעל סיסמאותיהם של פוליטיקאים ישראלים, המדברים גבוהה גבוהה על חשיבות השלום עם סוריה אך אינם מוכנים להידרש למחיר ששלום כזה יגבה“.

המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011
המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011

רוח האביב הערבי פורצת במלוא עוזה, בדצמבר 2010 פורץ גל מהומות בתוניסיה שמביא לידי שורה של מחאות בעולם הערבי, חאפז אל אסד כבר איננו בין החיים והשלטון עובר לבנו באשר. המציאות ההיסטורית לא מפריעה לרגע לדר פודה לפרסם עוד מאמר תחת הכותרת לרקוד עם סוריה4 בינואר 2011 ובו הוא מנתח לעומק את תפיסת עולמושל באשר אסד לאמורו מזהה בה נכונות למומ וחתימה על הסכם שיביא לנסיגה מלאה עד לגדות הכינרת,   אם רק היו נותנים למר פודה בעצמו לנהל את המו”מ אפשר שהיה מגלה אומץ לב וחותם כבר על המסמכים המיוחלים ומביא שלום וששון לארצנו . פודה מציין גם כמה קשיים או אתגרים קטנים למהלך – איראן הגבירה את השפעתה בסוריה, אך אין לדאוג מקומה הטבעי של סוריה במערכת האזורית הוא עם מצרים וסעודיה, ואין מניעה שהיא תחזור למקום זה בהינתן התמריצים הטבעיים“, אתם מבינים? יש בעיה קלה של השפעה שיעית על אסד מאימפריה פרסית סמוכה לו המחזיקה צבא סדיר בתוך ארצו, אך אין לדאוג, עם קצת חינוך אמריקאי ישראלי אסד יחזור לחיקם של הטובים והמתונים. חכמת הבדיעבר מעניקה את נקודות הזכות לזהירים והפסימיים – רק חודש לאחר מכן (ינואר 2011) פורצת מהפכה במצרים שמעלה את שלטון האחים המוסלמים, וארבעה חודשים לאחר מכן המשטר הסורי מתחיל לירות ברחובות בדרעא נשק חי במפגינים ואט אט פורצת שם מהומת אלוהים ואש שמתלקחת לכל עבר.

נסיים עם פסקה מאירת עניים אחרונה מאת המזרחן המומחה שלאחריה יפה השתיקה ויואיל הקורא רק לדמיין לרגע אחד איפה הייתה ישראל היום אם הייתה פועלת לפי עצה זו:

בהתבסס על העבר, סביר להניח שסימני הקידוח הנוכחיים במסלול הסורי יתגלו כעקרים, שהרי הרכבה הנוכחי של הממשלה אינו מרמז על פוטנציאל לניצול ההזדמנות. אולם החלטה אמיצה אחת תוכל לשנות את מאזן הכוחות במערכת האזורית לטובת ישראל, ולהכות את כוחות האיסלאם הרדיקלי בראשות איראן מכה ניצחת. היכן המנהיג הישראלי שיהיה מוכן להרים את הכפפה?

1מעבר לטוב ולרע, פרידריך ניטשה, הוצאת שוקן, עמ‘ 17-18

2http://www.haaretz.co.il/1.1293407

3חרקירי, רביב דרוקר, עמ‘ 101, 107

4http://www.haaretz.co.il/1.1155475

על הטרור הסמוי מן העין

נפתח בדברים מאת יובל בן עמי כתב באתר האולטרה-שמאל-רדיקלי, `שיחה מקומית` –

אתמול למדתי משפט יפה של אדוארד סעיד המימד המכונן במאבק הפלסטיני לתולדותיו הוא הרצון להיראות“. הפלסטינים הם עם שקיומו מוכחש על ידי העם השולט בו, ושגורלו המאוד לא פשוט מוגדר לא רלוונטי“. נעיצת קולפן בבטן של ישראלי לא הולכת לסיים את הכיבוש, אבל היא מבטיחה רגע של פריצה מתוך קללת דני דין המחרידה הזאת.1

הציטוט שמביא יובל מאת אדוארד סעיד מספק לנו הצצה מעניינת אל הנביעה הפנימית של הטרור האסלאמי, כתופעה תרבותית חובקת עולם. אחת העדויות המרתקות לכך אפשר למצוא בדברים שאמר לאחרונה חכ גמאל זחאלקה על חכ סתיו שפיר -

את גזענית. קיצונית. אפילו שלום לא אמרת לי מעולם. כאילו אני אוויר. את גזענית. היא תטיף לנו מוסר. מפלגת העבודה היא האבא והאימא של הגזענות. לקחתם לנו את הארץ ואת האדמה. תתביישו לכם. הרבה יותר גרועים מהימין. הם לפחות אומרים לנו שלום. תחזירו לנו את העבודה שלקחתם לנו2

פרט לכך שהמסמך מהווה תעודת עניות לשמאל, שפיר אמורה לכאורה ליצג את השמאל שצועק את עוולות הכיבוש ומגן על זכויות האדם של הערבים, אך למרבה הפלא, זחאלקה טוען כאן שהם הרבה יותר גרועים מהימין, למה הוא מתכוון? זחאלקה לכאורה מדבר על סיטואציה מזערית מאוד של פגישה מקרית במסדרונות הכנסת, אבל יש לדברים שלו משמעות עמוקה הרבה יותר, הוא מאשים את שפיר שאפילו שלום לא אמרת לי מעולם” לעומת הימין שלפחות אומרים לנו שלום“. אולם השמאל איננו זה שנושא את דגל השלום?

אך ברור שאמירת השלום של זחאלקה איננה מכוונת רק להיושבמסדרונות הכנסת והוא מדבר על השמאל בפירוש, זחאלקה מדבר על סוג מסוים של יחס, או בעצם, להעדר יחס, או יחס של שקיפות.

דברים אלו עולים באותו הקנה עם דבריו של אדוארד סעיד המימד המכונן לתולדותיו במאבק הפלסטיני הוא הרצון להיראות“. שקיפות הוא דבר שמעצם טבעו לא רואים אותו, ולכן למרות שהוא קשור בקשר גורדי לעניינים רבים על סדר היום הציבורי, הוא נמצא ברובד נסתר. מהצד האחד הוא השורש לתופעה, אך מהצד השני הוא שקוף לחלוטי. נבחן דוגמא נוספת -

בחודש האחרון הציבור הישראלי היה שטוף בסערה פוליטית לגבי התבטאות של הרמטכל גדי אייזנקוט אודות פסק ההלכה השנוי במחלוקתשלו - אם נערה פלסטינית בת 13 עומדת עם מספריים (והמדייקים יוסיפו – ויש ביניהם חוצץ), אין לרוקן מחסנית על אותה הנערה. הסערה מיד ניצתה בפידים הוירטואלים ועל גלי האתר דרך מהדורות החדשות המרכזיות ועד גיליונות העיתונים למחרת. השמאל מיהר לגבות, הימין נחלק בין קולות גינוי וגיבוי, הפרשנים ברצינות גמורה הקפידו להטעים את עניין החוצץ כדי לישב את דבריו של אייזנקוט עם האתיקה היהודית, המגנים שאלו על סמך איזה מקרה במציאות בדיוק נסמך אייזנקוט והעלו את החשש שהרושם שמצטייר באירופה הוא שכך אכן נוהגים חיילי צהל, עד שהסערה שכחה. אך השורש, נעלם מן העין, אף אחד לא עסק ברישא של פסק ההלכה‘ – איך ייתכן שנערה בת 13 יוצאת למסע רצח? הרי זו הסיבה של המסובב, ובניגוד לסיטואציה הדמיונית של ריקון המחסנית על ידי חייל צהל עובדה זו דווקא לא רק שאינה נדירה ואינה מפוברקת אלא היא לחם חוקה של מציאות הטרור היומיומית בחצי השנה האחרונה. נערה בת ה-13 שיוצאת למסע רצח לפי תפיסה ציבורת זו איננה שום חלק של המשוואה, היא שקופה לגמרי, עובדה מוגמרת, תופעת טבע, גורם דטרמניסטי מוחלט.

בניסיון אחר לרצח שהתרחש לא מזמן ברמלה על ידי צעירה ערבית עיני הציבור היו נשואות דווקא אל אחד מעוברי האורח שהתעלל“, כך לפי דיווח כתבי השטח - במחבלת הצעירה בכך שירק על פניה משל הייתה עוברת אורח תמימה, או שמא נאמר, רוח שקופה, כאילו שלא מדובר במחבלת שהייתה אחוזה להט רצחני וכמעט ונטלה את חייו של המאבטח דקות מספר לפני כן.

אחד הפיגועים שנחרטו עמוק יותר בתודעה הציבור זכור דווקא בשל העובדה שהאזרחים בסביבה ניסו לרדוף אחר המחבל ולנטרל אותו או למעשה זכור רק בשל העובדה שאחד האזרחים קפץ מעל הקשישה3 ששכבה פגועה לצד המדרכה. באותם הימים הרדיו והרשת געשו ותססו בדיוני מוסר ופלפולים מדוקדקים האם נכון היה לקפוץ מעל הקשישה באותן 14 השניות הראשונות או מהו מספר האנשים המדויק שנדרשו לסייע לקשישה באותם הרגעים שמא אלו שביקשו לנטרל את המחבל נחפזו בפזיזות יתרה אלי קרב. אלו רק דוגמאות ספורות, אך התמונה המתקבלת היא אותה התמונה בכל מקום – אנו נשחטים ונרדפים על ידי אנשים המבקשים את מותנו יום יום שעה שעה ולאורך תקופה ממושכת, אנו עדים לגילויי שנאה ורצחנות שהם עצמם חולפים לנגד עינינו כאילו לא היו, כאילו ועברה רוח פרצים ואנו עומדים רק מול ההשלכות והתוצאות או למעשה אנו מנהלים עם עצמנו דיונים מול המראה בלי שום קשר לדמותו האמיתית של הצד השני‘, שאת דמותו אנו יוצרים לעצמנו בדמותנו ובצלמנו.

דוגמא נוספת להמחשת האבסורד היא ניסיון הלינץהשבוע בו שני חיילים שטעו בדרך והגיעו למחנה הפליטים קלנדיה, ההמון הערבי ביקש לעשות בהם שפטים ולקרוע אותם לגזרים, הם יצאו מהרכב ונמלטו על נפשם, אחד החיילים הסתתר באחת החצרות כל הלילה, עד שכוחות ביטחון רבים הצליחו לחלץ אותם במהומת אלוהים שכללה גם ירי חי מצד התושבים. אבל הסיקור בידיעות אחרונות למחרת היום דווקא חיפש את תגובתו של בעלי האפליקציה וייז“, והחל פלפול ציבורי איך ייתכן שהגדרות האפליקציה מאפשרות נסיעה בשטחים לא בטוחים, קוראי הכתבה היו עשויים לחשוב שבקלנדיה יש תהום, חור שחור, שם שוכנות סקילה וכריבדיס המיתיות במיצר מסינה. להפתעתנו הגמורה בקלנדיה יש אנשים, קלנדיה זה לא במאדים, זה חמש דקות מירושלים ומדובר בשטח C בשליטה ישראלית מלאה. מעשי הסדום שניסו הפלסטינים לעולל הוא הוא העוול האמיתי שעליו צריך לכוון את הזרקור, להזדעזע ממנו. כיוון טוב לעיתונות רצינית יכול להיות אולי להיזכר כיצד אירוע דומה לזה הסתיים בתלישת איבריהם של יוסי אברהמי וואדים נורזיץ ב-12 באוקטובר 2000 בלינץברמאללה והנפתם בגאון לעיני ההמון על ידי ההמון ולשאול את השאלה הפשוטה עד כמה השנאה הרצחנית הזו שוטפת את ההמון. עלינו לדרוש את אחריות הרשות, ולא להסתפק בכך וליטול את האחריות לידינו ולרדוף את הרוצחים ולהשית עליהם עונשים כבדים, ובעיקר, להישיר מבט לעיניהם של אלו המבקשים את מותנו, להבין שהם בני אדם הנושאים באחריות לא פחות מאיתנו, ולשאול עצמנו מה טיבם של האנשים הללו, כפי שהם בעצמם, ולא כפי שאנו מדמים אותם לעצמנו.

1http://mekomit.co.il/stream/%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%98-%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%93%D7%99%D7%9F/

2http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/723/541.html

3http://www.inn.co.il/News/News.aspx/309434

העצרת העשרים לציון רצח רבין, רשמים אישיים, תקווה קטנה ואכזבה גדולה

בעשרים השנים האחרונות התנהל מאבק לא פשוט על עיצוב הזיכון של היום הזה. בתחילה העמדה הרשמית של הנוער העובד והלומד בראשות המזכל עובד צור היה להיבדל מתנועת בני עקיבא כי ראו בהם אחראים להסתה שהובילה לרצח, במשך ה-11 שנים הראשונות העצרת הממלכתית נוהלה על ידי חמי סל תחת הסיסמאות השלום (אוסלו) והדמוקרטיה עם טון של דמעות והאדרת דמותו של רבין, עם השנים נרקמה קואליציה זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה1‘, קואליציה משותפת לתנועות הנוער בהובלה של פסח האוספטר שהצליחה לבסוף לתפוס את הבכורה ולנהל את העצרת. חברי דרור ישראל מסבירים כי הקואליציה הזו שמנהלת השנה את העצרת החליטה על אמירה שכל שכולה הינה אך ורק בזכות הדמוקרטיה ובגנות האלימות וההסתה תוך שותפות בין ימין לשמאל פוליטי, שבה הסיפור של אוסלו יורד מהבמה אך נשאר חזון השלום. אם אכן כך הדברים, זו מגמת שינוי מבורכת בעיצוב הזיכרון של רבין של מציאת עמק השווה בין הציונות הדתית לציונות הסוציאליסטית, שבו יכול להשתתף גם הימין מבלי להיות מנוצל לצרכים פוליטים של מינוף הזיית אוסלו, כך לפחות השתקפו לי הדברים כמה רגעים לפני העצרת.

מאז שתהליך ההתפכחות שלי מהשמאל הלך והתברר, הדרתי רגלי מאותה העצרת המיתולוגית שכחבר לשעבר בדרור ישראלהייתה קודש הקודשים, שיאו של תהליך קצה של סמינרים ודיונים ארוכים על הא, דא, דמוקרטיה, דין רודף, הרבנים המסיתים ושאר הלכי הרוח האופיינים כל כך שנכרכו לחוברות אינספור שנה אחר שנה, אותם קראתי ואף הדרכתי בשקיקה בסמינרים ארוכים לקראת היום הגדול‘, עוד מהשנה בה ארע הרצח בהיותי נער ארוך שיער ושירי שלום בפיו ובמשך עשר שנים, שנה אחר שנה, היה זה וודסטוק של ממש.

השנה לאור מגמת השינוי שבה הקואליציהתפסה את המושכות וניהלה את העצרת, גמרתי אומר בלבי החלטה לצאת לכיכר, לפגוש את החברה של פעם, ולשמוע את הקולות והמראות שאף אני, אוכל להזדהות עמם בחינת שבת אחים גם יחד, ואולי אפילו ארגיש שהטרחתי ישבני מעיר הקודש לעיר החטאים וחיטטתי רגלי למען איזו מטרה טובה.

הגעתי אל הכיכר אופטימי ומחויך, פתאום, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי בכיכר חניכים של בני עקיבא, פה ושם איזה כיפה סרוגה, שינוי לטובה, אמרתי בלבי, ככל שהתקדמתי בתוך הקהל המבנה החברתי שלו הלך והתברר – הרוב המכריע הם בני נוער, חניכי הנוער העובד והלומד, וכל השאר אלו ערב רב של תנועות נוער – הצופים, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכינות קדם צבאיות ועוד. מתוך מיעוט הבוגרים שהיו שם מצאתי לא מעט מחברי תנועת דרור ישראל, כך שניחוש מושכל הוא שלפחות מחציתם של הבוגרים הם בוגרי תנועת הנוער. אף על פי שמארגני העצרת דיברו על אלימות ודמוקרטיה היה אפשר לזהות לא מעט שלטים של שלום עכשיו, מסרים של שתי מדינות ועוד הבלחות אזרחיות מקוריות של כיבוש=אלימות וכיוצא בכך.

לא רק שמאל, נוער של מכינה קדם צבאית אלישע שבחברון במעגל שירה
לא רק שמאל, נוער של מכינה קדם צבאית אלישע שבחברון במעגל שירה

את חלקו הראשון של העצרת עוד שמעתי מהרדיו - רינו צרור מנחה את העצרת בדרכו הייחודית – בספק נאום תוכחה מלא פאתוס ספק צווחות קולניות ומיליטניות, אינני זוכר עוד טונציה כזו בציבור הישראלי מאז הרטוריקה הפופוליסטית של פרץ.

זו שעת הכושר של רינו לחבוש את כובע הנביא הזועם בשערי העיר, זו האחריות שמוטלת רק על האנחנוהוא חוזר ומפציר מספר פעמים, החטא הקדמון של רצח האב הקדוש עודנו רובץ עלינו, עדיין לא מירקנו את חטאינו, האב ציווה עלינו במורשתו הקדושה לגנות, להוקיע, ולמגר את האלימותוכעת זו השעה למימוש השלב השלישי – עלינו ל-מ-ג-ר. להסתערב אל מול הטרור היהודי שמשתולל ברחובות, אל מול מעיין הפאשיזם המתגבר בחברה הישראלית, כי הרי בני עמנו בחרו בדרך הטרור“, אורח מהולנד היה עשוי לחשוב שמסעות הרצח והטרור שמשתולל כאן ברחובות הוא כולו פרי האצל והלחי. כהרגלו רינו משקף את אותה התמונה שאוהבים כל כך לפמפם לנו בידיעות אחרונות, ערוץ 2 וגלגלצ שעה שעה כל יום כל היום – זה הכל א-נ-ח-נ-ו. רינו כמובן לא שוכח לדרוש בממלכתיות צבועה בדיוק כמו ריבלין יקירו, כולנו אשמים, כלל החברה הישראלית ללא משוא פנים פוליטי – אנו מימין שעמדנו ערב הרצח על המרפסתוהחרשנו למראות שלטי האס.אס ואנו בשמאל שלא ידענו לקרוא נכונה את הכתובת על הקיר, שנתנו לזה לקרות. מכיוון שזו עצרת א-פוליטית וכל כולה מבע אותנטי של החברה הישראלית – חלילה לנו להזכיר את הצד השוחט, שמקיז דם יהודי בכמויות סיטוניות, את הפרטנר הנפלא שדיבר לעולם על השלום ולעמו על הסכם חודייבה ותורת השלבים של כיבוש פלסטין, את הטרור הבלתי-פוסק-מאז-שחר ימי הציונות, או אז בפיצוצי האוטובוסים והיום בסכין ומכל הבא ליד, שום קורטוב של אחריות על הצד השני, כאילו שאין צד שני ולא היה לעולם, כאילו שכל זה מתרחש אך ורק בתוכנו, בתוך הראש שלנו בשעה שאנו עומדים לא מול הפלסטינים, אלא רק מול עצמנו, וקולו של רינו מדריך אותנו כעמוד ענן.

עצרת שכולה נטו דמוקרטיה. בלי לערבב פוליטיקה.
עצרת שכולה נטו דמוקרטיה. בלי לערבב פוליטיקה.

אחרי ריבלין, קצת נינט ואז מגיע תורו של החבר“, הידיד הנצחי של ישראל, ביל קלינטון, הקהל שרובו המכריע בני נוער נרגש במחיאות כפיים סוערות (לפחות כל אלו שלא היו עסוקים אותה שעה בלחלק כיפים לחברה מהטיול השנתי האחרון), נדמה היה לרגע שעולה לבמה המדריך המיתולוגי של הטיול לכנרת ולא מי שדחף לאורך כל כהונתו ואף לאחריה למתווה בו תחולק ירושלים, העיר העתיקה, תנטל הריבונות הישראלית בהר הבית ותוקם מדינה פלסטינית על 95% אחוזים משטחי איוש שבירתה ירושלים. הקואליציה שאירגנה את העצרת הבטיחה – א-פוליטיות, רינו צווח בקול רק א-נ-ח-נ-ו, אך מעניין שלתוך האנחנו הזה התשרבב לו נשיא אמריקני בדימוס. אולי בכל זאת, אוהבים אנו את החבר“, ואפשר שרק בשביל הידידות האמיצה בין המנהיגים, לשם הנוסטלגיה והרומנטיקה, מקבל קלינטון את המיקרופון באהדה רבה, נו מילא. אבל לקילנטון יש דף מסרים משלו, הוא לא שכח לרגע את המתווה האמיץ שלו, ולא רק זאת, הוא קורא להמוני הנוער לאמץ דרך אמיצהלשלום – שהרי זוהי דרכו של רבין – לנהל משא ומתן כאילו אין טרור ולנהל מלחמה בטרור כאילו אין משא ומתן. הסאב-טקסט כאן ברור, זוהי התרסה פוליטית ברורה אל מול דרכו של נתניהו לאמור יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו“, דהיינו לעז לחשוב שיש לצפות לאחריות כלשהי בצד השני, מחשבה הזויה שכזו שדורשת מהצד השני יכולת שליטה על השטח, להתעקש לא לתת במתנה נכסים אסטרטגיים של מדינת ישראל אלא רק מתוך הוכחה בשטח שיש צעדים ברורים לשלום ומיגור האלימות, מיגור האלימות שרינו כל כך מצפה לראות כלפי היהודים. היה רגע אחד שנדמה היה לי שנעשה צדק היסטורי – קלינטון הזכיר גם את גנדי, חשתי בליבי הקלה, הנה עולה שמו של רחבעם זאבי, חבר כנסת שאף הוא נרצח בדם קר בידי מתנקשים מצדם של הפרטנרים, רצח פוליטי שאף הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה שנרצח כשש שנים לאחר רבין. אך זו נגוזה כלעומת שבאה שהוא הדגיש שהוא מדבר על המהאטמה“, גנדי של הודו ומלחמתו בבריטים, איזו תמימות מצדי, ודאי שגנדי של הודו רלוונטי יותר לחברה הישראלית.

ואז, כבונוס לעצרת שכול כולה כחול-לבן, שהיא שלנו משלנו, מארגני העצרת מחליטים להקרין נאום של אובמה, מכיוון שבחרו בקפידה את הנואמים ומכיוון שקראו לכולנו להגיע תחת מסר אחד וברור של שמירה על הדמוקרטיה, הכינו לנו שיעור נוסף על דמוקרטיה הפעם מבית מדרשו של אובמה, אותו אובמה שאץ רץ לשאת ולתת עם האיראנים ולחזר על פתחיהם בשעה שהם מנהלים טרור שיעי חובק מזרח תיכון בתימן, לבנון, סוריה ועוד. אותו אובמה שבמשמרתו מופעלת אלימות משטרתית כלפי שחורים שמסעירה את ארהב כולה, הוא ולא אחר, נושא כמה מילים של עידוד וחיבה בזכות הדמוקרטיה לאמור – יש להיות מוכנים לפשרות בשני הצדדים, שוב חזון השלום ההזוי של אוסלו, שתי מדינות החיות זו לצד זו, ליהודים יש זכות לחיות במולדתם וגם לפלסטינים הזכות לחיות במולדתם, אקופקליפסה עכשיו, ממש כיתות החרבות לאתים, מה הבעיה, אם נאמין בזה מספיק חזק, זה פשוט יקרה, כאילו ונתקענו שוב ב-95 ולא נשפך דמם של 1400 נרצחי אוסלו בפיגועי דמים, כאילו ולא השתנתה לבלי היכר המציאות במזרח התיכון וקרסו פה ושם כמה מדינות והאסלאמיזם הוא כבר זיכרון היסטורי. אבל מה זה חשוב עכשיו, המגה-סלב מדבר ישירות על הנוער בישראל, והנוער מקשיב (אלו שלא שקועים בווטסאפ באיתור הנ.צ של הידידים והידידות), נדמה כי ההתרגשות והסערה בשיאה.

ערב שכולו נטו דמוקרטיה ואלימות, בלי פוליטיקה
ערב שכולו נטו דמוקרטיה ואלימות, בלי פוליטיקה

ולקינוח, אם במקרה נשאר אדם אחד שבאמת הקשיב לנאומים ועוד במקרה נשאר עם טעם ממלכתי א-פוליטי, הגיע תורו של יונתן בן ארצי והרס את האופוריה כליל - “חייבים להכריז באום על הכרה במדינה פלסטינית”, ואתם יודעים מה? זה עד כדי כך אקוטי ודחוף שלא אכפת אם יש או אין פרטנר, העיקר להכריז על מדינה פלסטינית, כאן ועכשיו, האגנדה של שלום עכשיו לעולם לא זכתה למספר עצום כל כך של רמקולים ומערכות הגברה משוכללות הישירות לאוזניהם של המוני הנוער שחשב או לא חשב או לפחות סיפרו לו שהוא הולך להגן על הדמוקרטיה באומץ. אבל בשמאל הפוליטי כמו בשמאל הפוליטי, אתה מגיע בשביל השוויון, הצדק והדמוקרטיה ואתה נשאר תמיד עם חזון המדינה הפלסטינית, ב-2015 כמו ב-95 וכמו בקיץ 2011 שבו המוני מעמד הביניים שיצאו לאותה הכיכר במחאה על יוקר המחיה וקיבלו את סתיו שפיר מתקוטטת עם ניסן סמילנסקי שיחזיר את הכסף שהוא גנבמהציבור בשביל קומץ המשיחיים שלו.

הרטוריקה העכשווית המקובלת - שיח של חילופי האשמה אינסופיים
הרטוריקה העכשווית המקובלת והרווחת ברשתות החברתיות – שיח של חילופי אשמה אינסופיים מי הוא המסית

פסח האוספטר, האב הרוחני של תנועת דרור הישראל ואחד הגורמים הדומיננטים מאחורי הקואליציה של העצרת, כותב לציון עשר שנים להתנתקות בשבועה שבלב לא נרתע עתה, לא נחשה, לא נסכים ולא נכנע. נחושים, נחושים מתמיד נהיה בשעה זו להתמודד עם מחלתו הממארת של עמנו: המשיחיות1, דהיינו, זוהי המחלה הממארת שלנו לדידו של פסח – המנתחלים המשיחיים, תזכורת לשיח שהתנהל כאן בחסות התקשורת בפראות כנגד “המתנחלים ההזויים”, רפואתנו היא אפוא מיגור המחלה הממארת – ההתנתקות, כך נתפשים בעיניו תושבי גוש קטיף, שנשלחו בחסות המדינה ושלטון החוק להקים ישובים ישראלים. אולם זוהי השעה לשאול בקול ברור – הייתכן כי הפוסל פוסל במומו? אלפי בני נוער סרים בהמוניהם לקריאתה של הקואליציהושוטפים את הכיכר, אך הכיכר שטופה בכל מקום באותו דף המסרים שלא נס ליחו בעשרים שנה האחרונות כאילו והזמן עצר מלכת – אוסלו, אוסלו, אוסלו, חזון שתי המדינות, ואם לא שלום עכשיו, אז חתירה לשלום עכשיו בכל מחיר – יהיה אשר יהיה, כלום אין אף זו משיחיות מסוכנת כשהיא חודרת ללבם של הנערים הרכים, התמימים וחסרי הניסיון??

1מקור: http://rabin20.co.il/20-%D7%A2%D7%A6%D7%A8%D7%AA/

1מקור: https://seferkatan.wordpress.com/2015/07/27/%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%AA/

המשטרה הפלסטינית פתחה בירי אש חיה לעבר מפגינים בבית לחם

סרטון וידאו שפורסם באתר בריטי חושף ירי של אש חיה לעבר מפגינים בבית לחם על ידי מספר משוטרי הרשות.

הקטע שפורסם חושף דיכוי ההפגנה עי הרשות ביום שישי האחרון, בשעה שנפתח ירי באש חיה על הפגינים אל מול מתחם הרשות בבית לחם. ההפגנות החלו במחנה הפליטים דהיישה, בדרישה של המפגינים להתפטרותו של יור הרשות מחמוד עבאס טרם הגעתם למתחם הרשות. גורמים פלסטינים רשמיים ששהו מחוץ למתחום והתעמתו עם המפגינים מסרו שהמפגינים השליכו אבנים על בנייני הרשות.

לאחר מכן יצאה המשטרה הפלסטינית ממתחם הרשות והחלה בשורת מעצרים, כמו כן נדרשו העיתונאים הבריטים ששהו במקום למסור את המצלמות שלהם והשוטרים אף ניסו לעצור כמה מהם.
כתוצאה מכך הודיעה הרשות הפלסטינית על יציאה לפעולה נרחבת ביום ראשון נגד אלו שהיו מעורבים בתקיפה של תשע מהשוטרים הפלסטינים במהלך ההפגנות. במקביל חמישה שוטרים יחקרו תחת אזהרת מעצר וארבעה ישפטו למעצר. עוד אמר ראש מועצת רמאללה ראמי חמדאללה כי מה שקרה במחנה לא מייצג את מדיניות אכיפת החוק של הרשות ולא את כוחות הביטחון המסכל הפלסטיני“.

מספר מסקנות חשובות שעולות מהידיעה -

(א) מדובר בהתקוממות אלימה שמצטרפת לגל של אלימות בגדה המערבית ובהמשך להשתלטות של מילציות חמושות על מחנה הפליטים בלטה בסמוך לשכם. עולה הרושם כי התמיכה ברשות הולכת ומצמקת בגדה, הרשות לחוצה בתוך צבת ללא מוצא – מהצד האחד היא תלויה בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, מהצד השני שיתוף הפעולה גורם לשחיקתה ברחוב הפלסטיני, המגמה ברורה, מדובר בעניין של זמן עד שבמצב העניינים הנוכחי הרשות תקרוס לחלוטין תחת החמאס.

(ב) בתקשורת הפלסטינים עוסקים באובססיביות בגזענות של הכיבוש הישראליכביקורת על הניסיון להחמיר את הענישה והוראות פתיחת האש מול גל הטרור הערבי הגואה לאמור הכיבוש יורה באש חיה לעבר מפגינים”, מה שכמובן הוא שקר גס, מדובר באישור של ירי צלפים ברובי רוגר בקוטר 0.22 שאינם הורגים. אך מאידך הרשות בביתה יודעת היטב איך לטפל בהפגנות – הם יורים באש חיה, מנסים להחרים את המצלמות וגם דואגים לשלוח מסר פייסני לתקשורת שזו לא דרכה של הרשות“.

(ג) הידיעה הזו כמובן לא הופיעה באף אחד מהאתרים החדשותיים הנמצאים תחת עינה הפקוחה של הרשות הדמוקרטית“, באתר הבריטי האנטישמי “Middle East Eye” כמובן מיהרו להסיר את הידיעה, או שלכל הפחות עבדכם הנאמן לא הצליח למצוא אותה.

 

מפגינים מתעמתים עם שוטרים פלסטינים בבית לחם ביום שישי האחרון
מפגינים מתעמתים עם שוטרים פלסטינים בבית לחם ביום שישי האחרון

מקור הידיעה (קישור):

لشرطة الفلسطينية تطلق الرصاص على متظاهرين ببيت لحم

أظهر تسجيل فيديو نشره موقع بريطاني أفرادا من شرطة السلطة الفلسطينية وهم يطلقون الرصاص الحي تجاه المتظاهرين في بيت لحم، بالضفة الغربية. ونشر الموقع البريطاني ميدل إيست آيمقطع إطلاق النار على إثر مظاهرة خرجت بعد مقطع نشره الموقع نفسه كذلك يظهر قمع السلطة الفلسطينية لمتظاهرين الجمعة الماضي، إذ خرجت مظاهرات على إثره السبت والأحد، عندما فتح مسؤول بالسلطة الفلسطينية النار على متظاهرين أمام مجمع المخابرات في بيت لحم.

وبدأت المظاهرة في مخيم الدهيشة، حيث هتف المتظاهرون ضد رئيس السلطة الفلسطينية محمود عباس، مطالبين إياه بالتنحي، قبل أن يجتمعوا أمام مبنى المخابرات الفلسطينية داعين لمقاومة والوقوف بوجه السلطة الفلسطينية. وألقى بعض المتظاهرين الحجارة على مبنى المخابرات، ما دعا مسؤولين للخروج من المجمع ومواجهة المتظاهرين، وإطلاق النار من أحدهم. لاحقا، خرجت الشرطة من المجمع، وبدأت باعتقال المتظاهرين، كما طالبت صحفيين للموقع البريطاني بتسليم كاميراتهم، ومحاولة اعتقال أحدهم. بدورها، أعلنت السلطة الفلسطينية الأحد عن إجراء إداري تجاه تسعة من الشرطة المتورطين بالهجوم على المتظاهرين، في حين وضع خمسة من الضباط بالتجميد الاحترازي، بحسب وكالة الأنباء الفلسطينية المحلية معا، في حين حكم أربعة منهم بالسجن.

על חולצי בקבוקי שדים מקצועיים משמאל ופרשת אברה מנגיסטו

דמיינו בנפשם מצב דמיוני שבו פלוני הולך לטייל בגן החיות, פתאום נטרפת עליו דעתו והוא פורץ לכלוב האריות והולך לישון במאורתם כתינוק בן יומו. מנהל הגן נזעק לאירוע כעת עומדת בפניו דילמה לא פשוטה – אם לא יעשה כלום, כשפלוני יתעורר ייתכן שהאריות יסעדו את המסכן כבראנצשל צהריים. ואם יחליט להכניס צוות מיוחד לחלץ את פלוני אחד משני התרחישים עשוי לקרות – או שהאריות יתנפלו על הצוות ברוגזה שהם גונבים להם את ארוחת הצהריים ואז הצוות יקפח את חייו, או שהאריות ימלטו מהכלוב ואז חייהם של עוברי אורח רבים ימצאו בסכנה. כמובן שמנהל הגן יודע היטב שכל האורחים בגן הם באחריותו המלאה, נניח לרגע שפלוני מעורער בנפשו, האם עובדה זו מכשירה סיכון ואובדן כמעט ודאי של חיי אדם אחרים? האם בכל מחיר יש לקפח חיי אחרים כדי לחלצו?

זוהי ודאי איננה דילמה פשוטה, אני נוטה לחשוב שראוי שמנהל הגן יחשב את הסיכונים ויזום מהלך שיש בו סיכון מינימלי אפשרי לחיי אדם, לוגית האפשרות היחידה היא פשוט לא לעשות כלום מכיוון שאז רק חיי אדם אחד בסיכון אל מול רבים אחרים בסיכון גבוה יותר. אבל אתיקה היא לא לוגיקה ויש משמעות לכך שמנהל הגן אחראי על חיי האורחים שבתחומו ויש משמעות לכך שפלוני עשה זאת כי לקה בנפשו.

אך החיים כך מסתבר מזמנים לנו סיטואציות סבוכות הרבה יותר, כך קרה היום עם חשיפת המקרה של אברה מגניסטו. אזרח ישראל שיצא כך התבשרנו, לפני עשרה חודשים מתחומי מישראל ונכנס על דעת עצמו לתוך תוככי עזה, תכנן, חשב, נסע, הגיע לגדר, חיפש נקודת פריצה וטיפס על הקונצרטינה וההמשך יכול רק להיות גרוע יותר בתוך גוב האריות העזתי. המקרה הזה הוא סבוך עוד יותר, משום שהמחיר שדורש החמאס לשחרורו של אברה תלוי באופן ישיר בערך המניהשל אברה – ככל שהוא יהיה פופולרי יותר והקמפיין סביבו יעורר יותר את הרגש הישראלי – כך יעלה המחיר ויאמיר עד לדרישות של אלף מחבלים לכל הפחות, זהו תג המחיר שנקבע בסבב הקודם עם גלעד שליט, אין שום סיבה שחמאס לא יתחילו את המומ מאותה הנקודה ויגררו את המכרזעד למספר כפול.

Mengistu2
מפגין לובש חולצה עם שמו של אברה מגניסטו במסגרת אירועי המחאה של הקהילה האתיופית בת”א

 ומה היא מתנה יקרה יותר לחמאס מאשר אזרח שבוי ששייך לקהילה שיש לה משקעי קיפוח, בצדק ושלא בצדק כמו הקהילה האתיופית? יש כאן גפרור רגיש מאין כמוהו שברגע שהשמאל הפוליטי יגלה אותו הוא יקפוץ עליה כבקבוק שכלוא בו שדון שרק מחכה לפרוץ החוצה בסערת זעם ורגשות קיפוח וסולידריות חברתיתולסחוף עמו את ההמון הנוח להתלהטות רגשית, בדיוק כפי שקרה במחאה החברתיתשל 2011 השדון יבעיר בערה חזקה כל כך שהגאונים באמת ינצלו את שעת הכושר ויפרשו שטיח אדום מהדף הבערה ישירות אל בית הנבחרים. החמאס מבחינתו מתבונן מהצד וצוחק, השבוי אצלו, אך האצבע המאשימה היא לרהמ ישראל. שוב כמו ספין גאוני מבית היוצר של אבו-מאזן וה-BDS, חמאס פושע וישראל אשמה, ומה משובח יותר אם לא אשמה עצמית אותנטית“, כזו שמגיעה מהרחוב.

ליאור לוטן, הממונה מטעם לענייני נעדרים הוקלט בשיחה עם משפחת מנגיסטו, בטונציה בעייתית משהו, מיליטנית, פטרונית וגסה, אין כל ספק שהביקורת מוצדקת והגישה שלו בעייתית, לתפקיד כזה ראוי למנות אדם רגיש קצת יותר ממנו וראוי שיתנצל בפני המשפחה. אבל חשוב בכל זאת להקשיב לתוכן הדברים. הוא מדבר עם הורי המשפחה ומסביר להם את יחסי הכוחות הבעייתים עם חמאס, מתוך ניסיון העבר, אומר להם באופן ברור, לא לטובת הבוסכפי שכולם מלגלגים, אלא לטובת הסיכוי היחידי לחלץ את אברה שלם וחי מבלי לשחרר המוני מחבלים - “מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל ישאיר אותו עוד שנה בעזה” וזה לא נעים לשמוע, אך זו אמת לאמיתה. ברגע שתפרוץ הסערה בציבור הישראלי ברור שהשמאל יבעיר אותו, חמאס ישב בצד ויתמוגג מהנאה יתבצר בעמדתו פי שבעה ויעלה את המחיר בכל שבועיים כמו בטור הנדסי. לוטן מספר למשפחה שהממשלה עושה מאמצים לשחררו והוא משתף אותם במה שאפשר - ניסינו להתנות את הטיפול הרפואי של בכירים בחמאס במידע על אברה, ללא הועיל. לוטן מנסה להורות להם את הדרך הנכונה לפעולה, שהיא הפניית האצבע המאשימה כלפי חמאס ולא כלפי ישראל. זה אומר שיש להם מרחב פעולה, שיפגשו עם דיפלומטים שיתראיינו לכלי תקשורת, אבל שיפעילו את המומנטום נגד חמאס ולא ישראל כהמשך ישיר של ה-BDS להנאתו של חמאס.

 

 

ציוץ של חמאס - הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז' בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי
ציוץ של חמאס – הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז’ בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי

כולם שואלים בתמיהה איך קרה ששרים בממשלה או בקבינט הביטחוני לא ידעו מהדבר זה עשרה חודשים? הרי זה מחדל! בנושאים מהסוג הזה דבר אחד ברור – ככל שיש לממשלה יותר מרווח זמן לפעול בחשאיות מוחלטת – כך הסיכוי להצלחת המהלך הוא גדול יותר. ככל שיותר גורמים מעורבים – כך הסיכוי לדליפה, לברברת לא רצויה, לקריצה מרומזת בתקשורת או פיצוץ בשל מתחים פוליטיים הולך וגובר. בסופו של דבר מה שעומד על הפרק הוא שאלת האמון – האם קיים אמון או לא כלפי רהמ וטבעת מצומצמת סביבו האם הנושא בטיפול, יש כאן הימור, אך האופציה השניה של הצפת הנושא על סדר היום הציבורי איננה מקדמת את המטרה עצמה בסופו של דבר – אלא רק מרחיקה ממנה. אומר היום (9.7.15) חכ דווקא מהשמאל איל בן ראובן המכהן כחבר בועדת החוץ והביטחון :

אני לא חושב שיש פה איזו שהיא העלמות, מהיכרותי די עמוקות את הנושא הזה, יש חשיבות לטפל בנושאים כאלה בחשאיות,בשקט. רעש מעלה מחירים החשיבות לטפל בנושא בשקט ככל שניתן הוא בסהכ שיקול נכון, .. מבחינת המשפחות .. ברור שזה סבל נורא, משפחת רון ארד קיבלה הנחיה להיות בשקט בשנה שנתיים הראשונות“. כך נראה שמאל פוליטי שמגלה אחריות לאומית, מסתבר שיש חיה כזו.

היום, לאחר עשרה חודשים ולאחר שהתברר שאין כלל מומ ומוצו הערוצים החשאיים – הוסר צו איסור הפרסום מעל הפרשה. ללא ספק יש שאלות שצריך לשאול ואת היחס הלא ראוי והגס של ליאור לוטן למשפחת מנגיסטו צריך לבקר. עם זאת אנחנו חייבים להתבונן לרגע בסירה מעל ולראות את הכיוון שהשמאל רוצה לחטוף אותה מהר ככל האפשר – סתיו שפיר, הגברת שעשתה קריירה ממינוף רגשות ההמון והוכיחה ששיקולי אחריות לאומית הם ממנה והלאה כבר לא מעט פעמים (הידוע לשמצה ביותר הוא נאום הקיטרוג שלה בJSTREET שחצה עוד כמה קוים אדומים חדשים בסוגיות של דיפלומטיה) פרסמה פוסט שבו היא מיטיבה ללבות את הלעומתיות כאינסטינקט ראשון במקום להוביל את העדה האתיופית למקום של חיברות ואינטגרציה, היא מיטיבה בדיוק לעשות את מה שלוטן הזהיר מפניו – לא להעמיס על אברה את הסיפור של העדה האתיופית ומדינת ישראל.

כה אמרה שפיר - רק לפני חודש יצאו המוני צעירים יוצאי אתיופיה לרחובות … הערב קיבלנו כולנו הדגמה ליחס המזלזל והמתנשא שהם סופגים מגיל אפס, שפיר ממשיכה ללבות את האש עד לחוסר אמון מוחלט בממשלה- “לא נשאר אפילו נושא אחד קדוש, חלקת אלוהים קטנה שמצליחה להישאר מוגנת מפני פוליטיקה קטנה, שיקולים תקשורתיים ואינטרסיים אישיים … משקרים ומסיתים נגד אזרחי ישראל והערבים..” ממשיכה את הקו שלה מי אם לא שלי יחימוביץ בהפגנה האחרונה נגד הגזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי.. צילמה את אחד המפגינים לובש חולצה עם שמו של אברה מנגיסטו.

קמפיין שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית
קמפיין אנטי-ביבי טיפוסי ודמוני שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית

מבחינת השמאל ורובה של התקשורת שכבר ראינו איך היא שטופה בשנאה יוקדת כלפי רהמ באופן פתולוגי שכבר נחשף מעל לכל ספק עם פרשת הבקבוקים, פרשת מני נפתלי ופרשת הליפסטיק והסקיניזשל שרה במגזין אתוהרשימה עוד ארוכה, אין דילמה, אין מורכבות, אין רגישות, יש מטרה אחת והיא להפיל את נתניהו, ובדרך למטרה הזו אפשר להשתמש בזעם של הקהילה האתיופית, בזעם העממי נגד הטייקונים ובכל בקבוק זרוק שבו שוכן גני שיקרה בדרכם.

אפשר ואפילו חובה לצעוק, לבקר, למחות, לשאול, לכתוב, אבל לזכור שהאצבע צריכה להיות מופנית קודם כל אל השובים האמתיים של אברה והם יושבים בעזה (או מתחתיה בעצם) ולא בירושלים, השם של אברה צריך להיות מוזכר בכל פעם שדנים על המוסר הקלוקלשל צהל באום ובאירופה, מעל לכל במה ציבורית ובינלאומית וגם כמובן מול הממשלה - אבל מעל הכל אם לא ישרור אמון בסיסי בין הממשלה לעם אש השדונים תתלכד לאש אחת עם חמאס, דאעש ושאר מרעין בישין.

על שורשי הסכלות של היהירות האליטיסטית

עדיין לא הספיק הזעם והעלבון האחרון לשקוע ולהישכח אחרי הנאום המבזה של יאיר גרבוז על מנשקי המזוזות“, הפצע עדיין טרי ונדמה שהסערה מסרבת לשכוח ושיש כאלו שמנסים בכל כוחם ליצור עוד פרובוקציה, ולהעמיק עוד יותר את השסע של המחנות הפוליטים בישראל, כאילו אלו יצורי המאדים ואלו מפלוטו, שני עולמות שונים לגמרי. בפעם האחרונה סביב פרשת אלונה קמחי ואיחולי שתיית הציאניד לציבור שלם, עוד ניסיתי לשכך את הזעם סביבי ולהציל את צדיקי השמאל ממיעוט אנשי סדום בתוכו. אך לאחר כנס האמניםביפו נדמה שגרוע יותר מזה נמצא רק בצד השני של הגדר עמוק במדבריות של סוריה שם אין דין ואין דיין. עודד קוטלר, איש מה שנקרא בביצה הבוהמה“, שחקן תיאטרון ותיק נושא נאום ומקריא מתוך דף שבו כתוב בזו הלשון תארי לך עולם ללא ספר, מוזיקה או פואמה, שאין מפריע ללאום לחגוג 30 מנדטים שאחריהם צועד עדר של בהמות” (מקור). ניחא מר קוטלר מתגלה אף הוא כטיפוס יהיר ומתנשא, מה שתפס אותי חדר לליבי ולא הירפה הוא מחיאות הכפיים. היו אמנם מעט דברי ביקורת שנשמעו בקהל, אך הקהל שרובו ככולו השמנה והסולתה של עילית התרבות הישראלית – אנשי ספר, שחקנים, בימאים, משוררים מחאו כפיים והתרגשו ביחד ברגע שמחנה השמאל כולו נדמה שנישא על כנפי מרום ושוב כבודו האבוד הושב לו, מעיין טקס פגאני ששני לו אולי רק קריאות היידה השרהמן העבר השני לאחר בחירות מרץ 2015, או בעצם לאחר כל מערכת בחירות בשנים האחרונות.

ההזדהות הרגשית-המונית המתועדת יפה בסירטון הייתה לי בחינת הסטירה המצלצת, השעון המעורר או חלת הדבש שעוררה את הדב הישן. בנקודה זו אנו נדרשים לעצור לשאול עצמנו את השאלה היסודית – איך קורה שפעם אחר פעם מחנה השמאל נתפס במערומיו ומבטא עמדות יהירות, מתנשאות ומזלזלות שאינן הפרי הבאושים מדלת העםאו אילו אמירות שתועדו על הדרך בסמארטפון ברחובות בוגרשוב, אלא דווקא מן האיקונות הידועות והמוערכות בציבור כמו אלונה קמחי, יאיר גרבוז, אביב ויהונתן גפן, ענת וקסמן ועכשיו גם עודד קוטלר. האם יש קשר רעיוני, יסודי, בין עמדות השמאל הפוליטי לבין מידת היהירות? ראשית, חובה לומר זאת, אסור ליפול שבי לעמדה הנקראת מהותנותאו בלעז אסנציאליזם והיא החטא הגדול מכולם, כלומר, הניסיון לקשור בין תפיסת עולם לציבור, למידות מסוימות ובכך לעשות לו דמוניזציה, השמאל הפוליטי היא עמדה סופר לגיטימית וחשובה בתוך השיח הפוליטי בישראל, היא מאתגרת ומפרה את השיח מעוררת שאלות של זכויות אדם, דמוקרטיה ומקדמת חברה הומניסטית, חברה שאין בה שמאל רעיוני חזק, מגובש היא חברה שכדאי לברוח ממנה ויפה שעה אחת קודם. אך נדמה כי בקונסטלציה הייחודית שנוצרה בישראל לשמאל הפוליטי יש די.אנ.אי שהתעצב ועודנו סובב בסחרור אינסופי סביב השאלה הלאומית בהקשר הישראלי ייחודי שלה- הדת היהודית, או במילים אחרות אופיה של הציונות לחיוב או לשלילה.

השמאל הפוליטי בישראל, לאחר ששת הימים במידה רבה ולאחר קריסתו של תהליך אוסלו החל מאינתיפאדת אל אקצה (אוקטובר 2000), הולך ומתנפץ לרסיסים אל מול חוסר היכולת שלו להכריע בשאלה המדינית. בשעה שמתחזק הקונצנזוס הלאומי סביב הטעות החמורה של דוקטרינת צריך לחטוף טרור עכשיו בשביל שלום עכשיו, או הכיבוש הוא הסיבה לכך שבשוודיה שונאים אותנו ודאעש מתפשט בסוריה ובעזה יש חמאס, עומד השמאל הפוליטי-מדיני מול פשיטת רגל, לכן שלי יחימוביץידעה להסיק נכונה (אידיאולוגית או אלקטורלית) והחליטה להוריד את דגל השמאל המדיני מחזית מפלגת העבודה. לעניות דעתי לציבור הישראלי יש שיקול דעת ואינטואיציות בריאות וטובות, מה שאברי גלעד ועירית לינור מגדירים כחכמת ההמוןאו שיקול דעת של הרחוב“. וכך גם בקרב מצביעי השמאל המסורתי מי שעדיין מוכן לחזור ולחטוף את סדרת הסטירות המצלצות מאז אוסלו, דרך עזה ועד היום, הולך ומתמעט, שלא נאמר, נכחד. כך אנו מתקבל מצב עניינים שבו ציבור השמאל הולך ומתמעט, נדחק לקרן פינה, מערכת בחירות אחת אחרי השניה ברצף הוא מתבונן מהצד ולשיטתו רואה איך המדינה שלו נחטפת ממנו לטובת חבורת לאומנים פאשיסטים”. וככל שתנועת הדחיפה והדחיקה היא חזקה יותר, כך תחושת הקורבנות וההצדקה עצמית גוברות יחד עם תחושת מרמור, תסכול, ואף טינה כלפי הציבור המטומטם ולכן גם ישלם את החשבון לשיטתם של אלו האחרונים. עד עתה זהו אפיון עבש וכללי למדי שהמעלעל בפרקי המבוא במדעי החברה ודאי ימצא לו תימוכין, מה שהופך את הסיפור הזה לאש בוערת ומאכלת הוא מה שמצוי בליבת העניין – הזיקה לתורת ישראל.

ישאל השואל מה פתאום עכשיו תורת ישראל ולמה הצורך הבהול לערבב בשר וחלב דווקא כאן. הזיקה לתורת ישראל היא להבנתי השורש של הגונגל, העננה התת מודעת שרובצת מעל ומתחת לכל תודעה הישראלית או אם תרצו המנוע של הסוסיתא המשפחתית שלנו. הזיקה הזו היא היא המכוננת את המטפיסיקה הלאומית של עם ישראל בארץ ישראל. ההדף של המפץ הגדול של הציונות הסוציאליסטית החזיק בערך כשמונים, למן סוף המאה ה-19 עד אמצע שנות השבעים. בשנות השמונים המשק הישראלי עדיין היה ברובו סוציאליסטי, אך עם עלייתו של גורבצוב לשלטון ב-1985 ועד לכניסתו של ילצין לתפקיד ב-1991 כבר לא נשאר הרבה מהאימפריה הקומוניסטית, הפטרון הגדול של המטאפיסיקה הסוציאליסטית נפטר והשאיר אחריו רעיון יתום. התרחקות השמאל הישראלי מהסוציאליזם יתמה אותו מהעיקר שהוא יקר בחפצו יותר מכל – אמונה, מטאפיסיקה, מיסטיקה (אף על פי שזו הייתה יותר מכל דת האדם מבית מדרשם של פויארבך ומארכס) , זה הדבר הזה שגורם להמוני אנשים לישון את הלילה במסדרונות המגעילים של הקניון בשביל לקנות אייפון חדש.

כך נותר השמאל הפוליטי בישראל יתום, ראציונלי לעייפה, מנושל מהשלטון, וכפיצוי מלא בתחושת טינה, מרמור , צידוק ועליונות עצמית. כך השמאל הפוליטי גם הדרדר במדרון החלקלק של הרדיקליזם הפוליטי, אלו שהתעקשו על דרך מדינית, הקדישו את רוב מאמציהם לפיתוח אגנדה לעומתית נגד הכיבוש“, הנקודה המעניינת היא שבקצה המדרון החלקלק יש גם פרס, מטאפיסיקה שלמה וקוהרנטית, אממה, היא איננה יהודית, היא אסלאמיזם רדיקלי. בעולם הלכה והתפתחה מעיין קואליציה של אינטלקטואלים (דמיקולו), אנשי רוח של העולם החופשישבשם הנאורות ההומניזם, הקוסמופוליטיות וגם קצת אללה, העלו על נס את סיפור המדינה הציונית הכובשת, העניין מצא חן לחבריהם בשמאל הישראלי, והזיקה ביניהם הלכה והתהדקה. מה ששוב נמצא שם מתחת לקרקע ומאפשר את התנועה הזו עג המדרון, הוא איך לא, הזיקה לתורת ישראל. השמאל המשכיל מטבעו הסוציו-אקונומי, מיטיב להתבונן באופן שכלתני אל המציאות, ולא מוצא פשר וטעם בקיומם של טקסים הנראים לו מנקודת המבט המודרנית והמשכילה, פרימיטיבים. הכוונה בטקסים היא בכל מה שבני אדם עושים כמעשי פולחן, הפעולות האלה שנראות ומצטיירות מבחוץ כפעולות מרתיעות, מטופשות, לא נחוצות ובעיקר חסרות כל פשר ושחר – מלמול השפתיים של היהודי לאחר הארוחה, תנועתיו המשונות של היהודי בעת תפילה, נישוק חפץ שבתוכו טקסט סתום, חיתוך אכזרי ובהמי משהו של איבר המין הזכרי של העולל הזה עתה נולד, ועוד שורה של פעולות שאינן עוד משמרות את העם היהודי לדידו של המשכיל אלא הן שייר אנתרופולגי מעניין אולי אבל בעיקר, מיותר בעולם של ווטסאפ-פייסבוק.

והדובדבן שבקצפת, שגורם לכל הקצפת לבעבע וליהודי המאמין לרקוד ולנהוג כאחוז דיבוק, היא תורת ישראל. תורת ישראל היא מסמך ספרותי נאה לדידו של השמאל המשכיל במקרה הטוב, או עוד ספר מבין ספרי הדת הרבים במקרה הרע. כלומר, ערכו הוא בתרומתו לתרבות כיצירה ספרותית, פה ושם מבליחות עמה עדויות אטימולוגיות-ארכיאולוגיות בעלות ערך למדע הארכיאולוגיה. מדובר בקובץ של סיפורים. (בעניין זה דווקא לייבוביץ השמאלני הרדיקלי מבטל לחלוטין את ערכו האנתרופולוגי של התנ”ך כיצירת מופת” ומעמיד את ערכה על צד הזיקה המסורתית קהילתית אליה מצד המעשה כתורת חיים, ראה “קדושתם של כתבי הקודש”). אך מעניינת יותר היא עמדתו של הרמבם כלפי קבוצה זו, הרמבם מסביר בהקדמה לפרק חלקכי בני האדם נחלקו לשלוש כיתות באופן ההתייחסות שלהם לתורת ישראל ולדברי חכמים, הקבוצה הראשונה הם מאמינים אותם על פשטם, ואין סוברין בהם פירוש נסתר בשום פנים. והנמנעות כולם הם אצלם מחויבות המציאות” דהיינו אליבא דרמבם הקבוצה הראשונה הם מה שגרבוז קורא מנשקי המזוזותוקוטלר עדר של בהמות“, הם אלו יהדים פשוטים יראי שמיים ותמימים, שמאמינים בתורה כלשונה ופשוטה, משה רבינו התהלך ממש על קרקעית ים סוף היבשה בשל הקריעה שעשה בה השם. היה זה אירוע היסטורי, מטאפיסי במלוא מובן המילה. הכיתה השניה :

הם רבים גם כן, והם אותם שראו דברי החכמים או שמעום והבינו אותם כפי פשוטם, וחשבו שלא כיוונו חכמים בו זולתי מה שמורה עליו פשט הדבר, והם באים לסכל אותם ולגנותם ומוציאים דיבה על מה שאין בו דיבה, וילעגו על דברי חכמים ושכלם יותר זך מהם. ושהם, עמי הארץ נפתים, גרועי השכל, סכלים בכלל המציאות, עד שלא היו משיגים דבר חכמה בשום פנים. ורוב הנכשלים בזה השיבוש המתייחסים לחכמת הרפואות והמהבילים בגזרת הכוכבים, לפי שהם במחשבתם נבונים וחכמים בעיניהם ומחודדים ופילוסופים, וכמה הם רחוקים מן האנושית אצל אותם שהם חכמים ופילוסופים על האמת. אבל הם סכלים יותר מן הכת הראשונה, והרבה מהם פתיות. והיא כת ארורה, לפי שהם משיבים על אנשים גדולים ונשיאים אשר נתבררה חכמתם לחכמים(מקור)

הבאתי את הדברים בשלומתם כלשונם כדי שהקורא יתרשם גם מהעמדה הנפשית של הרמבם עד כמה שהיא עוברת דרך הטקסט בשעה שהוא כותב ניכר כי בו כעס וזעם פי כמה וכמה מהכעס שעולה בציבור כלפי נאום מנשקי המזוזות של גרבוז. הרמם מסביר שהקבוצה הזו ברוב סכלותה, סבורה שדברי חכמים ודברי תורה משמעותם היא כפשוטם כפי שסוברת הקבוצה הראשונה, אך ברוב חכמתם הם מבטלים אותה בזלזול כסיפורי אלף לילה ולילה, מעשיות האחים גרים ותו לא. הסיבה לכך היא שהם מחסירים את הקריאה שאיננה שכלתנית-מכמתת וחסרים את הזיקה הנפשית כלפי הטקסט, ליהודי המאמין אין זה משנה כהוא-זה האם משה היה דמות היסטורית או לאו כי מבחינת היהודי המאמין משה איננו קטגוריה היסטורית אלא מנהיג של מופת שדמותו חיה בועטת עד עצם הדור הזה והיום הזה בתודעתו של האדם המאמין, זהו אותו האופן שבו היהודי המאמין יכול להתאבל בתשעה באב על אירוע שהתרחש לפני אלפיים שנה, כאילו ואירוע זה היה אתמול ממש, כי הוא חש את חורבן הבית בכל נימי גופו למן הגדול והעד הקטן שבהם, לפיכך תורת ישראל מבחינה זו היא חיה ונושמת ומנהלת יחסים אינטימים בנבכי נפשו של היהודי המאמין, ולכן הכיתה השניה של המקטגרים, הרואים עצמם כחכמים, הם לא רק טועים כלפי עצמם אלא הגרוע מכך, מטעים את הציבור כולו בביקורת שלהם כלפי חכמים ותורת ישראל ומהבחינה הזו הם גרועים פי שבעה מאותם אלו התמים במחשבתם בקבוצה הראשונה, מכיוון שנזקם עצום פי שבעה.

היום, לא רק שהגרבוזיםנופלים בסכלותם של הקבוצה השניה, אלא גם שהם חוברים אל קולותיהם של מקטגרים בעולם, שבשם ההומניזם או הקוסמופוליטיות, רודפים את מדינת ישראל, אך למעשה הם משרתים מטאפיסיקה מסוג אחר והיא האסלאמיזם הרדיקלי, אלו העושים זאת מתום לבם יש להם כפרה אך אלו העושים זאת בכוונת מכוון ובזדון הם הגרועים שבאויבי ישראל.

ביקורת אישית וציבורת על תנועת דרור-ישראל

לקורא החביב

החיבור שלפניך הוא מסמך היסטורי, או אפילו עדות ארכיאולוגית.

מצאתי אותו לפני שעה קלה בנבירה במסמכים שכמעט ונכחדו להם בתיבת המייל, בחתימתו מצוין שהוא נכתב אי שם בחודש מאי 2006 על ידי עבדכם הנאמן.

אני שמח להגיש אותו לקורא האנונמי ואני חושב שיש בו חומר שעשוי לסייע וללמד משהו על יחסים בין אנשים, רעיונות, פסיכולוגיה, ובאופן יותר פרטי על תנועת דרור ישראל (להורה ולחניך) וגם בעצם על כל תנועה חברתית אידיאולוגית.

הייתי חבר בנוער העובד והלומד משחר נעורי ובאופן די אינטנסיבי כעשר שנים תמימות. מגיל 14 פחות או יותר התחלתי להגיע לפעולות בקן בפת כחניך בודד ועקשן ולאחר מכן הצטרפתי לגרעין נחל, את שנת השירות בילינו במגדל העמק, ככל גרעין הצטרפנו לגדוד חמישים בנחל, בפרק המשימה הדרכנו בקרית חיים ולאחר הצבא עברנו לקיבוץ חנתון.

 

הייתי נער נסער ופילוסופי, סיוט של כל מדריך, שואל מתווכח מציק וכל הזמן מבשל את הקדירה של הרוח והאידאולוגיה עם כל מי שזרם איתי. כנער הייתי פעיל מאוד במגוון רחב של עמותות סביבה וחברה, השתתפתי ויזמתי הפגנות ותהלוכות נגד כל מה שרק אפשר ונגד כל עוול קפיטליסטישל ההון, הטייקון, “המושחת והעשיר החזירי”, אלו הרעיםוההמונים העיווריםההולכים שבי. לקראת סוף יבצמצמתי את הפעילות בעיקר לחוגי סיירות והנוער העובד והלומד, ולבסוף החלטתי לצאת עם הגרעין לשנת השירות, אך בלבי הבטחתי לעשות כל שאוכל כדי לשלב את תפיסת העולם החברתית סוציאליסטית עם זו החברתית סביבתית, כל מי שהכיר אותי אז בתנועה הכיר אותי כירוקי“, זה היה סימן ההיכר שלי, בתנועת הבוגרים הקמתי צוות חינוכי שנקרא הנודדשמטרתו היא עיון ופיתוח תכנים סביבתיים יחד עם צוותי הדרכה ארציים, נלחמתי על החזון הזה בשיניים, שיכנועים בלתי פוסקים, אינספור טלפונים, ניסיונות עקשניים לדבר עם כל אחד מהרכזים הבוגרים כדי שיבחין בי ויתן לי את הגושפנקאהנכספת לפתח את הפעילות הזו בתנועה, לא עבדתי לבד, אלא בתוך צוות של בוגרים, שבשיאו היינו ארבעה חברים שהובילו את המהלך, ניסינו כל טריק אפשרי, החוויה הסתיימה בסטירה מצלצלת ששקועה עד היום בנפשי.

הייתי חבר בקיבוץ חנתון בצוות חינוכי שנקרא קיום משותף” – צוות שעוסק בפעילות חינוכית בכפרים ערביים. בין לבין ניסיתי לתמרן ולקבוע פגישות של הצוות הבוגרים של הנודד – אחת לשבועיים בימי שישי. היינו נפגשים אז עם הרכזים-מדריכים שלנו אחת לאיזה זמן בשביל איזו שיחת איפוס, חפיפה, ליווי או לא יודע איך לקרוא לזה. רכז המשימה שלי באחת השיחות הודיע לי חגיגית שהם מייעדים אותי להיכנס לפעילות בבית למדע ועמדהבכרמיאל. בימי שישי. נחרדתי ואמרתי לו שפירוש הדבר שלא אוכל יותר לרכז את פעילות הנודד. הוא הסביר לי יפה יפה שאני צריך להבין שזו הדרישה התנועתית, זו האחריות או איזה קשקוש בסגנון דומה, ונתן לי לא פחות מאשר אולטימטום של 24 שעות להגיע לכלל החלטה“, הודעתי לו – חגיגית, שאני מתכוון להמשיך בפעילות שלי בנודד. הוא בתגובה שלל ממניאת הזכות להדריך והודיע לכולם שאני לא כשיר להדרכה או משהו כזה. נעלבתי, נפגעתי, רציתי לצעוק רציתי לשרוף מכעס. דיברתי עם בני הגרעין האינטימייםשלי – שזה בתנועה אמור להיות קודש הקודשים של הרעות והאחווה – והתשובה שלהם הייתה שאין להם אפשרות לפגוע במרקם היחסים שלי עם הצוות המשימתי או איזה קשקוש כזה, בקיצור, שהם לא יכולים לעזור לי, ובכלל יש להם צרותמשלהם. פניתי באין אונים לחברי בצוות החינוכי משימתי, קבעתי שיחות אישיות עם כל אחד ואחד מהם, אחד אחד נוכחתי איך הם מיישרים קו עם צו התנועה, מפוחדים ובעיקר סליחה על הביטוי – חיילים סתומים של המערכת.

 

ככה נשארתי בתנועה מתנדנד בין הנהג האשכולי לבין טיפוס סהרורי ומנודה במשך שלושה חודשים, את מרבית הזמן ביליתי בעיקר בספרייה בלילות – הייתי כמו היום, סקרן מאוד ורציתי להבין את ההקשרים הגדולים יותר של כל קטעי הטקסטים האלו שחילקו לנו על בובר, גורדון ברל והחבורה הנאה של העלייה השניה. למי שלא היה שם אני רוצה לחדד ולהסביר – בכל מסגרת חברתית ובמיוחד מהסוג הזה, להיות מחוץ ל“, זה לא דבר נעים, בכלל לא. מה שזה יוצר בנפש זה כירסום תמידי של תחושת הביטחון והלגיטימציה החברתית, הרי כל מגדל הקלפים הזה שהיה שם (ועודנו) בנוי על יסוד אחד – הלגיטימציה החברתית שכל אחד שואב שהוא בסדרשהוא בכיוון הנכון, הרצוי, שהוא מטפח את האידיאולוגיה הנכונה. ככה זה, זה בני אדם, בכל מקום אגב, אך ביתר שאת בתוך דרור ישראל. ישאל הקורא הנבון איך ייתכן שאני, תשע שנים אחרי, מרשה לעצמי עוד להטיל דופי וביקורת על המקום ההוא, ייתכן שהוא השתנה זה מכבר. אני מקבל רק טיפונת מהטענה הזו ואת השאר דוחה בשתי ידיים – הרי תהליכים כאלה של שינויים חברתיים הם תהליכים איטיים כמו גיאולוגיה, ייתכן מאוד ואפילו ברור שדברים השתנו, אבל המושגים והמחשבה, השפה שבה מדברים כל אלו מכוננים את מה שנקרא הדוגמהבלי הדוגמה הזו – אין תנועה, או לפחות לא תנועה כזו. לכן, אני סמוך ובטוח, הקורא הסקרן ימצא בחיבור הזה ובמקרה האישי שלי הרבה מאוד נקודות השקה שהוא ראה אותן לפנים כפרטיותוכחוסר התאמה אישישלו לגרעין, לצוות, לאידיאולוגיה או לא יודע מה, אך בפועל, כל הנקודות הפרטיות האלו מתחברות לכדי תמונה אחת ברורה – יש את הדוגמה, ויש מה שמחוץ לדוגמה.

שאני חושב על זה, בעצם לקח לי תשע שנים לעלות על הכתב את המילים האלה – הסיבה שלא עשיתי זאת אף פעם באופן שכזה היא שתמיד חששתי ואפילו פחדתי – להרוס יחסים חברתיים, לא רציתי להטיל דופי, ואני בוודאי לא היחיד, בתוך הכתבות שמתפרסמות מעת לעת על התנועה (כמו זו למשל של טלי חרותי סובר בדה-מרקר) תמיד המגיבים נחלקים לשתי קבוצות - האחת, צבא של מגיבים מגוייסים מתוך התנועה (וזה שקוף לאבחן את זה), והשניה - אני קורא להם משמרי הטראומהיגידו תמיד, זה נכון אבל, אחלה אנשים יש שם וכו‘, וזה קורה פשוט מכיוון שיש רתיעה עצומה מלדבר על מה שהיה שם, כי לדבר על זה זה בעצם להפנות גב לכל החברים שלך - כי מי שהיה שם מספיק שנים כל העולם החברתי שלו אלו האנשים מהתנועה, הם מקיפים אותו בכל מקום, להוציא כמובן את אלו שבאמת ובתמים חושבים שהיה להם תענוג גדול שם ואני מאמין להם וזו זכותם. אתה אולי עוזב את התנועה, אבל לעזוב את התנועה בתודעה מהעומק שבו זה נעוץ - זה סיפור אחר לגמרי שלוקח שנים ומצריך התבוננות. רוב העוזבים שמשמרים טראומה לצערי הרב חושבים בתום לב שהבעיה הייתה איתם באופן אישי. כי זו הייתה החוויה שלהם - עניינים בין אישיים בתוך מכלול של חברי גרעין, בחיבור הזה אני מנסה להראות שהעניין הוא כלל לא אישי וההיפך, הוא מאוד ציבורי, כללי ויש לו מתווה ופנים וניתן להבין אותו על בסיס המושגים והשפה.

אבל היום אני מבין – רק אם אנשים ידברו וישתפו רק אז עוד לא מעט אנשים אחרים יבינו, יסיקו מסקנות – אלו שבתוך התנועה יקחו לעצמם מסקנות ושיהיו בריאים, אלו שעברו את זה – יקבלו מסגרת מפרשת רחבה יותר שתעזור להם להתמודד עם משקעים שבטוח נצברו שם במעמקי הנפש (ואני מכיר לא מעט כאלה), ההורים – יבינו יותר וירכשו יותר כלים, הדיון הציבורי הוא חובה והוא חשוב, רוח הפלורליזם והדעה החופשית שמביאה איתה המדיה הטכנולוגית היא בריאה לכל חברה. חשוב לי לספר את הסיפור האישי שלי כדי לסייע להבין את הקונטקסט שבו הדברים נכתבו, בלב העניין שוכנת טראומה שהכתיבה הזו היא במידה רבה הריפוי שלה – השיתוף וההבנה של התהליכים.

לאחר שלושה חודשים שהתנודדתי כמנודה למחצה בתוך התנועה החלטתי לעזוב, יומיים לאחר מכן – כתבתי את החיבור הזה שמצורף כאן. חברים מסוימים סיפרו לי שהם קראו את החיבור במסגרת יום גרעין, אחרים סיפרו לי שהחיבור עורר כעס גדול בתנועה – איך אני מעז להגיד אנחנוואיך אני מעז ככה להפיץ הכפשות (וזה עוד מסמך עדין ופילוסופי משהו..), שנים לאחר מכן פגשתי כמה חברים שסיפרו לי שהחיבור עבר בין בני גרעין בשירות הצבאי מתחת לרדארשל התנועה. משעשע, מצחיק ובעיקר עצוב.

היום אני אדם אחר לגמרי ממה שהייתי במובנים רבים, תפיסת עולמי השתנתה לחלוטין בעקבות החיים ולימודי פילוסופיה באוניברסיטה. הבנתי את המגוון והפלורליזם הבריא שבחברה הקפליטליסטית, את היתרונות של חופש אישי לקנין, קבלת החלטות בלי יבלת של קבוצה ושיחה אינסופית שתמיד מתכנסת לאותה הנקודה הידועה מראש. למדתי להכיר את האופי האבסורדי של האידיאולוגיה שגרמה לקריסה של התנועה הקיבוצית, את היסודות המסוכנים של דוקטרינות חובקות עולם וחונקות האדם. התחלתי להכיר את היתרון העצום שבחיי משפחה, מסורת יהודית, עבודה שמפתחת את הכישורים האישיים, ואפילו הפלגתי לאחרונה עד למחוזות הימין הפוליטי לאור חקירה ממושכת שניהלתי לביני לבין עצמי בשנה האחרונה, אשרי המאמין.

אני מבקש עתה להוסיף כמה עדויות אישיות נוספות על החוויה שלי בתנועה שאותם לא רשמתי בחיבור המקורי מתוך אותן החששות, להלן -

קיבוץ חנתון

הרבה קיתון של מלל ומאבק פוליטי הוקדש כבר לנושא הזה, שהסתיים בגירוש חברי התנועה מהקיבוץ. אני מבקש להוסיף את החוויה האישית ודעתי האישית. הגענו לקיבוץ הזה לאחר השירות הצבאי, כפי שזכור לי היו שם משהו כמו 12 חברים, זה הכל. חברה טובים, חברי נועם” (יהדות קונסרבטיבית) אנגלו-סקסיים שהקימו את הקיבוץ ב-1982. הם כמובן חוו קשיים כלכליים וחברתיים וחברים רבים עזבו. כאן אנחנו נכנסנו לתמונה. השאיפה שלנו אז הייתה כמובן – להפוך את חנתון לישוב להגשמה תנועתיתשזה במילים אחרות אומר ישוב שבו יגורו בוגרי התנועה. דא עקא שזה היה ממש אלו על חשבון אלו. אני זוכר שהיו גילויים חריפים מאוד נגד ההמצאות שלנו בקיבוץ. בתחילה חשבתי אני כפי שחשבנו כולנו – שהם, ובמיוחד המשפחה שעוללה לנו את כל הצרות, הם משוגעים” “מטורלליםואפילו מסוכנים. הייתה הנחיה תנועתית ברורה – לא לבוא עמם במגע ושיח ! ממש כך. אך החיים כמו החיים הם עקשניים יותר מההנחיות, ואני זוכר שמצאתי עצמי ממש משוחח עם אלו המופרעים“, חברי לתנועה התרגשו מאוד והסבירו לי שוב ושוב שאין זה מתפקידי, אני צריך לתת רק למי שממונה ואחראי ויודע מה להגיד באופן מסודר (לא להאמין..) לדבר איתם. זה נשמע לי דפוק כל הסיפור הזה, מפה לשם ניהלתי כמה שיחות עם חברי הקיבוץ ולא להאמין הרגשתי ככופר שהצלחתי גם להזדהות ולהבין כמה מהטיעונים שלהם לאמור – (א) אתם לא עובדים ולא מכניסים כסף, לא משלמים שכר דירה ולא מסוגלים לפתור את הבעיות הכלכליות של הקיבוץ כהוא-זה (זה היה נכון, אנחנו הדרכנו בכפר מנדא וקיבלנו תרומהשל 500 שח לזוג עבור חודשיים של פעילות, ממש סכום רציני, נכון, שכ”ד לא שולם) (ב) מה שאתם רוצים זה לבסוף להשתלט על הקיבוץ (לא הייתי חותם על זה, אבל כן הייתי חותם על כך ששיתוף פעולה לא היה בדיוק בראש מעיינהם של חברי התנועה) (ג) אתם לא משתתפים במטלות הקיבוץ (הייתה איזו תואנה מטופשת כזו שלא נשתתף עד שלא יקבלו את כולנו כחברים – כולנו, בבת אחת..) . אולי כדי להמחיש עד כמה הזוי הסיפור הזה אני זוכר שפעם אחת שוחחתי עם אחת המשפחות ובאמצע קיבלתי טלפון מאורי מתוקי שפקד עלי להפסיק את השיחה בו במקום. בדיעבד זה נשמע לא נורמלי, ובעצם, זה לא נורמלי.

הגישה הייתה כלהלן – התנועה הקיבוצית, הרכזים וההם מלמעלה יסדרו לנו את המגורים כאן, להשתתף במשק – לא , לשלם שכד – לא , יחסים עם הקיבוצניקים – לא , שיקבלו אותנו אחד אחד על בסיס אישי אנושי – לא. אגב, גם אם אני הייתי חבר קיבוץ הייתי צועק אמהלה. עקבתי קצת במשך השנים אחרי המאבק- הרבה מאוד טרחנות וססמאות של התיישבות שיתופית” “ציונות” “תרומה לחברהובלה בלה ובעיקר מה שהרגיז אותי – גישה כזו שמגיע לנו מן השמנא והסלתא כי אנחנו מלח הארץ – החברה הטובים, תנו לנו קיבוץ.

מעורבות פוליטית

מאז שהייתי בערך בכיתה יהיינו מעורבים-גם-מעורבים פוליטית ומי שהיה/נמצא שם יודע את זה היטב מאוד. תמיד היה דיבור על כך שזה לא מעורבות מפלגתית אלא רק פוליטיקה במובן של הנהגה חברתית (אני זוכר איזה טקסט מעורפל של ברכט על זה), אבל בתכלס שהיה צריך להיקרא לדגל – הורדנו חולצות תנועה, לבשנו חולצות שחורות מגניבות ויצאנו להגן על הביתככה זה היה ב-1999 שהרצנו את אהוד ברק בכל הארץ. אפילו במסגרת השנת שירות קיבלנו אוהלים מהמפלגהויצאנו שבוע שלם לישון ולנשום באוהל של המפלגה ולחלק פתקים של ברק, ילדים בשנת שירות, כמובן, לא פעילות תנועתית רשמית, אבל כולם עשו את זה (חוץ מאחת שלא אהבה את הלינה בשטח), כולם יישרו קו. ככה טיפסנו על עמודי חשמל ותלינו שלטים של עם אחדשל עמיר פרץ וככה יצאנו למשימות, היינו נפגשים במרכז התנועה במרתף ומחלקים תפקידים – אתה תחזיק את התופים ואתה תעשה בלאגן, לא בדיוק פוליטלי-קורקט, לא ברור באיזו מסגרת, אבל יאללה לשטח. בתנועה אין ימנים. חס ושלום, המגוון הפוליטי נע בערך מהעבודה למרץ.

אני מוסיף כאן סיכום קצר בשביל לסייע לאלו שרוצים להבין את עיקרי הדברים מבלי לחטט רגליים וידיים יתר על המידה בתוך בליל המלל ההיסטורי לפי עיקרי הדברים:

מבוא – על ערכים ועקרונות היסוד

הערת אגב – המושגים לדעתי עד היום , הם המפתח להבנת המסרים המובלעים או המערכת השיפוטית של החברה. בהיותי בתנועה התעופפי מעל ראשי הרבה מאוד חתיכות של טקסטים, הבעיה הגדולה הייתה הקונטקסט הרחב יותר והקשר בין החתיכות, היה מאוד קשה להבין מאין הם הגיעו ולאן הם שייכים, הפדגוגיה בתנועה לא מקפידה על איזו פורמליזם של הבאת-דבר-מתוך-הקשרו כפי שמקובל באקדמיה (או חז”ל אמר פלוני בשם עגלון), נאמר, הדיוק מהם והלאה. המתודולוגיה הזו היא מה שמאפשרת אגב פדגוגיה היסטוריוסופית, או במילים אחרות, הענקת תוכן מפרש למושגים שגורים, וזה עניין רציני מאוד, שנה אחרי שעזבתי את התנועה עוד הייתי בטוח שההוראה המקורית של ציונית – היא ציונית סוציאליסטית, הגילוי למשל שבובר או גורדון היו מונותאיסטים הדוקים היה לי מרעיש ומוזר.

במסמך המקורי ניסיתי להתחקות אחרי המקור של הערכים שיווין ערך האדם“, “האדם במרכז ההוויהוכדומה, העלתי את הטענה שלא ניתן לבסס אותם מתוך עובדות כלשהן (“הכשל הנטורליסטי”) ניסיתי להראות שהמאפיין היסודי של האתיקה הערכית הוא אחדות – וכך ניסיתי להציע תפיסה חלופית שאינה אנתרופו-צנתריסטית שתהיה מעיין “שכלול” של שיוויון ערך האדם. בתקופה ההיא היו חסרים לי הכלים המושגיים והמסגרת ההרמנויטית להבין שבעצם כל הערכים האלו או שהם נגזרת קאנטיאנית סקולרית בנוסח הצו הקטגורי או ההומניזם של המהפכה הצרפתית מבית מדרשו של ג’ון לוק – ו”שיוויון ערך האדם” במקרה דנן יתבסס רק כתנאי לכונן חברה אזרחית במסגרת המדינה המודרנית (או: אמנה חברתית), אם בכל זאת מתעקשים על איזו מטאפיסיקה מתוך איזו תשוקה רומנטית היא תהיה שייכת לתחום ההכרעות האכסיומטיות – והיא מונותאיזם.

נגעתי בתפישת המשימה החינוכית דרך המושג המרכסיסטי ביטול העבודהוהצבעתי על אבסורד, הרי בשעה שמבטלים את העבודה ונוצרת תחושה הולסטית כזו של העבודה היא בעצם הפנאי, לא מבחינים בכך שהתוצרים השליליים של העבודה בסופו של דבר כן משפיעים עלינו ככל האדם, וכך מושג זה עומד בסתירה לתפיסת איגוד העובדים ואכיפת זכויות העובדים המוקפדת בתנועה, כך נוצר מצב אבסורד של כפל מוסר – כלפי בוגר התנועה מוסר אחד לפי המושגים הנעלים של ביטול העבודהוכלפי הנער או הבוגר העובד – כל שעת עבודה נספרת ונדרשת כדין.

מוסד הגרעין – הצבעתי על תופעה שאותה חווינו בבשרנו והסקתי מתוך היכרות עם גרעינים אחרים בשכבה – שזה פחות או יותר התהליך בגילאים שלנו – החוויה השיתופית הבסיסית מפנה מקומה לחוויה החינוכית, בסופו של דבר נשארים עם בוגרים שמחנכים לשיתוף מגיעים הביתה מאוחר כל כך – וקורסים, מבלי יכולת להקדיש זמן לשיתוף הגרעיני (אצלנו המושג גרעין קרס לתוך קבוצות קטנות יותר). נגעתי גם באופי האלטרואיסטי המובהק של הפעילות החברתית וראיתי בו מאפיין נוצרי דווקא.

צרכים אישיים ופיתולים בנפש – ציירתי סכמה שמסבירה מה קורה כשחיים יותר מדי זמן עם חסכים כלכליים – מצטברים משקעים שליליים פנימיים – אצל אלו שהגיעו מבתים סוציו-אקונומיים פחות מבוססים זה מתפוצץ מהר יותר ולכן הם ראשונים לעזוב את התנועה, אלו השבעים יותרמבית יכולים להחזיק יותר זמן אבל תמיד יש תחושת מבוכה סביב איזה מחזור כלכלי נסתרשמתנהל מתחת לשולחן, במאתיים שקל פה ושם של ההורים, זה יוצר מתח לא בריא בין החברים (“הקיבוץ הביט במכונית טידידידי“)

מושג האחריות – עניין מרכזי מאוד בתנועה, ניסיתי להראות איך לתפיסתי משתמשים במושג כדי לסמן את הרציניים, אלו שמבינים עניין ויודעים לתת בראש” , אלו שעומדים בנקודת האחריותלבין אלו שלא עומדים בנקודה הזו, המושג הזה הסתובב סביבי כל כך חזק במשך שנים עד שנפל לי האסימון על המשמעויות הפנימיות של המושג. אני מראה כיצד האחריות רק גדלה והיא בעצם מילה מכובסת להעצים את אלו שזריזים לאמץ את רוח המפקד מול אלו שקצת מתמהמהיםמסיבות אישיות שונות ומשונות.

בפסקאות לאחר מכן הבאתי שתי דוגמאות לדפוסי שיחה ברמת השכבה (שיחה לכאורה פשוט הופכת להרצאה שבה הרכז במונולוג של כמה שעות, בשיחה שהייתה בה קצה של תהליךלתמוך בעמיר פרץ, או בקיצור, הנחתה לגזרה. בדוגמא השניה נגעתי באופן חלוקת המשימות החינוכיות – משהו שאמור להיות סופר רגיש, לפי הגישה המרכסיסטית זה יותר לפי יחסים חברתיים (בצוותים) פחות לפי המשימה עצמה, בתכלס מה שקורה זה אלו שבנקודהממונים לתפקידים הזוהרים יותר, פשוט כך, ממונים, לא דמוקרטיה ולא נעליים. הבאתי שם דוגמא נוספת שניסיתי ליזום עיתון שכבתי וחטפתי ביקורות שליליות (WTF) בתואנה שזה לא טוב ליחסים בין האנשים – עוד תירוץ בשביל לסמא את העין מהביקורת החופשית והזורמת.

הפסקה הבא היא בין הקשות בחוויה שלי – צוות הנודד שהיה הבייבישלי במשך שנים בתנועה, שרטטתי תרשים שמראה איך מדכאים כל יוזמה חדשה, בגדול זה הולך ככה: אתה צריך מישהו שילווהאת הצוות (בחיי, ממש ככה) ← מה לעשות, לא בנמצא בוגר שילווה, הבוגרים השווים עסוקים בדברים חשובים יותר ← לכן אין לצוות הזה תמיכה ולגיטימציה וזה מרגיש לכולם משהו לא רציני ← הצוות הולך וגווע ואני צריך לסובב את העמנואלה ממש חזק כל היום כדי שזה יעבוד בקושי .

פלורליזם מול רלטוויזם או שאפשר לקרוא לזה שחיקת הפלורליזם באמתלה של שלילת הרלטוויזם – בפסקה הזו אני מתחבט (כפי שזה נראה שם, קשות) בשאלה מה המתח בין שני אלו, כי הרי בתנועה תמיד התירוץ להגמוניה המחשבתית זה שאנחנו לא רוצים לגמור כמו רלטביסטים פוסט מודרניסטים. אני מנסה להראות בכל מיני להטוטים שם שמה שצריך זה שכל אחד יבטא עצמו מתוך סגולתו, מתוך דרכו הייחודית, וזה לא סותר רלטוויזם (אל תשאלו אותי איך אני מבסס את זה, לא הבנתי בעצמי), אבל העיקרון ברור, בלי פלורליזם שדה הפרגים מתייבש והופך לציה.

הלכות דעות ומלחמת דעות – אני בעצם ממשיך בפסקה הזו לחזק את הטענה הקודמת ממקום אחר, אני מנסה להראות שאין סתירה בין אמונה אחת למגוון של דעות, וההיפך הוא הנכון, אני מביא מדבריו של גורדון שאומר שדווקא הוא לומד הכי הרבה מהמתנגדים ודווקא הם אלו שיוצרים מחשבה בונה וכו‘, העלתי שם זכרונות מזה שכל הזמן טענו כלפי - “אנחנו לא רוצים את אותו הדברוניסיתי להראות שזה יותר כמו – לא נגיע לשום מקום אם נרצה בדיוק את אותו הדבר. זה עוד ועוד הסברים וביאורים נגד מה שהבנתי לימים שנקרא אינדוקרינציה וזה לשד העצם של הטוטליטריזם לדורותיו ולמופעיו האיומים והשונים (יש אחלה ספר – החברה הפתוחה ואויביה, קרל פופל)

בפסקה הבאה - חופש מ.. חופש ל.. כאן אני מנסה להראות שגם בצמד המונחים הזה טמון תעלול אבסורדי ומשעשע, כל הזמן היינו מדברים על כך שזה לא שאנחנו צריכים חופש מהחיים כמו בחברה האסקפיסטים שהולכים לעשן סמים בדמסאלה או איזה פטריה בפונה, אצלנו החיים זה הוליסטי, לנו יש את החופש לעשות כך וכך (להגשים), ולא חופש מטירדה כזו או אחרת. גם כאן באנלוגיה קלה למושג ביטול העבודה – כן זה יפה אבל עדיין זו שגרה, זו משימה, זו עבודה, זה מטיש, זה שוחק, בני אדם חייבים קצת לעזוב את הטיפוס ולהביט על צלע ההר, וכן אם זה לצאת קצת למקסיקו זה אפילו בריא להתנתק, לשכוח, לראות פרספקטיבה אחרת. הדיון כולו אגב נסוב על הציר הזה של ריבוי פרספקטיבות והחשיבות שלהם דווקא בגילאים הצעירים שהנפש לאט לאט מתעצה לה כמו עץ שאחר כך נהיה כבר עבה עקשן ועבש.

מלחמת הקיום של מיפקד התנועה – קצת קונספירטיבי, ממבט מהיום לא בטח שיש בזה ממש, אבל כוונתי הייתה שהרגשתי שכל הזמן רצים בשביל להספיק לעמוד במפקד (כי זה תקציבים של משרד החינוך אלא מה..) ובמעיין תודעת מלחמה וזה תמיד מגיע על חשבון פיתוח דברים חדשים (אלו התירוצים שאני שמעתי כל הזמן שדיברתי על צוות הנודדורעיונות חדשים, אולי זה היה כדי לפטור אותי כלאחר יד, אולי לא)

הגרעין הקשה של החברה הישראלית - אני מפנה את תשומת הלב למודל השכבות של בובר, ותוהה איך אפשר להגיד דבר כזה שאנחנו במרכז? האין זו יוהרה חצופה, אני טוען שזה בסדר (כמו עם סגולה) אבל צריך לבוא יחד עם הרבה צניעות (לא מסכים עם זה בכלל היום אגב) אבל מה שהרתיח אותי אז זה להגיד דבר כזה בשעה שמורדים באבני יסוד של היהדות (כמו מוסד השבת) כמו איזה עלה חצוף שצץ לאלון לאחר שלושת אלפי שנות סערות ושריפות שהתרגשו עליו ביער והעלה אומר לעץ – בוא שב על ברכי אלמד אותך איזה שיעור קטן בהלכות נימוסים. משיב לו הלה קריצה במעיין גיחוך-חיוך ושותק ויודע כמו אלפי העלים שבאו אחריו – גם העלה הזה יתנדף ברוח הבאה (הנמשל המהפכה המרכסיסטית כמקרה פרטי של הציונות אל מול יהדות).

מכאן ואילך אני נותן להיסטוריה את המיקרופון ומשתף את המסמך המקורי שכתבתי. אולי בהמשך אטרח יותר בעיון ואוציא משהו מסודר, מעמיק שמאפשר תמונה יותר ברורה, אציין שהשפה היא ערטילאית, לא ברורה, לא מגובשת די צרכה ולטעמי היום – פלצנית משהו, בדיוק כמו שהייתי בתקופה ההיא. לכן חשוב לי לשתף את המסמך כפי שהוא כלשונו מבלי לשנות דבר, המוץ מן התבן הוא האירועים, החוויות וצורת המחשבה העריטלאית שמאפיינת בני נוער וצעירים בתקופה בה כל אחד מדריך בוגר ומגובש יכול לצקת לתוך זה כיוונים פוליטיים ופרגמטיים שתוכננו זה מכבר עבורנו בשעה שאנחנו האמנו שאנחנו מרימים את נס המרד. היינו כ”צעירים חולמים” וכך אודי מנור בהקשר אחר לגמרי מבחין בין סוגים של צעירים וחולמים “ישנם ‘צעירים חולמים’ המפנים גב למציאות ומודדים אותה ברגלים פסיבדו-היסטוריוסופים מלאים מעצם אך תלושים” (מקור)

 התחלה  ————————–

עקרונות יסוד בחיי השיתוף בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד

ניסיון להתחקות אחר שורשי דפוסי החשיבה על הנסתר והכוזב שבהם

מבוא

מחשבות על החיבור הזה התבשלו במוחי חודשים רבים. חודשים רבים הרגשתי את הצורך להוציא חיבור שיעסוק בשאלות ועקרונות יסוד בחיינו בתנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד. החיבור הזה , כפי שכותרתו מרמזת, הוא ניסיון אישי שלי להבין את המציאות שבה חייתי בשנים הרבות האחרונות (למעשה החל מהכניסה לחוות ההכשרה) , ניסיון אישי לעמוד על המושגים שמצויים ורווחים בפינו ולהבין היכן מסתתרים מעקשים, מדוע בסופו של דבר אינני מרגיש (ולדעתי זה מאפיין המשותף לכולם) שאני מגשים את עצמי באופן בו חלמתי בהיותי נער. בוערת בי תחושה כי ראוי לשתף את החיבור הזה עם מעגל רחב יותר של חברים. אם כך, הרצון לשתף את החיבור הזה מעורר כמה בעיות יסודיות:

איך אפשר לכתוב למישהו שאתה לא לוקח איתו אחריות משותפת?

כפי שאני סבור ונכתב על כך בהמשך, זו פרדיגמה קלאסית ביותר בחיינו ולעניות דעתי ההפך הוא הנכון, כלומר, אפשר וצריך לעורר פולמוס רחב, (שהוא מושג העומד בבחינת אבן יסוד ביהדות) שהוא רב-משתתפים ורב-דעות גם בין אנשים שאין ביניהם קשרים אינטימיים, כל עוד השיחה נעשית באופן אנושי (קובעים שיחות אישיות ומעדיפים אותן עפ התכתבות חסרת מגע אנושי על גבי האימייל, מקפידים לא ליפול לשיחה פוליטית..), היא חיובית והיא עשויה להפרות ולבנות את החברה ולחזק את היסודות הדמוקרטיים שלה, וכן , יש שכבות בתנועה (צעירות יותר) שעדיין אינן מוכנות להתמודד עם ביקורת מסוג מסוים כי הכלים השיפוטיים שלהן עדיין רכים ויש שכבות בוגרות שראוי ונכון שיעמדו בתוך פולמוס של ביקורת הדדית, בין אם זה פולמוס פנימי , וקל וחומר אם הפולמוס בין חברים שעזבו לחברים שבתנועה.

מהי המטרה שלך ? האם אתה רוצה להרוס ולהפיל ?

לא ולא! אני סבור כי הדברים הללו חייבים להיות משותפים וניתן להפיק מהם המון כדי לבנות ולשנות וליצור את התנועה באופן שיהיה ראוי יותר. אין המסקנה שלי לעזוב שוות ערך לחברים אחרים כי הרי סגולה ודרך ייחודית היא לכל אדם (על כך נדון בהמשך תחת הכותרת אחדות מול ריבוי“), ואילו החיבור הזה עומד בבחינת הזמנה לשיחה ולחיבור שעשוי לעורר פולמוס פנימי חיובי , מי שמזדהה עם התכנים הללו, ודאי ימצא בכך סימוכין וחיזוקין ויסיע לו להבין את התמונה באופן צלול יותר כדי שיידע כיצד יבוא התיקון או שלתפישתו לא יוכל לבוא תיקון בסיטואציה בה הוא נתון (שזו עמדה לגיטימית לחלוטין ואם החיבור הזה שינה את עמדתו, אני אומר ללא ספק שיפה שעה אחת קודם) , מי שאינו מסכים, יעזור להסביר , ללבן ולפשט כיצד דברים רבים אינם באים כאן לידי הכתוב וישפוך אור אופטימי (הרבה יותר מאשר היה באמתחתי) בתוך הפולמוס החשוב חשוב הזה. המגלה אנטי – אפריורי לחיבור זה, לדעתי מפסיד ולהבנתי זו גישה הנובעת מתוך זלזול ופחד.

התלבטתי היטב אם לשלוח או לא לשלוח , ובאיזה מדיה ומה יהיו ההשלכות של המעשה הזה, אין בליבי פחד ממעשים כפי שהיה בזמן שהותי בתנועה ולא ייתכן בעולם שיש סכנה ומשהו רע בשיתוף תובנות ומסקנות על החיים בין חברים בוגרים. ידוע לי כי רבים סבורים כי זהו מעשה לא אחראי‘, אולם המעגל החברתי הגדול והקטן ביותר הראוי לחיבור הזה הוא מעגל שכבת רכ , שכבה שבתוכה גדלתי, התחנכתי, חוויתי חווית וגיבשתי את תפישת עולמי ואני חייב חוב עצום למחנכיה ולחברי, ועם זאת כולי תקווה כי נעמוד בתוך פולמוס דמוקרטי פורה על אופי חיינו ומהו טיבם של חיי שיתוף כפי שאנו היינו רוצים באמת ליצור..

לחיבור ניחוח קטגורי ביקורתי וסובייקטיבי, ויתרתי על ניסיונות פחדניים למתן ולהטעים מתוך נימה מתפייסת ואני מעדיף מילים אמיתיות שנותנות ביטוי לעמדה נפשית אישית (קשה) וביקורת תכליתית קשה על הנעשה בחיינו הבוגרים.

שאלת הערכים המכוננים

מהם הערכים המכוננים בחיינו? דומני כי כל בוגר בתנועה יודע היטב להגיד בפשטות כי הערכים בהם אנו מאמינים הם שיוויון ערך האדם‘, ‘האדם ואושרו עומדים במרכז ההוויה‘, ‘הטלת ספק‘, ‘שיתוף‘ , ‘ציונות סוציאליסטית ויהדותוכי האידיאולוגיה שלנו נגזרת מאלו האחרונים באופן כללי. אולם מניין אימצנו כלל את הערכים הללו? האם ערכים הם עניין הניתן להוכחה לוגית? האם אלו באים לנו מתוך היסק לוגי כלשהו מתוך המציאות? לדעתי אלו שאלות קשות כאגוז ועודנו חלוקים כלפיהם.

ישעיהו ליבוביץכותב באחד מחליפות מכתביו לנער השואל אותו מניין אדם דתי למשל, בוחר את המערכת הערכית שלו, קרי האמונה, וכך עונה לו לייבוביץ‘ : “אמונה (מערכת ערכית) היא עניין של אכסיומה ראשונית והיא תלוית הכרעה פנימית של האדם, האדם מכריע כלפי אמונה שהוא נוטל על עצמו וזהו בעיקרו עניין רגשי אפריורי החף מתובנה ראציונלית“, אולם אם נכון הדבר, מדוע אנו מניחים הנחה ערכית כזו ולא אחרת ? זו , כאמור, שאלה מורכבת ולדעתי היא בהכרח פונקציה של תנאים חברתיים וסביבה חינוכית מסוימת בה גדלנו , האם המסקנה המתבקשת כאן היא גישה רלטויסטית בהכרח, כלומר, שלא ניתן להתייחס לערך כאל אוניברסלי וכי ערך לעולם יהא סובייקטיבי כפונקציה של אישיות ותנאים סביבתיים? אם אנו טוענים שלא, כלומר, אנו מבקשים ליצור מערכת ערכית אוניברסלית הנכונה לכל אדם, אנו נדרשים ליישב את הקושיה הקשה הזו. וזו לטעמי אכן אחת הקושיות הקשות בעולם ההכרה שהפולמוס סביבה מתועד בכל תולדות הפילוסופיה ומחשבת האדם לדורותיו. אם ברצוננו להניח כי אכן קיים מוסר אובסולוטי, עלינו תחילה לתהות על קנקנינו ולשאול עצמנו מניין הגיעו הערכים אותם אימצנו ולא לראותם בבחינת ראהו וקדשהוכי זוהי אחת הסכנות הגדולות ביותר בתולדות האדם והיא הולידה תופעות של פטישיזציה וקנאות אידיאולוגית שהאדם ידע בתצורות של השמד , הרס המוני וטוטלטריזם פוליטי (למשל, פאשיזם, נאציזם, קומוניזם). מניין לנו שאנו לא לוקים בקנאות אידיאולוגית ומנסים לכפות אותה בכלים חינוכיים ובתצורת חשיבה פטישיסטית? אנסה לעמוד על שאלת הערכים מתוך גישה כי יש מקום להכרעה ערכית אבסולוטית מחד ומאידך להטלת ספק ושיכלול דיאלקטי של אבני היסוד הערכיים שלנו.

ניקח למשל את ערך שיוויון ערך האדם‘ . האם הערך הזה כוחו יפה בשל ההיגיון הטמון בו? דהיינו, האם הערך הוא היסק הנובע מעיבוד מסוים של נתונים? הרי ידוע לכולנו כי בני אדם אינם שווים, אין שום פרט השווה לרעהו, ולא באף אחד מן התכונות הטמונות בו,גופו של אדם אחד אינו שווה למשנהו, שכן לכל אדם צורת גוף ייחודית שלא תחזור על עצמה יותר לעולם,כולנו ניסינו בשלב כזה או אחר בפעולה עם חניכינו לנסות ולהסביר מדוע האדם צריך לבחור להאמין בשיווין ערך האדם, ואולם תמיד אנו מגיעים בתוך השיחה הזו לשלב שבו אנו נתקעים וטוענים כי ערכו הפנימי של האדםשווה, אך מהו למעשה ערכו של האדם? האם יש משהו פיסי באדם ששקול לערכו? אנו עשויים לטעון כי מה ששקול לערך הזה הוא התודעה של האדם , היא מידת מותר האדםבו, כלומר, היכולת שלו לבחור בין טוב לרע, אך האם זה באמת השיקול שמתוכו אנו גוזרים את שיווין ערך האדם? ידוע כי יש בני אדם בעולם שאין ברשותם כישוריים שכלתניים ויש כאלו החיים בחזקת צמחוחסרי יכולת חשיבה בכלל, האם דינם וזכותם הטבעית לחיים הוא לא כדין האדם מן השורה, הבריא ? האם מתוקף העמדה הערכית שלנו נעדיף את הבריא על פני החולה, הלוקה בשכלו? אישיותו של האדם אינה שווה אף היא לאישיותו של רעהו שכן לכל אדם אישיות ייחודית בעלת משקל סגולי ייחודי בעולם, (ועם זאת יש דמיון מפליא בין כל אישיות לאישיות..), אם כן, מניין אנו מאמצים ערך כגון שיוון ערך האדם” ? יוצא אפוא, שאין בנמצא הוכחה לוגית לטיעון הערכי הזה. (לחינם נטען כאן כי אם נקיים חברה סוציאלית שעוזרת למועטי היכולת שבה יהיה טוב כיוון שלא נצליח למצוא צידוק הכרחי לשאלה מהו טוב, כל תרבות סובייקטיבית תופסת את הטוב באופן שוני, לרבות מעמד האשה, זכויות אדם דרך ביטול הטעם של חיי בעלי חיים ועד לאידיאולוגיות של ביטול גזעים במשפחת האדם עצמה).

בנוסף לכך , אנו יודעים כי קיימים אנשים בעולם שפושעים באופן מכוון ומודע, ואנו עדיין כאנשים סוציאליסטים דבקים בראייתנו הערכית ומנסים להבין את מקור הבעיה, כלומר, לא להתייחס לאדם כאל רע, כיוון שאין דבר שכזה, אדם רע, יש מצוקת האדם, והאדם עשוי להיות טובאם נאמין בו שהוא באמת אדם טוב, כלומר, על ידי האמון שאנו רוכשים לאדם אנו יכולים לעוררבו את מידת הטובבמה לפיכך המוסר תלוי?

האם המוסר שלנו תלוי במידת האינטיליגנציה של אותו האדם? בכך שיש לו מחשבה תבונית? מודעות עצמית? אם המוסר תלוי בקיומה של תודעה , הרי מכאן שאדם נבון יותר מגיע לו יחס טוב יותר, כי אם בכך טמונה השקפת העולם הערכית שלנו, הרי לאנשים הלוקים בפיגור שכלי מגיע יחס פחות , והרי אנו יודעים כי לא כך הדבר , אלא דווקא לאותם האנשים מיעוטי היכולת חברה מתוקנת נותנת יתר תשומת לב ואהבה. אנו למדים אפוא, כי שיווין ערך האדם בפרט ובכלל ראיית עולם מוסרית היא איננה היסק של פונקציות מסוימות מחד ומאידך כוחה יפה דווקא בשיווין הנפש כלפי כל בני האדם, בבחירה באמונה פנימית של אחדות נפש החי, ללא הבדלים פיסיים.

וכאן אנו מציגים מיד את השאלה המרכזית של דיוננו, אותו הישג אנושי עצום , שהוא המדע, שכל אדם המבין אותו אף מקבל אותו – מה הוא תורם להכרעות הערכיות האלה? המדע אינו יכול לתרום להם מאומה, משום שהבעיה של ההכרעות האלה – להיות אדם הגון או מנוול, להיות פטריוט או קוסמופוליט, להיות אדם מאמין או כופר – לא זו בלבד שהמדע אינו יכול לתרום להם דבר, אלא שאי אפשר אף לשאול את השאלות האלה, משום שהמושגים הללו אינם קיימים במלון של המדע” (ישעיהו ליבוביץ‘ , ‘שיחות על מדע וערכיםהוצאת אונמשודרת תשמו)

טענתו המרכזית של ליבוביץהיא שהמדע והערכים עומדים בשני ספירות שונות האחת מן השנייה (ספירת הראוי וספירת המצוי) , ולא ניתן כלל לגזור ערכים מתצפיות מדעיות, וההפך. נראה לעיל כיצד נעשים סילופים חמורים לאור צורת החשיבה הזו. בשל זאת מתחדדת השאלה כפליים , מניין אנו שואבים את הערך המכונן הזה? איזה אופן חשיבה וראיית עולם עולה מתוכו ומאפיין אותו? מדוע דווקא אנו בוחרים להתייחס רק לבני האדם?? בהיסטוריה של האדם ניתן למצוא שלל דוגמאות לגזירת ערכים מעוותת כתוצאה ממחקר מדעי, למשל תורת הגזע כפי שנוסחה על ידי היטלר התבססה ישירות על מחקר מדעי שעמד על ההבדלים הפיסיים בין גזעים שונים של בני אדם. (‘מוצא המיניםלצארלס דארווין). אולם אנו רואים שההכרה , כלומר, המחקר המדעי מטבעו לנתח את המציאות פרודות פרודות ואילו המוסר האבסולוטי תמיד מופיע בתצורה של אחדות מסוימת. אם נצלול עמוק יותר אל תוך התפתחות החברה המערבית התעשייתית ונתור אחר השורשים של המחשבה הסוציאליסטית נגלה כי גם דקארט, הנחשב אבי הפילוסופיה המערבית לקה בדפוסי מחשבה אנתרופוצנטריים (אנתרופו – אדם , צנטר – מרכז) , ואילו כביכול אבסורד כי דקארט עצמו הניח את יסודות החשיבה המדעית והטלת הספק השכלתנית הטהורה הראשונה , אך עם זאת התייחס לבעלי החיים כאסופת חפצים. זוהי למעשה, מחלתה של כל החברה המערבית , הקפיטליסטים והסוציאליסטים כאחד כחלוקים בינם לבין עצמם על אופן התארגנות החברה האנושית, אופן חלוקת משאבי הייצור והמבנה הפנימי שלה, אך כולם צומחים למעשה כתת זרמים בתוך אתוס בסיסי עוד יותר בדבר מקומה של החברה האנושית בתוך הטבע, למעשה המעבר מחד למחייה אורבנית תעשייתית המנותקת מהטבע ומאידך ניפוץ אתוסים דתיים שהיו עד סוף הפיאודליזם דומיננטיים ביותר בדפוסי המחשבה, גרם לחיזוק תפיסה מעוותת של האדם בעולם שהלכה ומצאה לה את שורשיה במיתוסים היהודיים באופן שסילף את מהות המקור (“האדם נזר הבריאה” , “מותר האדם מן הבהמהוכן הלאה..). כל עוד ההכרעה המוסרית הראשונית של האדם תהיה היא שהוא עצמו מרכז הבריאה , כל השקפתו תתעצב בהתאם לכך ויכפיף את כל שאר היצורים האחרים לרשותו. מדהימה העובדה שלעיתים ככל שאנו משוחחים על הגישה המוסרית כלפי הטבע אנו צוללים לתוך התפלפלויות אינסופיות בדבר מהו הפקטור הקובע את העמדה המוסרית וכיוצא בכך.. וכי בדיוק כפי שאומר קהלת, כאשר אנו מביטים בעולם בפרספקטיבה של אניותחת השמש” (פרספקטיבה רלטוויסטית ) התוצאה תמיד תהיה הבל הבלים” , כלומר, לא נצליח לראות, להרגיש את ההטעמה העודפת, את הערך המוסרי שיש בעולם כל עוד נקדש רק את האדם בתוך העלילה הזו.

ההתקדמות המוסרית שהאדם הסוציאליסט עושה היא, מחברה קפיטליסטית בעלת קודים כלכליים דרוויניסטים הרואה את החברה כאטומים בודדים במקרה הרע וכתאים משפחתיים במקרה הטוב (ידוע כי בתקופתנו גם התא הזה מתפרק ומוצא לו קומבינציות תועלתניות יותר), לחברה בעלת קודים מוסריים חברתיים שיתופיים המכירה בשוויון נפש האדם, אך נשארת עומדת באותו דפוס של דיכוי וניצול ושיעבוד כלפי כל העולם הסובב אותה. כל עוד יימצאו דפוסי ניכור, שיעבוד, ניצול ודיכוי בתוך הפרקסיס האנושי כלפי העולם הסובב אותו תודעתו תמיד תושחת והוא לעולם לא יוכל למצוא תיקון אמיתי לעצמו. זאת מכיוון שהניכור מוטמע פנימה בתהליך הדיאלקטי הידוע שבו ההוויה מעצבת את ההכרה‘. (מארכס). יוצא מכך שקיים דמיון רב בין דפוס המחשבה של גזענות (Racism ) ואפליה מינית (Sexism) לבין דפוס מחשבה של הפליה על בסיס השתייכות למין (Speicism). אין ספק בכך שמבחינת יחסינו ליצורים אחרים שאינם בני אדם, הגישה שלנו נותרה קפיטליסטית , ומבוססת על עקרונות של ניצול, דיכוי, אלימות וחיפצון. כלום האין טעם לבחון גישות ערכיות אלטרנטיביות?

ביטול העבודהאו נכון יותר – ביטול הניכור בעבודה. המשימה בחיינו

ראוי לעמוד לרגע על תפישת המשימה דרך המושג ביטול העבודה‘. אנו מנסים בחיינו הבוגרים לבטל את מרכיב הניכור מהעבודה, ובכך למעשה לראות את המשימה (קרי, העבודה בעולם המושגים הקונבנציונלי) כחלק אינטגרלי מחיינו שטומן בחובו את כל מרכיבי החיים, יש בו אינטימיות, יש בו שיחה כהוויתה, יש בו דרישה, יש בו התמודדות חברתית בונה, יש בו למידה והתנסות חינוכית וכן הלאה. עדיין לא קם פלוני שיקרא באופן גלוי לשים סייגים וגבולות על המשימה , כי בעושו כך, הוא הרי מפרידאת המשימה מהחיים , והופך את חיינו למגדרים שונים של תחומים, במקום לראות את הכוליות‘. תפישתנו זו כלפי המשימה היא יפה, אולם אליה וקוץ בה. שמארקס כותב על ביטול הניכור מהעבודה הוא לא כותב על ביטול העבודה, אלא על ביטול מרכיבי הניכור מהעבודה, ואולם העובדה היא עדיין עבודה, בהחליפנו את המושג עבודה במושג משימה אנחנו אמנם מזקקים את הסממנים המנוכרים והמחפצנים מהעשייה שלנו, אך עם זאת אנו שוכחים כי המשימה היא עדיין מרכיב מסוים, מרכיב בעל מאפיינים מסוימים והוא עיקרו סובב סביב ההתנסות החינוכית, או אם תרצו, סביב עיצוב מערכות היחסים דרך ההתנסות החינוכית, אולם הפרקסיס נשאר זהה, עיקרו הוא התנסות חינוכית וכל אותם צוותים שונים ומשונים שאנו יוצרים סביב עיבוד ההתנסות המשותפת. כאנשים המאמצים את עיקרון הדיאלקטיקה המטריאליסטית, קרי ההבנה כי המציאות היא המעצבת את דפוסי החשיבה, אנו בוחרים להתייחס לכך בתחומים מסוימים ובתחומים אחרים לא. למשל בבואנו להבין את עמדתו של החניך בפעילות החינוכית נפעיל שיקולים סביבתיים-בבואנו, אך ככל הקשור להבנת חיינו הבוגרים אנו פשוט מייצרים עמדות אבסורד שעומדות בבחינת פרדיגמות שולטות. ודאי לא אחת ולא פעמיים שמעתם סביבכם והשמעתם את המשפט אנשים לא בוחרים, אנשים לא מכריעים‘ , המשפט הזה משקף את עומק האבסורד ויותר מכל, ככל שהוא נאמר יותר לנוכח מציאות שאינה משתנה הוא מאבד מהרלוונטיות שלו והופך להיות משפט תלוש תוקף שלעיתים גם אומרו כבר אינו מאמין בו. זה כך משום שאדם , ככל האדם הסובב את חייו סביב פרקסיס מסוים, או יותר נכון מבלה את רוב שעות היום בעיסוקיו המשימתיים , סביר להניח שיגיע לקומונה בשעות הערב ויהיה עייף ומותש לעיסוק בעניינים אחרים קל וחומר אם לפניו עומד בן גרעין שמבקש למצוא אוזן קשבת, מבקש לשוחח עמו על עניין שאינו מענייני השעה המשימתיים. דברים בחיינו לא משתנים , לא כיוון שאנשים לא מכריעים‘ , לכאורה זה משפט נכון, בכוחנו לעצב ולשנות את המציאות בכוחה של ההחלטה, אך ברגע שכמעט כל אופני הפעילות שלנו מכוונים למקום אחד, לא נשארת לנו פניות מנטלית לעסוק בדברים נוספים ולתת להם את הבמה המתאימה. דוגמא יפה לכך נקח למשל מפרישת המשימות בצוות קיום משותף , שבו כל חבר לוקח אחריות על שני ישובים, שכוללים בדרך כלל שילוב בין פעילות בוקר ואחהצ, בערך ארבע שעורי שפה משותפתבשבוע, בין פעם לפעמיים פעילות של חונכות בגובה העיניים‘ , שמשמעותה המינימלית היא פעולה לחונכים ופעולה לחניכים כולל הכנות של המערכים החינוכיים, כולל לפחות קבוצת נוער אחת במקרה המינימלי שבדרך כלל הממוצע עומד על שלוש קבוצות בוגרות , כולל צוות רוחב פעם בשבועיים, צוות חינוכי אזורי (צוות משימות חנתון, אשבל) פעם בשבועיים, צוות כללי פעם בשבוע, ישיבות הכנה, שיחות אישיות להוציא מפעלים מיוחדים, סמינרים טיולים והכנות. בחשבון פשוט יוצא כי פעילות משימתית שכזו, שהיא סטנדרטית לכל אמת מידה תנועתית, מעסיקה אדם סביב השעון מבוקר עד ערב. אם אנו באמת רוצים לבנות חיים מאוזנים ונכונים, לא נשכח את הגרעין , שדורש גם מבנים חברתיים יציבים ושוטפים ושיחות וזמן משותף לבניית חיים משותפים, וכן זמן למבנים חברתיים אשכוליים , ושכבתיים, וכן צוותי למידה שונים , וכן צוותים לביסוס משק כלכלי משותף, וכן הלאה והלאה.. יוצא אם כך שלא במקרה , אנו לא מצליחים ליצור מבנים חברתיים פנימיים יציבים (גרעיניים) ולמעשה ליצור התחדשות רעיונית – ממשית (למשל, צוותים בכיוונים חדשים), קל וחומר שלא מצליחים לתת מענה לצרכים אישיים כלמידה בנושאים ייחודיים , עיסוק והתפתחות בתחומים אחרים והכשרות אישיות שאינן לטובת הצרכים המשימתיים, וכלה בעוד מגוון של תחומים שידנו בהם אינה משגת . כל זאת כיוון שהאחריות שלנו כלפי המשימה היא אחריות מכרעת, וכל עוד תשמר הגישה כי יש כוליות משימתיתוכי המשימה טומנת בחובה הכל במשמעות שניתן ליצור בתוכה את הכל לרבות יצירה אישית מספקת ואת כל צרכי הנפש המגוונים והשונים, ועד שלא נאזור אומץ להבין כי המשמעות במציאות של התפתחות חברתית מגוונת היא הגדרת סייגים לפעילות המשימתית (בהוויה, בלוז), ועד שלא נשתחרר מתפישת האבסורד כי לא ניתן לוותר על אחריות משימתיתכיוון שאנו בעיצומה של סערה הולכת וגוברת ועלינו מוטל התפקיד הקשה מכל..להיתבע לעשייה העיקשת היומיומית של החינוךוכד‘..(מתוך ההקדמה לחוברת ההדרכה של אחד במאי 2006 בהוצאת מחלקת ההדרכה) , שמייצרת תחושה בלתי פוסקת של חוסר מרגוע וקריטיות כלפי קיומנו. תחושה זו, כאמור, היא תחושה אלטרואיסטית במהותה (אגב מלווה לה תפישת אחריות המתאימה יותר לנצרות מאשר ליהדות שרואה את הפרט כמחולל ואחראי כל הרוע בעולם והעולם מצוי על שכמו בלבד), שמייצרת לחצים נפשיים והזנחה לא רק מבחינת שלוות הנפש אלא גם מבחינת תחזוקת הגוף ואורח חיים שמלווה בריצות אינסופיות מצוות לצוות , הזנחת מרכיב התזונה והשלווה בחיינו. זהו ללא ספקות אורח חיים לא מאוזן שמתוכו ודאי שלא ניתן ליצור תיקון חברתי והוא גורר עמו לא אחת לחצים נפשיים אישיים וחברתיים שמובילים תכופות לקריסת מערכות והדחקה חוזרת.

ההיכחדות האיטית וההכרחית של מוסד הגרעין

יום גרעיןהוא לא הביטוי היחידי של הגרעין. משפט רווח וצודק ללא ספק. אך כאן צריך לשאול שאלה פשוטה, אם יום גרעין הוא לא הביטוי היחידי של הגרעין ולכן זה בסדר שלא יתקיים פה ושם יום גרעין, וכן קבוציות (קבוצות שיח פנימיות של הגרעין) בקושי מתקיימות עד כדי לא נפגשות בכלל, ואין צוות כלכלי, תרבותי , או כל צוות גרעיני משותף אחר , אזי היכן כן הביטוי לגרעין? התשובה לפיכך תהיה במקרה הזה, בשיחות האישיות. מציאות שבה ימי גרעין זה אחר זה לא מתקיימים ונבנים חומות ומחסומים פסיכולוגיים של מבוכה ואדישות, היא מציאות שמסמנת מגמה וכיוון המצביעים על התפרקות איטית של מוסד הגרעין, המשפטים חוזרים על עצמם , הדיסוננס עצום שבין הצריךלבין המתקיים בפועל מתקבע ומנציח את עצמו באופן שהופך בדרך את החברים לאדישים במידה מסוימת. אני בהכרח לא חושב שהמציאות שאותה חווינו בגרעין אשראם , בעיקר מאז שיחררונו מהצבא היא מציאות ייחודית ונבדלת, יש בה ייחודית כפי שיש ייחודית וסגולה בכל אדם וקבוצה בעולם, אך גם יש בה דמיון רב מאוד שמשקף תהליכים חברתיים ותנועתיים רחבים יותר. המציאות הזו היא תוצאה ישירה של חוסר איזון משימתי אורגני, של פעילות אלטרואיסטית במהותה שמעצבת דפוסי חשיבה של ויתור וחוסר חשיבות לחיי הגרעין, לא באופן המודע, הגלוי, הנאמר, אלא באופן הלא מודע. נאמר, באופן בו אנו פועלים.

נושאים העומדים על הפרק מבחינת הנקודה הכרונולוגית של חיינו אינם מוצאים להם מפלס לביטוי, והם שוקעים להם כספינות במצולות ומתכסים ירוקת ויוצרים משקעים תת-מודעיים אשר הם לעיתים רבות בלתי הפיכים. למשל, הצרכים הפיסיים של החברים, צרכים כלכליים באים לידי פתרון באופן הבא:

 

צרכים אישיים ופיתולם בנפש

כינונם-של-צרכים-אישיים

כאשר מתקיימת חברה שבה אין שיחה על הצרכים האישיים וחברתיים, נוצר תהליך נפשי המתואר בסכימה לעיל. אנו רואים, כי בשני המקרים בהם אין פתרון הולם, זאת אומרת התחקות אחר שורש העניין מתוך הבנה שצורך איננו דבר רע במהותו, והוא איננו בעיה, להיפך, הוא ביטוי של סגולה אישית ואנושיות ויש בו כדי להפרות את החברה ולקדם אותה (רצון לטייל, רצון ללמוד, רצון לזוגיות אינטימיות ומיניות, רצון להחזיק באמצעים כלכליים). למשל ההתנהלות הכלכלית שלנו עונה על אחוז מאוד קטן מהצרכים החומריים האמיתיים שלנו, כיום הכסף שברשותנו מספיק דיו כדי לקנות אוכל ולממן אמצעי תחבורה, אולם , מה עם צרכים נוספים כגון תרופות, הופעות, בילויים , קניית בגדים , טיול, רכישת אמצעים כגון משקפי שמש, ספרים וכו‘..? כיום כמעט כל הצרכים הללו יוצאים מכיסם של הורינו, ואילו למרות שעל פניו זו לא הדרך הראויה לנו , קיימת לגיטימציה שקטה סביב המחזור הכלכלי הנוסף‘ , כלומר, שידוע וברור כי לא ניתן לספק את כל צרכינו על ידי הכלכלה המשותפת, ואילו יחד עם זאת ידוע כי יש חברים כי ידם לא משגת והארנק של הוריהם אינו שופע מזומנים, ואילו המצב הזה, הנמשך כך כטיפות שקטות במערה חשוכה במשך תקופות ארוכות הנמשכות על גבי שנים רבות, יוצר ומערים מגדלים מגדלים של תחושות אי שיווין חברתי, ובעיקר תחושות כואבות של תודעת מחסור, שעשויות להסביר מדוע רוב החברים הבאים מבתים סוציו אקונומיים נמוכים אינם נשארים בתנועת הבוגרים לאורך טווח, פשוט מכיוון שתחושת המחסור הזו אוכלת אותם מבפנים עד שהם מגיעים לנקודה שבה הם רוצים להחזיק ביכולת הזו לכלכל את עצמם.

וכאן אנו עומדים על המתח הדק שבין היכולת ליצור חברה המעמידה את הכסף כערך עליון לבין חברה שבשם מידות האדם והעבודה הנכונות שמאחוריהן לא מתחבא המוטיב הכלכלי , מדחיקה את הקיום הכלכלי למדרגת חסכים נפשיים ומייצרת מנגנונים של סובלימציות נפשיות בכך שאינה לוקחת אחריות כוללת על צרכי האדם.

ואילו אנו יודעים כי לפי משל המערה לאפלטון , אדם יהיה חופשי באמת ויעמוד בעמדה הנפשית כדי להכיר בה רק ברגע בו ישתנו התנאים במציאות ומצבו הפיסי ישתנה למצב בו הוא משוחרר מדאגות מודחקות נפשיות של קיום עצמו וסיפוק צרכיו, כל עוד יעמוד עם חבריו במערה כבול בשלשלאות יסרב בכל תוקף לראות את האמת ואף יהיה מוכן להרוג תמורת הכפירה, לדידו באמת (הסובייקטיבית בהכרח). לפיכך כדי ליצור את החברה שאנו מבקשים יש תחילה להשקיע את האנרגיות בפתרונות ממשיים כלכליים שיכולים להקיף ולהכיל את צרכיו של האדם יחד עם בירור והתמודדות על המושגים כלפי מהם צרכים אמיתיים ומהם צרכים כוזבים. בניגוד למצוי שבו קיימת פרדיגמה שולטת כלפי צרכים כוזבים , שיחה גרעינית כאמור, לא מתקיימת ברוב המקרים, ואילו ההתנהלות הכלכלית המעשית היא אותו סל המזון והתחבורה הבסיסי גרידא תוך הפקרת השדות האחרים. והרי, זו , כפי שאנו יודעים להגיד, שאלה של בחירה מודעת בלבד.

מושג האחריות

אין דבר יותר בולט לך, המסתובב בין החברים בתנועת הבוגרים , מלשמוע מאשר את המקום המרכזי וכיכובו של מושג שהפך למושג מכונן בתנועת הבוגרים ובלשונו של בובר הוא המושג המכריע‘ .

האחריותהפכה לקלישאה הנדושה ביותר , ועם זאת המושג המעמיק והרווח ביותר הניתן לשומע כמעט בכל שיחה, החל משיחת צוות משימתי וכלה בשיחות אישיות בין החברים. האחריות, בהרבה מידות שקולות, שקולה למושג סמכות ומגדירה סטטוס חברתי ללא ספקות, הן בעולם הקפיטלסטי והן בעולם התנועתי. אחריות היא דבר שאדם לוקח על עצמו‘ , מעמיס כמשקולת נוספת על סך האחריות שכבר לקח על עצמו, ברוב המקרים, האחריות היא משהו שהאני נדרש אליו. וכן , לא ניתן לצמצם את האחריות, את האחריות ניתן רק להרחיב, וזאת מתוך סילוף המושגים (התייחסות להרחבת מימדי האחריות הפיסית ולא כעמדה נפשית) מתוך המאמר המפורסם של גורדון בדבר צמצוםוהתפשטות‘. החבר בתנועת הבוגרים חייב להיות אחראי וחייב לבחון את פועלו מתוך האחריות. ודרך האחריות הוא נמדד ומעורך בכל דקה ודקה, וזה גם הסיבה שהאחריות, בדרך עקיפה שכזו, מגדירה את הסטטוס החברתי, אדם העומד בנקודת האחריות‘, הוא האדם שמייצר את ההחלטות וקובע את גבולות הלגיטימציה של החברה, ובאופן טבעי, ככל שאתה בוגר יותר, יש עליך יותר אחריות ומכאן גם יותר סמכות בענייני התנועה וענייני השעה. מרוב המקרים נקודת האחריות חופפת עם תפקיד חברתי שניתן לך או שבו אתה עומד מטבע התפתחות הדברים. למשל, רכז אשכול, הוא האחראי על האשכול. פירושו הישיר של זה היא שהוא הוא האדם הקובע את גבולות הלגיטימציה של ההתפתחות הרעיונית והחברתית והוא יוזם את התהליכים החברתיים או בעגה התנועתית מלווהאותם, או נכון יותר, מפקח עליהם. האדם העומד בעמדת האחריות רשאי לדרוש דרישה הנראית לו נכונה ותפקידו של חבר האשכול הוא להבין כי הדרישה הזו היא הדבר הנכון, וכך ברוב המקרים מצטיירת ההכרעה כדלהלן:

1. “דרישה למשימהלבחרה בדרך ספיציפית מכיוונו של העומד בנקודת האחריות

2. “תהליך הכרעהההכנעה של החניך וקבלת ההכרה שזו ההחלטה שטובה לתנועה.

3. “לקיחת אחריות” – עמידה של החניך כלפי מעגלי החניכים שלו באותה הנקודה

4. “דרישה של החניך” – דפוס הפעולה משוכפל מ(1) הפעם של החניך כלפי החניכים שלו

5. “הכרעהשל החניכים (בדומה ל-2) וכך הלאה המעגל חוזר.

לצורך ראייה ,

ניקח למשל את המעבר לגור בעכו של הגרעינים דופה וקופיקו, נפתח חלון הזדמנויות מצד גורמים בעיריית עכו אל מול רכזים בתנועה, בשיחה של רכזים האחריות עברה לידי רכזי האשכולות והגרעינים של שכבת רכ, ועל ידי שיקול דעת שלהם (בלבד) נפלה ההחלטה שהגרעינים האלו והאלו (קופיקו ודופה) צריכים לעבור, באותו אופן ממש גרעינים אחרים יכלו להיבחר ולהיקרא לדגל (עד כאן שיקול דעת האמיתי כלפי קבלה או דחייה של ההצעה ובחירה אילו גרעינים מתאימים למהלך לא הייתה מנת חלקם של החברים הבוגרים החיים בשכבת רכ) ומכאן, מהלך של מדריכי השכבה על הכרעה שכבתית‘ , לאחר שכבר המהלך הוכרע מבעוד מועד כ-א. ראוי ו-ב.נכון לגרעינים מסוימים. מהלך שבו התכנסו באותו היום כל הגרעינים ברכ לשיחות עם מדריכי הגרעין שלהם (באופן הזוי, גרעין אשראם נפגש לשיחה עם תומר שהקשר החינוכי – ממשי שלו לחברי הגרעין באותה הנקודה כבר מקרי בהחלט). ובאותן השעות כל שכבת רכ אמורה להכריע על המהלך‘ , שפירושו של זה הוא למעשה להבין כי זהו המהלך הנכון, להבין כי זוהי מהותה של התנועה (דינאמיות , קיבוץ ללא מקום, דרישה תנועתית אך למעשה -> חוסר שיקול דעת וחשיבה עצמאית).

מכאן ואילך נשאר רק לעבור תקופה של אינטרוספקציה פנימית, שבה חברי הגרעין אמורים לעבד את ההשלכות של המהלך ולהבין מדוע זוהי העמדה הנכונה וזוהי העמדה בה עומדת התנועה‘ (כאיזה שהוא גוף ערטילאי משולל פנים ולא למעשה צוות מצומצם של חברים משכבה מסוימת שהם היחידים למעשה שהפעילו בסיפור הזה שיקול דעת אמיתי) . החברים שעמדו באופן ישיר לפני ההחלטה הזו, לא חשבו אפילו לא לרגע אחד כדלהלן:”רגע! אולי נכון יותר שדווקא גרעין אחר יעבור (זו מחשבה אגואיסטית לחלוטין), אולי: רגע! אולי כדאי שנשאר כאן (זו כפירה בהבנת המהות התנועתית, יש דינאמיות בלתי פוסקת והתנועה היא קיבוץ ללא מקום, זהו מה שנדרש כעת) , מדוע אנחנו לא קיבלנו את ההצעה הזו לידיים שלנו ושקלנו אותה באופן עצמאי (כמובן, אנחנו לא בנקודה, אנחנו לא רואים שכבה, לא רואיםאת התנועה, אנו צריכים לתת אמון באילו , העומדים בנקודת האחריות..), מדוע , אם כבר הוחלט שנכון שרק אנחנו וגרעין נוסף יעבור, השיחה מתבצעת באופן מקבילי בכל השכבה וכך למעשה יוצרת לגיטימציה למהלך תנועתי ולא ניתן לנו, לפני קביעת הקונצנזוס, להתלבט בכך באופן אישי (גרעינים) בשיח משותף עם המדריכים שלנו ועם חברי הגרעינים האחרים? אנו למדים אפוא, שכל צורה של הטלת ספק יסודית, כלומר, שבה יש שיקול דעת מן היסוד כלפי נכונות המהלך מתפרשת באופן מידי ככפירה במהותה של התנועה, כי הרי , אלו מחשבות אגואיסטיות מתוך מחשבה על הנוחות של הגרעין ולא על טובת התנועה‘ (בדמיון מופלא לטובת המדינהאו טובת הכללאו כל מיני צורות אחרות של פרדיגמות אלטרואיסטיות שעשו בהן שימוש לא אחת בתעמולות פאשיסטיות וקומוניסטיות). יוצא אפוא, שכל המשחק הפסיכולוגי כאן , הוא על קונצנזוס של אמת ולגיטימציה למהלך מסוים הבא מכיוונו של האדם העומד בנקודת האחריות, או נכון יותר, האדם המחזיק את רשות הכוח (רשות כיוון שזו שאלה של בחירה וכניעה חברתית, כוח מכיוון שאדם כזה מחזיק ברשותו את היכולת ליזום מהלכים מרעידי תשתית במהלך של שבועיים ללא שום צל של גילוי הטלת ספק אמיתית מצד החברים המכריעים או נכון יותר, הסובייקטים המכניעים עצמם בתהליך של דמגוגיה פסיכולוגית פסבדו דמוקרטית לעמדת אובייקטים ככלי ביד היוצר.

לראייה נוספת נתבונן לרגע על אופן קבלת ההחלטות בתהליך פרישת המשימות, הראייה הכוללת על המרחב החינוכי ועיצוב מרחבי הפעילות הן בדרך כלל בחזקת ידו של העומד בנקודת האחריות, והוא בא במשא ומתן עם גורמים חיצוניים ורכזים שונים של מעגלי התנסות על כמה תפקידים נדרשים והיכן , וכך הוא למעשה משרטט את המפה האילמת, שכוללת את המעגלי ההתנסות, וריקה מדמויות ספציפיות. לאחר מכן הוא מציע נוסחים שונים של חלוקת משימות , בדרך כלל בשיתוף עם מדריכי הגרעין, לעיתים רחוקות בשיתוף עם מרכז חי מצומצם , וההצעות הללו באות לידי שיחה אישית עם החברים השונים העומדים לקראת המשימה החדשה. מנקודת ראותו של החבר , הוא נדרש להכריע כלפי משימה ספציפית כזו או אחרת על המשמעות והתמודדות עם ההשלכות שלה, ובכך הוא עוסק, ואילו גבולות הגזרה של שיקול הדעת ומשמעות ההכרעה העמוקה שלו: איך יהיה ניתן להתמודד על מערכות יחסים בגרעין לאור המשימה הספציפית הזו? אילו שותפויות חברתיות עולות מתוך ההתנסות הזו? (אינני עוסק כלל בשאלת ההתאמה האישית לאופי הפעילות כי זהו לרוב פקטור שרירותי לחלוטין כיוון שהתנסות משימתית כזו או אחרת נתפשת כהינו-הך, והפוקוס המרכזי הוא תמיד על עיצוב מערכות היחסים לאור ההתנסות ולא אופי האדם אל מול אופי ההתנסות החינוכית..) . כאן שוב, אותה מתודה של קבלת החלטות, שיקולי הדעת היסודיים ונוגעים בשאלות של שרטוט ועיצוב מוקדי הפעילות והניעה החינוכית שלנו בחברה הישראלית נשארים בידי האדם העומד בנקודת האחריות‘, שהוא, ברוב הכמעט מוחלט של הדברים אדם אחד או צוות מצומצם של מספר רכזים , ואילו השאלות שנשארות רלוונטיות כלפי אותו האדם העתיד לעסוק במשימה בפועל, הן רק שאלות של איך דרך חשיבה על ההשלכות ולא עד לשד עצמיותה של שאלות המהות החינוכיות לגבי פריסה החינוכית שלנו במרחב החברה הישראלי, ראוי בחברה בוגרת שיתופית אמיתית, כי התהליך כולו , מתחילתו ועד סופו , יהיה משותף , יעבור כתהליך של שאלות מהות משותפות במעגלים מתרחבים ובו יש תהליך של דיאלקטיקה ומשוב בין המעגלים (ואין זו מליצה קטיגורית אלא ממשות שבממשות ופרקטיקה שכזו אינה מודל אמורפי) , תהליך שישאל גם את הבוגר שידו עתידות למלאכת החינוכית הסיזיפית את שאלות האסטרטגיה החינוכית (עיצוב בפרספקטיבה רחבה) וכובד משקלן אל מול מרכיבים נוספים שאנו רוצים לקיים בחיינו (שאלות של מהות ושמירה על נקודת האיזון). קל וחומר שלא זרימה חד כיוונית בדומה לאופן שבו נעשים הדברים היום. דפוסי ההתנהלות הנוכחיים , לדאבוני ולדעתי נשוב להגיד זאת ללא בושה, דומים יותר לדפוסים של הכלאה בין גוף היררכי לגוף חברתי – דיאלוגי, אנו שרועים על המתח הזה אך מה שבעיקר מסמא את עינינו מלראות את המציאות נכוחה זה השימוש במושגים טהורים שלא מאפשרים לנו לעולם את הביקורת העצמית במידת הכנות האמיתית שנדרשת לפתח עצמנו.

מה עניינו רואות ולאן נעלמה חריפות השכל?

לא מזמן נכחתי בשיחהשל שכבת רכ עם יניב כרמל, התכנסנו שם וכפעולה אינסטינקטיבית למדי התיישבנו, כ80 חברים בקירוב, במעגל גדול עד כי לא היה מקום באולם להכיל את היקפו, ולאחר מכן התחלנו מסתדרים שורות שורות ובמבנה הדומה יותר לחצי גורן המזכיר יותר אולם הרצאות אל מול יניב העומד מולנו. שררה מבוכה באולם ויכולתי לחוש אותה ללא קושי. האקט המזערי הזה יש בו סמל עצום לאופן ההתנהלות הפנימי, למושגים המכוננים ולדפוסי החשיבה שלנו. המבוכה שררה ללא ספק משום הדיסוננס שבין הכסות (המושגים והסיסמאות החוזרות ונשנות) לבין הממשות, שבין המושגים העולים מפינו לבין האופן האמיתי בו אנו נותנים למציאות להתנהל. על פניו הייתה זו שיחה. אולם כל כסיל יודע כי כאשר אדם אחד מדבר לאורך קרוב לארבע שעות לבדו אל מול קהל רחב של אנשים היושבים מולו בלי לראות אחד את השני, זו הרצאה, במלוא מובן המילה. אם כך, ישאלו השואלים , מדוע אף אחד לא קם ושאל שאלה פשוטה שבפשוטות: “רק רגע, כפי המסתבר זו למעשה הרצאה, אם כך מדוע קיבלנו חוברות שכתוב עליהן שזו שיחה?” רבותי, לדידי אין זו ירידה לקטנות ולא חיטוט בתפל אלא סמל ממשי שממחיש עקרונות פשוטים ומצביע על עיוורון חברתי ועל פרדיגמות שולטות באופן החשיבה שלנו. הסיבה הפשוטה שאף אחד לא קם ושאל את השאלה הזו היא פשוט כיוון שלאף אחד לא היה את האומץ. פשוטו כמשמעו. לאף אחד מהנוכחים באולם, אסופה של רכזים , מדריכים ומובילים חברתיים, דובדבן המחנכים הבוגרים של החברה הישראלית פרי בית היוצר של הנוער העובד והלומד, לא היה את הכוחות הנפשיים לעמוד בניגוד לקונצנזוס. יתרה מכך, נשאלת השאלה, כמה אנשים שנכחו באולם בכלל שמו לב לעובדה הזאת? כמה מתוך האנשים ששמו לב לעובדה הזו היו מוטרדים ממנה והיא הציקה להם? ובכלל, הרי כל עיקרה של השיחה היה המצב של שכבת רכ וצמתי ההכרעה בחיינו, שהן ללא ספק שאלות יסודיות ואישיות , וכמעט שכחתי את הצפוי מכל, ‘שיחה לקראת הבחירות‘, שטמנה בחובה הכרעה משותפתלגבי האמירה החברתית שלנו, שהיא כצפוי תהיה בעמיר פרץ לאחר שיניב הסביר לנו מדוע זו הבחירה הנכונה. (פשוט שיתוק מוחלט של יכולת החשיבה הביקורתית שלנו). ולקראת סופה של השיחה‘ , שיניב נשאל (על ידי) , מדוע למעשה אנו מקבלים את ההחלטה לתמוך במועמד כזה או אחר מתוך חוסר – שיחה משותפת ומתוך העדר תהליך חשיבה אמיתי, התשובה הייתה כעס ואמירה שמתאימה יותר למעסיק של פועל בשוק רמלה-לוד : אם אתה לא רוצה, אל תעשה את זה , אתה לא חייב“.

הנכתב לעיל הוא רק דוגמא וניתן לראות את מופעי העדר החשיבה הביקורתית שלנו במקרים רבים, וכדלהלן על אופן העברת מסרים חינוכיים במהלך הפעילות החינוכית: בכל פעולה שאנו מעבירים, צריך שישמר מתח בין הדטרמניזים לאדטרמניזים בכיוון השיחה והדינמיות שלה. כאשר אנו מבקשים להעביר פעולה לחניכינו ומגדרים את מטרת הפעולה באופן שהחניך יבין ש..”, אנו למעשה עומדים מול החניך בעמדה נפשית של סגירות, כלומר, שאנו מבינים משהו שאותו לא מבין החניך ואנו למעשה רוצים שהוא יבין אף הוא שדבר מסוים הוא נכון והיפוכו לא. כמובן שאנו נדרשים למעשה חינוכי שיש בו חינוך ערכי והוא לא לוקה ברלטויזים זול. אולם עד כמה השיחה בפעולה פתוחה לשינוי מצידו של החניך? להתחדשות ותובנות חדשות שלא היו כתובות על הדף מלכתילה, כי הרי אם הפעולה היא אבן היסוד של ההתפתחות החינוכית שלנו, של תהליך החשיבה והטלת הספק, לא תמוה במקצת העובדה כי התובנה כבר כתובה מבעוד מועד על גבי הדף. מדוע שלא נשאיר מקום לתובנות חדשות, לכיווני שיחה שאותם לא צפינו מראש? אם מחנכים ערכיים אנחנו, הרי שהערכים המכוננים אותם אנו מבקשים להעביר כבר טבועים בדפוסי הפעילות שלנו, באופן בו אנו ניגשים אל השיחה, במידת הקבלה והפתיחות, ההבנה ואנושיות שאנו מגלים כלפי חניכינו, באופן שבו אנו שומרים על שיחה דיאלוגית משותפות במהלך הפעולה ודורשים אותה, מעוררים שאלות. כי הרי לפי עמוס עוז לא ניתן לחנך לאהבה אלא רק להדביק באהבה“, כלומר האהבה, הערכים המוסריים שאותם אנו מבקשים להעביר אינם צורה, אינם תובנה קונקרטית כזו או אחרת כי היא מוגבלת לגבולות הגזרה של שיקול הדעת ומרחב היריעה של הסובייקט, הם רוח הדברים, האופן שבו אנו מעצבים את הממשות לחניכינו. ואילו , אנו לא אחת פותחים וסוגרים את הפעולה באופן שמנותק מעיקר הפעולה והיא השיחה הדיאלוגית בין החניכים, אם התובנה נשארת זהה, אזי מה הטעם בכלל לקיים שיחה?

בתנועתו לא חסרים מדריכים בוגרים שמרבים מילים במהלך הפעולה ונותנים בראש‘ (כל מי שחי שנים בתנועה יודע היטב על מה אני מדבר כאן). וזה דפוס חוזר שמאפיין מאוד רכזים בוגרים שמדברים במונולוגים של שעות רבות בפעולות בצוותים בוגרים ובעיקר בהתכנסויות חשובות (למשל לב דרך של רכ שהתאפיין במונולוג ארוך מאוד של יניב). לדאבוני הרב, הדפוס הזה של המונולוגים בשעת הפעולה מחלחל אלינו ואנו פשוט מעתיקים אותו הלאה כדרך ראויה, אחראית ונכונה במקום להבין שבפעולה החניך צריך להיות הכוכב המרכזי ולא המדריך. המדריך שם כדי לעורר משהו שכבר קיים אצל החניכים, והוא התשוקה לדעת , לחקור , להבין ולאהוב. בפעולות רבות בצוותים בוגרים אני נתקל באמירות כגון :”אתה לא לוקח אחריות על הפעולה“, “אתה מסיט מן הדיון” , ומתמודד שנים רבות בתוך דינמיקה חברתית סבוכה של כעסים אל מול אלו המבקשים להעביר את הפעולה , באופן שמתבקש בסופו של דבר שהדבר הראוי הוא לדבר על דבר מסוים בתוך הפעולה. וכן לתת את התשובות שבאיזה שהוא מקום מרגישים שהם התשובות שרוצים לשמוע. לאחר שנים רבות בהתנסויות של שיחות מהסוג הזה אני מגיע למסקנה קשה כי כבר בכלל לא משנה נושא השיחה ולא משנה התובנה הסופית, בדרך כלל מי שמעביר את הפעולה הוא המגדיר את הקונצנזוס ואת הראוי , כל שאר המשתתפים נסובים סביב הבנת הטקסט (בשעת למידה), חיזוק הראוי והעלת קושיות של ניואנסים לכאן ולשם סביב מושא הראוי העובר כנארטיב מרכזי לאורך הפעולה , המורגש מתחילתו עד סופו.

הדברים קשורים האחד לשני בקשרים פסיכולוגיים הדוקים, הרצון הטוטלי שלנו לקחת אחריות הוא אותו הרצון לשלוט בכל דבר , כעת לא השעה והמקום להיכנס לעומק השאלה של היכולת שלנו בכלל לקחת אחריות על עולם המכיל יסודות אי- ראציונליים וכאוטיים במהותו, אך כותב שורות אלה סבור כי לא ניתן מלכתחילה לקחת אחריות באופן טוטלי, ניתן לעצב ולשנות אך מתוך מקום של קבלה שיש מימדים שאינם ניתנים להבנה , לפירוש ושליטה. כמאמרו של הפסוק היעדת היווסדי ארץ?” שבו אלוהים שואל את איוב אם הוא זה שיצר את העולם ואם הוא מזיז את החוטים שמאחורי הקלעים בתיאטרון הבובות המופלא הזה. ואולם, שאלת העיצוב היא קריטית, יש לנו זכות בהכרח לעצב ולשנות את הבריאה אך יש מתח בין היכולת לשנות לבין ההבנה כי אנו לא שליטי העולם וכי הכל צפון – אך הרשות נתונה“. כך העובדות הן עובדות , ככל שאנו אוחזים יותר בכל במושכות הסוס ויותר מנסים לקחת את האחריות‘ , כך אנו מגלים שהסוס מופרע הרבה יותר מאיתנו ואנו מטלטלים ממנו וסופנו ליפול ארצה בחבטות קשות. לא ניתן להגיד מה ראוי קל וחומר שלא לקבוע את זה מראש כי זה משחיט לנו את היכולת להיות קשובים ולהיות חלק אימננטי ומשמעותי בפעולה חינוכית , אלא רק לעצב תנאים ראויים ולשאול שאלות רלווננטיות ולהראות את האמת על דרך של עשייה ומופת אישי.

הטלת ספק היא האבן היסוד הראשונית לבניית חברה חופשית, שבה אנשים משוטטים ומחפשים בנתיבות העולם בעקבות האמת. הבריה האנושית החיה, החופשית, היא מורדת במהותה, והרי המרד הוא הביטוי הראשוני ליצירה, להתחדשות, לגילויי תשוקות אהבה, תמימות ואמון. אנו מחויבים לעצור לרגע ולשאול כמה מרכיבים של הטלת ספק אמיתית יש כיום בחיינו כלפי עצמנו וכלפי החברה שאנו בונים במו ידינו. אחד המאפיינים הבולטים לחברה שבה יסודות של הטלת ספק היא חברה שבה מתקיים פולמוס פנימי תמידי חי ובוער על אופני הפעילות ועל צמתי ההכרעה. דוגמא יפה לסירוס הפולמוס הרחב הוא גילויי התנגדות פעילה לכל ביטוי של כתב עת משותף בין החברים. לפנים , לפני שנים רבות היה עיתון לתנועת הבוגרים (מחדשי רעיון החלוץ בישראל), העיתון התמוגג מסיבות כאלו ואחרות ולפני כשנה וחצי קמו חברים בשכבת המעצבים כדי לכתוב עיתון חדש לתנועת הבוגרים ואף הוציאו לאור גיליון שלא היה מבייש את ברל וחבריו, אך אז באותו הרגע קמה לו דרישה מצד המחלש לעצור את העיתון שמא הוא ידרדר אותנו לזילות פוליטית ולמרחב שיחה שאין אפשרות לקחת את האחריות עליו‘, נאמר כי העיתון עלול להשחית את מידת מערכות היחסים ולהפוך אותן לזולות ופוליטיות שהרי דיאלוג על גבי יריעת הגיליון שבו אין שיחה בלתי תכליתית ואישית הוא דיאלוג פוליטי. וכך מתוך רצון עז ליצור במת דיאלוג נוספת קם סחבק וניסה לחדש את העיתון השכבתי רכ להלן נקרא המעשר‘ , שידע ימים של פוריות והועלו בו שירים וכתבות פרי ידם של חברים רבים בתקופות שונות. וכן נחוורתי לעובדה כי אותם החברים עצמם שהוציאו לאור את העיתון כבר אינם מוכנים להוציא עיתון שכבתי שמא ידרדר אותנו לפוליטיקה‘ , ואולם לא נואש סחבק וניסה ליצור במה לדיאלוג במרחב האשכולי, שהוא מרחב מצומצם של חמישה גרעינים המקיימים בינם לבין עצמם מעגלי שותפות רבות לאין ספור. וגם כאן למרבה הפתעתי הושמעו קריאות, כי לא ניתן להתמודד על הדברים שייכתבו והם עלולים להשחיט אותנו. כאן לא נשאר דבר לעשות אלא פשוט לצעוק גוואעלד!’, מהו אותו הפחד הקמאי והחטא האיום שבשמו חברים יוצאים חוצץ נגד הקמת עיתון אשכולי? מדוע ביטוי בכתב של רעיונות שונים והבעת דעה אישית על גבי יריעת נייר אומללה היא סכנה גדולה ככ? מהו אותו הסיכון הגדול שעלול להיווצר כאשר אלמוני או עגלון יביעו דעה אישית שונה ויביאו אותה לידי ביטוי רחב? להוציא בכלל מהדיון את תחושת הניוון והריקנות שכאשר הסתובבתי בין הבריות באשכול ולבקשם מהם לכתוב לעיתון לא נראו מתעניינים במיוחד בלשון המעטה ויוצא שמתוך כמעט כל החברים לא יימצאו חמישה צדיקים בסדום שיגידו שיש להם מה להגיד, על מה לכתוב, שתמצא בתוכם התשוקה להביא עצמם לידי ביטוי ולעלות דברים על הכתב..האם בעתיד אנו נימצא באיזו שהיא נקודה דמיונית שבה מערכות היחסים יהיו מושלמות ואז כן יהיה ניתן לכתוב עיתון משותף? מציאות שבה הממצאים מצביעים על גילוי של התנגדות פעילה או פאסיבית לקיום פולמוס רחב, או בלשון אחרת, כתב עת משותף, היא מציאות שחייבת להדליק נורה אדומה אצל האדם ששכלו חריף ואש התשוקה מכוננת בלבו.

צוות הנודד, צוות גופר ודומיו או: כרוניקה של מוות ידוע מראש

לגיטימציה-של-יוזמות-חדשות

בבואנו להבין את החברה בה אנו נמצאים עלינו ללמוד מתוך ההתנסויות השונות, ואלו מצויות בשפע ולמכביר, רק צריך לחקור ולשאול את השאלות הפשוטות, מדוע למשל צוות הנודד לא הצליח להביט שורש בתנועת הבוגרים, שזו שאלה המקבלת ציביון רחב הרבה יותר, מדוע זרעים לא מצליחים לנבוט בתוך תנועת הבוגרים?

פתאום קם אדם בבוקר ומחליט שאין בתנועה יחס הולם וראוי דיו להבנה והתנסות של טיב הקשר בין האדם וטבע, הוא מוצא שותפים ומקים עמם צוות, להלן ייקרא צוות הנודד‘. הקולות הנשמעים סביב באופן תדיר ועקבי הן קולות הביקורת שבפיהם אמירה אחת מרכזית זה לא אחראי‘, ומכאן (ועד עולם) אנו נכנסים לתוך ויכוחים בלתי פוסקים על הדינמיקה החברתית סביב הניסיון ליצור צוות שעניינו אם תרצו, ‘לקיחת אחריות על עולם התוכןהזה בתנועת הבוגרים.

התרשים מתאר למעשה את הבעיה המרכזית שגרמה להתפרקותו של הצוות הנודד. ישנו שיווי משקל חברתי מסוים שנותן לגיטימציה לחבריו ומסמן את היותו ראוי. ברגע שחברים עוזבים את הצוות (מסיבות כאלו ואחרות) , הלגיטימציה מתערערת וצפים חששות כלפי עצם הקיום של צוות כזה בתוך תנועת הבוגרים, כיוון שאף אחד מחבריו איננו משתייך לרשימת העומדים בנקודת האחריות התנועתית, ולכן כדי להפיג את החשש נדרשת כאן לגיטימציה תנועתית רחבה על ידי שותפות ממשית של בוגר אחראי‘. כיוון שעולם התוכן של האדם והטבע איננו אימננטי בתפישת העולם של בוגרי התנועה, טבעי הדבר כי למצוא בוגר העמוס תחת פרקסיס של תחומי האחריות שלו הפנוי (מנטלית) לעסוק בפועל בשותפות בצוות כזה היא מזערית (ניסיונות רבים נעשו), כיוון שהפרקסיס שלו מכוון את הפוקוס הדומיננטי בחייו לאותם הערכים המשתקפים מתוך אותו הפרקסיס. וכך המתח בין אנחנו זה התנועהלבין המעשה צריך להיות אחראי , מלווהבסופו של דבר קורס אל הקוטב האוליגרכי, כלומר שבו מספר אנשים מצומצם צריך שידו בפועל תהיה בהובלת הצוות (בדומה לכל מעגל התנסות וצוות אחר שבו ידו של הרכז הבוגר) , ובכל תנאי אחר החברים שבו יסבלו מתחושה של דה-לגיטמיציה וחששות כבדים לפעול במרחב תנועת הבוגרים. דפוס חשיבה כזה הוא לעניות דעתי תלותי ומעמיד את החברים בתחושת אין – אונים וחוסר יכולת ליזום וליצור דברים ומעגלים אוטונומיים. כי הרי בהכרח כל דור ודור צריך לראות עצמו כאילו הוא יוצא ממצרים ולעלות על סדר היום ולתת את הדעת והפוקוס על עולמות תוכן הנדרשים לפיתוח בעיני רוחו מתוך תפישה ערכית משותפת כלל תנועתית. והרי זהו המתח הנכון לדעתי בין מסורת והתחדשות , יצירה הנעשית מתוך ההיסטוריה ולא מחוצה לה. נוסיף על הקושי הזה את הקושי הבסיסי לא פחות, שהוא הקושי להתמודד אל מול פרקסיס משימתי עמוס כל כך ולסכרן אותו עם חברים העומדים בנקודות שונות ובשכבות שונות, שהוא קושי עצום בהתמודדות על דברי חשיבות של ערכים בחיינו (ההתמודדות המשימתית ערכית חברתית או פיתוח קודים ערכיים נוספים פנימית), וגם כאן בולט האבסורד שמלכתחילה פוטנציאל של מעגל השותפים רחב (משכבות שונות) כיוון שבמציאות נתונה בתנועת הבוגרים אין מניין של לפחות עשרה חברים מאותה שכבה שיהיו מוכנים לקחת אחריות ממשית על הערכים הללו (אהבת הטבע) , קל וחומר שלא באשכול יחיד והפעולה הנדרשת כאן היא רחבת היקף של שינוי תנועתי רחב מימדים.

אחדות האמת וריבוי הצורות

רצוני לנסות לגעת כאן בשאלה מהותית ומורכבת ולנסות לעמוד על טיבו של המתח בין ריבוי לאחדות.

אולם מה עניינו כאן קושיה מורכבת זו? בחיים הבוגרים בתנועה שומעים לא אחת ביקורת פנימית האחד כלפי השני וכלפי חניכים על נטייה פוסט-מודרנית לרלטויזים. ורלטויזים, כפי שלמדנו והתרגלנו להתייחס אליו, הוא חוסר יכולת להגיע לידי דעה בנושא מסוים, חוסר יכולת להכריע מבין השניים וכן קבלה על פניו של שני עניינים הנראים סותרים זה את זה. שלמעשה העמדה הרלטיויסטית נובעת מחוסר קבלה של ערכים מסוימים כאמיתות אבסולוטיות הנכונות כלפי כל אדם ובכל מקרה. וכאן מכשולים רבים שראוי לנסות להסיר. אנסה להמשיל זו בשפה ציורית מעט, האור (האמת וערכי המוסר)(אינסופי במהותו) מציף את הממשות בכל פינה ופינה, אך בכל מקום כלי הקיבול (החומרים שבטבע) שונים , ולכן גם קולטים את האור בהיטל זווית שונה, ולכן האור שחוזר מכל חומר וחומר הינו בעל תדר מצומצמם בהכרח ואינו מקיף את הספקטרום השלם, לפיכך אין על פני האדמה בכלל גילוי של אור אינסופי , כלומר של מושאי אמת מופשטים, ולכן עלינו לראות בכל גילוי וגילוי של מושא האמת גילוי סובייקטיבי בהתאם למצב זמן-מקום שבו הוא נמצא ולא להתייחס אליו באופן אבסולוטי, התייחסות אבסולוטית תהיה לפיכך פטישיזציה וכפירה בעיקר היהדות (לפי אסא כשר). מימרה ידועה ביהדות גורסת כי היורד לנחל הזורם לעולם אינו יירד לאותו הנחל פעמיים“, ובהתאם גם אין אירוע המתרחש פעמיים ולעולם אין דין פלוני כדין עגלון“. אסור שהמסקנה הזו תמנע מאיתנו להחזיק בכלל בערכי מוסר כלשהם ולהימנע מלהכריע , לדרוש ולהוכיח את רעינו , וכן אנו מתבקשים לעמוד על מתח רגיש , פשוט ומורכב כאחד שבין הכפירה (ניהליזם או עבודת אלילים) לבין אמונה (הכרעה באמת מופשטת – ערכי יסוד אנושיים).

פרקסיס של אחדות הצורה מוביל לעבודת אלילים (פטישיזציה) וכפירה בערכי מוסר אוניברסליים, כיוון שבתוך התנסות שכזו הצורה הופכת עם הזמן להיות הרעיון, האינדיקטור המרכזי לכך הוא כאשר אנו לא יכולים לעלות על דעתנו מציאות שבה מתקיים פרקסיס שונה , כיוון שכל פרקסיס שונה יסתור את המהות, אנו חיים בתודעה תת מודעת כי יש פרקסיס אחד לעבודת האמת (חיים ערכיים), התודעה הזו משתרשת כטבעה של תודעה מתוך הפרקסיס בדרך של המטרה מקדשת את האמצעיםוכך האמצעים , שמתאימים כטבעם של אמצעים לתקופה מסויימת, להתנסות ספיציפית לשכבות גיל מסוימות ולאנשים מסוימים בפרק זמן מוגדר עוברים התקדשות עד כי לא ניתן לעלות דרכים אחרות על הדעת למרות כי נעשים ניסיונות כל העת. עקרון זה חשוב בבואנו לבחון את אחת שאלות המהות היום בתנועת הבוגרים תנועת מחנכיםאל מול תנועת חיים‘.

פעם בא רדוב בער בראדושיץ לפני רבו החוזהבלובלין וביקש ממנו: ‘ילמדנו רבנו דרך כוללת בעבודת הבורא!’ השיב הצדיק: ‘אי אתה יכול לומר לו לאדם, איזו הדרך ילך בה. הרבה דרכים לאדם לעבוד את השם. יש אדם העובד את השם על ידי לימוד תורה, ויש שהוא עובדו על ידי תפילה, ואף יכול אתה לעובדו על ידי דבר והיפוכו: אחד עובדו בתענית ואחד באכילה-ושתייה. כל אדם צריך ליתן את דעתו, לאיזו דרך לבו מושכו, ובה בדרך יבחר בכל מאודו

עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד, שעוד לא היה כמותו (‘אתה פלא‘). לפי תורת החסידות חייב כל אדם מישראל לידע ולכוון בדעתו שהוא יחיד בעולם בבחינתו, ועדיין לא היה בעולם כדומה לו, שאילו כבר היה כמותו בזה העולם שוב לא היה צורך בו שיבוא ה ו א לעולםרבי שמחה בונם בפשיסחה אמר פעם בימי זקנותו, שעה שכבר היה סגי-נהור:’לא הייתי רוצה להתחלף עם אברהם אבינו. שהרי מה היתרון להשם יתברך, שאברהם אבינו יהא כמותו של בונם הסומא ובונם הסומא יהיה כמותו של אברהם אבינו?.. ‘בעולם הבא לא ישאלוני: “למה לא היית משה רבנו“, אלא ישאלוני: “למה לא היית זוסיא?“‘.

מתוך הדרך המיוחדת‘ (אגדה חסידית בליקוטו של בובר)

גם אנחנו בתנועת הבוגרים, אכן מחזיקים בעיקרון החשוב הזה כי כל אחד הוא פלא‘, וכן הייחודיות של כל אדם בעולם באה מתוך גישה כללית שכן לכל דבר ודבר יש סגולה בעולם וכן אין לשני אנשים להתנהג אותו הדבר, הם יכולים ליצור ביניהם שותפות , ולתכנן ולחשוב ביחד, ולקיים התנסות משותפת, אך חלילה להם לפעול רק במשותף ולא לדעת לעמוד כל אחד בפני עצמו במקביל לאותה השותפות כי הרי אם רק שותפות ללא ייחודיות, אין היא שותפות – אמת.

וכי עוד אנו למדים כי לכל אדם נטיות שונות. ולכל אדם תשוקה וסגולה שונה וייחודית והגשמת קהילה של חירות היא שבה כל אחד מהאנשים פונה לכיוון אחר ומחזיק בהתנסות שייחודית לו ורק לו , אם ישכיל לשתף וליצור את האינטרקציה החברתית ולא להפוך את עצמו למרכז אלא כנקודת אור כחלק מנקודות אור רבות אזי החברה לא תהיה אגואיסטית ובדלנית, אלא נהפוך הוא. אולם בחברה בה החברים בה לא בוחרים את ההתנסות המשימתית שלהם מתוך הכשרון האישי שלהם והנטייה האישית שלהם, חברה בה הכישרון והנטייה האישית הם מרכיבים זניחים בתהליך קבלת ההחלטות לגבי מהי ההתנסות המשימתית (קודמים להם צרכים גרעיניים, צרכים תנועתיים – קהילתיים – חינוכיים, דינאמיקה בין אישית בהתנסות המשימתית), היא חברה שבה רבים מדי עשויים לחוש עול, ניכור, חוסר רצון ובעיקר, איבוד התשוקה האישית. בולטת העובדה כי האדם הוא יצור סתגלן וכי יש לו במה רחבה להביא עצמו לידי ביטוי במסגרת המשימה והאחריות שהוא לוקח על עצמו, ניתן בהחלט לעצב את המשימה ולראות אותה כיצירה אישית אך הבעיה נוצרת כאשר נוצר רצון לשנות את ההתנסות ולחרוג מגבולות הגזרה המשימתיים חינוכיים להשוות לה אופי שאינו חינוכי, ולעסוק בתחומים אחרים. וכי במקרה הזה התחושה העיקרית היא שצריך להכפיף את העיסוק לטובת המעשה החינוכיולטובת השינוי החברתי המיוחל, ואילו יש אנלוגיה יפה בין תחושה זו לבין הכפפתם של האומנים על ידי לנין לטובת המהפכהודרישה מהם כי ייצרו עבודות אומנות שיקדמו את המהפכה בלבד. (לדעתי כאשר היצירה אמיתית היא מבטאה יפה את המהפכה ואת רוח המרד בפני עצמה , כאשר מכפיפים אותה היא קמלה ונובלת..).

העקרון הרביעי בפרמקלטור טוען כי כל פונקציה צריכה להיתמך על ידי מרכיבים רבים, נקח דוגמא ומשל מעולם החקלאות , חקלאות המבוססת על מונוקולטורה היא חקלאות לא יציבה כיוון שאם יתפתח מזיק על שטח הגידול שבו גדל רק זן אחד בשטחים נרחבים, התבואה כולה תושמד ותמיט אסון על החקלאי, ואילו אם ישכיל החקלאי לעבוד באופן של מגוון ביולוגי (בדומה למצב הטבעי), אם יפגע זן אחד המערכת תישאר יציבה ואף תתאזן באופן טבעי. העקרון הזה נכון גם בבניית תרבות אנושית – אם אנו בונים תרבותית המבוססת על מונו-התנסות , כלומר, התנסות חינוכית – משימתית בלבד ואנו לא מתפתחים מיומנויות נוספות (רפואה, חקלאות, אמנות וכו‘..) אזי ברגע שיפגע ענף החינוך מסיבה כזו או אחרת היא תמיט עלינו אסון..

לסיכום העניין יש לציין כי אין ביכולתי להטוות קווים ברורים ומוגדרים במתח שבין נכונותן של צורות ספיציפיות ופסיקות ערכיות תלויות סיטואציה וזו יכולת שמתפתחת עם פיתוח שיקול הדעת ואימון בראייה ערכית חריפה, אך תחילה, לדעתי יש להכיר בכך כי המשמעות של חברה שאינה רלטויסטית זה לא צביון חד משמעי ופסיקות מוסריות חד משמעיות בהכרח ואנו לדאבוני מועדים אל הקוטב השני של האבסולוטיזם והדבר ניכר בחיינו. חברה שאינה רלטויסטית, היא אינה חברה שבה כולם מכריעים את אותה ההכרעה ושופטים את אותו השיפוט. חברה שהיא איננה רלטויסטית היא חברה שקיימת בה דרישה מתמדת לבירור האמת וחקר משותף, היא חברה שבה יש בה הוכחה ושיפוט האחד על חברו אך באופן סובייקטיבי ולא אובסולוטי, היא חברה שיש בה אמירה חינוכית ולא נשארת אדישה למעשי אלימות ומצוקות חברתיות אך היא אמירה מורכבת בהעלות גיל החניך , ולעיתים עשויה להכיל גם דבר והיפוכו, היא חברה שבה יש שיקול דעת והגיון כלפי החברים הבוגרים ולא מערכת של עשהואל תעשהקדושים ומקודשים (למשל , נסיעה בטרמפים, עישון מריחואנה וכו‘..)

הלכות דעות ומלחמת דעות

זוהי אחת הטעויות היסודיות של המחשבה האנושית, שאין בני אדם, ואפילו הוגי דעות , נותנים לב לעמוד עליהןצריכה גם דעה , בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט. ומכיוון שעיקר ענינה של הדעה אינם חזיונות גלויים, ואין איפוא מצד זה למידה למדוד בה את אובייקטיביותה, מודדים אותה במידת הכלליות, במידת היות הדעה ראויה להיות דעה כללית. זאת אומרת, כשם שהידיעה, בהיותה אובייקטיבית, היא כללית, שווה לכל הכרה חיה ובריאה, כך , חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אובייקטיבית, כלומר בשביל שתהיה אמת.. כך הוא אופן המחשבה ביחס לחשבון החיים והעולם בכלל, כאילו יש או יכול להיות חשבון חיים ועולם כללי, שווה לכל נפש ולכל מחשבה..[ואילו] מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה, ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי..דעה כוזבת או מוטעה היא לא זו שאינה אובייקטיבית בהחלט, כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט..בירור הדעה, כלומר בירור דעתו של אדם לעצמו, הוא לפי זה רק הבירור עד כמה דעתו בכלל עצמית לו בהחלט, עד כמה היא עליונה , כללית בהחלט בעולמו המיוחד..כי מה היא הדעה , אם לא בבואתם המיוחדת של החיים, האנושיים והקוסמיים כאחד , כפי שהם משתקפים בנפשו המיוחדת של בעל הדעה? .. ידיעות , דעת והתכשרות לחשוב על הנודע ומתוך הנודע אולי נוח יותר ללמוד מחברים בדעה, אולם לחשוב עצמית לומדים יותר ממתנגדים בדעות.”

(גורדון / האדם והטבע , הלכות דעות ומלחמת הדעות עמ‘ 300-303.)

דבריו של גורדון מובאים כאן כדי לגעת בשאלה יסודית בחיינו, האם דעה , נכונה בשל כלליותה והיא צריכה להיות דעה משותפת לכולם ובכך נכונותה, או שמא, ההפך הוא הנכון. האם קיים אדם המחזיק באמת עצמה, האמת הערומה והטהורה? לתפישתי, לא ולא , לא קיים אנוש המחזיק באמת במערומיה, כיוון שהאמת היא מופשטת, אינסופית ואינה ניתנת לעולם להשגה, ולכן כל תובנה אנושית (לרבות תיאוריה חדשה בתורת המדעים או תובנה חדשה בחקר ההכרה האנושית) תמיד תעמוד בחזקת לא שלמהעד אשר יתגלה כלל או תיאוריה חדשה שתשלים אותה או תכיל אותה בתוכה על דרך הכלל ופרט‘. לכן דעה לעולם לא יכולה להיות אמת לאמיתה, יתרה מכך טוען גורדון, דווקא היופי שבדעה הוא במידת הסובייקטיביות שלה, איך היא חושפת ומבטאת את עולמו הייחודי של נושא ההכרה , ורק במידה והדעה היא סובייקטיבית ועד כמה היא עליונה, כללית בהחלט ברספובליקה הסובייקטיבית שלו ועושים אותו בכלליותם ובאחדותם המוחלטת לסובייקט מיוחד, אשר מבחינה זו הדעה ממילא מתאימה באותה המידה לכלליות החיים והעולם, לכלליות ההוויה כמות שהיא מאותו הצד או מאותה הנקודה, שסובייקט זה תופס אותה משם‘. (עמ 301 למעלה). כלומר הדעה היא אמת רק במידה והיא ייחודית וכך היא יכולה להתאחד עם אינסוף הדעות במחול דיאלקטי אינסופי (שכל הסובייקטים זיקתם למרכז וכך נוצרת ביניהם החברותא לפי בובר) שעצם התהליך הוא הנותן את האושר..

אם כך, אנו למדים אפוא כי אין אף בין תמותה שמחזיק באמת, והדרך אל האמת נעוצה בקבלה הדדית ובשיח הדיאולגי בין הסובייקטים (ספירת הביניים). אנו מתבקשים בשעה זו לדרוש לעצמנו כל אחד כלפי עצמו ולשאול עד כמה דעותינו הן ייחודיות ועד כמה הן משקפות את הלך הרוח הפנימי והאישי. בתוך ההתנסות המשותפת אני שמעתי לא אחת דעות לעברי כי אני מכוון למקום אחר‘ , וכי אנחנו לא רוצים את אותו הדברוכן הלאה.. זמן רב מאוד ניסיתי להבין את פשר הטענות הללו, מה משמעות האמירה שאני מכוון למקום אחר‘, האם אי הסכמה ודעות שונות לא מאפשרות שותפות באותה התנועה? האם הבסיס לשותפות בתנועה שלנו הוא דעה אחת לכולם? בוגרים רבים סבורים , כי לא כולם צריכים להשאר בתנועה, וזה בסדר, כלומר, ישנם חברים כיום שרוצים דברים אחרים, והם צריכים להגיד את זה, ולאחר שיתבררו הרצונות השונים זה בסדר אם הם יבחרו לעזוב‘, עולה מכך, כי דרכה של התנועה היא אחת, וחבריה מחזיקים בדעה אחת, מי שאינו מחזיק באותן הדעות, זה לגיטימי שהוא יעזוב (שזה כביכול, נכונות מסוימת לפתיחות והבנה..). כאן צריך להבין היטב במה אנו עסקינן, יש ערכי יסוד שעליהם מושתתת התנועה, הם אינם קדושים אף הם , וניתנים לשינוי והרחבה (לדעתי הם נדרשים להרחבה אך לא כאן המקום לדון בכך..), ואילו עיקר העניין היא גילוי של אחריות משותפת בכל תחומי החיים, ובמקביל לכך שיחה מתמדת ודיאלוג מתמשך על דעות ועל ערכים, ולא מצב שבו או שמסכימים על הכל או שנוצרים לחצים חברתיים ותחושות של חוסר לגיטימציה עקיפה (אתה מכוון למקום אחר, זה בסדר לבחור לא להיות כאן) או חוסר לגיטימציה ישירה (“אנו צריכים לקיים סדרה של שלוש שיחות ובסופן נחליט מי יעזוב, אני או אתה” , ציטוט מדויק של אחד מהרכזים בתנועה).

יותר מכל מעניין הפסוק האחרון מדבריו של גורדון, שטוען כי חשיבה עצמית לומדים דווקא מהמתנגדים , כי הרי בדיאלוג עם מתנגד לדעתך אתה לומד להבין את עצמך, לעמוד על צידוקך , על הטעם של דעותיך וכיוב‘.. יודע זאת כל מי ששוחח שיחת עומק משמעותית עם אדם דתי שמבין עניין, הקלישאות המוכרות והקונצנזוס הקל שגבולות הגזרה של המעגלים החברתיים שלנו הופכות לקשות מאוד להתמודדות (במידה ומתקיימת שיחה ולא שיח-חרשים) ולעיתים רבות גם לנו אין את הכלים להבין ולהסביר את עצמנו בשיחת עומק שכזו. ישנה עובדה פשוטה ששמתי לב אליה ברבות הזמן כי אנו מרבים להסתגר ולהסתייג ולא באים בשיחה עם תנועות וגופים שיתופיים שלעיתים דומים לנו מאוד. התנועה הוציאה עצמה מכתב עת משותף בהוצאת קיבוץ עירוני תמוז‘ (בבית שמש, שהוציאו כתב עת משותף לכלל הקבוצות השיתופיות בארץ) . חברים בתנועה בחרו להוציא עצמם ממעגל הקבוצותשמטרתו ליצור דיאלוג רחב ולמצוא היכן ניתן ללמוד אחד מהשני וליצור שיתוף פעולה בגבולות הגזרה של מגוון ההתנסויות השיתופיות בארץ. בפסטיבל אקטיביזם האחרון שהתקיים בלוד, שהוא פסטיבל שמטרתו היא לשתף, להכיר וליצור דיאלוג רחב בין מגוון של פעילים חברתיים-סביבתיים בארץ, לא ניתן היה למצוא אפילו רבע מניין של חברים מתנועת הבוגרים, ואם נמצאו חברים, היו אלה (ויהיו ) חברים בשכבה בוגרת יחסית צעירה, שעתידים לדאבוני, לעזוב את התנועה. עד כמה אנו מכירים ובאים במגע עם חברים שונים ופתוחים לדיאלוג עם צורות שונות של התנסויות שיתופיות. מדוע איננו מרבים ביצירת קישורים שכאלה ומה אנו יכולים ללמוד מכך על עצמנו?

חופש מ.. חופש ל..

אם כן המטפס על הקירות לשם הספורט מציג לנו משל על החיים, וכמו בכל אמנות, אותה צריך ללמוד, גם בה יש טעם לעיתים, ‘להתנתקמן הקיר, ורצוי לו לאמן שבשעה שעושה זאת יהיה הלה קשור בחבל, כדי שיוכל להעריך את הסיכונים מחדש ולחדש את הכוחות כדי לחזור למלאכה, ואולי גם לשפר כמה עמדות לאחור

זהו ציטוט מתוך הטיפוס כמשל לאמנות החייםשכתבתי לפני מספר חודשים עקב התנסות ברת-השראה וכושלת בתחום.. המשפט המצוטט לעיל משווה את אומנות הטיפוס בחבל לאומנות החיים, ששניהם מלאכות הדורשות טכניקה ומיומנות נרכשת ובשניהם הפעילות מספקת הנאה , אולם אנו שמים לב לעובדה כי הלומד טיפוס למשל, קשור בחבל לחברו המוצב על הקרקע , וזו עובדה זניחה לכאורה אך בעלת משמעות מוספת. החבל נותן למטפס את הביטחון לו הוא זיקוק במהלך הטיפוס, וכך, הוא מסוגל להתנתק מן הפחד ליפול ולהתרסק במקרה והיה מנותק , בחיינו, ניתן לראות את החבל כעוגן חברתי, מדיניות רווחה, שבה אנו יודעים כי מותר לעשות טעויות (בניגוד לקאפטיליזם דארווינסטי), ובמידה ונשגה, יהיה מי שיתפוס אותנו. אך עניינו כאן דווקא בעובדה נוספת והיא כי המטפס מנצל את הנפילות ולעיתים אף נופלבאופן יזום כדי לנוח, כדי להשיב כוחות ובעיקר כדי להתבונן על הקיר מזווית אחרת וללמוד איך ניתן להשתפר והיכן נקודות התורפה, כי רק בזווית שונה מהזווית היומיומית ניתן להגיע לתובנות שלא היינו מגיעים אליהם בעודנו מאומצים ולחוצים לקיר. הנמשל לדידי ברור, באומנות החיים, בעיקר כאשר החיים עמוסים מאמצים סיזיפיים יום-יומיים חשוב מאוד ליפול באופן יזום‘, לשבות (במסגרת שבועית של ימי שבת) ויתרה מכך, לקחת תקופות של פסק זמן, לטייל לחדש כוחות ולהתלבט ולהתבונן על המציאות מזווית שונה. זווית זו בהכרח טבעה להוליד תובנות חדשות ולאזן את הפרדיגמות הקלאסיות על ידי איפשור הטלת ספק יסודית שכוללת גם פרקסיס שונה.

ואילו תפיסתנו לגבי חופשהאו פסק זמןהיא תפישה שונה לחלוטין (אזהר כאן שלא להכליל , להסתייג ולצייר נארטיב ולא כלל שבקודש), הדימוי השולט כלפי חופשות הוא דימוי של חופש מ, חופש ל‘, זהו מושג השאול המשמש אותנו לשאול שאלה אינטרוספקטיבית לגבי מהו טיבו של הטיול – האם אני יוצא לטיול מתוך בריחה? האם אני יוצא לטיול כחלק מהקבוצה או כפרט בודד? שאלות אלו הן חשובות ביותר ולדעתי דיון משותף על מהותן בריא וחשוב ביותר אך אם המגמה המסתמנת היא גישה כי החופשה הינה בריחה, הטיול איננו התמודדות, והחיים מתרחשים כאן, ורק כאן, אזי ישנה כאן גישה בעייתית שלעצמה, כי היא, בדומה לדימויים רבים, שוללת את יסודות הטלת הספק והאיזון בחיים. ברבים משיחותיי עם חברים לגבי יציאה לטיול שמעתי לא אחת כי החופשה האמיתית היא בשעת הקייצת‘, ‘מי שלא מנוכר למשימה אין לו צורך בטיולים שכאלה וכן זה סימפטום של ניכור מהחיים התנועתיים‘. כבר בפסוקים הראשונים התייחסתי לגישת הטוטאליות באמתלה של ביטול הניכור המופיע בדכ במשפטים של אם אתה לא מנוכר לחיים , אינך צריך שבת יש את יום הגרעין, אינך צריך טיול יש פעילות קייץ וכהנה..’.

ואילו כאן בסוגיית הטיול אנו רואים את אותה הפרדיגמה פשוט במופע אחר. לכן, אסור לראות אדם שתשוקתו לטייל כסימפטום בעייתי , אלא ההפך הוא הנכון (‘הבעיה היא הפתרון‘), חשוב לשוחח על המשמעות ועל המניעים, אך מתוך עמדת קבלה ולא כפציינט חולה , בלי לשחוק את התשוקה כי הדחף הפנימי הלה הוא אישי ומשתייך לסגולתו של האדם ואוהב אדם יאהב את נטייתו. לפי תחושתי בחיים הבוגרים לאט לאט נשחקים הדימויים השליליים כלפי טיולים עם התעוררות עזה יותר ויותר של רצונות פנימיים אצל מגוון רחב והולך של חברים, ואז הפרדיגמה מאבדת מתוכנה והופכת לכלי ריק שמשתמשים בו לעיתים אף בציניות. לעיתים השאלות האמיתיותבסוגיה הזו הם שאלות של יכולת כלכלית ויכולת לוזית ששניהן לא מאפשרות הגשמת הרצון/חלום/צורך הנל שזו מציאות פרי בחירה מודעת.

 

מלחמת הקיום של מיפקד התנועה

אם זכרוני לא מטעה אותי, זו כבר השנה הרביעית ברציפות בה אנו נאבקים מול משרד החינוך בניסיון לפקוד את חניכינו ולהראות שאנו רלוונטיים בחברה הישראלים. ללא ספק , ויסכים איתי כל הנוגע בדבר, זהו מאבק של ממש, מאבק הניתן להגיד, שנכפה עלינו והוא מטיל בספק את היכולת שלנו להתקיים כתנועת נוער ציונית בחברה הישראלית. אני מודע היטב לניסיונות הרבים שנעשים כדי לאזן ולמנוע את הפרקסיס המשחית של התעסקות בלתי פוסקת בהגדרות חינוכיות של משרד החינוך לגבי השאלה מיהו חניך‘ , וכן בספירת ראשיםבלתי פוסקת שמובילה לחשיבה כמותית שעלולה להשתרש כתפישה כמותית-תועלתנית על חשבון מימדי העומק של המעשה החינוכי. אך יש לתת את הדעת כאן למרכיב נוסף שהוא דומיננטי לא פחות, אכנה אותו בשם תודעת מלחמה‘, כאשר החברה הישראלית כולה מרוכזת בשאלת האויב החיצוני‘ , בשאלות הנוגעות למדיניות פוליטית – ביטחונית אל מול האויבים שמבחוץ, בתהליך שחיקה של שנים רבות אנו יכולים לראות היטב איך הנושאים הפנימיים, שאלות חברתיות-כלכליות, סוגיות של איכות הסביבה ועוד סוגיות רבות בתחום של עיצוב החברה הפנימי נדחקים לקרן זווית , הוכחה מהימנה לכך היא עצם העובדה שהמושג שמאל חברתי או ימין חברתי נמחק כליל, והקווים המפרידים (גם זה כבר די בקושי) האידיאולוגיים בין המפלגות הם בעיקר סוגיות של מדיניות ביטחונית כזו או אחרת. אנו איננו מחוסנים מתהליכים שכאלה בתוך תנועת הבוגרים. כאשר אנו רצים טרופים יום וליל במלחמה מול כוחות חיצוניים והתחושה היא תמיד שזה הדבר הקריטי ביותרעליו תיפול התנועה, אנו למעשה שוכחים מהמון שאלות אחרות, שהן קריטיות לא פחות. כיוון שאנו נוטים גם-ככה לחוסר איזון ולאופי אלטרואיסטי במהותו (בדגש מופרז על ההתנסות המשימתית), המשקל של עיסוק יתר במפקד עלול להיות הרסני לכינון הגרעין, לאיזון ועיסוק בשאלות יסוד ולהתפתחות לתחומים אחרים בחיים. למשל , באחת השיחות שלי עם חברת המעצביםאמרה לי כי היום אנו עומדים בפני שאלות קריטיות (המפקד למשל) ורק לאחר שנעבור את המדוכה הזו נוכל לעסוק בדברים שהם משנייםביחס לכך (כמו למשל שאלות סביבתיות). זו אשליה טיפוסית כיוון שאת המדוכה הזו לא נעבור לעולם, היא אופן ההתנהלות המציאות הפוליטית בחברה מול משרד החינוך מול מגמות שלא ישכחו תוך יום יומיים שנה שנתיים, וכן הוויה מעצבת הכרה‘, כלומר, מה שיעצב לנו את ההכרה הוא הפרקסיס שהוא רווי מרדפים ולא מאוזן וכך גם תתעצב תפישת העולם שלנו.. לכן את השינוי יש לערוך במקביל תוך כדי שמירה על איזונים ובלמים נכונים ..

הגרעין הקשה של החברה הישראלית ?

כולנו זוכרים היטב את מודל השכבות הפנימי של בובר‘ , הבה נדמיין בו את המעגלים השונים המתכנסים האחד בתוך השני הולכים ומתרחבים, הולכים וקטנים ובפנים , המעגל הפנימי הוא הגרעין הקשה. הוא – אנחנו. קשיים רבים מאוד עולים עם האמירה הנוקבת שאנחנו הגרעין הקשה של החברה הישראלית‘. נניח, לצורך הדיון שניתן לטעון טענה שכזו (לא כאן המקום לשאלה האם בכלל ראוי לטעון טענה שכזו). אגב, עמיתכם סבור בתוכי תוכו שאכן זוהי זכות לגיטימית לטעון טענה קשה שכזו, אך השאלה המרכזית היא, מהם התנאים שצריכים להתקיים כדי שהאמירה הזו תהיה לגיטימית? האם כל אחד יכול לקום ולטעון שהוא הגרעין הקשה של החברה הישראלית? בדומה לכך, האם כל פלוני יכול לקום ולטעון כי הוא מרכז האמנות הישראלית בזכות כל קשקוש שהעלה מכחולו? אם כן, זוהי רוח פוסט-מודרנית רלטויסטית שבה כל אחד טוען שהוא העומד במרכז, למעשה, זה מזכיר קצת את האווילות של מלחמות רבות מספור שבהן דמם של מיליונים נשפך לטובת מלחמות אגו, האל של מי הוא העומד במרכז, מי הוא האל היחיד , שלי או שלך? מדוע אנחנו יותר גרעין קשה מאשר תנועת בני עקיבא למשל? במה הם לוקחים פחות אחריות מאיתנו? מדוע אנו יותר גרעין קשה במרכז החברה מאשר השומר הצעיר? לדעתי, האמירה הזו עשויה להתקיים רק בתוך פולמוס רחב שבו יש התמודדות רחבה על המושג של מיהו יהודי, מיהו הלוקח אחריות על העם היהודי ועל החברה הישראלית. ואילו , עצם העניין לעניות דעתי טמון בעמדה הנפשית. העמדה צריכה לנבוע מתוך ענווה, ולא מתוך גאווה, מתוך צניעות וממשות. אותה מידת הענווה שאני מדבר עליה היא בדיוק לא לחשוב שאנחנו המצאנו את הגלגל, שאנחנו כבר מכירים את הכל ועצם זה שנולדנו לאם יהודייה ויש לנו עקרונות מרכסיסטיים ושפה עברית זה אומר שאנחנו יכולים לקחת אחריות על העם היהודי ללא קושי. לעם היהודי יש היסטוריה של למעלה משלושת אלפים שנה ותרבות הרוויה אוקיינוסים של חכמה שאנו לדעתי לא משכילים לצלול ולדרוש אותם. אנו קובעים שאנו יהודים ואנו לוקחים אחריות על היהודית אך אוי ואבוי אם היינו היחידים על מפת האנושות הערבים ליהדות כי אז הייתה נכחדת ונעלמת בתוך בליל של אורח חיים סוציאליסטי משהו.

קיבלנו מה שמסרו לנו אבותינו, האמנו בו ונתנו את נפשנו עליו. אין המסור והמקובל מאבותינו מתאים עוד למה שצמח וחי במוחנו ובנפשנו. אבל האם הרבינו לבחון ולבדוק, האם העמקנו לעיין ולשקול בדעת , מה באמת נתיישן ואינו מתאים עוד, מה באמת נחרב או נרקב, ומה לעומקו של דבר, רק צורתו נטשטשה או נפסלה , והוא מבקש לו צורה יותר נאורה, יותר אצילית, בהיותו חי ורענן ורק שואף להתחדשות עליונה

דבריו של גורדון, שנכתבו לחלוצי העלייה השנייה בשלהי שנות העשרים, רלוונטיים אלינו ולמפעלינו היום יותר מתמיד, אם אנו מתיימרים לחדש את היהדות מתוכה“, גורדון שואל בקונטקסט של יום הכיפורים, האם יש לנו תשתית בסיסית של ידע ושל היכרות עם היהדות שאנו בכלל יודעים מה יש לשמר ומה יש לחדש, מה יש לפסול ומה אין. האם המקורות שבגינן אנו מחדשים את היהדות הם בכלל יהודיים? עד כמה עמוק הקשר שלנו לשורשי היהדות?

יום השבת, הרי הוא המוסד העתיד ביותר בהיסטוריה של העם היהודי, אנו מרשים לעצמנו לבטלו בהינף היד ולהעז ולהחליף אותו ביום הגרעין. האם אנו מבינים ודרשנו לעומק את ייחודה ותפקידה של השבת כלפי העם היהודי והאנושות במהלך ההיסטוריה? האם עמדנו על חשיבותה הנפשית וחברתית? את המאמרים המרכזיים בחגים והמועדים , אנו מחליפים בטקסטים מקוריים שלנו, שזוהי חשיבה יפה ונכונה שלעצמה, אך התיקון וההתחדשות חייבת להיעשות מתוך לקיחת אחריות על הקיים , מתוך התהליך ההיסטורי ולא מחוצה לא. כמה מאיתנו זכרו, כאבו וקיימו למידה בתשעה באב שהוא יום המציין את שואות העם היהודי וחורבן בית המקדש, חורבן פיסי ורוחני (ראו תלישות וחורבןשל ברל), מסתבר כי נכון המשפט כי בני האדם תמיד זוכרים את האירועים האחרונים ואינם נאמנים לזיכרון ההיסטורי ולכן לא נוכל לשרוד ולקיים עם של נצח. הבסיס לסגולה המיוחלת הוא מידת ענווה. קודם הודאה באי – הכרותנו עם עומקה של היהדות וסיגול אורח חיים שיש בו למידה שוטפת ומתמשכת והכרות עם קליפות הפשט והדרש הרבות הכורכות את המקרא מקדמת דינא ועד ימינו. העולם עייף ומלא אנשים גאוותניים המכריזים על עצמם העומדים בעמדות מפתח והובלה, בכוח הקריאה וההכרזה הריקה, ואילו לנו מתאימה יותר מידת הענווה , העומדת בנקודת הובלה וגרעין קשה מתוך למידה , היכרות מתמשכת, פולמוס ודיאלוג מתמשך עם זרמים שונים בחברה ויצירת קישורים חברתיים בלתי פוסקת. ואילו ההתהוות שעיני רואות מצביעה לדאבוני על מגמות הפוכות מכך.

ואייר תשסו , ערן גפשטיין

.

נ.ב, בקריאה חוזרת שמתי לב לעובדה כי לעיתים אני מתייחס לתנועה כאל שלנווחיינו‘, זאת טעות הנעשתה מתוקף הרגל עתיק יומין, מתנצל על כך בדיעבד.

סוף—-