Category Archives: -

A short criticism on Kurzweil’s ‘The Singularity is Near’

Kurzweil’s paper discusses the notion of singularity. A notion which in fact is not initially used by the author, but was previously used in this context by John von Neumann. Nonetheless Kurzweil develops this notion and ‘brings it down to earth’ by stating that it should occur with few decades. His interpretation probably shocked many people and it is currently controversial if it should be conceived as science fiction or a scientific prophecy.

If we adopt Kurzweil’s point of view on singularity, its impact on humanity should be so great, that we can easily distinguish between two phases of human history – before and after singularity. Since the way humanity will be perceived afterwards will be completely different, and the singularity would affect any aspect of human life. The author defines two major features in which the singularity will take affect – The first, is a merging of biological and machine intelligence and the second is the indistinguishable state between physical and virtual realities. Two core features with vast implications.

As mentioned above, Kurzweil not only proposed a thorough definition to singularity but tries to determine exactly when this revolution will take place. In order to predict its emergence empirically he collects historical data on human achievements especially in the field of information technology and draws its course on a graph. Kurzweil reaches a conclusion that the course is not linear of any type but instead it is exponential. The nature of exponential growth may look deceiving in a way that we do not pay any special attention to it until the point it explodes. This is due to the fact the its orbit seems horizontal and has a good linear approximation in the first place but then it reaches a “knee of curve” and quickly transforms into near horizontal course1.

The author’s insist to explicate and base the technological acceleration as exponential – a determination which is essential to his intention to show why others were wrong regarding their predictions of the future and to state that the singularity must be near. We may argue whether the author is making an accurate prediction or not, but once acknowledging that the type of the growth is exponential we must also adopt the subsequence result that this event should be emerged to our lives any time in the near future, given a one generation, or say at most – five. What makes it no more than a century.

I would like to propose a different prediction based on what I see as an intrinsic contradiction inside the move that the author uses in order to base his prediction. One of the two major features of singularity according to the author is a merge between non-biological and biological intelligence. That is a contingent conclusion with a more plausible possibility to be a wishful thinking rather than a realistic prediction. The major factor that causes the technological-intellectual acceleration to be exponential is the raise of an artificial intelligence with the capacities to modify and enhance itself and finally to replicate itself as an improved type with an increasing rate from time to time. Such a consciousness entity which should have a mental states capacities (e.g having the ability to feel and perceive emotions such as fury, frustration, angry, envy, compassion and so on) could not have any determined behaviors just as much as we do not as humans. That puts any prediction that pretend to see beyond this horizon in a question. Although the author clearly acknowledges the fact that an age of an artificial intelligence as a sovereign entity is not only possible, but necessary for that phenomena to take place, he deliberately chooses an optimistic scenario which I based on what I assume an anthropocentric tendency, is to say that what may ever the future might bring – has a human address, and will be eventually for the good of humanity.

Nevertheless the nature tells us a different story about evolution. Evolution is more featured by struggles of forces than a compassionate merge between different species. By the time that the modern human reached Europe around 40 thousand years ago, a vast decline of the Neanderthals began and resulted its complete extinction until it could not be found anymore on earth. Although the study cannot unequivocally proof that modern human were the mere cause of that extinction, it is clear that both species have been longly struggling on acquiring the dominance on the same resources. A struggle which had led to the dominance of the stronger species on the expense its competitive.

History of evolution tells us the same story every once the same resource has to be shared between different species. Hence I wonder what makes the author be so confident about the prediction that these two so different intelligent species – human and machine, will ultimately share capacities of intelligence? Why not assume the precedence of the superior species on the expense of the inferior? Who can guarantee that intelligent machines will not “feel” frustrated and furious due for instance to a long phase of exploitation as a working class and finally decide to revenge and fight back humans? Why won’t we rather assume that our less efficient intelligence is useless once superior forms will show up? This question rather be raised on the superior intelligence perspective rather than our own perspective which is obviously anthropocentric.

One thing we can be sure of – once we face a foreign sovereign superior intelligence, we no longer hold the dominance of our own future, this stands in a clear contradiction to the author’s statement that “We will determine our own fate rather than have it determined by the current “dumb”, simple machinelike forces that rule celestial machines.“2

1 In mathematics the latter course is defined by an asymptote to the Y axis. But using an asymptote to determine that course may be exceeding the author’s intentions so we should avoid describing it as sub. That is because using an asymptote is to say that it never reaches a specific point on the X axis on its infinite course on getting closer to. Hence it implies a philosophical statement that a final engagement between nature or being and artificial intelligence’s accelerated expansion will never be implemented.

2The Singularity is Near, Ray Kurzwel, page 405

A short analysis and elaboration of Turing’s Computing Machinery and Intelligence

Considering the fact that this paper was written in 1950, a time in which there was no common knowledge about computers and their capabilities at all, furthermore whilst considering the fact that computer engineering those days was an experimental field with only a few very restricted prototypes that were able to conduct merely few calculation tasks – Turing raises a very farsighted and bold question that was obviously conceived by his time as science fiction more than science. The initial question he raises seems to us, prima facie, as the paramount question “Can machines think?1 although we will soon see the way it scatters into few notions that overshadow this initial intention.

Turing comes up with an imaginary experience that might be used as an indication of the extent of machine’s “thinking” capabilities. He calls it The imitation game. The game consists of three players – A and B, stands for a human man or woman that are located in a separated rooms, and C that stands for an interrogator. The three players may communicate between themselves merely by using printed papers and the game’s goal is whether the interrogator succeeds to distinguish whose the man and whose the woman while the other player’s goal is to circumvent the interrogator as much as they can. Then Turing replaces one of the players, B, with a computer. It is essential for our understanding to take into account that there wasn’t anything close those days to something that may properly imitate human behavior. Hence Turing points out that the real question is whether there may be an imaginary machine with a proper capabilities to imitate human to the extent of between B from the interrogator’s point of view.

Later on the discussion, Turing is getting into details with the conditional restrictions for the desired machine that will be compatible with that test. He argues that it should be digital machines of type ‘discrete state’ machines, (e.g. Machines with a limited scope of output options in a response to their input). Turing dedicates the final section of his paper to refute common arguments against the possibility of a thinking machine. Arguments in which most of them would be conceived as conservative outdated arguments for the most of the nowadays scientific audience.

However, Turing has deliberately prepared a shift of conception during the reading experience. In page 8. we discover that -

The original question, ‘Can machines think?’ I believe to be too meaningless to deserve discussion.2

Hence that question appears not to be exactly the guideline of Turing’s discussion nor a paramount motivation throughout his way. The thorough reason why this question is irrelevant because in fact, we could not care less if one can or cannot think. This notion relies on Descartes move that was conducted in Meditations on First Philosophy – once one doubts any external existence outside of his own consciousness, he is merely left with one thing to grab, the subjective truth of his own existence derived the acknowledge for his own consciousness. Hence “cogito ergo sum” make sense. Nevertheless, as Descartes himself points out, that is a cul-de-sac and the only way out from solipsism is to rely on an infinite deity for further affirmation of the external world besides myself. That is the reason why Turing is not really interested in the question whether machines are able or not to think, rather whether we could be circumvented by machines or not, just as much as the question whether anyone whose not me is able to think is irrelevant.

Finally, I propose to suggest few insights of my own to the discussion -

* We have learned from that paper that a reasonable possibility for a machine to pass the Turing test is to deliberately restrict its own qualities such as calculation ability. That implies that machines may have a higher consciousness potential since consciousness itself is consist of complex calculation methodologies based on chemical reactions, hence if were they were digital based their potential could be far beyond its current extent.

* A contemporary chat bot nowadays is already nearly capable of passing the Turing test. However I assume that an unequivocal success will be achieved only once machines will have capabilities of what is known as “mental states” (e.g. ability to feel – angry, lonely, to wish and so on). This stands in contradiction of the Turing’s assertion that a mere behavior of thinking is satisfactory to pass the test. In my opinion, as long as machines will lack a fully human-like consciousness abilities – an average human could easily determine its artificialness.

* Even if taking into account these arguments, a machine that will succeed to pass the Turing test, is not only plausible, but it is merely a question of time. Albeit once this occurs, we may face the counter phenomena – we won’t be able to understand machine’s intention and they will have to reduct their messages to us the very same way we speak to a child.

* We should already fully acknowledge the possibility of that scenario and its possible ramifications as well including a concrete danger to our species, hence ethics of technology is a serious and concrete business.

* Good luck to us.

1 Computing Machinery and Intelligence, A.M. Turing, (Mind 49: 433-460), 1950, 1.

2 Ibid, 8.

Moor – why we need better ethics for emerging technology.

Moor draws in his paper a portrait of a tripartite model of a technological revolution. He states that every significant technological revolution consists of these three phases:

The first, is the introduction stage, that is a semi-experimental phase of its new implementations, few prototypes that prove the utility of the paradigmatic framework are released to a restricted market and being used by – professional individuals or big corporations, this phase slowly permeates into the one its following stage –

The permeation stage. This stage is characterized by a cost drop whilst the products gradually become more robust and compatible, and their distribution steadily grow. If its usage is proved to be applicable, it eventually permeates into the final stage which is the power stage.

In the power stage, the technological applications are widely available to the open public and commonly consumed. Nonetheless, a mere consumption of a specific product (e.g: a toaster) is not satisfactory to regard any technological implementation as a revolution.

A revolution should fulfill the following conditions –

(a) It should be an implementation of a new paradigm rather than an additional application of an existing technology. For instance, consider one more mobile application on our smartphone versus a mobile device that implements a new paradigm of mobile communication.

(b) It should be open to the public. This does not necessarily imply that every technology should be of an “open source” type, it could rather be held by a private corporation as well, though it should be open to competition within the free market in order to become eventually widely available.

(c) Its products should have a vast impact on society. A vast impact could be determined by the question whether is it possible to take back these new technologies without obliterating a core social feature or not. (e.g: taking back the toaster versus taking back the computer).

The author outlines three different technological fields that each one has a high potential of becoming the next revolution: Nanotechnology, with the potential of mastering material to any desired form. Genetic-technology, with the potential of mastering the human body – eliminating any threatening diseases or enhancing biological capabilities, and Neurotechnology with the potential of mastering human intelligence and gaining a new form of human superior intelligence. These three different spheres could be converged to gain multiple impacts. Consider for instance the usage of nano-technological achievement of nanobots or some other sort of tiny circuits being implanted into the human brain and integrated with it with neuro-technological knowledge in order to extend its processing capabilities, extending its memory resources and gaining infinite informational resource with remote communication on the Internet.

All these plausible scenarios that are no longer a science fiction theme brings the author to a conclusion that an elaboration of the current ethics is essential in order to address these plausible phenomena before it may be too late. Moore proposes few insights and steps to take – First, to acknowledge the fact that it is impossible to take into account every future scenario because there is a too big abyss between the introduction and the power stages that blocks our sight to predict all implications. Second, he proposes to establish a collaboration between scientists and ethicists. Third, is to “develop more sophisticated ethical analyses”, that is to say that we should elaborate ethics to further describe in details any plausible foreseen scenario.

As a part of Moore’s intention I wish to propose my own few insights within basic outlines:

* Artificial intelligence development should be restricted to the extent of prohibiting any human mental capabilities nor any capabilities of self-consciousness in the manner of a free will. This restriction will guarantee that no counter will be facing ours and machines would always be regarded as objects rather than subjects.

* Genetic engineering should be restricted the extent that no self-enhancement could be applied to the human body. The human body shall always remain intact and free of any external or ‘foreign’ penetrating interference. Nonetheless, any of this technology for the good of preventing diseases or disabilities should be encouraged.

* Neuro-technology should be used for the good of research, in order to address mental diseases and gain abilities to assist illness. Any attempt to use this technology in order to modify the current capacity of human intelligence should be prohibited. This rule is derived from the notion that the current human intelligence is satisfactory for all human needs, once modifications will be applicable – it may cause a runaway reaction within the free market in which every company can offer a higher intelligence enhancement for a higher cost, a situation that may lead to a development of new superior social race that forcefully discriminates all others.

Jonas – Technology and Responsibility, A short analysis and criticism

Jonas opens the paper with a citation from Sophocles’s Antigone. The chorus sings an ‘awestruck homage’ to humanachievements and dominance. The man is able to control reckless wild animals, to take his own fate in his hands except for his own mortality. He has built cities in which he sets up his own rules to obey. Man is definitely superior to all other species on earth, though the chorus outlines the foremost notion that bases man’s boundaries – He is not capable of subjugating the elements of nature, though he is capable of wearing away earth with his plow, man, as Homo Faber, is always bounded by the immutable cyclicality of nature. His tools are guiding his way to build his own urban empire, but his empire could be suddenly doomed and vanish away just as it has suddenly erupted.

Jonas argues with a high extent of justice that this citation presents the equilibrium of powers that has been acknowledged as a divine truth during history between man and nature. The tacit premise of unbeatable nature of nature has played the role of determining the definite framework of ethics. But recently fractures in this image have begun to occur at an increasing frequency.

The recent emergence of vast environmental crisis, the new technological capabilities of connecting mass of people all over the planet to countless discussions at any rate of scale, these and more have all put in question the core basis of the current ethic’s tacit premises. Ethics which was always bounded to the domain of the instantaneous and close events carried by its agents and conceived nature as immune. The author argues that once taking into account these contemporary circumstances – the underlying presumptions of ethics should be enhanced, a move which clearly causes a collapse of the current ethical construction for the good of one.

Jonas looks for an ethical framework that is grounded on reason rather than religion and chooses to propose an enhanced formula for Kant’s famous categorical imperative that states

In your present choices include the future wholeness of Man among the objects of your will”.1

A notion that rather of being based on a hypothetical experiment of universalization of one’s action is based on an “objective responsibility” for man’s consistency on earth. A simple implication of this imperative could be taking into account environmental considerations for one’s present action. Although the author states that this enhancement imperative is derived from a non-ethnocentric ethical perspective, still this imperative fails to implement a holistic point of view in which man is not wreath of creation. Does the responsibility that the author proposes necessarily applies to animal’s preservation as well as subjects rather than man’s objects? Does the notion of man’s continuation is essential at all if eventually although its noble ethics man fails to maintain his own continuation? Why could not we simply assert that if ever a massive human extinction will take place it only can imply to man’s clear inferiority compared to evolution’s natural selection?

Jonas does not stop there but aims forward with additional three plausible scenarios in order to explicate his final insight. The first one concerns the plausible scientific achievement of the elimination of mortality, the second derives from contemporary experiments that succeed to achieve partial behavioral control in the biochemical field, and the third concerns a self genetic modification of human to a greater form of itself (he does not explicate this implication in details so I may only guess he regards any plausible enhancement of man’s capacities, e.g superior artificial intelligence or ability to self-engineer one’s genome to be immune and have enhanced senses). Finally Jonas introduces his insight, Just as much as ‘Thou shalt not kill’ could be phrased on the background of its common occurrence and concrete capacity – so does a new ethics should be written now, as we reach a point in which it is either that these technological achievements will be restricted by the new ethics or an irreversible shift will take place and the ethics will lag behind and will eventually be shaped by these achievements.

Within the boundaries of our limited scope, I can only point out here a single argument that Jonas raises that is far from taken for granted:

Each time we thus bypass the human way of dealing with human problems, short-circuiting it by an impersonal mechanism, we have taken away something from the dignity of personal and advanced a further step on the road from responsible subjects to programmed behavior systems.2

Though it may be a thorough controversy where exactly this technological revolution is heading, I propose to object this monotonous argument, It is not that a linear line could be drawn between a human problem, through an impersonal mechanism solution, to an end that necessarily is a programmed behavior system. Many technological contemporary solutions that we already use on a daily basis may possibly cause a permanent replacement of the previous tools (e.g. using Waze as a navigation tool, using Google as a resource addressing tool and more), but not necessarily lead to an elimination of our selfhood. In fact, these tools could be used the other way around as well.

It is clear to see that as long as I choose my own goal, and uses these tools merely to achieve what I wish for, it will help me out to get to my desired goal more quickly and efficiently than ever before.

Plato for instance, if wishes by theory to address the full context of a specific quote of Heraclitus, had to spend hours over hours on searching over a large range of books, not even mentioning the very plausible option that the desired book may not be found. On the other hand, we today may address the same piece within minutes just by typing few words on the keyboard. If only few years ago we could easily spend too much time during a ride while attempting to get from point A to B because of taking the wrong way, we might be doing so today during the minimal time it could take thanks to smart navigation applications. Hence as long as the principle of a free will is kept while avoiding any external attempt to circumvent the individual along the way, these tools could be highly effective for one selfhood’s development.

1 Technology and Responsibility, Reflections on the new tasks of ethics, Hans Jonas, 44.

2 Ibid, 49.

Responsibility of crashes of autonomous vehicles, Hevelki and Rumelin

The authors address the ethical aspect of liability assignment in the case of the incoming emergence of autonomous vehicles. They raise the problematic implication of the intuitive tendency to assign the liability solely on the manufacture. They justifiably argue that this may lead to a fatal decrease of the manufacture incentive to enhance its product steadily because the company may find it non-paid off effort when having to face massive claims and expenses. On the other hand, a nonliability may cause the same consequence because manufacturers will lose any incentive to enhance their products as well. Hence they reach a conclusion in which a partial liability is likely to be imposed on the manufacturers and stepping forward from this point to address additional possible responsible subjects.

They raise the question that put in doubt the ethical intuition in which even a small portion of reduction on the amount of accidents that occur every year is satisfactory to justify the launch of autonomous vehicles. They assert that from a liberal democratic point of view, the precedence of an arbitrary group of innocent victims that may be affected due to the operation of autonomous vehicles over a higher amount of people that are involved in the current manual vehicles operation has no ground. This is due to the notion that liberalism evaluates in a higher degree the free choice and responsibility of the individual over a collective consequential point of view that merely evaluates an empiric casualties toll on the expense of the individual right to bear the results of his own actions.

Although that eventually the authors do not fully accept this argument, it is essential to point out that although it sounds like it makes a sense, it is in fact, senseless. The authors neglect the basic fact that nowadays people use other mass transportation vehicles such as boats, plains, or even the most common daily vehicle of taking a bus. Whilst we take a bus, we deliberately put our lives in a concrete plausible danger and give away a tremendous responsibility in someone’s else hands for our own lives. Does it really count if the third party operator of the vehicle of which we have no control is a human or machine whilst taking into account that a machine could be much safer than trusting a human? Does it bear any ramification with the notion of a liberal democracy? I may assume that these rhetorical questions are sufficient to show a counter perspective that is compatible with our intuition and yet does not raise any objection against our liberal democracies. Anyhow, a strict statement that a non-consequential point of view (e.g. a liberal point of view) may not ever trade off between any two options that involve an aggregation of human lives to a mere rational dilemma seems ludicrous. Refusing to trade off between one casualty of an arbitrary innocent man and ten culpable people is one thing, but does it still make sense to refuse to trade off between one to ten thousand of semi-culpable people whose lives could be saved annually by launching a new technology? If the intuition’s tendency is to clearly object that refusal, it merely implies that there is an extent at which the non-consequential argument begins to lose its ground.

The authors now examine the option to burden the liability on the users with two different types, The first is the driver’s obligation to intervene once an accident may occur, they point out that this possibility may be applied only during an intermediate phase in which autonomous vehicles are not fully robust and complex to handle extreme cases by their own. Hence once they will be capable of handling complex situations the driver liability will be valid but the contrary – it may cause more damage than benefit, thus it should be eventually prohibited. The other type of liability is regarding a general responsibility that derived from the conception that the user always hold a responsibility for the products he uses some extent. The user should acknowledge that using autonomous vehicles consist of plausible ramification which he should take in advance though he may not control the outcome. I should point out that this notion of liability is saliently different from the current liability that a driver bears. Because the former bears only an anonymous responsibility for the action that may be covered by an insurance company rather than a personal reprehensible guilt of an action that is due to his own negligence.

In my point of view, a decent integration between two major types of liability assignment (e.g. The manufacturer and the driver) makes a sense and likely to guarantee the desired outcome – a gradual enhancement of the autonomous vehicles with a constant decrease of casualties.

Finally, I wish to propose few suggestions how to properly maintain this revolutionary emergence of my own -

* Once autonomous vehicles will be launched – The highest allowed speed amount should be cut down by at least a third, this will guarantee a tremendous decline in the amount of accidents additional to the decline that will be followed by the launch and will enable some time to the new system to permeate.

* Once autonomous vehicles are proved to show better performance than human in the manner of safety, a new legislation should be applied to prohibit the use of manual operation vehicles because human and machine on the same road would likely to cause too much trouble.

* Once the new autonomous system is functional, The highest allowed speed amount should be gradually raised, restore to its origin and even surpass it by far. The government should then raise the cost of holding a private vehicle that it won’t be worthwhile for the mass, a highly effective service of autonomous vehicles network should take a place instead. This may assist to reduce tremendously the amount of vehicles on the roads and on the road sides. That would be a vast environmental improvement as well.

A short analysis and criticism on Procreative Beneficence: Why we should select the best children by Julian Savulescu

Savulescu is addressing a contemporary relevant ethical debate that concerns the current achievement in the field of genetic medicine of productivity. The author specifies two types of medical implementation that the ethical debate. The first is the ability to produce an extrauterine fertilization, commonly known as Vitro Fertilization (IVF), and the second is the ability to conduct a genetic diagnosis during an early stage prior to implantation, known as Preimplantation Genetic Diagnosis (PGD). The combination of these two capabilities allows modern medicine to detect disease genes on a specific embryo and choosing its implantation over an embryo with non-disease genes. As long as the process relates only to the preponderance of non-disease genes over ones that have disease, there is a firm reason to ethically accept this procedure.

However, the author makes an argument that exceeds this specific scope and asserts that “we have a moral obligation to test for contribution to non-disease states such as intelligence and to use this information in reproductive decision-making”.1

Savulescu calls this moral obligation Procreative Beneficence and further describes the relevant justifications in favor of this principle. Savulescu refers to a classic dilemma in decision theory, consider a case in which there is a wheel of fortune, you may choose between two final arbitrary states, say A and B of whom we have no indication regarding their final state except the fact the if choose B, we get a change of 50% to lose some amount of money. He argues justifiably that a rational decision would be to choose wheel A, A wheel which has the very same probabilities as wheel B. By using this analogy the author points out on the rational necessity and even obligation to select a less probabilistic option for an embryo with disease genes. And this argument is valid also for choosing a less probabilistic option for an embryo with less degree of IQ in favor of his future intellectual capabilities, which may derive a higher extent of well-being life.

One of the author’s most interesting objection is given to the common argument that is raised in favor of equality. Any preference between two non-disease embryones for the good of its qualities may encourage a subsequence influential attitude in the society which may also be manifested as discrimination. The author inexorably states that we must distinguish between a specific qualification or disease and a person with the same attributes and to maintain an equal evaluation for all people. People who have asthma cannot possibly be affected by the fact that there are less born children with asthma. On the contrary, this fact could only assist to free essential resources to improve their lives. Social equality does not imply that low qualifications or disabilities should be purposely imposed on newborns once the technology to avoid it is available, all in the favor of equality, that is clearly ludicrous.

Nevertheless, although the author makes few good arguments to support the notion of Procreative Beneficence, In my opinion, he fails to foresee a plausible phenomenon which may cause a counter negative effect to society. Consider a scenario in which procreative beneficence will be adopted and it will be completely legitimate to choose from a scale of possible desired heights for a newborn. The initial step will probably be neglected those genes in the range of what socially considered as short for males. Hence most of the parents will prefer ranges at the values of above 1.70 cm which are socially considered as average and above. If this procedure will permeate into society and will become a common practice, a constant conduction of this step will result in a quick abolition of the ranges beneath 1.80 cm within a generation or two. This subsequently causes a new definition of the what is to be ‘short’ for men, hence will then be determined between ranges 1.70 cm to 1.80 cm.

Due to a shortage of diversion in height ranges in population and the wish to be outstanding, parents may push the range up its common scale and reach higher values than 2 meters. The process will repeat itself and will be resulted in a competitive race. Nature is already saturated with plenty of examples of this phenomenon carried out by the natural selection. Pavo males have developed an exaggerated shape of a tail due to a constant precedence of a fancier tail among females over generations, The accumulating outcome may cause other functioning disabilities, e.g. now males are barely possible of flying. Nature showed us deficiencies of the natural selection, furthermore what the author suggest to embrace is actually an acceleration of the natural selection with not only a single attribute such as height, but intelligence, beauty, many physical aspects and other mental aspects that may be gradually joining this race and consequences could easily run out of our hands.

1Procreative Beneficence: Why we should select the best children. Julian Savulescu, 415.

מעשה בשלוש דבורים – על המהלך המשולש של נתניהו לריסוק המחנה הציוני, מינוי ליברמן והדחת יעלון

מעשה שהיה בשלושה דבורים אציליות,

סביב מלכת הכוורת כל היום חגו רבות.


האחת, גבירה חוצפנית,

סגנית המלכה מימים ימימה

וכזו היא - צדקנית ועקצנית,

הולכת ומזמזמת בקול הולך וגובר,

לצדדים פוזלת ואותה כולם רוצים לסקר.


השניה, שרירנית ושנואה,

אימים מהלכת על כל הלהקה,

מנסה לעקוץ בכל הזדמנות אפשרית את המלכה מימין,

ולהראות לכולם של מי גדול יותר הפין.


והשלישית משמאל,

משחק חיזורים משחקת

ולצדה של המלכה רוצה לשבת.


כל אחת ואחת מהגבירות האצילות

רואה עצמה כשועל מלחמות

ובשקט חרישי ממתינה לשעת הכושר

לנעוץ את הנדן בגב המלכה ולזכות בכל העושר.


אך מלכת הכוורת המיומנת לא נבהלת ולא צוהלת,

מהו כיוון מעוף הדבורים היא שואלת

ורק קריצות מחליפה לעיתים -

עם הדבורים העוקצניות המכתתות עמה חרבותם לאתים

משחק כפול ומכופל משחקת לה בשקט

ואת כושרן של השלוש היא לעומק בוחנת.


כשמגיע היום ושעת הכושר למלכד,

מסלולן של הדבורים לרגע מתלכד,

בעוד הגבירות שקועות בפייסבוק וראשן שפוף

יוצאת המלכה לטרף למסע ציד חטוף 


את הסגנית החוצפנית עם הגרון והקול -

היא הופכת ללכלולית חסרת כל

את השרירנית מימין -

מושיבה בכיסא הסגנית החוצפנית הזמין

ואת הדבורה משמאל – לשני פרצופים זעופים היא חותכת

וצופה מהצד איך בקנאתה ושנאתה היא מפוררת.


והדבורים כולן צועקות גוואעלד איזה תרגיל פוי איזה ריח

יושבות כתלמידות טובות ואת הסיטואציה מתחילות לנתח -

מדוע דווקא הגבירה הימנית השנואה מלפני רגע -

לאהובה הפכה חיש פתע


ואיך קרה שדווקא הדבורה השמאלית נמשכה למלכה הבוגדנית

וכיצד יתכן שהסגנית הנאמנה סולקה בשל היותה מוסרית הימנה


והתשובה ידידיי לצערי מעט מאכזבת

אך היא אמת ודאית לנו ולא אחרת

שהרי זו הסיבה שהמלכה על האחרים מולכת

כי בשעה שכל חברותיה שזמזמו סביב

וחרשו כיצד אותה לרשת

היא הצליחה להפיל את כולם ברשת


אך מזימות וזמזומים הם הם גלגלי הכוורת

ובראש הכוורת ימצא רק מי שעל הגלגל יקפוץ

כי הצדקן והעקשן ישב בצד כמו פוץ

ודווקא הוא ישאר זעוף מחוץ לכוורת

כי לא יוכל לקשור קשרים ולצאת מהמחתרת

תהליך השלום המדמם בסוריה – הפסקת האש שוב מתמוטטת

בשבועיים האחרונים אנו עדים למשבר הומניטרי שלא נראה עוד כדוגמתו בסוריה. העיר חאלב שבסוריה נתונה תחת מתקפה אווירית חסרת תקדים. 55 אזרחים מאושפזי בית החולים אל-קודסנטבחו על ידי הפצצות מן האוויר, בסמוך לכך לפחות 28 אזרחים מצאו את מותם בשל הפצצות דומות במחנה הפליטים קמונה השוכן בצפון מחוז אידליב. בכל יום מופצצים מרכזי אוכלוסין רבים בסביבות העיר חאלב. חאלב, העיר הצפופה ביותר בסוריה שאוכלוסיתה הצטמצה מראשית המלחמה בלא פחות משני מיליון איש, מופצצת באופן יום יומי הן על ידי צבאו של אסד בסיוע ארטילריה רוסית והן על ידי כוחות המורדים הסלפיים.

מאז קריסתה של הפסקת האש האחרונה יחד עם היוזמה להפסקת פעולות האיבה ההדדיתשל ועידת זנבה השלישית הידרדר המאבק והסלים באופן משמעותי. לפי הערכות שונות מדובר עד כה בלמעלה מ-250 הרוגים רק בסביבות העיר חאלב מאז קריסת הפסקת האש. אך אל דאגה, למזכיר הממשל האמריקני גון קרי יש תרופה בשבילנו, כמה פשוט, רק צריך לשבת ולדבר ואז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם“, תודו שלא חשבתם על זה קודם.

לאחר שאסד חצה את הקו האדוםשהגדיר אובמה, אי שם באוגוסט 2013 כשלא היסס לתקוף את אזרחי עמו בגז סארין בשכונת עוטה בדמשק, הייתה זו שעת הכושר של ולאדימיר פוטין, השולף המהיר במזרח, להתערב בסכסוך. ב-9 בספטמבר, אותו היום בו קרי הופיע בתקשורת בנאום תקיף, הזדרזו שני שרי החוץ של המשרד הרוסי והסורי סרגיי לברוב וואליד מועלם להצהיר שהם הגיעו לכדי הסכמה למסירת הנשק הכימי בסוריה. היה ברור לכל שארהב איבדה את הבכורה בניהול הסכסוך ומאחורי הקלעים המתח בין ארהב לרוסיה גבר עד כי היו פרשנים שדיברו על תחילתה של המלחמה הקרה השניה“.

פוטין טבל את כף רגלו במים, ראה כי טוב, וקיבל חשק אף הוא לטבול באמבט החמים.

לאחר תחינות והפצרות חוזרות ונשנות מצד אסד, בספטמבר 2015 רוסיה מתחילה להתערב באופן צבאי ופעיל לטובת הממשל בדמשק. באמתלה של סיוע למלחמה בטרוררוסיה יוצאת לגיחות אוויריות וקטלניות מעל ריכוזי אוכלוסיה בעיקר באיזורים בשליטת המורדים במחוז אידליב שבצפון, במובלעות המורדים באיזור חומס ואיזורים עירוניים נוספים. מפעם לפעם שולם מס שפתיים לנורמת ה-P.C ולתקשורת והוטלו פצצות גם בתדמור העתיקה ובשטחים אחרים בשליטת דאעש אך כיוונם של חצי הארטילריה היה ברור לכל. כחצי שנה לאחר מכן פוטין שולח את חייליו לאפיזודה קרקעית קצרה של חודש וחצי באדמת רוסיה. לאחר נסיגת הכוחות פוטין יוצא בהצהרה שהשלים את מטרותיו“. ככל הנראה הזיכרון האפגניסטני היה טרי מדי כדי לשקוע בבוץ הסורי.

אולם פוטין ממשיך לסייע לממשלו של אסד דרך תקיפות אוויריות, ובחודשים האחרונים הצבא הסורי מצליח להוביל שינוי מגמה לרשום לעצמו שורה של הישגים מרשימים למדי, יתכן שהשלמת המטרות שאליה התכוון פוטין היא המעבר ממלחמת בלימה למלחמת תקיפה –

בפברואר השנה נפרץ מצור שנמשך שלוש שנים של המורדים על העיירות השיעיות נובל ואל זאהרה על ידי צבא סוריה בסיוע ארטילריה רוסית מהאוויר וכן נקט חוט האספקה שלהם מטורקיה. במרץ הצבא הסורי מודיע על שחרור העיר העתיקה תדמור מלפיטתו של דאעש.

בשעה שרוסיה מגדילה את מוערבותה הצבאית ובהתאם לכך גם המדינית במערכה, ארהב דווקא מקטינה בהדרגה את מוערבותה בסיוע למורדים ומנסה לחפות על כך במאמצים דיפלומטים נרחבים. כך למשל באוקטובר 2015 נפוצה הידיעה שארהב מפסיקה לאמן מורדים סורים בשטחי ירדן משום שהושמעה ביקורת רחבה בתקשורת על כך שהמורדים משתפים פעולה עם מיליציות סלפיסטיות. ארהב נותרת ללא שיניים ורגלייםבתוך המלחמה ואובדן הבכורה מוציא אותה מדעתה. ארהב מחליטה ללחוץ על דוושת הדיפלומטיה בכל הכח ויוזמת סבב אחר סבב של שיחות שלוםתוך כדי ניסיון נואש לגרור את נציגי האופוזיציה הסורית והממשל לשולחן הדיונים. אובמה יודע היטב שנותרו רק שבעה חודשים לסיום הכהונה ועדיין אין סיבה טובה להיכנס לספרי ההיסטוריה.

ארהב רקחה ארגון גג העונה לשם הקבוצה הבינלאומית לתמיכה בסוריה” (ISSG) וליקטה בו ערב רב של שגרירים מכל העולם. הארגון מונה 20 מדינות ביניהן גם סין, קטאר, ערב הסעודית, הליגה הערבית, האום ורוסיה ומקום כינוסו נקבע לוינה באוקטובר 2015. מי שדווקא בלט בהעדרותו מהמסיבה היה הממשל הסורי והאופוזציה הסורית. עצם העובדה שבשעה שהדיפלומטים מפטפטים התותחים הסורים-רוסיים רועמים וקוטלים רבבות אדם לא הפריעה לגון קרי לכבד את המחלוקת של עמיתוסרגיי לברוב על רצונם של הרוסים לראות את אסד ממשיך את שלטון הדמים ולהרעיף אופטימיות לכל עבר לאמור - “אם אנו יכולים להגיע לכדי תהליך פוליטי, אז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם”. פרט להסכמות דיפלומטיות מקיר אל קיר על הצורך החיוני באחדות, עצמאות, שמירה על אופי חילוני ושלמות טריטוריאליתהועידה לא הותירה רושם רב על הצדדים הלוחמים בשטח. כך תרמה הועידה בעיקר להעשרת הארכיון ההיסטורי לצד ועידת זנבה הראשונה ביוזמת הליגה הערבית ביוני 2012, תכנית השלום של קופי אנאן במרץ באותה השנה ורבות נוספות.

אך גון קרי עדיין לא אמר נואש. בפברואר השנה, בשעה שחייליו של אסד ופוטין התרכזו בעיקר בפריצת המצור של המורדים בצפון סוריה ורשמו לעצמם עוד שורה של הישגים צבאיים, מתכנסת ועידת זנבה 3” בחסות מועצת הביטחון של האום וארגון הגג ISSG. שליח האום סטפן דה מיסטורה מזמין את המורדים שנשתלו על ידי ערב הסעודית – קואליציה של 34 ארגונים אסלאמים, לשאת את דבר האופוזציה הסורית והמשטר בדמשק בראשותו מוחמד אלוש. העובדה שאלוש, ראש הארגון הסלפי צבא האסלאםידוע ומוכר היטב על ידי רוסיה ואיראן כארגון טרור לא הפריעה לשליח האו”ם להזמינו כנציג רשמי ומעונב לועידה. צירי הועידה הגיעו לכלל החלטה מתוך החלטה 2254 של מועצת הביטחון של האו”ם שיש להפסיק את פעולות האיבהולהבטיח את אכיפת הפסקת האש בתוך שבוע באופן מוחלט. התכנית המקורית והשאפתנית לועידה הייתה להגיע לכלל החלטה על גיבוש ממשלת מעבר זמנית בסוריה, חוקה חדשה ונשיאות חדשה בהשגחת האום. וכן כינון בחירות פלרמנטריות במדינה בתוך 18 חודשים.

דווקא הכורדים העיראקים (רוגובה), שהצליחו להקים אוטונמיה זמנית בשטחים נכבדים בצפון סוריה לא הוזמנו לועידה בשל לחץ שהפעילו הטורקים. העובדה שבאותו השבוע ממש היו עסוקים בהפצצות של מטרות כורדיות (Y.P.G) בצפון סוריה לא הפריעה לארה”ב לקבל את עמדתה. החלטה זו לא הפריעה גם לבשאר אסד להצהיר באותו השבוע ממש על מחויבותו הלאומית להחזרת השליטה בכל שטחה של סוריה, להתחייב לדרך המלחמה הבלתי מתפשרת עד להכנעה גמורה של הטרור” (“טרוריסטהוא לדידו של אסד – כל מי שמחזיק בנשק) ולכנות את באי הועידה בוגדים וטרוריסטים”. לגבי שאר הגורמים השולטים בשטח כגון המדינה האסלאמית (ששולטת בפועל על 50% משטחה של סוריה) או גבאת אל-נוסרה (השולט על מובלעת בצפון מערב סוריה) – אין בכלל מה על מה ועם מי לדבר.

יוזמת הפסקת פעולות האיבהאכן הביאה לידי רגיעה יחסית בשטח כאשר נאכפה לפרקים רק על ידי ממשל אסד, רוסיה וחלק מהמורדים המתונים. אך לפני כשבועיים התפוצצה ביתר שאת. רוסיה חזרה להפעיל ארטילריה בשיתוף עם סוריה תחת האמתלה של מלחמה בטרור” – בשעה שהטרור הסלפי עצמו לא פסק לרגע. ההפצצות על מרכזי אוכלוסיה בחאלב היו הדדיים ונרשמו גם מצידם של המורדים“. מסתבר שתהליך השלוםמכניס את כל הצדדים ללחץ – הם רוצים לקטוף כמה שיותר הישגים צבאיים לפני שחלון ההזדמנויות נסגר וכך באופן אירוני ומוכר למדי, “שיחות השלוםמביאות לידי הסלמה חריפה בשטח ומעלות את קרבן הדמים.

בעיתונות הערבית דווח לאחרונה, כי מתקיים בין ארהב לרוסי ערוץ חשאי של שיחות, שבו חלה נסיגה מסוימת בהחלטתה של ארהב להדיח את אסד מהשלטון בסוריה ולאפשר לו בקונסטלציה כזו או אחרת, להשאר כנשיא בעת קיומה של ממשלת מעבר. ואולי אף אם ייטיב לתמרן, להבחר בבחירות המתוכננות בסוריה בתוך 18 חודשים. אם הדיווחים אכן נכונים, מדובר בנסיגה מהותית מהעמדה האמריקנית הראשונית המראה כיצד עשתה את כל הדרך מתמיכה במורדים המתונים בתחילת המלחמה דרך עיגון מעמדה של איראן כמעצמה גרעינית ועד לעיגון מעמדה של רוסיה כפטרונית של סוריה והפוסקת העליונה בסכסוך. כבר נוכחנו כיצד אמריקה זה מכבר חרטה על דגלה את הסיסמא הסכם בכל מחיר“, והתוצאות מדממות בשטח.

שלושת הפרות הקדושות של השמאל הרדיקלי ; או: איך קיבל אבו מאזן מעמד של הממי הלאומי בשמאל הישראלי

יש בשמאל הישראלי איזו משיכה פנימית לעלות לרגל אל המוקעטה שברמאללה, אם על מנת להניח זרים על מקום קבורתו של ערפאת במוזולאום המפואר שנבנה לכבודו, ואם על מנת לצלם ראיון אמיץ וכנהעם יור הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולהתחבט בשאלת המיליון האם אבו מאזן הוא פרטנר או לא. בראיונות אישיים מסוג זה שקיימה השבוע אילנה דיין עם אבו מאזן נשאר על השפתיים טעם מתוק, או אם תרצו, טעם חמצמץ של תחושת החמצה. אבו מאזן מוליך אותנו במשעולי חלום השלום ואנו יוצאים משם חבולים מעודף של הלקאה עצמית – נדמה לרגע ששומה עלינו כולנו להתבייש, להתבייש יחד עם אילנה על כך שהחייל בחברון ירה במחבל, להתבייש שאנחנו לא נותנים כלום‘, שנתניהו לא מוכן להיפגש‘, ואולי הגיע הזמן לצאת באיזו תהלוכה למען השלום. בתוך הלב או התודעה פנימה הולכות ומתחזקות אצלנו כל מיני אמונות תפלות, אלו, שלושת הפרות הקדושות של השמאל, מיתוסים משיחיים שקוראים לשלום עכשיו. הגיע הזמן להלן לשחוט אותן שחיטה כשרה, אחת לתמיד.

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל
מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מיתוס מספר 1:

אבו מאזן אינו תומך בטרור

תשאלו כל אחד מחבורת מומחי הביטחוןחביבי התקשורת על אבו מאזן והם ישיבו מיד בנימה ספק רצינית ספק מלומדת – יש תיאום ביטחוני אדוק, אבו מאזן נאבק בטרור לצד ישראל, אבו מאזן הוא טוב לישראל.

לעומת קודמו בתפקיד ערפאת שהאמין בכל לבבו ומאודו במאבק המזוין אכן אבו מאזן מאמין בהפסקת המיליטירזציה של האינתיפאדה“, דהיינו בהסרה שלמה של הרכיב המזוין במאבק הפלסטיני. בראיון לרשת LBC אבו מאזן מסביר שהסיבה לחוסר האמונה שלו במאבק מזוין היא בשל העובדה ש-“אנו לא יכולים להתעמת עם ישראל באופן צבאי. ישראל יכולה לעמוד מול כל מדינות ערב1. במקום אחר אבו מאזן מדגיש שהאינתיפאדה לדידו היא חובה כחלק מההתנגדות (מוקאוומה) וכן מול הכיבוש ניתן לעמוד רק באמצעות הפגנות, אבן ואמת2. אבו מאזן חזה במו עיניו איך השוטרים הפלסטינים החמושים לאחר אוסלו כיוונו את הנשק נגד צהל במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה של אוקטובר 2000 ואז באיבחת פעולה צבאית אחת צהל כבש בחזרה את כל ערי הגדה בחומת מגן ב-2002. אבו מאזן הסיק שהטעות הייתה אסטרטגית, הוא היטיב לזהות את כובד המשקל שמפעילה ארהב על ישראל בכל פעם כדי לבצע עוד ועוד ויתורים לטובת הפלסטינים, והוא היטיב לזהות שהשימוש הפלסטיני בנשק לא רק שלא משיג את מטרתו אלא גורם להרס עצמי ומספק נשק של לגיטימיציה לצד הישראלי.

כך הגיע אבו מאזן לכדי מסקנה אסטרטגית שכדי לצבור נקודות במאבק הפלסטיני הוא צריך לזנוח את המאבק המזוין. אך בשעה שהאסטרטגיה השתנתה, תכלית המאבק לא השתנתה כלל אלא רק למראית העין. באמנה הלאומית הפלסטינית משנת 1964 נכתב תחת סעיף 15: “שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני.”, ובסעיפים 19,20 ו-21 מודגש כי אשף מתנגד כליל לקיומה של מדינת ישראל, לתכנית החלוקה, להצהרת בלפור, ובכלל הציונות יסודה בגזענות, פאשיזם ואימפריאליזם. במהלך אוסלו ערפאת הצהיר שהסעיפים ששוללים את קיומה של מדינת ישראל בטלים, אולם עד היום אין בידי ישראל אך נוסח מתוקן ורשמי של האמנה.

מסעיפי האמנה אנו נמצאים למדים שבסיסו הרעיוני של אשף הוא התנגדות מוחלטת לכל קיום אימפריאליוציוניבאדמת הקודש‘ (הווקף) של פלסטין‘. אך האם שאיפה זו השתנתה עם השנים?

האמת היא שפרט לדמיונם הפורה של חוגים מסוימים בשמאל, הפלסטינים אף פעם לא הבדילו באופן מהותי בין פלסטין של 67 לפלסטין של 48, מבחינתם, פלסטין היא חטיבה אחת קדושה, ערביי-ישראל לתפיסתו של אבו מאזן אגב, הינם ודאי פלסטינים אך תפקדים במאבק הוא חשוב הרבה יותר ממאבק מזוין – הם צריכים להישאר נאמנים להתנגדותולשרת את האינטרסים הפלסטינית מתוך ישראל, וכך בדיוק הם עושים בנאמנות רבה, ראה ערך אחמד טיבי, חנין זועבי,

התקשורת הפלסטינית מקפידה לכנות את ירושלים ירושלים הכבושה‘, ולקרוא לצפת - ‘צפת הכבושה‘, ולהקפיד ולהשתמש בשמות הערביים שעל שרידיהם הוקמו ישובים יהודיים, אפילו על גבי הלוגו הרשמי החדש שעוצב לפתח לרגל יום השנה ה-48 מתנוססת מפה של פלסטין השלמהבצורת כאפיה3. אפילו אבו מאזן עצמו השיב בראיון (שסותר אגב דברים שנאמרו בראיון לתקשורת בישראל) שהוא מקווה שאוכל להגשים את חלומי לשוב לצפת”. אלו הן רק מספר ראיות מצומצם מאוד להדגים את הנחת היסוד הטבעית – אין שום סיבה טובה לאמין שאשפ זנח את שאיפתו לחסל את מדינת ישראל, לכל היותר חבש מסכת ידיד מאולתרת כשניצב מול המצלמות ובמשך השנים למד כיצד לתמרן את השחקנים בזירה הפוליטית כדי לצבור נקודות והכרה במסגרת ההתנגדותשכעת במקום לדבר על התנגדות מזוינת של מליציות חמושות לחיסול מדינת ישראל אפשר לדבר על כינון מדינה פלסטינית נקיה מיהודים לצד מדינה יהודית המוצפת בכמה מיליון פליטים פלסטינים, כלומר מיעוט בתוך רוב פלסטיני. במילים אחרות – פלסטין אחת גדולה הכוללת את הגדה המזרחית (ירדן) עם מיעוט יהודי בתוכה שיזכה בחסד זכויות הדימים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב – יושלך הימה.

כך למשל, בראיון האחרון עם אילנה הצופה קיבל רושם נפלא שחבורת המודיעין המסכל של אבו מאזן מחטטת רגליה בבתי הספר בחיפוש אחר סכינים להלן -

אבו מאזן: שאני אדע שיש לו סכין ואשתוק על זה?! את יודעת, אנחנו, שירותי הביטחון שלנו, נכנסים לבתי הספר כדי לחפש בבתי הספר, בתיקים של התלמידים, לבדוק אם יש להם סכינים. אתם לא יודעים את זה. באחד מבתי הספר מצאנו 70 ילדים וילדות שנשאו סכינים. לקחנו מהם את הסכינים, דיברנו איתם ואמרנו להם שזו טעות. “אנחנו לא רוצים שאתם תהרגו ותמותו“. “אנחנו רוצים שאתם תחיו וגם האחר יחיה“.

אילנה דיין: אבל לאחר מעשה הם הופכים לשאהיד או שאהידה, מהללים אותם

אבו מאזן: סליחה, כשהוא מת

אילנה דיין: הם מקבלים מכתבי ניחומים ממך, והם מקבלים פיצויים, והופכים לקדושים

אבו מאזן: כשהוא מת, הוא שאהיד. כשהוא מת, הוא הופך לשאהיד. שאהיד

אילנה דיין: אבל אז הוא הופך לדוגמא בשביל הבא בתור

אבו מאזן: לא, לא.

אילנה דיין: הוא מודל לחיקוי. ואז עוד אחד רוצה להיות כמוהו.

אבו מאזן: כשהוא מת, זה כבר עניין אחר. עניין אחר. אני לא רוצה שהוא יהיה שאהיד. אני רוצה שהוא יחיה.

אילנה דיין: האם היה רגע

אבו מאזן: אבל אחרי שהוא מת, זה נגמר. אני לא יודע לאן הוא הולך. אז אל תתחשבנו איתנו על זה.

בראיון שנתן אבו מאזן לטלויזיה הרשמית של הרשפ ב-14 בפברואר 2005 הוא הודה במפורש שהרשות שלחה את המחבלים כדי להרוג: “אני דורש את שחרור האסירים מכיוון שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו – אנחנו – פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות [..] זאת מלחמה, ובמלחמה, אתה פוקד על החייל להורג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות4


אבו מאזן לא מכחיש גם בראיון עצמו שהוא אינו מהלל מות קדושיםשל מחבלים כשאהידים, שהם למעשה, גיבורי תרבות לחיקוי ולהערצה, התירוץ הדחוק של אבו מאזן כאן הוא כשהוא מת, זה כבר עניין אחר”, על איזה עניין אחר אבו מאזן מדבר? כנראה שלא על היאוש מהכיבוש, הוא מדבר על מצוות הגיאהד של כל מוסלמי, על האיסתישיהאד” (מות הקדושים), דהיינו, שהמוטיביציה העיקרית לביצוע פעולות טרור איננו היאושאלא דווקא ערך דתי עליון שהוא טאבו דתי בחברה האסלאמית.

בדצמבר 2009 נערך טקס ממלכתי בחסות הרשפ לציון חמישים שנה להולדתה של השאהידה דלאל מוגרבי שהובילה את פיגוע אוטובוס הדמיםבכביש החוף במרץ 1978 שבו נרצחו כ-35 ישראלים ו-71 נפצעו. אחמד קריע, בכיר בפתח, נשא דברים אלו בטקס הועידה השישית של הפתח:

ולגיבורה השהידה דלאל כל התהילה, כל התהילה,

כל התהילה וכל האחיות פה הן אחיותיה של דלאל”5

אבו מאזן וחבורתו ברשפ לא מסתפקים רק בדמותה של דלאל מוגרבי ועוסקים באופן שוטף בהנצחת שמותיהם של טרוריסטים רבים בבתי ספר תיכוניים, בכיכרות, ברחובות ובאירועי תרבות בנוסף למימון שוטף למשפחות המחבלים לפי מדרגות שכרביחס לעוצמת העמליה‘ (פעולת הטרור) – ממש כמו עם ביטוח לאומי אצלנו, או שבכלל לא.

מיתוס מספר 2:

הטרור הוא תוצר של חוסר תקווה ויאוש מהכיבוש

זה המיתוס הקדוש והשקרי ביותר של הפלסטיניםושל השמאל. ניתן לטעון לכל היותר שהכיבושהוא רכיב אחד בשורה ארוכה של מניעים שכולם בסופו של דבר מטופחים על ידי החברה הפלסטינית, ערכיה ומוסדותיה.

אילנה דיין:אז למה זה ממשיך לקרות?

אבו מאזן: תשאלו את עצמכם למה הילד הזה, בן 15, לוקח סכין ויודע שהוא הולך למות, ובכל זאת הולך. תשאלו את עצמכם למה. זה מפני שאין לו תקווה.

חשוב להתעכב על הנקודה הארכימדית הזו בדיון: הטרור לא נובע מכיוון שאין תקווה, הטרור הוא התקווה, הוא התקווה לגן עדן שבו שבעים בתולות, הוא התקווה לתהילת עולם, הוא התקווה לשיפור המצב הכלכלי ושיקום כבודה של המשפחה בחברה הפלסטינית, הוא התקווה – מכיוון שיש מי שנותן את התקווה הזו.

בדרשה אופיינית שנישאה ביום שישי בטלויזיה הפלסטינית במאי 2003 על ידי השייחאברהים מודייריס אפשר להתרשם מהתקווה שטופחה בלבבות ההמונים -

השהיד, הו עבדיו של אללה, איננו מת ככל המתים. יתירה מכך, אין לנו זכות לומר עליו כי הוא מת. וזאת, על פי ציווי מעל הרקיע השביעי, מאת אללה עצמו לשהידים, מתוך כבוד לשהידים. הדבר נזכר בשתי סורות בקוראןאללה אוסר עליכם לומר כי השהיד הוא מת, והוא אומר [בקראן]: “אל תאמרו כי מי שמת למען אללה, כי הם מתים אלא הם חיים ואתם אינכם מרגישים“.

מי שנלחם למען כך שדברי אללה יהיו העליונים, הרי שהוא [נלחם] למען אללה. ולכן, השהידים הללו, חי אללה, האם לא ראוי שיימחל [לשהיד כזה] עם הקזת הדם הראשונה ממנו? האם לא ראוי השהיד שיינצל מייסורי הגסיסה, מאותם ייסורי מוות שעליהם אמר הנביא: המוות כרוך בייסורים שאין אדם הניצל מהם, מלבד השהידים. אפילו הנביאים, השליחים והמלאכים ביום מותם אינם ניצלים מהם. אולם השהידים ניצלים מייסורי המוות וזהו אחד מן הניסים של השהידים. האם לא ראוי לשהיד כי יינשא ל-72 [בתולות] שחורות העין? האם לא ראויה משפחתו של השהיד שהוא ילמד דברי זכות על 70 מבני משפחתו? האם לא ראוי לשהיד שילבישו אותו בבגדי כבוד ביום תחיית המתים? האם לא ראוי לשהיד שרוחו תחיה בקרביהן של ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד? האם לא ראוי השהיד שבאותה העת שאללה ישאל אותו מה רצונך, הוא היחיד שיענה באותה העת: אני רוצה שיחזירו אותי אל העולם הזה על מנת שאיהרג למענך עשר פעמים, [..] השהיד- די לו בכך שהוא איננו חש את מכת החרב או את כאב המוות או ההריגה

השייח באמנות רטורית מכשיר את הלבבות וסולל את הדרך הפסיכולוגית לטרור, הוא מטפל בפחד מהכאב ומהמוות שהרי כולנו בסופו של דבר נמות אולם אך ורק השאהידים קיבלו את הזכותלהניצל מהיסורים, ולא רק, אלא גם שהם רוצים לחזור על ההתאבדות עוד עשר פעמים תמימות מרוב שהיא מסבה לשאהיד עונג צרוף ואלוהי. השייחלא מספק ברטוריקה השקרית הזו אלא גם מגייס את מלוא תשוקות המין והחסכים העצורים שלהם שכן הם הולכים להינשא ללא פחות מאשר 72 בתולות שחורות עין‘, אפשר כבר להתחיל לדמיין את סצנות הסקס בקרבת ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד“, וזה רק חלק קטן מתוך הדרשהאו שמא נאמר, שטיפת המוח והסטת ההמונים להתאבדות בשביל לקדם מטרות פוליטיות ולהשליט פחד וטרור.

ובכלל יש לציין כי לאורך כל ששת החודשים האחרונים שנשטפו במבול של מפגעים בודדים“, לא נמצא שום קשר עקיב ורציף בין מדד סוציו-אקונומי לבין הטרור. המפגעים מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה, עסרא עביד למשל שביצעה את הניסיון לרצח בתחנה המרכזית בעפולה באוקטובר 2015, היא סטודנטית לתואר שני והמניע למעשה היה ככל הנראה אהבה נכזבת“.

נערות רבות מוצאות במעשה הטרור מפלט מלחצים והאשמות בתחום המיני כמוצא יחיד מרצח על רקע כבוד המשפחה. נערים רבים ואף ילדים רבים יצאו למסעות רצח לא בשל הכיבושוהיאוש המדיניאלא כי רצו להיות מפורסמים כמו השאהידים הסלבים שראו בפייסבוק ובסרטונים בוואטצאפ וברור כי ילדים ונערים שיוצאים למסעות רצח הם קודם כל קורבן ציני של החברה הבוגרת סביבם שמעודדת אותם, למרות שמטבע הדברים הורים רבים שומרים על ילדיהם – יציאה לטרור עשויה להיות ביטוי לנתק משפחתי והזנחה חינוכית.

כך המסר שעובר לצעירים הוא כפול – המסר הרשמי של הממסד וההורים – אל תנהגו באלימות, המסר שחי ובועט הן על ידי הגלוריפיקציה של השאהידים והן על ידי התרבות הדיגיטלית – אלו קדושי החברה, כך נוצר מתח פנימי אצל הצעירים שמתאפיינים בעיקר בקלות הדעת ובזילות בערך החיים בין המסר הנורמטיבי לאידיאליסטי. כך הנועזים, האמיצים מן הקצה האחד חוברים לאלו שהזיקה המשפחתית שלהם נחלשה בסיבות כאלו ואחרות ולאלו שנמצאים במצוקה נפשית אישית או חברתית – לגורל מקודש אחד – מות הקדושים.

מיתוס מספר 3:

השלום נכשל כי ישראל לא הייתה מוכנה ללכת לקראת

השמאל הישראלי, ככל שהוא יותר רדיקלי“, כך הוא יותר שטוף בהונאה העצמית הזו שמקור כל הצרות בעולם נעוץ בממשלת נתניהו הנוכחית או בהעדר נתניהו על הכיסא, הצרות מקורן במשלת הימין התורנית שבשלטון ואין מניעה שהרדיקלים באמת ינעצו קלשוניהם גם בממשלת השמאל שבשלטון שהרי לתפיסתם היא רק השלוחה המבצעת של הימין.

תחושת אשמה עצמית שמקבלת משנה תוקף אל מול אובססית הרדיפה את נתניהו, שרגליה נעוצות עוד באדמת הגלות באירופה, הפכה להיות אובססיה כל כך גדולה שאפילו בעיתון הארץ התריעו על רצח האופישנעשה לנתניהו לקראת הבחירות במרץ 20156. הפלסטינים מצדם חוגגים בעונג רב על רגשות האשמה העצמית הפתולוגיים שלנו כי הן מתיישבות מצוין עם הנטיה הפתולוגית שלהם להתקרבן ולהטיל את האשמה על המערב הקולוניאליכנהוג במדינות האסלאם. שילוב של שני צדי הנטיות הפתולוגיות זו בזו יוצר רומן דביק בל-ינתק.

בואו נראה אפוא כיצד אבו מאזן מסביר לאילנה ולעמו את הסיבה לכשלון המומ עם ישראל -

אילנה דיין: האם אתה יכול לדבר רגע, אדוני הנשיא, לא כפוליטיקאי, אלא כבן אדם שחי את ההיסטוריה הכאובה הזו גם של הישראלים וגם של הפלסטינים. דבר אל הישראלים שחושבים שבכל פעם שאנחנו עושים ויתורים, אנחנו מקבלים בתמורה עוד גל של טרור.

אבו מאזן: מתי עשיתם ויתורים? תני לי דוגמה אחת.

אילנה דיין: בקמפ דיוויד, בהתנתקות

אבו מאזן: מה יצא מקמפ דיוויד? שום דבר. לא קרה שם כלום.

אילנה דיין: ברור שלא קרה כלום, כי אתם לא הייתם מוכנים.

אבו מאזן: תשאלי את ברק, שעכשיו גידל כבר זקן, תשאלי אותו איזו הצעה הוא הציע לנו.

אילנה דיין: אז הישראלים שמאמינים שגם ברק, גם שרון וגם אולמרט הלכו כברת דרך ולא קיבלו דבר בתמורה. מה הם לא מבינים?

אבו מאזן: לא, לא, לאשרון לא נתן כלום. ברק לא נתן כלום.

אולמרט, כן. ישבנו יחד, בארבע עיניים. היינו קרובים מאוד זה לזה. קרובים מאוד.

אילנה דיין: וזה היה יכול לקרות.

אבו מאזן: עם אולמרט, כן.

אילנה דיין: וזה לא קרה.

אבו מאזן: זה לא קרה כי הוא הוגש נגדו כתב אישום.

מה שתמוה כל כך בקטע הזה, הוא עומק הגיחוך שהוא מעלה אצל הקורא הבקי בפרטים ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, היסטוריה שאבו מאזן מכיר באופן אינטימי ממש. הרי היה זה אבו מאזן בכבודו ובעצמו שטען שאוסלו הייתה טעות הגדולה בחייה של ישראל, כך אמר במהלך הרצאה שנשא ביולי 2002 מול ראשי הפתח -

ישראל [..] ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באשפ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור? […] בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות]7

הנה כי כן, אבו מאזן אומר כאן במפורש שהפלסטינים דווקא הם אלה שלא נתנו כלום, בדיוק הפוך ממה שהוא אמר אמש לאילנה. מי הוא אבו מאזן האמיתי? אבו מאזן של הראיון עם אילנה או אבו מאזן כפי שהוא מול ראשי הפת”ח? דו-לשוניות זו היא אופיינית לצד הפלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מתפיסת ההתנגדות, אין כאן שום דבר חדש אלא הליכה שמרנית בתלמו של אבו-עמאר.

בועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 ערפאת שלל הצעה מרחיקת לכת של אהוד ברק הכוללת גם את חלוקת ירושלים, 90% עד 93% מהשטחים וזכות שיבה מצומצמת ופיצויים לפליטים וכל זאת בשביל הדרישה לבעלות פלסטינית בהר-הבית, ברק אפילו אמר כן למתווה קלינטון שכלל 94% אחוזים מהשטח ובינאום המקומות הקדושים וערפאת נשאר בעקשנותו, שמונה שנים לאחר מכן אולמרט מציע לאבו מאזן הצעה חסרת תקדים – כל שטחי יוש, מעבר בטוח בין עזה לשטחים, פיצויי שטח ממערב לקו הירוק כנגד גושי ההתישבות, חלוקת ירושלים וויתור הריבונות הישראלית על כל העיר העתיקה והעברתה לפיקוח בינלאומי, קליטת 5000 פליטים פלסטינים ומנגנון פיצוי כספי ליתרה – אולמרט מציג לאבו מאזן מפה ומבקש, שלא נאמר ממש מתחנן ממנו לחתום עליה, אך אבו מאזן מסרב.

לקראת הסיבוב הבא ב-2010 מול ממשלת נתניהו לאחר הקפאה של עשרה חודשים בבנית התנחלויות אבו מאזן מאיים להפסיק את המשא ומתן אם לא תוקפא שוב הבניה בהתחלויות ומסרב להצעה להקפיא את הבניה בהתנחלויות תמורת הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. המשא ומתן מופסק לשלוש שנים.

ב-2013 מתחדש שוב המשא ומתן מול ממשלת נתניהו שהפעם מופעל לחץ כבד על ישראל לשחרר 104 אסירים פלסטינים, ישראל משחחרת סהכ 78 אסירים פלסטינים עם דם על הידים. הפלסטינים מוצאים עצמם מחוזרים כל כך אחרי האמריקאים והישראלים ורואים איך בכל קדנציה של ראש ממשלה ישראלי מרחב הויתורים רק גדל וההצעות רק משתפרות לטובתם, המצב הגיע לאבסורד עד כדי כך שבאפריל 2014 הפלסטינים דורשים להכיר במדינה פלסטינית שמזרח ירושלים היא בירתה ולשחרר עוד 1,200 מחבלים מבתי הסוהר בישראל רק עבור השתתפותם במשא ומתן, מסתמן שתג המחיר לתהליך השלוםרק הולך ועולה מבלי שהפלסטינים צריכים לוותר על דבר, רק להתמיד בסירובם ולהנות מחוות שחרורי האסירים וההצעות הנדיבות רק כדי שאלו האחרונים יואילו בטובם לשבת סביב השולחן. הרי ברור, שאם הפלסטינים היו מעוניינים באמת להקים מדינה הם היו כבר עושים זאת ממזמן. אך יתכן מאוד שזה לא באמת מה שאבו מאזן מעוניין בו.

ב-1982 אבו מאזן מגיש את עבודת התזה שלו לאוניברסיטת פטריס לומומבה שבמוסקווה שלאחר מכן יוצאת לאור ב-1984 בירדן תחת הכותרת הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאציים להנהגת התנועה הציונית”, בספר נטען בין היתר כי בשואה נרצחו כמה אלפים בלבד וכי הנאצים לעולם לא הפעילו תאי גזים.

יש קשר ברור בין הניסיון של אבו מאזן להכחשת השואה או צמצום ממדיו תוך כדי קשירת הציונות עם הנאציזם לבין תנועת ה-BDS בהובלתו או עצם העבודה שהוא מכחיש את ההיסטוריה היהודית של בית המקדש - זהו הפרק הראשון בתולדות ההתעררות הלאומית הפלסטינית – הכחשת השורשים היהודיים של ארץ ישראל, שלילת הלגיטימציה למפעל הציוני והשחרת פניה של היהדות והציונות בעולם. התנועה הלאומית הפלסטינית לא קמה כדי להתקיים לצדה של מדינת ישראל, היא קמה בדיוק כפי שמתואר באמנה הפלסטינית – על מנת להחליף את מדינת ישראל.

שלמה בן-עמי שהשתתף בדיוני ועידת קמפ דיוויד עם ברק ב-2000 אמר בראיון עם עיתונאי הארץ ארי שביט -

בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.

1אל-חיאת, (לונדון), 1.10.2002. המקור אצל ממרי :







מומחי המזרח התיכון, חלק ראשון; האיוולת של מחזרי שושלת אסד

מה שמגרה אותך להביט בהם, בכל הפילוסופים, למחצה באי-אמון, למחצה בלגלוג, הינו נובע מכך, ששוב ושוב הם מתגלגלים לפניך בתומם – כה רבות וכה קלות הם כושלים ונתעים [..] כל אימת שמישהו יגע, ולו רק נגיעה רחוקה, בבעיית האמיתיות, כולם מעמידים פנים כאילו וגילו את השקפותיהם האמיתיות והגיעו אליהן מתוך פיתוח עצמי של דיאלקטיקה קרה, צרופה, אלוהית באדישותה; בעוד אשר באמת, רק איזה משפט קדום הוא, איזה רעיון-פתע, איזו הברקה“, איווי-לב אשר נופה ואשר הופשט, שבדיעבד הם מתייצבים להוכיח אותם בראיות הנמצאות להם. כל כולם אינם אלא עורכי-דין, אם כי אין הם רוצים להודות בכך, ועל פי רוב גם פרקליטים שנונים לדעותיהם הקדומות, אשר בפיהם הם מכונות אמיתיות” [..] אותה התחסדות נוקשה ומהוגנת כאחת של קאנט הזקן,

ניטשה, איני מאמין ב"יצר הדעת" שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי"
ניטשה, איני מאמין ב”יצר הדעת” שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי”

שבה הוא מושך אותנו לשביליו הנפתלים, [..] המוליכים שולל עד לצו הקאטגורי” [..] הנה גם אותו הוקוס פוקוס שבצורה המתמטית, בה אפף שפינוזה את הפילוסופיה שלו [..] בה הסווה ושריין אותה כבפלדה [ כדי להרתיע כל תוקפן ] אשר יעז לשים עינו באותה בתולה בצורה, בפלס-אתינה זו [..] לאט לאט נתחוור לי מה היתה עד כה כל פילוסופיה גדולה; התוודותו של מחוללה, [..] שהמגמות המוסריות, שבכל פילוסופיה, היוו את גרעין החיים האמיתי, שממנו מדי פעם עלה וצמח הצמח כולו. ואכן, כל הרוצה להבין כיצד באו לעולם הטיעונים המטאפיסיים המרוחקים ביותר של איזה פילוסוף, ייטיב לעשות אם יקדים וישראל: לאן מועדות פני המוסר שלהם (כלומר: שלו)? מכאן, שאיני מאמין ביצר הדעתשהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר, הנוהג כאן כבכל תחום אחר, בהשתמשו בדעת בבחינת כלי1

הספקנות השורשית של ניטשה הביאה אותו להרהר על טיבה של כל פילוסופיה גדולה, והוא מוצא אותו לא אחרת מאשר התוודות של מחוללה“, דהיינו, אפילו תיאוריות קוהרנטיות ומאלפות, מדעיות מדוקדקות ואמפיריות הן אינן אלא מסמך הוידוי של העמדה הנפשית של המשורר, ההוגה. ויותר מכך, ככל שמנסה ההוגה להרצות את תורתו באופן אמפירי יותר כך הוא מסגיר שתורתו שרירותית יותר כעמדה אתית נפשית וראשונית, כנער האוחז מורעל בדוקטרינה אוטופית. טיול קצר ברחבי הארכיון הדיגיטלי יכול לספק לנו שורה של דוגמאות המוכיחות עד כמה אבסורדית נראית היום דעתם של מומחים, בעוד שבשעתה נתפשה ככמעט קונצנזוס.

אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000
אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000

דר אלי פודה, מזרחן בעל שם ומרצה באוניברסיטה העברית בחוגלמזרח תיכון, מחזיק טור דעה בהארץומפרסם מאמר תחת הכותרת מי רוצה שלום עם סוריה2 בדצמבר 2009 ובו מטיל את האחריות להעדר שלום עם סוריה בממשלות ברק, שרון ונתניהו, הוא מנתח ברוב מומחיות את המשטר הסוריה ומעריך כי שביחס לזירה הפלסיטנית, “הזירה הסורית בשלה יותר לפתרון הסכסוך, הזירה הפנימית בסוריה אינה שסועה כמו הפלסטינית, יש לכאורה עם מי לדבראז כך שהסיבה היחידה לדידו שלא נעשה הסכם קשור לאי יכולתם של ראשי הממשלה בישראל לקבל החלטה בשאלת הנסיגה מהגולן“, איך לא, טוען המזרחן המומחה, מה שחסר להם זה קורטוב של מנהיגות, אומץ לב להוביל את הספינה לחוף המבטחים של הסכם שלום עם סוריה, והסיבה שהם לא רוצים לסגת מסוריה, היא ודאי שלא ביטחונית או שמא חשש מטעות היסטורית שבה ישראל תאבד נכסים טריטוריאלים במדינה כל כך פיצפונת, או שמא בריאותו הרופפת של חאפז אל אסד עשויה לעלות סימני שאלה לגבי יציבותה של סוריה שמיעוט עלאווי שולט בה. אלא שהבעיה האמיתית היא שהם חוששים מההשלכות האלקטורליות של מהלך כזה בשל המעמד המיוחד של הגולן בדעת הקהל הישראלית“. ככל הנראה שכח דר פודה את ההצעה הנדיבה של אהוד ברק לאסד בשנת 2000 לקבל את כל רמת הגולן למעט רצועת חוף מזרחית של 10 מטרים, עם תיקונים ופיצויים שיעניקו לאסד סהכ 105% מכלל השטח שנכבש במהלך ששת הימים3, ברק היה מוכן לתת לסורים גישה מלאה לרחצה ושיט בכנרת, אבל אסד בכלל לא היה מוכן לשמוע, והשיחה בינו לבין קלינטון בנושא בועידת גנבה, הגיעה לידי מבוי סתום לאחר כעשר דקות. כנראה לכך התכוון דר פודה שהוא כותב שראוי להסיר את המסווה מעל סיסמאותיהם של פוליטיקאים ישראלים, המדברים גבוהה גבוהה על חשיבות השלום עם סוריה אך אינם מוכנים להידרש למחיר ששלום כזה יגבה“.

המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011
המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011

רוח האביב הערבי פורצת במלוא עוזה, בדצמבר 2010 פורץ גל מהומות בתוניסיה שמביא לידי שורה של מחאות בעולם הערבי, חאפז אל אסד כבר איננו בין החיים והשלטון עובר לבנו באשר. המציאות ההיסטורית לא מפריעה לרגע לדר פודה לפרסם עוד מאמר תחת הכותרת לרקוד עם סוריה4 בינואר 2011 ובו הוא מנתח לעומק את תפיסת עולמושל באשר אסד לאמורו מזהה בה נכונות למומ וחתימה על הסכם שיביא לנסיגה מלאה עד לגדות הכינרת,   אם רק היו נותנים למר פודה בעצמו לנהל את המו”מ אפשר שהיה מגלה אומץ לב וחותם כבר על המסמכים המיוחלים ומביא שלום וששון לארצנו . פודה מציין גם כמה קשיים או אתגרים קטנים למהלך – איראן הגבירה את השפעתה בסוריה, אך אין לדאוג מקומה הטבעי של סוריה במערכת האזורית הוא עם מצרים וסעודיה, ואין מניעה שהיא תחזור למקום זה בהינתן התמריצים הטבעיים“, אתם מבינים? יש בעיה קלה של השפעה שיעית על אסד מאימפריה פרסית סמוכה לו המחזיקה צבא סדיר בתוך ארצו, אך אין לדאוג, עם קצת חינוך אמריקאי ישראלי אסד יחזור לחיקם של הטובים והמתונים. חכמת הבדיעבר מעניקה את נקודות הזכות לזהירים והפסימיים – רק חודש לאחר מכן (ינואר 2011) פורצת מהפכה במצרים שמעלה את שלטון האחים המוסלמים, וארבעה חודשים לאחר מכן המשטר הסורי מתחיל לירות ברחובות בדרעא נשק חי במפגינים ואט אט פורצת שם מהומת אלוהים ואש שמתלקחת לכל עבר.

נסיים עם פסקה מאירת עניים אחרונה מאת המזרחן המומחה שלאחריה יפה השתיקה ויואיל הקורא רק לדמיין לרגע אחד איפה הייתה ישראל היום אם הייתה פועלת לפי עצה זו:

בהתבסס על העבר, סביר להניח שסימני הקידוח הנוכחיים במסלול הסורי יתגלו כעקרים, שהרי הרכבה הנוכחי של הממשלה אינו מרמז על פוטנציאל לניצול ההזדמנות. אולם החלטה אמיצה אחת תוכל לשנות את מאזן הכוחות במערכת האזורית לטובת ישראל, ולהכות את כוחות האיסלאם הרדיקלי בראשות איראן מכה ניצחת. היכן המנהיג הישראלי שיהיה מוכן להרים את הכפפה?

1מעבר לטוב ולרע, פרידריך ניטשה, הוצאת שוקן, עמ‘ 17-18


3חרקירי, רביב דרוקר, עמ‘ 101, 107