Tag Archives: יאיר לפיד

המשחק המאוס ומחיר הבחירות

בישראל תושביה המותשים כבר לא יודעים לתוך איזו מציאות יתעוררו למחרת, באישון הליל שעוד היינו שקועים בחלומות על חומוס בדמשק הפוליטיקאים כבר החלו לנסח את קמפיין הבחירות שלהם.

אחרי פחות מ-20 חודשים נתניהו החליט לפוצץ את הקואליציה, מעשה שההשלכות שלו הן כבדות עד כדי כך שהסיבה לכך צריכה להיות בחינת יהרג ובל יעבור“, משהו מטריד את נתניהו באופן שלא מאפשר לו לעבור על סדר היום. מנקודת המבט של נתניהו – לפיד הוא חתרן בלתי נלאה, בשנה הראשונה נדמה שלפיד התכנס במשרדו והכין את שיעורי הבית בכלכלה, אך בחצי השנה האחרונה, הוא נהנה ממעמד של סופר סטאר בתקשורת (כבר נכתב הרבה על הקשר בין לפיד לבין נוני מוזס הבעלים של ידיעות אחרונות, בראשית מרץ 2013 נוני מוזס עורך מסיבה פרידה פרטית ללפיד בבית מלון, קישור לסרטון https://www.youtube.com/watch?v=A4_3K4jbTO8) ומעביר ביקורת גלויה על הממשלה שהוא עצמו מכהן כשר בה.

לא רק שלפיד קיבל אחריות לתיק מורכב ורגיש מאין כמוהו מבלי שהוא השלים תעודת בגרות, עובדה שלעצמה הינה תעודת עניות למדינת ישראל, ולא רק שלא הצליח להביא לשום תוצאה ממשית בהורדת יוקר המחיה עד כה ולא רק שתהליכים כלכליים הם תהליכים שבלאו הכי לוקחים שנים רבות עד שרואים מהם תוצאות אמת, עושה רושם שאולפני הטלויזיה, המיקרופונים והפוסטים בפייסבוק חביבים על לפיד יותר מהעיסוק העבש במספרים. כך למעשה לפיד מנצל את הכוח הפוליטי שלו בשביל להריץ קמפיין מתוך הממשלה ונגדה, עשרות רבות של ראיונות לתקשורת בהם הוא פעם אחת קורץ לוושינגטון ובפעם השניה הוא תומך בהסתייגותה מהבניה בירושלים באופן גלוי ובעצם בכל הזדמנות שיש לו לפיד לא מחמיץ את ההזדמנות לזנב בהתנהלות הממשלה למעשה על חשבון המשרד שלו ועל חשבון הציבור. ניחא היה לפיד יוצא בביקורת על הממשלה בעניינים שהם בנפשו, כמו חוק מעמ אפס למשל, אבל לא לתת גיבוי לממשלה על כך שהיא בונה בירושלים רבתי? בהר חומה ובגילה? לשר בממשלה יש אחריות שהוא נוטל על עצמו שהיא חוזה חשוב מאין כמוהו שעליו הוא חתום עם הציבור, זו אינה אלא האמנה החברתיתבין האזרח למשרתו בציבור ואבן הראשה שעליה אמנה זו כוללה עומדת היא היציבות השלטונית. מדינת ישראל יותר מכל זקוקה נואשות ליציבות. היציבות השלטונית היא אינטרס מובהק של הציבור, משמאל ומימין אפילו אם נבחרי יושבים כרגע באופוזיציה. ההשתלחויות ההדדיות בתקשורת בין אישיים מתוך הממשלה לא רק שהם מסבים נזק עצום למערכת הפוליטית בישראל אלא גם שהם כחומר ביד היוצר לכל שונאי ישראל ומקטרגיה ולא חסרים כאלה מבית ומחוץ.

המחלוקת האידיאולוגיתעל חוק הלאום הוא דוגמא מצוינת לכך. העניין הוא שאין ולא הייתה באמת מחלוקת אידיאולוגית, לא בין לבני לנתניהו ולא בין לפיד לנתניהו. במקרה הזה המלך נגלה במלוא מערומיו שזה היה פשוט מביך. מדינה שלמה סערה ונסערה סביב סוגיה שלגביה אין ואף פעם לא הייתה מחלוקת אמיתית. ברור לכולם שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי שהרי הדבר קיים בספר החוקים מאז היווסדה דה-פקטו וברור לכולם שאין משמעותו של הדבר גריעה מאומה מזכויותיו הפרטיות של אזרחי המיעוט. כל המחאה והסיסמאות על אזרחים סוג ב‘” הם לא יותר מאשר הצבעת אי אמון נוספת בממשלה ומחאה לשם מחאה. מטרתו של החוק לא הייתה אלא לעגן את התורה שבעל פההציונית לחוק יסוד כדי שאף אחד לא יחטוף לנו את המדינה. ההבדלים בין הסיעות השונות (הציוניות) מסתכמים אולי בפלפולים שונים סביב תתי סעיפים, אבל בכל זאת לבני יצאה למאבק במגינת הדמוקרטיהובמורד הזרם האופוזיציוני כמקהלה מזמרת נסחף גם לפיד ומולם נעמד נתניהו ומקורביו כמגני דוד אנושיים של העם היהודי. הצגה פופוליסטית שיצרה שוב מחלוקת סטריאוטיפית מדומה בעם בין המחנה הלאומיוהמחנה הדמוקרטיבשעה שמתחוללת כאן מתחת לאף תסיסה טרוריסטית בירושלים והאזרחים כורעים תחת העול הכלכלי.

גם נתניהו אגב אינו שא תמים בסיפור ובידיעות אחרונות כבר הספיקו למלא את השורות הבוקר בידיעות על העיסקה לכאורה שנתניהו כבר הספיק לתפור עם החרדים שאולי יש בה מן האמת ואולי לא, אך ודאי צדקו שטענו שאולי לפיד יכל לבלוע את ארבעת הדרישות הראשונות של נתניהו אך החמישית שבה הוא דרש מלפיד לוותר על חוק מעמ אפס – זו הייתה כבר תביעה רטורית שמוכיחה שנתניהו לא חיפש את האחדות ובטח שלא את טובת הציבור.

כעשרים חודשים לאחר התקווה לפוליטיקה חדשה, אנו מקבלים דייסה שאנו בעצמנו בישלנו, ההתרגשות והאמון שהציבור רוחש לכל דם חדששמגיע נקי לכאורה מחוץ למערכת הפוליטית הוא בחינת כי רוח יזרעו וסופתה יקצרו“, תהליכי עומק דורשים אנשי עומק שיודעים מהי אחדות ואיך להכיל מחלוקות גם בעיתות הקשות ביותר לטובת הציבור.

המחיר שאנו משלמים על תרבות השיסוי והקיטרוג הפופוליסטית ועל חוסר הנכונות לגשר על מחלוקות הפעם הוא כבד מנשוא. בין היתר הציבור משלם בעצירה של תהליך המעבר של בסיסי צהל לדרום ואיתו הקפאה נוספת בפיתוח הנגב, מילארדי שקלים מכיסו של משלם המיסים לכיסוי מערכת הבחירות הקרובה וזאת לאחר ששת המילארדים הנוספים שצריך להעביר למשרד הביטחון, הזנחה פושעת של הציבור הערבי הן מבחינת פתרונות חינוכיים והן מבחינת פתרונות אכיפתיית, ההפקרה של חוק האריזות ומניעת השימוש בשקיות בסופרמרקטים (“הישגשיש לייחס לפרץ שהקדים לפרוש בשביל לחפש את הסירה הבאה שלו), והרשימה עוד ארוכה. כל זאת בעת שדורשת מאיתנו לא אחרת מאשר הקמת ממשלת אחדות.

על הפופוליזם של השיח מאחורי חוק הלאום

ביומיים האחרונים קמה סערה סביב הדיון בכנסת על הצעק חוק הלאום

ראשית כדאי מאוד להקדיש דקה לקריאת לשון הצעת החוק עצמה בקישור הבא:

http://index.justice.gov.il/StateIdentity/ProprsedBasicLaws/Pages/NationalState.aspx

שאלות רבות עולות מתוך הדיון על הצעת החוק, אתמקד בנקודה אחת בלבד שהיא לדעתי מרכזית -

אלו דבריו של חהכ עיסווי פריגממרצ אמש על חוק הלאום -

אפליה ממוסדת קיימת כבר 66 שנה. עד היום הייתה לנו תקווה שמתישהו זה ישתנה, היום ביבי הודיע לנו סופית שאנחנו לא אזרחים שווי זכויות ושלעולם גם לא נהיה” (מעריב,24.11)

למה מתכוון חכ פריגבאומרו שהוא אינו אזרח שווה זכויות?

החוק מבהיר באופן שלא משתמע לשתי פנים בסעיף 3.ב ובהתאם למגילת העצמאות שישראל תהא מחויבת לזכויותיהם האישיות של כלל אזרחיהובסעיף 9. מובהר שכל שלילה או אפליה של זכויות הפרט היא עבירה על החוק המדינה תפעל לאפשר לכל תושב ישראל, ללא הבדל דת או לאום, לפעול לשימור תרבותו, מורשתו, שפתו וזהותו“.

האם החוק יגרע באופן כלשהו מזכויותיו של חכ פריגלהיות חבר כנסת, להביע דעתו, להתאגד, לשמור על מורשתו, ככל אזרח אחר? לא ולא, החוק מאשרר באופן חד משמעי שמדינת ישראל מחויבת לדמוקרטיה וחוזר ומדגיש שלא תשלל ולו זכות אחת מאזרחי המדינה, על כך אין עוררין.

טענתו של חכ פריגאיננה על הפקרה של זכויותיו האישיות, אלא על החקיקה הרשמית במה שהינו מובן מאליו והוא סיבת קיומה של מדינת ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (המילה דמוקרטיה אגב, לא מוזכרת במגילת העצמאות וזאת משום שדמוקרטיה היא שיטה, אמנם השיטה הטובה ביותר עד כה, אך היא איננה התכלית).

הסיבה לכך היא ברורה, מרבית חברי הכנסת הערביים פועלים בגלוי לשלילת הזהות היהודית של מדינת ישראל לכדי מדינת כל אזרחיהבמאבק שנעשה באמתלה של ערכים ליברלים הומניים ודמוקרטיים, בהיכרותם האינטימית עם הציבור הישראלי מחד והציבור הערבי מאידך הם מנהלים דמגוגיה משומנת היטב דו לשונית שפונה מהצד האחד ליהודים בשיח של הומנזים וזכויות אדם ומהצד השני לציבור הערבי בשיח איסלאמיסטי ורגשי להתנגדות לכיבושבשילוב סיסמאות של הסלמה אל אקצה בסכנה”. בשעה שהם דוחפים להקמת מדינה פלסטינית מתוך תפיסה של לאומיות הם שוללים את הלאומיות היהודית, כך שלמעשה הם שואפים לשנות את מדינת ישראל ממדינת הלאום היהודי למדינת כל אזרחיה בשטח מצומצם ככל האפשר ממערב שתהיה מחויבת לשיבת הפליטים (לא עניין רציני, קליטה של שלושה ארבעה מיליון פלסטינים) לשטחה, וממזרח מדינה פלסטינית לאומית. ההערצה העיוורת שרוחשים מרבית חברי הכנסת הערביים לדיקטטורות אסלאמיסטיות ופעולות טרור ברחבי המזרח התיכון (ראו בעניין זה זהותם החדשה של חברי הכנסת הערבית” / דן שיפטן, בכתב העת תכלת) מוכיחה מעל לכל ספק שמקור ההשראה העומד לנגד עיניהם של חברי הכנסת במאבקם איננו חזון “האמנה החברתית” של רוסו, אפילו לא עריצות הפילוסופים לפי המדינה” לאפלטון, אלא דיקטטורה אסלאמיסטית במקרה הרע או דיקטטורה קומוניסטית פאן-ערבית במקרה הטוב (תפיסה שהולכת ונעלמת בעולם הערבי בימינו בעיקר אחרי האביב הערבי).

בהינתן מצב העניינים במזרח התיכון בו חמאס השתלט על עזה כתוצאה מדמוקרטיזציהמערבית של הרצועה והוא חלק ממשלתו של אבו מאזן, עיראק וסוריה קרסו לתהום של גיאהד סוני ושיעי ומדינות אפריקה רבות סובלות מגנוסייד ורדיפה אתנית בשל עליית ארגונים גיאהדיסטים ואסלאמיסטיים וישראל נתונה בטרור יומיומי הן מצד החמאס ברצועה והן מצד ערביי מזרח ירושלים – אנו חייבים להתפכח ולהבין שהעולם הערבי עדיין לא קיבל את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והוא מבקש להכריע אותנו מחוץ ומבית. כל פרשנות אחרת של פעילותם של מרבית חברי הכנסת הערביים הפועלים לשלול את צביונה של מדינת ישראל לא רק שאיננה נעשית בשם זכויות אדם אלא שהיא הולכת שולל כמלכודת שאנו נופלים בה.

Leom-ad12

“הפגנת חירום” – הנה חוטפים לנו את החזון הציוני דמוקרטי והופכים אותו למפלצת גזענית וחשוכה, בואו נצא למאבק למען הדמוקרטיה (במילים אחרות – בואו להפגנה נגד ביבי) . הקמפיין הפופוליסטי של שלום עכשיו בהובלת ‘להקת מגיני הדמוקרטיה’ – לבני, לפיד (שהודה לאחר מכן שאין לו שום בעיה עם החוק אלא עם הנוסח בלבד), זהבה גלאון ואיך לא – פרס .

למדינת ישראל אין חוקה שהיא תעודת ביטוח לקיומה וגורמים רבים בציבור היהודי חוברים למגמה של חברי הכנסת הערביים מתוך אמונה בדו קיום ושלום אך בצער הלב הם מקדמים מדינה אסלאמיסטית בה היהודים ישרתו כדימים במקרה הטוב ותיאור התרחיש הרע הוא בחינת פתולוגיה של רוע והסרטונים של דאעש מוכיחים זאת.

הגיע הזמן שנאמר בקול צלול ללא צל של אפולוגטיקה וללא דברי חנופה – מדינת ישראל הוקמה כבית לאומי לעם היהודי, אם היינו רוצים להקים עוד מדינה דמוקרטית כאחת ממדינות אירופה, לא היינו מפליגים לפלשתינה דווקא, היה מרווח יותר באוגנדה ושקט יותר בברוקלין.

בתוך הקונסטלציה המסוכנת במזרח התיכון – מדינה דמוקרטית ללא ציביון לאומי ברור סופה להפוך למדינת חליפות אסלאמיסטית ולכן רק עיגונה של המדינה כיהודית ישמור על זהותה הדמוקרטי ואתו גם על זכויותיהם של המועטים לא כלאום אלא כפרטים בתוכה, רק בתנאי ובמידה והם מכירים בה, משלמים את חובותיהם ולא חותרים תחת יסודותיה. מדינה שבה גם חבר הכנסת פריגדעתו נשמעת ותשמע בניגוד לכל אחת ממדינות ערב השכנות שבה מיעוטים אתניים נרדפים, נשחטים ומגורשים.