Tag Archives: סתיו שפיר

על הטרור הסמוי מן העין

נפתח בדברים מאת יובל בן עמי כתב באתר האולטרה-שמאל-רדיקלי, `שיחה מקומית` –

אתמול למדתי משפט יפה של אדוארד סעיד המימד המכונן במאבק הפלסטיני לתולדותיו הוא הרצון להיראות“. הפלסטינים הם עם שקיומו מוכחש על ידי העם השולט בו, ושגורלו המאוד לא פשוט מוגדר לא רלוונטי“. נעיצת קולפן בבטן של ישראלי לא הולכת לסיים את הכיבוש, אבל היא מבטיחה רגע של פריצה מתוך קללת דני דין המחרידה הזאת.1

הציטוט שמביא יובל מאת אדוארד סעיד מספק לנו הצצה מעניינת אל הנביעה הפנימית של הטרור האסלאמי, כתופעה תרבותית חובקת עולם. אחת העדויות המרתקות לכך אפשר למצוא בדברים שאמר לאחרונה חכ גמאל זחאלקה על חכ סתיו שפיר -

את גזענית. קיצונית. אפילו שלום לא אמרת לי מעולם. כאילו אני אוויר. את גזענית. היא תטיף לנו מוסר. מפלגת העבודה היא האבא והאימא של הגזענות. לקחתם לנו את הארץ ואת האדמה. תתביישו לכם. הרבה יותר גרועים מהימין. הם לפחות אומרים לנו שלום. תחזירו לנו את העבודה שלקחתם לנו2

פרט לכך שהמסמך מהווה תעודת עניות לשמאל, שפיר אמורה לכאורה ליצג את השמאל שצועק את עוולות הכיבוש ומגן על זכויות האדם של הערבים, אך למרבה הפלא, זחאלקה טוען כאן שהם הרבה יותר גרועים מהימין, למה הוא מתכוון? זחאלקה לכאורה מדבר על סיטואציה מזערית מאוד של פגישה מקרית במסדרונות הכנסת, אבל יש לדברים שלו משמעות עמוקה הרבה יותר, הוא מאשים את שפיר שאפילו שלום לא אמרת לי מעולם” לעומת הימין שלפחות אומרים לנו שלום“. אולם השמאל איננו זה שנושא את דגל השלום?

אך ברור שאמירת השלום של זחאלקה איננה מכוונת רק להיושבמסדרונות הכנסת והוא מדבר על השמאל בפירוש, זחאלקה מדבר על סוג מסוים של יחס, או בעצם, להעדר יחס, או יחס של שקיפות.

דברים אלו עולים באותו הקנה עם דבריו של אדוארד סעיד המימד המכונן לתולדותיו במאבק הפלסטיני הוא הרצון להיראות“. שקיפות הוא דבר שמעצם טבעו לא רואים אותו, ולכן למרות שהוא קשור בקשר גורדי לעניינים רבים על סדר היום הציבורי, הוא נמצא ברובד נסתר. מהצד האחד הוא השורש לתופעה, אך מהצד השני הוא שקוף לחלוטי. נבחן דוגמא נוספת -

בחודש האחרון הציבור הישראלי היה שטוף בסערה פוליטית לגבי התבטאות של הרמטכל גדי אייזנקוט אודות פסק ההלכה השנוי במחלוקתשלו - אם נערה פלסטינית בת 13 עומדת עם מספריים (והמדייקים יוסיפו – ויש ביניהם חוצץ), אין לרוקן מחסנית על אותה הנערה. הסערה מיד ניצתה בפידים הוירטואלים ועל גלי האתר דרך מהדורות החדשות המרכזיות ועד גיליונות העיתונים למחרת. השמאל מיהר לגבות, הימין נחלק בין קולות גינוי וגיבוי, הפרשנים ברצינות גמורה הקפידו להטעים את עניין החוצץ כדי לישב את דבריו של אייזנקוט עם האתיקה היהודית, המגנים שאלו על סמך איזה מקרה במציאות בדיוק נסמך אייזנקוט והעלו את החשש שהרושם שמצטייר באירופה הוא שכך אכן נוהגים חיילי צהל, עד שהסערה שכחה. אך השורש, נעלם מן העין, אף אחד לא עסק ברישא של פסק ההלכה‘ – איך ייתכן שנערה בת 13 יוצאת למסע רצח? הרי זו הסיבה של המסובב, ובניגוד לסיטואציה הדמיונית של ריקון המחסנית על ידי חייל צהל עובדה זו דווקא לא רק שאינה נדירה ואינה מפוברקת אלא היא לחם חוקה של מציאות הטרור היומיומית בחצי השנה האחרונה. נערה בת ה-13 שיוצאת למסע רצח לפי תפיסה ציבורת זו איננה שום חלק של המשוואה, היא שקופה לגמרי, עובדה מוגמרת, תופעת טבע, גורם דטרמניסטי מוחלט.

בניסיון אחר לרצח שהתרחש לא מזמן ברמלה על ידי צעירה ערבית עיני הציבור היו נשואות דווקא אל אחד מעוברי האורח שהתעלל“, כך לפי דיווח כתבי השטח - במחבלת הצעירה בכך שירק על פניה משל הייתה עוברת אורח תמימה, או שמא נאמר, רוח שקופה, כאילו שלא מדובר במחבלת שהייתה אחוזה להט רצחני וכמעט ונטלה את חייו של המאבטח דקות מספר לפני כן.

אחד הפיגועים שנחרטו עמוק יותר בתודעה הציבור זכור דווקא בשל העובדה שהאזרחים בסביבה ניסו לרדוף אחר המחבל ולנטרל אותו או למעשה זכור רק בשל העובדה שאחד האזרחים קפץ מעל הקשישה3 ששכבה פגועה לצד המדרכה. באותם הימים הרדיו והרשת געשו ותססו בדיוני מוסר ופלפולים מדוקדקים האם נכון היה לקפוץ מעל הקשישה באותן 14 השניות הראשונות או מהו מספר האנשים המדויק שנדרשו לסייע לקשישה באותם הרגעים שמא אלו שביקשו לנטרל את המחבל נחפזו בפזיזות יתרה אלי קרב. אלו רק דוגמאות ספורות, אך התמונה המתקבלת היא אותה התמונה בכל מקום – אנו נשחטים ונרדפים על ידי אנשים המבקשים את מותנו יום יום שעה שעה ולאורך תקופה ממושכת, אנו עדים לגילויי שנאה ורצחנות שהם עצמם חולפים לנגד עינינו כאילו לא היו, כאילו ועברה רוח פרצים ואנו עומדים רק מול ההשלכות והתוצאות או למעשה אנו מנהלים עם עצמנו דיונים מול המראה בלי שום קשר לדמותו האמיתית של הצד השני‘, שאת דמותו אנו יוצרים לעצמנו בדמותנו ובצלמנו.

דוגמא נוספת להמחשת האבסורד היא ניסיון הלינץהשבוע בו שני חיילים שטעו בדרך והגיעו למחנה הפליטים קלנדיה, ההמון הערבי ביקש לעשות בהם שפטים ולקרוע אותם לגזרים, הם יצאו מהרכב ונמלטו על נפשם, אחד החיילים הסתתר באחת החצרות כל הלילה, עד שכוחות ביטחון רבים הצליחו לחלץ אותם במהומת אלוהים שכללה גם ירי חי מצד התושבים. אבל הסיקור בידיעות אחרונות למחרת היום דווקא חיפש את תגובתו של בעלי האפליקציה וייז“, והחל פלפול ציבורי איך ייתכן שהגדרות האפליקציה מאפשרות נסיעה בשטחים לא בטוחים, קוראי הכתבה היו עשויים לחשוב שבקלנדיה יש תהום, חור שחור, שם שוכנות סקילה וכריבדיס המיתיות במיצר מסינה. להפתעתנו הגמורה בקלנדיה יש אנשים, קלנדיה זה לא במאדים, זה חמש דקות מירושלים ומדובר בשטח C בשליטה ישראלית מלאה. מעשי הסדום שניסו הפלסטינים לעולל הוא הוא העוול האמיתי שעליו צריך לכוון את הזרקור, להזדעזע ממנו. כיוון טוב לעיתונות רצינית יכול להיות אולי להיזכר כיצד אירוע דומה לזה הסתיים בתלישת איבריהם של יוסי אברהמי וואדים נורזיץ ב-12 באוקטובר 2000 בלינץברמאללה והנפתם בגאון לעיני ההמון על ידי ההמון ולשאול את השאלה הפשוטה עד כמה השנאה הרצחנית הזו שוטפת את ההמון. עלינו לדרוש את אחריות הרשות, ולא להסתפק בכך וליטול את האחריות לידינו ולרדוף את הרוצחים ולהשית עליהם עונשים כבדים, ובעיקר, להישיר מבט לעיניהם של אלו המבקשים את מותנו, להבין שהם בני אדם הנושאים באחריות לא פחות מאיתנו, ולשאול עצמנו מה טיבם של האנשים הללו, כפי שהם בעצמם, ולא כפי שאנו מדמים אותם לעצמנו.

1http://mekomit.co.il/stream/%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%98-%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%93%D7%99%D7%9F/

2http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/723/541.html

3http://www.inn.co.il/News/News.aspx/309434

על חולצי בקבוקי שדים מקצועיים משמאל ופרשת אברה מנגיסטו

דמיינו בנפשם מצב דמיוני שבו פלוני הולך לטייל בגן החיות, פתאום נטרפת עליו דעתו והוא פורץ לכלוב האריות והולך לישון במאורתם כתינוק בן יומו. מנהל הגן נזעק לאירוע כעת עומדת בפניו דילמה לא פשוטה – אם לא יעשה כלום, כשפלוני יתעורר ייתכן שהאריות יסעדו את המסכן כבראנצשל צהריים. ואם יחליט להכניס צוות מיוחד לחלץ את פלוני אחד משני התרחישים עשוי לקרות – או שהאריות יתנפלו על הצוות ברוגזה שהם גונבים להם את ארוחת הצהריים ואז הצוות יקפח את חייו, או שהאריות ימלטו מהכלוב ואז חייהם של עוברי אורח רבים ימצאו בסכנה. כמובן שמנהל הגן יודע היטב שכל האורחים בגן הם באחריותו המלאה, נניח לרגע שפלוני מעורער בנפשו, האם עובדה זו מכשירה סיכון ואובדן כמעט ודאי של חיי אדם אחרים? האם בכל מחיר יש לקפח חיי אחרים כדי לחלצו?

זוהי ודאי איננה דילמה פשוטה, אני נוטה לחשוב שראוי שמנהל הגן יחשב את הסיכונים ויזום מהלך שיש בו סיכון מינימלי אפשרי לחיי אדם, לוגית האפשרות היחידה היא פשוט לא לעשות כלום מכיוון שאז רק חיי אדם אחד בסיכון אל מול רבים אחרים בסיכון גבוה יותר. אבל אתיקה היא לא לוגיקה ויש משמעות לכך שמנהל הגן אחראי על חיי האורחים שבתחומו ויש משמעות לכך שפלוני עשה זאת כי לקה בנפשו.

אך החיים כך מסתבר מזמנים לנו סיטואציות סבוכות הרבה יותר, כך קרה היום עם חשיפת המקרה של אברה מגניסטו. אזרח ישראל שיצא כך התבשרנו, לפני עשרה חודשים מתחומי מישראל ונכנס על דעת עצמו לתוך תוככי עזה, תכנן, חשב, נסע, הגיע לגדר, חיפש נקודת פריצה וטיפס על הקונצרטינה וההמשך יכול רק להיות גרוע יותר בתוך גוב האריות העזתי. המקרה הזה הוא סבוך עוד יותר, משום שהמחיר שדורש החמאס לשחרורו של אברה תלוי באופן ישיר בערך המניהשל אברה – ככל שהוא יהיה פופולרי יותר והקמפיין סביבו יעורר יותר את הרגש הישראלי – כך יעלה המחיר ויאמיר עד לדרישות של אלף מחבלים לכל הפחות, זהו תג המחיר שנקבע בסבב הקודם עם גלעד שליט, אין שום סיבה שחמאס לא יתחילו את המומ מאותה הנקודה ויגררו את המכרזעד למספר כפול.

Mengistu2
מפגין לובש חולצה עם שמו של אברה מגניסטו במסגרת אירועי המחאה של הקהילה האתיופית בת”א

 ומה היא מתנה יקרה יותר לחמאס מאשר אזרח שבוי ששייך לקהילה שיש לה משקעי קיפוח, בצדק ושלא בצדק כמו הקהילה האתיופית? יש כאן גפרור רגיש מאין כמוהו שברגע שהשמאל הפוליטי יגלה אותו הוא יקפוץ עליה כבקבוק שכלוא בו שדון שרק מחכה לפרוץ החוצה בסערת זעם ורגשות קיפוח וסולידריות חברתיתולסחוף עמו את ההמון הנוח להתלהטות רגשית, בדיוק כפי שקרה במחאה החברתיתשל 2011 השדון יבעיר בערה חזקה כל כך שהגאונים באמת ינצלו את שעת הכושר ויפרשו שטיח אדום מהדף הבערה ישירות אל בית הנבחרים. החמאס מבחינתו מתבונן מהצד וצוחק, השבוי אצלו, אך האצבע המאשימה היא לרהמ ישראל. שוב כמו ספין גאוני מבית היוצר של אבו-מאזן וה-BDS, חמאס פושע וישראל אשמה, ומה משובח יותר אם לא אשמה עצמית אותנטית“, כזו שמגיעה מהרחוב.

ליאור לוטן, הממונה מטעם לענייני נעדרים הוקלט בשיחה עם משפחת מנגיסטו, בטונציה בעייתית משהו, מיליטנית, פטרונית וגסה, אין כל ספק שהביקורת מוצדקת והגישה שלו בעייתית, לתפקיד כזה ראוי למנות אדם רגיש קצת יותר ממנו וראוי שיתנצל בפני המשפחה. אבל חשוב בכל זאת להקשיב לתוכן הדברים. הוא מדבר עם הורי המשפחה ומסביר להם את יחסי הכוחות הבעייתים עם חמאס, מתוך ניסיון העבר, אומר להם באופן ברור, לא לטובת הבוסכפי שכולם מלגלגים, אלא לטובת הסיכוי היחידי לחלץ את אברה שלם וחי מבלי לשחרר המוני מחבלים - “מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל ישאיר אותו עוד שנה בעזה” וזה לא נעים לשמוע, אך זו אמת לאמיתה. ברגע שתפרוץ הסערה בציבור הישראלי ברור שהשמאל יבעיר אותו, חמאס ישב בצד ויתמוגג מהנאה יתבצר בעמדתו פי שבעה ויעלה את המחיר בכל שבועיים כמו בטור הנדסי. לוטן מספר למשפחה שהממשלה עושה מאמצים לשחררו והוא משתף אותם במה שאפשר - ניסינו להתנות את הטיפול הרפואי של בכירים בחמאס במידע על אברה, ללא הועיל. לוטן מנסה להורות להם את הדרך הנכונה לפעולה, שהיא הפניית האצבע המאשימה כלפי חמאס ולא כלפי ישראל. זה אומר שיש להם מרחב פעולה, שיפגשו עם דיפלומטים שיתראיינו לכלי תקשורת, אבל שיפעילו את המומנטום נגד חמאס ולא ישראל כהמשך ישיר של ה-BDS להנאתו של חמאס.

 

 

ציוץ של חמאס - הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז' בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי
ציוץ של חמאס – הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז’ בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי

כולם שואלים בתמיהה איך קרה ששרים בממשלה או בקבינט הביטחוני לא ידעו מהדבר זה עשרה חודשים? הרי זה מחדל! בנושאים מהסוג הזה דבר אחד ברור – ככל שיש לממשלה יותר מרווח זמן לפעול בחשאיות מוחלטת – כך הסיכוי להצלחת המהלך הוא גדול יותר. ככל שיותר גורמים מעורבים – כך הסיכוי לדליפה, לברברת לא רצויה, לקריצה מרומזת בתקשורת או פיצוץ בשל מתחים פוליטיים הולך וגובר. בסופו של דבר מה שעומד על הפרק הוא שאלת האמון – האם קיים אמון או לא כלפי רהמ וטבעת מצומצמת סביבו האם הנושא בטיפול, יש כאן הימור, אך האופציה השניה של הצפת הנושא על סדר היום הציבורי איננה מקדמת את המטרה עצמה בסופו של דבר – אלא רק מרחיקה ממנה. אומר היום (9.7.15) חכ דווקא מהשמאל איל בן ראובן המכהן כחבר בועדת החוץ והביטחון :

אני לא חושב שיש פה איזו שהיא העלמות, מהיכרותי די עמוקות את הנושא הזה, יש חשיבות לטפל בנושאים כאלה בחשאיות,בשקט. רעש מעלה מחירים החשיבות לטפל בנושא בשקט ככל שניתן הוא בסהכ שיקול נכון, .. מבחינת המשפחות .. ברור שזה סבל נורא, משפחת רון ארד קיבלה הנחיה להיות בשקט בשנה שנתיים הראשונות“. כך נראה שמאל פוליטי שמגלה אחריות לאומית, מסתבר שיש חיה כזו.

היום, לאחר עשרה חודשים ולאחר שהתברר שאין כלל מומ ומוצו הערוצים החשאיים – הוסר צו איסור הפרסום מעל הפרשה. ללא ספק יש שאלות שצריך לשאול ואת היחס הלא ראוי והגס של ליאור לוטן למשפחת מנגיסטו צריך לבקר. עם זאת אנחנו חייבים להתבונן לרגע בסירה מעל ולראות את הכיוון שהשמאל רוצה לחטוף אותה מהר ככל האפשר – סתיו שפיר, הגברת שעשתה קריירה ממינוף רגשות ההמון והוכיחה ששיקולי אחריות לאומית הם ממנה והלאה כבר לא מעט פעמים (הידוע לשמצה ביותר הוא נאום הקיטרוג שלה בJSTREET שחצה עוד כמה קוים אדומים חדשים בסוגיות של דיפלומטיה) פרסמה פוסט שבו היא מיטיבה ללבות את הלעומתיות כאינסטינקט ראשון במקום להוביל את העדה האתיופית למקום של חיברות ואינטגרציה, היא מיטיבה בדיוק לעשות את מה שלוטן הזהיר מפניו – לא להעמיס על אברה את הסיפור של העדה האתיופית ומדינת ישראל.

כה אמרה שפיר - רק לפני חודש יצאו המוני צעירים יוצאי אתיופיה לרחובות … הערב קיבלנו כולנו הדגמה ליחס המזלזל והמתנשא שהם סופגים מגיל אפס, שפיר ממשיכה ללבות את האש עד לחוסר אמון מוחלט בממשלה- “לא נשאר אפילו נושא אחד קדוש, חלקת אלוהים קטנה שמצליחה להישאר מוגנת מפני פוליטיקה קטנה, שיקולים תקשורתיים ואינטרסיים אישיים … משקרים ומסיתים נגד אזרחי ישראל והערבים..” ממשיכה את הקו שלה מי אם לא שלי יחימוביץ בהפגנה האחרונה נגד הגזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי.. צילמה את אחד המפגינים לובש חולצה עם שמו של אברה מנגיסטו.

קמפיין שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית
קמפיין אנטי-ביבי טיפוסי ודמוני שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית

מבחינת השמאל ורובה של התקשורת שכבר ראינו איך היא שטופה בשנאה יוקדת כלפי רהמ באופן פתולוגי שכבר נחשף מעל לכל ספק עם פרשת הבקבוקים, פרשת מני נפתלי ופרשת הליפסטיק והסקיניזשל שרה במגזין אתוהרשימה עוד ארוכה, אין דילמה, אין מורכבות, אין רגישות, יש מטרה אחת והיא להפיל את נתניהו, ובדרך למטרה הזו אפשר להשתמש בזעם של הקהילה האתיופית, בזעם העממי נגד הטייקונים ובכל בקבוק זרוק שבו שוכן גני שיקרה בדרכם.

אפשר ואפילו חובה לצעוק, לבקר, למחות, לשאול, לכתוב, אבל לזכור שהאצבע צריכה להיות מופנית קודם כל אל השובים האמתיים של אברה והם יושבים בעזה (או מתחתיה בעצם) ולא בירושלים, השם של אברה צריך להיות מוזכר בכל פעם שדנים על המוסר הקלוקלשל צהל באום ובאירופה, מעל לכל במה ציבורית ובינלאומית וגם כמובן מול הממשלה - אבל מעל הכל אם לא ישרור אמון בסיסי בין הממשלה לעם אש השדונים תתלכד לאש אחת עם חמאס, דאעש ושאר מרעין בישין.