Category Archives: פוליטיקה ישראלית

2017_3_19_f82bd50e-0bd1-4505-86b9-48a70e17427f_510_510_Fit_

התנועה זה אתה: איך זה להיות בנוער העובד והלומד ובדרור ישראל, מבט מבפנים.

אז החלטת ללכת עם הילדים בכיתה לפעולת שוקולד בקן, יצאת אתה עם כמה חברים מיוחדים מהכיתה. ילדים חכמים, קצת לא מקובלים, אינטליגנטיים, כשרוניים, אתה יודע שאתה והחברים שלך, אף פעם לא באמת הסתדרתם עם המסגרתשל בית הספר וכל המורים המבוגרים מסביב, תמיד הרגשתם שמשהו חסר, דפוק, ששוטפים לכם את השכל בבית הספר, שרק רוצים שתשננו חומר בתנך ותקיאו במבחן, שתהפכו להיות הייטקיסטים משעממים ותביאו תשיעיות הביתה להורים. ואז אחרי אותו ערב של הפעולה בקן, הרגשת שיש משהו נוסף, רק שלך ושלך החברים שלך והוא נותן לכם תחושה טובה של גאווה, של ביחד, נותן לכם קבוצה סודית כזו באווירה קצת מחתרתית בקן החצי מוזנח שיש שם מלא ילדים עם פירסינג ומנגנים שם כל הזמן בגיטרה ואפילו כמה מהגדולים כבר מעשנים. וגם ככה אתה מבואס מהאווירה בכיתה, כולם תקועים עם הראש בתוך המסך ובקושי נפגשים אחר הצהריים, אתה מרגיש שהקן מציע משהו אחר.

יום אחד מזמינים אותך לבוא לדבר הגדול, אומרים לך שיהיה מחנה בקיץ של שבועיים שבו תלמדו להיות מדריכים ומנהיגים, אתה מתרגש ובלי שאתה שם לב אתה כבר בכיתה י’ מנהל לעצמך לוח זמנים של גדולים – יש לך חניכים, יש לך פעולות וערבי ותרבות וצריך גם ללמוד למבחנים ויש מועצת תנועה ארצית. תוך שנה הפכת להיות מילד קצת מופנם ודחוי לכוכב חברתי, מנהיג אמיתי, אתה מדבר עם החברים שלך בקן על כלכלה של גדולים, ויש לכם כבר דיונים עם הקומונר על הרבה נושאים חברתיים מעניינים, כמו איך רצחו את רבין, איך העוני בחברה הולך ומדרדר, ויש גם בנות. ובכלל אתה קצת מעריץ את הקמונר שלך, הוא סיפר לך שהוא חי בקומונה אמיתית רק עם החברים שלו והם הכל מחליטים ביחד בשיתוף ואתה בלבך אומר לעצמך אני רוצה גם במקום לגור עם ההורים שמציקים לי.

כשאתה מגיע לשנת השירות בחוות ההכשרה שולחים אותך לסמינר הכשרה ארוך ברביד, יום רודף יום מעמיסים עליך לוז עמוס עם המון משחקי חברה, אתה מרגיש את העוצמה של התנועה, פוגש את החברים שלך מהשכבה, ההורמונים קופצים, ההתרגשות בשיא. בכל יום מגיע מדריך הגרעין שלך ומוריד על הקבוצה שלכם טקסטים שונים ומשונים, ארוכים וצפופים, טקסטים תלושים, ללא שום קונטקסט, ציטוטים, גזרי עיתונים, מאמרים וכתבות ובעיקר הרבה מאוד טקסטים מלאים בפאתוס, על חלוצי העליה השניה, על ההתלבטויות של החלוצים הצעירים, המחירים שהם נדרשו לשלם, על חברת המופת, על שיחה כהוויתה.

בשלב זה מכבסת המילים פועלת במלוא העוצמה והתנועה מתחילה לפרמט מחדש את המוח שלך. מתחילה להגדיר לך מחדש את עולם המושגים שלך ושל הקבוצה שלך, מעכשיו המילה עבודה מתייחסת רק לעבודה של ניצול בחוץ, בעולם הקפיטליסטי, העבודה שלך היא לא עבודה, היא משימה, ומה שמאפיין אותה זה אחריות שרק הולכת וגדלה, וזה דבר שצריך להכריעעליו, כלומר אתה נדרש לבחור בשיתוף עם הקבוצה שלך במסגרת שיחה דמוקרטית עשירה בדעות שונות – או את זה, או את אותו הדבר. החלטות אגב, זה משהו שקפיטליסטים עושים, החלטה זה משהו קטן, משעמם, בתנועה לא מחליטים, מכריעים, מילה פומפוזית שיותר מכל היא נותנת תחושה שזו החלטה שבאה עמוק מתוך הנפש, לאחר התחבטויות נפשיות וקבצותיות, ולכן – להכרעה יש משקל רגשי כבד יותר מאשר סתם החלטה. את התפיסה שצריך לכבד כל אדם בדרכו ולא לשפוט אותו ממקום מחליפה המילה ‘דרישה’, ועכשיו, חברי הגרעין, שהם ידידי הנפש הקרובים ביותר, רשאים להציב אחד לשני את ‘הדרישה’, או במילים אחרות, במקום שיקבלו את התחושה שמוכתבים להם דברים מלמעלה, החברים שלך מסמנים את העמדה הראויה ומכתיבים אחד לשני מה הדרך הראויה שזו כמובן דרך יעילה הרבה יותר.

כדי למתן ולהסיט את תשומת הלב שלך מההתפתחותך האישית והחלומות שהיו לך לפני שנכנסו לתוך המכבש התנועתי, מציגים לך בתוך טקסטים עמוסים פאתוס את המושג ‘צרכים כוזבים’, בעזרת המושג הזה אתה והקבוצה עורכים הבחנה בין צרכים שהם אינטרנסטיים, חומריים, טפלים ומיותרים שהם פרי הבאושים של תרבות הצריכה, לבין צרכים אנושיים אמיתיים – שהם צנועים הרבה יותר. כך הרי הוסבר לכם על ידי המדריך, שסוממתם במשך שנים על ידי תרבות הצריכה ולמעשה, אתם לא באמת צריכים את כל הדברים שחשבתם שאתם צריכים שגרתם אצל ההורים ברעננה, וכך כשאתם מצוידים בהבחנה החריפה והמרדית הזו, בכל פעם שתתקיים שיחת גרעין על רצון מסוים של חבר הגרעין, יעלה המושג הזה לדיון, והדיון יקבל תפנית קודרת פילוסופית-פסיכולוגית-אידיאולוגית האם הרצון שלך לקנות את הפסנתר שרצית מאז כיתה י”א, הוא רצון כוזב או לא. ואתם תלמדו להכריע שביחס לגרושים שיש לכם בכיס והרצון האנושי שלכם לאוכל, הרצון שלך הוא די כוזב, אבל זו הכרעה שצריך לקבל ממש כמו שקיבלו בהחבר’ה במסחה בשנות השלושים, כי לנגד עיניכם נשקפות מטרות נעלות כמו להציל את החברה הישראלית מהעוני שהיא מתבוססת בו.

למי שלא חווה זאת שינסה לדמיין איך זה כשיושבים עשרים חבר’ה צעירים ולהוטים לקיים שיחה ונניח שרצון שהוא קצת שונה, אישי וחורג במידה מסוימת ממה שמקובל בקבוצה, הסיכוי שהרצון הזה יתקבל אחרי דיון מפרך שבו ינותח הצורך האישי ויפורק לגרמי גרמים של ניתוחים פסיכולוגיים חסרי כל בסיס, שואף פחות או יותר, לאפס. חוויה מסעירה זו של שיחה קבוצתית עשויה לשפוך קצת אור למי שתהה איך זה שכשהוא שואל את דעתו של בוגר תנועה אחד לגבי רעיון אחד. אז הבוגר השני, השלישי או העשירי, או בעצם כולם, מישרים איתו קו כך שמתקבל מסדר סדור של משנה אחת אדוקה.

בעיניים של בחור צעיר בן 19, אתה חושב שאתה הכי מקורי, חכם, ועצמאי בעולם. בעיניים של אדם בוגר, הנמצא בעמדת כח חינוכית מול קבוצה של נערים בגילאים 15-24, אין כאן שום מאזן כוחות. הם רבים – אתה יחיד. הם מדברים כל אחד בתורו במשך כמה שניות, אתה יכול לשאת נאומים של עשרים דקות, לא לחינם רווח מושג בתנועה כאילו בצחוק הנקרא ‘לתת בראש’, כי זה מה שהם חווים, רכז או מדריך שעומד מולם, בדרך כלל בקבוצות של עשר, עשרים או שמונים איש ופשוט מדבר בלי הפסקה, “מפציץ“, כשאנחנו סיימנו את סמינר חוות פסח האוספטר כינס את כל השכבה לשיחה“, האיש פשוט עמד שם משהו כמו 3,4,5 אולי 6 שעות, רק אלוהים יודע כי כולם כולל כולם בנקודה מסוימת כבר הפסיקו להקשיב. הוא דיבר על משהו מאוד, אבל מאוד, מופשט, אני זוכר שזה היה ‘מהו אדם’. עכשיו, צריך להבין, לא מדובר כאן בחוג לפילוסופיה למתמחים, מדובר בחבורה של נערים צעירים, שפשוט מושפעים מהחברים שלהם ומהמדריכים שלהם, ואם כולם יושבים שם במשך כמה שעות טובות ואף אחד לא פוצה פה ולא שואל שאלה – אז גם אתה לא תשאל שום שאלה, נקודה. אין כאן שום שקול כוחות, הכוחות הפסיכולוגיים-חברתיים המופעלים על צעירים בגילאים האלה הוא עצום.

החוויהבשנת השירות או בכלל בתנועת הבוגרים שאתה עובר היא אינטנסיבית, מאוד אינטנסיבית. אין לך רגע דל לעצמך, אם אתה יושב לנוח – אתה עם החבר’ה, אם אתה לא יושב לנוח – אתה עם החבר’ה. אין לך חדר משלך, רכוש משלך, שום דבר משלך ושום דבר הוא לא פרטי, אולי, פרט לתיק, המחשב והפלאפון שלך (שגם הוא מפוצץ כל היום בהודעות של התנועה תנועה תנועה). אתה מוקף כל הזמן ברחש בחש, וזה לא צריך להיות רחש בעל משמעות ותוכן רציונלי, שאתה קם בבוקר אחרי שבקושי ישנת בלילה בשל עוד איזו שיחת גרעין חסר שחר עמוסה ברגשות על הזכות להחזיק בדמי כיס מאמא ואבא כן או לא אתה רץ למשימה” – בדרך כלל זה לבית הספר לגייס עוד ועוד חניכים, או לטיול, סמינר, לקן, לישיבות חינוכיות או לכל פעילות אחרת שהציבו לך או קבעו לך או אתה קבעת בעצמך מתוך אמונה שאתה עצמאי בחייך, ומגיע הביתה בדרך כלל בשעות המאוחרות של הערב שבקומונה המולת אלוהים – מבשלים מנגנים צועקים, ההיא שרבת איתה אתמול שולחת לך מבט וההוא כועס כי לא שטפת כלים ובדיוק טלפון מהורים של חניכים ואז שאתה כבר גמור לגמרי ב-12 בלילה עוד בן גרעין שלך בתקופת משבר ואתה כמובן תשב לשוחח איתו או איתם שוב עד 2-3 בלילה. כך טסים הימים והלילות.

מה שהכי חשוב בסיפור הזה שאתה תרוץ כל הזמן, שתהיה מוקף כל הזמן באנשים שדורשים את תשומת לבך שרוצים כמובן בטובתך, שדורשים ממך, שאתה דורש מהם, שנמצאים בסיחרור של מערכות יחסים בינאישיות מורכבות וטעונות. אבל אתה, בניגוד לחברך שעכשיו כבר שוכר דירה עם שותפים שבקושי מדברים איתו והוא אולי קצת משועמם לפעמים, ואולי אפילו מרגיש קצת בודד, ולכן דווקא גם חושב על עצמו ועל העתיד, איך הוא הולך להסתדר ומה הוא רוצה מעצמ ומתחיל ללמוד משהו שעניין אותו ומתחיל ללמוד להתמודד עם העולם ולהתרגל לחיות עם עצמו בכוחות עצמו. אתה, לעומת זאת, לא צריך לדאוג, לא תרגיש בודד לעולם, החבר’ה תמיד שם. את השלב הקריטי באמת בחיים שלך אתה לא תעבור בגילאים הקריטיים – לחוות את עצמך במידה מספקת כדי שתוכל לפתח את העצמאות שלך בעולם. לא תצטרך להתלבט יותר מדי על העתיד שלך או על המקצוע שלך כי כל עוד אתה עם החבר’ה אתה שמור ומוגן. לא תצטרך באמת להתלבט על שאלות כלכליות כי מה זה באמת משנה בתכל’ס, “הםכבר ידאגו לך.

אתה תוכל כמובן להעמיק את ההבנה שלך במסגרת האג’נדה של החברים שלך – תוכל לדקלם טוב יותר למה מה שאמרו לך שהוא נכון הוא באמת נכון כמו למה איגוד מקצועי זה הדבר הכי חשוב בעולם בעיקר כשזה במסגרת ההסתדרות, למה לצאת עכשיו ולהפגין על התאגדות עובדי מקדונלד’ס זה הדבר הכי חשוב לחיים שלך, להתפתחות שלך כאדם, למה לבלות ימים על לילות בסמינרים על רבין, אחד במאי או העליה השניה או לשבת בשיחות אינסופיות על כל מיני דברים ‘עקרוניים’ זה הדבר שהכי הולם אותך באופן אישי, כאדם. למה לחיות בקבוצה זה הדבר האמיתי בחיים ואיך הכסף משחית והורס, למה חייבים שתי מדינות לשני עמים ולמה הימין המתנחלי-משיחי פשוט שבוי בדת הזויה, בשעה שאתה כמובן חופשי כציפור דרור ישראל, אחרי שכבר הבנת שהחבר’ה בחוץ מחפשים את החופש מואתה רוצה את החופש ל“, או במילים אחרות הרצון שלהם לצאת לטייל בחול אחרי הצבא הוא רצון כוזב והם בעצם אסקפיסטים, לא מתמודדיםעל החיים שלהם. יהיה לך את כל הזמן בעולם לחזור שוב ושוב ושוב על מה שכבר למדת באותם הנושאים הקבועים שהתנועה עוסקת בהם שנה אחר שנה כמו תקליט שבור, לנסח אותם שוב במילים שלך, להעשיר את המקורות וההבנה שלך לגביהם כדי שתוכל להיטיב להמשיך את ‘להביא בראש’ לדורות הבאים.

כשאתה מגיע לגיל 25 התמונה כבר פחות ורודה, מחצית מהחברים שלך עוזבים וזה מתחיל לערער אותך. אם אתה אדם קצת יותר חברתי ורוב החברים שלך עדיין בתנועה סביר להניח שאתה תשאר גם בתנועה. אם ההורים והמשפחה שלך דומיננטיים בחיים שלך והצליחו לשמור איתך על תקשורת טובה והם באמת רוצים שתלך כבר ללמוד באוניברסיטה והם יפתו אותך עם כסף לטיול בדרום אמריקה והבטחה ללמוד מה שרק תרצה, ייתכן מאוד שתחליט לעזוב, אם להורים שלך יש הרבה כסף אז הכסף באופן טבעי לא ידאיג אותך ויהיה לך יותר קל להשאר אידיאליסט, במידה ולא – ייתכן מאוד שתתחיל פחות לסמוך על התנועה ועל אורח החיים הסגפני שאתה חיי ותרצה לדאוג לעצמך ותחליט לצאת. אם אתה בתנועה מגיל צעיר ואתה טיפוס אידיאליסטי והמשפחה שלך תתנגד לך – סביר להניח שתגיע איתם לפיצוצים ויווצר קרע של ממש, ייתכן שההורים שלך לא ירצו לאבד אותך וימנעו מלדרוך על המוקשים הנפיצים שאתה מגיע להורים, העיקר שתגיע. ייתכן מאוד שכבר התחלת לרכוש מקצוע בתנועה – והוא המקצוע האחד והיחיד שרוכשים בתנועה - לימודי חינוך בבית ברל במסגרת שנתפרה במיוחד למידותיך על ידי התנועה בשביל התנועה, על חשבון מענק הצבאי שלך או ההורים שלך, במזומן ואת הכל מראש לארבע שנים, אל תדאג זה לא יהיה קשה מדי, לא תצטרך לזכור כל מיני מושגים בעל פה וגם לא תלמד בצורה יבשה כמו בבית הספר, לא תצטרך לעמוד בסטנדרטים אקדמיים ולעקוב אחר כללי הציטוט האקדמים והעבשים והדכאניים ולהגיד שהדעה הזו והזו היא רק דעתו של פלוני בנסיבות האלו והלו, ואם יהיו לך קשיים, אל דאגה, החבר’ה תמיד שם איתך מחזיקים לך את היד. עכשיו תוכל להציג להורים שלך שיש לך תואר כדי להרגיע אותם, תוכל לשפר את המעמד החברי וגם להיות מורה במערכת החינוך, תוכל להמשיך למשוך ככה עוד כמה שנים די בכיף אתה הרי צעיר ועכשיו אתה גם רוכש מקצוע ומספיק מהחבר’ה שלך עדיין לידך אבל אל דאגה, לזמן אין זמן בשביל האג’נדה שלך והוא משחק לרעתך, ובגדול.

כשתתקרב לגיל 30, הסיטואציה כבר קשה עוד יותר, אבל עדיין נסבלת. פתאום אתה רואה שיש גל עזיבה נוסף סביבך, וזה שוב מכה בך אך הפעם בעוצמה רבה יותר, הספקות, הלבטים הלחץ מהמשפחה, והחששות. אתה אולי עדיין לא ממש חושב על העתיד שלך עשר שנים קדימה, אתה רואה שחברים שלך שעזבו וכאלה שאינם בתנועה כבר מתחילים להתחתן ולהביא ילדים, לא בטוח שזה ילחיץ אותך כל כך כי אתה כבר מאמין בביטול הזוגיות, בכך שהמשפחה היא מסגרת קונפורמיסטית-קפיטליסטית שמנכסת זוגיות ואתה במקום עשיר יותר מבחינה חברתית, ואולי יש לך זוגיות יציבה וזה מספק אותך.

אורח החיים התנועתי מתחיל לשחוק אותך, התקליט השבור חוזר על עצמו שנה אחר שנה, שוב פעם חג-מעלות מפעלי פסח רפסודיה ורצח רבין. אבל הצלילים קצת מתחילים להשתנות, ההתלהבות קצת פוחתת ומה שנראה לך לפני עשר שנים מרגש מרגיש לך עכשיו קצת טכני. ההרכבים החברתיים סביבך משתנים, כל מיני חברים גרים עוברים לגור בכל מיני מקומות חלק עם בני זוג בכל מיני פורמטים שונים. הגרעין הקדוש שהיה לכם זה כבר לא הנושא הרומנטי שהיה לפני עשר שנים, ההתלהבות ירדה וסביר שמצאת לך חוג חברים מצומצם הרבה יותר שאיתו אתה מסתדר ובאמת מוכן לחיות ועם השאר, זה כבר לא כל כך מתאים. אתה כבר שקוע בחיי שגרה תנועתיים וכבר חושב על דברים אחרים וחדשים שהיית רוצה לעשות בחייך, אממה, זה כבר לא כל כך פשוט.. אם תלך, לאן תלך, עם מי תחיה? עם סטודנטים בני 22 בדירה שכורה ומנוכרת? תתחיל לעבוד בשביל כסף? אתה הרי לא מאמין בזה, תהפוך להיות אסקפיסט, בורגני ורלטביסט? איך תתחיל עכשיו בגיל שלושים ללמוד משהו חדש, מתי תסיים, עם מי תגור? אתה הרי כבר רגיל כל כך לחום ולחיבוק של הקבוצה, איך תחייה עכשיו בבדידות הנוראית הזו בחוץ, אתה פוחד מזה פחד מוות.

אז המחשבות האלו, או שהן מנקרות בך עד שתעזוב, אולי תדחיק אותן לעוד כמה שנים הלאה. מרבית הסיכויים שאם בכל זאת תעזוב את התנועה כבר מחכה לך עתיד מבטיח, כמורה, או עובד סוציאלי, או משהו ייחודי – בחינוך. אתה אולי תחשוב שזה אחלה כי הרי אתה מאמין בלב שלם שהחינוך זה הדבר הכי קריטי והכי חשוב בחברה, והזכרונות אודות ‘הצרכים הכוזבים’ שהיו לך שהיית בתיכון כבר מעומעמים יותר היום, ובכלל לא כל כך עסקת בשום דבר אחר פרט לחינוך אז החלטת שאולי זה הזמן לשלב את הנטיות הטבעיות שלך יחד עם חינוך וכך תוכל ממש להגשים את עצמך, אולי תוכל לפתוח קבוצה חדשה בתיכון אחר הצהריים של אומנות וחינוך. אתה אומר בלבך, ואו, זה יהיה מדהים, אבל איך אני אלמד ציור עכשיו, והנה צצה התשובה בראשך – אין צורך בהשכלה בורגנית של אומנות, ציור זה מהנשמה, אנחנו ניצור ביחד ויהיה מדהים.

אתה כבר באמצע שנות השלושים, החניכים שלך בחוג הציור כבר עזבו, ובאו חדשים, וגם הם עזבו, ייתכן שכבר יש לך זוגיות ואפילו ילד אחד או שניים, אולי עכשיו תוכל להחליט יחד עם בת הזוג שלך לעזוב יחד עם הילדים וזה יהיה קל יותר, אולי בדיוק הפוך הסידור עם הילדים יקעקע אותך לעוד הרבה שנים קדימה. כך או כך, מרחב האפשרויות שהיה לך בגילאי העשרים כבר נעלם, האדיאולוגיה, שכל כך הייתה חשובה לך לפני שנים, כבר לא משחקת תפקיד כל כך חשוב. הרצונות שלך כנער לפני שהיית בתנועה כבר מנוונים, מעומעמים ומודחקים כל כך עמוק בפנים שאתה לא בטוח אם הם בכלל שם או לא. העניין עכשיו הוא אורח החיים שלך ובת הזוג שלך או הילדים והעתיד שלהם ושלך. אבל אתה, קצת נעלמת, בתוך כל ההםהזה, השנים שרצו, אלפי דפי הטקסטים, השיחות לתוך הלילה, החוויות, הסמינרים. מי אתה באמת מאחורי המסכות של המילים הארוכות והמושגים המפוצצים, מבעד לזכוכית של המרד וההגשמה, ייתכן שמאוד שנשארת בסך הכל - סך כל זה, מיטב שנותיך שבהם התעצבת להיות מי שאתה בילית בתנועה, זה כבר חלק מהקוד הגנטי שלך, מציפור נפשך, וכך גם תשאר, עם או בלי התנועה. ויום אחד, אחרי שאתה ובת זוגתך כבר עברתם לגור בכפר סבא עם הילדים, פתאום מתקשר אליך חבר ושואל אותך אם בא לך לבוא ולהגיד כמה מילים על שטיפת המוח בתנועה ולספר עוד אודות הכת הזו, אתה תגיד ‘חס וחלילה!! זו רק חבורה של אנשים טובים טובים’ כי אם הם כת – אז מה אתה בעצם.

חיסול מתוקשר

מדוע תפילת הגשם של העיתונות הישראלית מאיצה את בואם של ענני הסערה

ככה זורעים בהלה לחינם בציבור בהצלחה
כותרת ידיעות אחרונות 19.1.15

תגיד חסן, מה אנחנו הולכים לעשות עם הכובשים הציונים האלה? ככה אנחנו נותנים להם להוריד לנו עשרה ואנחנו שותקים??”

תשמע יא אבו-אעישה, זה לא כזה פשוט כמו שאתה חושב, רוב הלוחמים שלנו תקועים עמוק בסוריה במלחמה עם דאעש, ובכלל הבוסים באיראן לא רוצים לפתוח עוד חזית עכשיו.. יש להם צרות אחרות על הראש”

אבל חביבי חסן, הם אפילו לא מכחישים שהם ביצעו את הפעולה הזו, הם לוקחים אחריות!!”

מה פתאום אחריות יא זלמה, חברי החוכומה שלהם לא אמרו כלום זה נותן לנו תירוץ לא להגיב

תתעורר חסן, אתה לא מעודכן, כבר בכל העולם אומרים שציונים מודים שהם עשו את הפעולה וגם אומרים שאנחנו חייבים להגיב ואפילו שזו יריית הפתיחה לסבב חדש של מלחמה”

על מה אתה מדבר יא אבו-אעישה, מה אתה מחפש לנו עוד צרות עכשיו”

הנה בוא תראה מה כתבו בעיתון של הכיבוש הציוני - ‘חשש למלחמת לבנון שלישית‘, ‘העובדות, כפי שעולות מהדיווחים בלבנון, ברורות. מסוק של חיל האוויר ירה טילים לעבר שיירה של מפקדי שדה בכירים של חיזבאללה‘“

מה אתה אומר יא אבו-אעישה, וואלה, אם העלובים האלה רוצים שנגיב אז אין דרך אחרת להציל את הכבוד שלנו – תפדלו!”

.

לאחר אירוע החיסול בלבנון אתמול, החליט הכתב אלון בן-דוד שאין ראוי מלערוך התחבטות ציבורית באופן התגובה הטבעי, הראוי והצפוי לתפיסתו של חיזבאללה. במקרה חלילה וחיזבאללה חשב שלא להגיב כרגע כשהוא מתבוסס בביצה הסורית, בן-דוד ממהר לבטל על הסף את האפשרות הזו ולקרוא תיגר לכבוד האבוד של חיזבאללה לאמור תקיפה ממסוק, היא אצבע בעין של חיזבאללה והוא נדרש להגיב”.

עולה רושם מטריד בעת הקריאה כי בן-דוד כותב את טורו ממש מתוך מועצת השורא של החיזבאללה ומשתף אותנו בהתלבטות שלו ושל נסראללה. אולי נוציא איזה פיגוע המוני נגד מטרות יהודיות בחול? בעצם זה לא רעיון טוב, לא יבינו אותנו שהרי “פיגועיים המוניים בחול נגד מטרות ישראליות הם משהו שמתקבל היום פחות בהבנה בעולם. טוב אז יש לנו רעיון! קורץ בן-דוד לנסראללה אולי ננסה “לפגוע באישיות ביטחונית ישראלית. נסראללה נשמע מרוצה מעט יותר מהרעיון ומשיב ואללה בן-דוד, אתה ציוני על הכיפ-כיפאק”. אבל בן-דוד לא מסתפק וממשיך להתפלפל בסוגיה ולאחר ששקל מגוון של אפשרויות תגובה והעריך אותן הוא פוסק לבסוף לפיכך האפשרות הסבירה ביותר היא שהתגובה תבוא משטח סוריה – מטח רקטות על ישוב אזרחי, ירי טיל על כוחות צהל בגולן או הנחת מטען“. מהחמל של נסראללה מוסרים תודה לבבית על הערכת מצב המעמיקה רק מוסיפים בקשה קטנה אם אפשר שבפעם הבאה תשתוק ותאפשר להם לטאטא את הכבוד האבוד שלהם מתחת לשטיח.

הטור של אלון בן-דוד במעריב 19.1.15
הטור של אלון בן-דוד במעריב 19.1.15

אלון בן דוד, נועם אמיר, יואב גלנט, יוסי מלמן ועוד שורה ארוכה של עיתונאים, פובליציסטים, פרשנים ומומחים למיניהם, תעשו לנו, לכם ובעיקר לחיזבאללה טובה, תלמדו לשתוק קצת. בשעה שהעולם כולו מגייס את מיטב פרשניו, יועציו ובעיקר אלו הקוראים עברית לסרוק כל שורה בתקשורת הישראלית ולמצוא הודאה בחצי פה, או אפילו ברבע פסוק לכך שיהיה אפשר לתלות בגלוי את האחריות על ישראל ואז כמובן לפתוח חשבון דמים, זו שעה שכל איש ציבור, תקשורת וכל אחד שאוחז במיקרופון בידו חייב לגלות מינימום של בגרות ואחריות ולהמשיך ולקשקש אבל על כל נושא אחר בעולם.

אי אפשר להבין איך דורון כהן וגולן בר-יוסף העורכים של מעריב מרשים לכתביהם לפסוק בנחרצות שהעובדות, כפי שעולות מהדיווחים בלבנון, ברורות” בשעה שישראל הרשמית שותקת”. ממתי התקשורת הישראלית מסתמכת על עובדות שעולות מדיווחים בלבנוןכמקור מהימן לדיווח

המאפשר להם להטיל את האחריות על ישראל?

לשאלה האם ברור שזה היה חיל האוויר הישראלי או לא ברור אין בכלל חשיבות בשיח הזה. התקשורת העולמית כולה חגה כלהקת עורבים סביב ישראל וכל ציוץ תקשורתי שלה הוא מבחינתם הודאה ולכן העמימות כאן היא בסדר גודל של אחריות לאומית.

המשוואה באירוע מהסוג הזה היא ברורה – ככל שהפטפטת וכותרות סביב הנושא יגדלו, כך יגדל הצורך של האויב להגיב בשל הרצון לפצות על גודל ההשפלה. עורכי העיתונים, חייבים לקחת בחשבון את השלכות הפעילות שלהם בזירה הציבורית ולא לחשוב שהם דנידין. אני כבר שומע את יללת חסידי הדמוקרטיה בפתח שיטענו בקול אחד שזו חובתה של התקשורת לסקר ולספק את המידע לציבור.

ראשית, התייחסות לאירוע כאל יוזמה של ישראל בשל עובדות שעולות מדיווחים בלבנוןהיא נקידת עמדה ברורה ללא כל צורך ברור, אפילו אם הדבר ידוע, עמדה שנובעת מטובת ישראל היא עמדה שדובקת בנוסח מקורות זרים מדווחים שולא מוסיפה ולו בדל אחד נוסף של פרשנות.

שנית, סיקור האירוע בכותרות הראשיות נובע מתוך החלטה ברורה של העורך לעלות את הנושא לסדר היום הציבורי ובכך לעורר הד תקשורתי ציבורי בארץ ובעולם ובהתאם לזאת גם לדחוף את חיזבאללה לתגובה מתוך העיקרון האמור של פיצוי הפגיעה בכבודו של חיזבאללה בראי העולם.

ולבסוף, סיקור מאוזן שעונה על צורך הציבור לדעת ועם זאת נזהר מלגלגל סלעים במורד ההר הוא אינו אלא סיקור יבש, אינפורמטיבי, משולל שיפוטים והערכות, המשתרע על לא יותר מחציו של הדף במקרה הרע ומופיע במקום טוב לקראת אמצע סוף העיתון ונסמך כולו הנוסחה לפי גורמים זרים”. ותו לא.

ככל הנראה אחרי הכל, חוסר ההבחנה האווילית של התקשורת בין תכנית ריאליטי עמוסת דרמה לבין המציאות עצמה, הדחף לייצר אייטם דרמטי נוסף ולהביע ביקורת שיפוטית על אנשי המודיעין הישראליים יחד עם הרצון לייחס לנתניהו שוב, “חשדלפעולה מתוך תעמולת בחירות, כל אלו ביחד או לחוד, מעבירים את עורכי העיתונות על דעתם ומביאים לידי באז תקשורתי, בהלה ציבורית ולחץ על חיזבאללה לפרוע את החשבון ולהמשיך את ההצגה, וכל זאת כמובן, בשם הדמוקרטיה, חופש המידע והפלורליזם.

כעת אפשר לשאול את אלכס שיפמן מידיעות אחרונות מיהם באמת אלו שמשחקים באש“.

alex-fishman
אלכס פישמן, ידיעות אחרונות, 19.1.15

ערוץ 10 בפסטיבל הנהי השנתי

חדש! להקת מגיני הדמוקרטיה במופע שכולו סחטנות רגשית ופופוליזם זול, לכל המפחית במחיר.

מדוע שוב מנסים להסיט אותנו רגשית (תחת הקמפיין המתוקשר “רק לא ביבי”), מדוע מזלזלים באינטלגנציה של הציבור, ומדוע חושבים שאנחנו צריכים להמשיך ולצור את הסמים הרעים של הריאלטי עד לבלי די.

כל מי שפתח את מסך ערוץ 10 היום בערב ראה בשליש המסך את ביבי בתצלום שחור לבן ובתמונה לא מחמיאה בעליל, ולידה מתנוסס כתב האישום -

“ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שמשמש כשר התקשורת, מסרב למצוא פתרון.
בשל כך, החליט ועד העובדים להפסיק הלילה את שידורי ערוץ 10”

שביתה-ערוץ-10

ובפייסבוק שוב מסתערים במקהלה חבורת “מגיני הדמוקרטיה” – התגובה של לבני לא מאחרת לבוא והיא משנה את תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק ל”מצילים את ערוץ 10”, מיקי רוזנטל מרחיק לכת וטוען שנתניהו הוא המחסל וכל “מי שהדמוקרטיה יקרה לליבו חייב לעצור את המתנקש”, כך למעשה משווה מיקי שהיה עד לרגע כניסתו לפוליטיקה המקביל של יאיר לפיד בערוץ 10, את נתניהו ל”מחסל” ומישהו צריך “לעצור את המתנקש”, זה רק אני או שיש סיכוי קטן שמישהו יפרש את האמירה של חבר כנסת מכהן כדין רודף וקריאה לחיסול??

מיקי-רוזנטל-נתניהו-הוא-המחסל

לבני-מצילים-את-ערוץ-10-פייסבוק

ערוץ 10 על כל 12 שנותיו הקצרצרות שלו הוא עלילה אחת ארוכה איטית ומיוסרת של אוליגרכיה תקשורתית ואליטיסטית שמנסה בכל הכח להתחקות לאחיותיה הזכייניות בערוץ 2 וללא הצלחה. כבר בסיכומה של השנה הראשונה ב-2002 שבה שניתן הזיכיון לשתי הזכייניות בניהולו של מוטי קירשנבאום הערוץ נחל כישלון ולא הצליח לספק את הסחורה, ב-2003 הערוץ נכנס לתקופה של “צנע” – פיטורין, שידורים מצומצמים ומרוץ חיזורים אחרי משקיעים חדשים ולבסוף ב-2004 אחרי סבב השקעות וחילופי מנהלים ערוץ 10 זכה לעדנה קלה עם שעשועון “משחק מקדים” בהנחיית גלית גוטמן ועוד שורה ארוכה של מרעין בישין שיצאו מבית המדרש של ערוץ 10.

במשך השנים כניסיון רדוד לקושש רייטינג הפך ערוץ 10 לסוכן רדוד של תרבות הרייטינג ותוכניות הריאליטי והביא לקדמת המסך של כל בית בישראל את תכנית הרכילות הצהובה “פיק אפ” המציגה תככי מין, בגידות ושאר מעללים משובבי נפש המתרחשים ב”קוק פיט” בחברת התעופה הישראלית “טרנס”, ב-2006 גייר את הריאלטי “לרדת בגדול”, רכש את הפורמט של “איירון שף” תחת השם “קרב הסכינים” תוך כדי קרב הסכינים שלו עם ערוץ 2, וב-2007 התעלה לשיאי הפסגה הרוחנית והאינטלקטואלית עם היבוא של הפורמט “הישרדות” לישראל – עוד תוכנית ריאליטי המשלבת גם “דרך ארץ” ביחסים בין אדם לחברו וגם פורנוגרפיה רכה על רקע של עצי קוקוס אקזוטיים. הישרדות תרם את חלקו ללא ספק לנכסי צאן הברזל במפעל התרבותי בישראל עם קלוז-אפ הלא מתפשר של הישבן של מרינה שיזכר עוד דורות רבים אחרינו, כבר ציינתי שבערוץ 10 משקיעים במורשת אבות?

ריאליטי-רייטינג-ערוץ-10
לאורך כל 12 שנות קיומו של ערוץ 10, כמות הכספים שהושקעה בהפקה של החיקוי הישראלי לרפש האמריקאי היא עצומה לאין שיעור, בפועל קורה בדיוק ההיפך ממה שהדירקטוריון בערוץ 10 סבור – ככל שהם יורדים יותר נמוך – הציבור מתרחק יותר והרייטינג צונח , ולא נוסק. תפיסת העולם המסחרית של הערוץ פושטת רגל, ובכל פעם שהערוץ נכנס לחובות הוא מבקש מהמדינה “הסדרי חוב” , תספורות וביטוליים זיכויים ומחיקה.
ב-2009, לאחר מחאה של עובדי הערוץ וחבורת “מגיני הדמוקרטיה” – החליטו באוצר להגיע עם הערוץ להסדרי חוב – את חלקו לדחות ל2012 ואת חלקו למחוק (מקור : גלובס 2009 : “מסתמן: 18 מיליון שקל מתוך חובות ערוץ 10 בתחום הקולנוע ימחקו” http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000512634)

ב-2011, לאחר שהכנסת סירבה שוב לפרוס את חובות הערוץ, הוחלט שהמסך יוחשך בראשית 2012, חמישה ימים לפני מועד הסגירה, הגיעו להסדר נוסף עם הערוץ וניתן לו המשך זיכיון עד ראשית 2013.
בסוף 2012 חזר שוב אותו התסריט השחוק של איומי סגירת הערוץ ושוב פעם האוצר החליט על הסדר חוב ונתן הלוואה לערוץ ע”ס 65 מיליון ש”ח, באותו החודש ממש היה זה דווקא שנוא ליבם של עובדי הערוץ, נתניהו שסייע לפיטורים המוניים בערוץ על ידי חקיקת חירום בועדת הכספים למתן היתר נוסף להארכת זיכיון הערוץ.

עננת החובות הכבדים שרובצים על הערוץ, לא הפריעו לו לנהל חברה אוליגרכית שבה הפרשי השכר בין הזוטרים הנע בסביבות ה-6,000 ש”ח לבין ה”טאלנטים” הנע בסביבות ה-70 עד 100 אלף ש”ח עומד על יותר מפי 10. נורמה זו עלתה לביקורת ציבורית ורק בחודש ספטמבר האחרון הוחלט על צמצום הפסטיבל והגבלת שכר הטאלנטים בערוץ לתקרה של 45 אלף ש”ח “בלבד” (מקור : http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000968237) , העובדה הברורה והעצובה היא ש-12 שנות ניהול כלכלי כושל לא הביאו את בעליו לידי המסקנה המתבקשת שזו נורמה פסולה מלכתחילה, מוסרית ובעיקר – אחראית לחלק לא מבוטל מהבור התקציבי של הערוץ.

וכמו תמיד – מר כלבוטק יוצא נשכר

מר “כלבוטק” רפי גינת הגיע בינואר לערוץ עם “כישורי ניהול פיננסי” יוצאים מן הכלל ומונה למנכ”ל הערוץ, הוא גרף לכיסו לא פחות מאשר 175 אלף ש”ח בחודש בשעה שה”בייבי” שלו – כלבוטק גורם לערוץ בניהולו בפסדים של 5 מיליון ש”ח ( מקור:www.themarker.com/advertising/1.2342052 ). רפי גינת לא הצליח להביא משקעים חדשים ומצא לבד את הדלת החוצה ביולי 2014 בשעה שכבר ברור שהזיכיון של ערוץ 10 לשנת 2015 הוא מוטל בספק.

באין ברירה כמו כשאין ברירה – מחשבים מסלול מחדש

ביוני השנה פורסם כי בעלי המניות בערוץ 10 העלו “יוזמה חדשה”
(מקור: http://www.themarker.com/advertising/1.2356750)– ערוץ 10 יתמקד בחדשות, תוכן, דוקו ותחקירים. הוא יפסיק את המרוץ לתחתית בתחרות הרייטינג ויפסיק לייצר הפקות ענק ראוותניות וגרעוניות של תכניות ריאליטי. הוא יתפוס את מקומו בתרבות הישראלית ויקבל את הבכורה של ערוץ 2 ברייטינג (לעת עתה). היוזמה כמובן כרוכה בויתור “קטן” של 270 מיליון ש”ח חובות כלפי הערוץ.
וואלה, מישהו החליט להחליף דיסקט. מעניין העיתוי, כחודש לפני שגינת עוזב את תפקידו ושלכולם ברור שהוא כבר בדרך החוצה, וכשברור לכולם שהאשראי של הרשות השניה (המדינה) לשנת 2015 נגמר.

גוואעלד סוגרים לנו את השיבר !! לא עוד מימון ל”מעושרות 3″ ו”הישרדות 4″- ודומיהן (הרי רק אלו ההפקות הראוותניות שבאמת זוללות את הדולרים – כמה עולה להחזיק חברת חדשות רזה עם צוות מיומן שמסוגל “להתקיים” מ15 אלף ש”ח חודשיים כשכר חציוני) האם בעלי המניות החביבים היו מתאמצים לשבת, לחשוב ולנסות ולחשב מסלול מחדש אם היינו שומעים בקולם של “שומרי הדמוקרטיה” ומבטיחים לערוץ 10 זיכיון קבוע והסדרי חוב לעוד 20 שנה? ברור שלא.
לא שיש לי, אבל אני באופן אישי הייתי מוכן לשלם קורבן ציבורי חד פעמי של 270 מיליון ש”ח בשביל לסלק מהמסך אחת ולתמיד את הזבל שקונים בכל שנה מ האמריקאים בעטיפה של כחול לבן המטמטים את הנפש והתודעה גם יחד הקרואים תוכניות בידור וריאליטי – שנים על גבי שנים מנסים לדחוף לנו את הזבל הזה – והציבור מצביע ברגליים ומכבה את המסך שהוא רואה “מעושרות” ו”הישרדות”, אז כנראה שהציבור אחרי הכל לא מטומטם וגם לא ישלם.

שנים עשר שנים תמימות של כשלון עסקי צרוף שנה אחר שנה ושחושבים על זה המצב היה גרעוני כבר מהחודשים הראשונים ורק ביוני האחרון נפל למישהו שם בדירקטוריון האסימון – די לרדיפת הרייטינג, בואו נעשה חברת חדשות שהיחס בין משכורות הטלנטים לעובדי האולפן הוא הגיוני, בואו נביא “סטארט-אפ” חדש – תכנים איכותיים, לא צריך תקציב של הוליווד ומשכורות של 70 אלף ש”ח בחודש בשביל לעשות כתבות תחקיר איכותיות שהן רלוונטיות לציבור, לא חסרים תכנים חברתיים שמעניינים את הציבור וחינוכיים שרלוונטים גם ב-2014 לנוער בישראל. (יש דבר כזה).

נדמה לי שעתה, רגע לפני הזריחה, המסר שלי הועבר,
יואיל נא הקורא שבלבו נותרו אי אלו השגות להוסיף אותן כאן.

נ.ב
אין מכל הדברים האמורים לעיל להכחיש שמעת לעת, מצהובון לשעשועון, מבליח הערוץ עם כתבות תחקיר מעניינות ורלוונטיות עם ארסנל של כתבים איכותיים ותחקירים חשובים מאין כמוהם (“המיטה המעופפת” , “ביבי טורס” , “שיטת השקשוקה” – שלא פורסמה בסוף בשל התנגדותו של רפי גינת והקשרים שלו עם משפחת עופר, “בומרנג” )– כן ירבו

המשחק המאוס ומחיר הבחירות

בישראל תושביה המותשים כבר לא יודעים לתוך איזו מציאות יתעוררו למחרת, באישון הליל שעוד היינו שקועים בחלומות על חומוס בדמשק הפוליטיקאים כבר החלו לנסח את קמפיין הבחירות שלהם.

אחרי פחות מ-20 חודשים נתניהו החליט לפוצץ את הקואליציה, מעשה שההשלכות שלו הן כבדות עד כדי כך שהסיבה לכך צריכה להיות בחינת יהרג ובל יעבור“, משהו מטריד את נתניהו באופן שלא מאפשר לו לעבור על סדר היום. מנקודת המבט של נתניהו – לפיד הוא חתרן בלתי נלאה, בשנה הראשונה נדמה שלפיד התכנס במשרדו והכין את שיעורי הבית בכלכלה, אך בחצי השנה האחרונה, הוא נהנה ממעמד של סופר סטאר בתקשורת (כבר נכתב הרבה על הקשר בין לפיד לבין נוני מוזס הבעלים של ידיעות אחרונות, בראשית מרץ 2013 נוני מוזס עורך מסיבה פרידה פרטית ללפיד בבית מלון, קישור לסרטון https://www.youtube.com/watch?v=A4_3K4jbTO8) ומעביר ביקורת גלויה על הממשלה שהוא עצמו מכהן כשר בה.

לא רק שלפיד קיבל אחריות לתיק מורכב ורגיש מאין כמוהו מבלי שהוא השלים תעודת בגרות, עובדה שלעצמה הינה תעודת עניות למדינת ישראל, ולא רק שלא הצליח להביא לשום תוצאה ממשית בהורדת יוקר המחיה עד כה ולא רק שתהליכים כלכליים הם תהליכים שבלאו הכי לוקחים שנים רבות עד שרואים מהם תוצאות אמת, עושה רושם שאולפני הטלויזיה, המיקרופונים והפוסטים בפייסבוק חביבים על לפיד יותר מהעיסוק העבש במספרים. כך למעשה לפיד מנצל את הכוח הפוליטי שלו בשביל להריץ קמפיין מתוך הממשלה ונגדה, עשרות רבות של ראיונות לתקשורת בהם הוא פעם אחת קורץ לוושינגטון ובפעם השניה הוא תומך בהסתייגותה מהבניה בירושלים באופן גלוי ובעצם בכל הזדמנות שיש לו לפיד לא מחמיץ את ההזדמנות לזנב בהתנהלות הממשלה למעשה על חשבון המשרד שלו ועל חשבון הציבור. ניחא היה לפיד יוצא בביקורת על הממשלה בעניינים שהם בנפשו, כמו חוק מעמ אפס למשל, אבל לא לתת גיבוי לממשלה על כך שהיא בונה בירושלים רבתי? בהר חומה ובגילה? לשר בממשלה יש אחריות שהוא נוטל על עצמו שהיא חוזה חשוב מאין כמוהו שעליו הוא חתום עם הציבור, זו אינה אלא האמנה החברתיתבין האזרח למשרתו בציבור ואבן הראשה שעליה אמנה זו כוללה עומדת היא היציבות השלטונית. מדינת ישראל יותר מכל זקוקה נואשות ליציבות. היציבות השלטונית היא אינטרס מובהק של הציבור, משמאל ומימין אפילו אם נבחרי יושבים כרגע באופוזיציה. ההשתלחויות ההדדיות בתקשורת בין אישיים מתוך הממשלה לא רק שהם מסבים נזק עצום למערכת הפוליטית בישראל אלא גם שהם כחומר ביד היוצר לכל שונאי ישראל ומקטרגיה ולא חסרים כאלה מבית ומחוץ.

המחלוקת האידיאולוגיתעל חוק הלאום הוא דוגמא מצוינת לכך. העניין הוא שאין ולא הייתה באמת מחלוקת אידיאולוגית, לא בין לבני לנתניהו ולא בין לפיד לנתניהו. במקרה הזה המלך נגלה במלוא מערומיו שזה היה פשוט מביך. מדינה שלמה סערה ונסערה סביב סוגיה שלגביה אין ואף פעם לא הייתה מחלוקת אמיתית. ברור לכולם שמדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי שהרי הדבר קיים בספר החוקים מאז היווסדה דה-פקטו וברור לכולם שאין משמעותו של הדבר גריעה מאומה מזכויותיו הפרטיות של אזרחי המיעוט. כל המחאה והסיסמאות על אזרחים סוג ב‘” הם לא יותר מאשר הצבעת אי אמון נוספת בממשלה ומחאה לשם מחאה. מטרתו של החוק לא הייתה אלא לעגן את התורה שבעל פההציונית לחוק יסוד כדי שאף אחד לא יחטוף לנו את המדינה. ההבדלים בין הסיעות השונות (הציוניות) מסתכמים אולי בפלפולים שונים סביב תתי סעיפים, אבל בכל זאת לבני יצאה למאבק במגינת הדמוקרטיהובמורד הזרם האופוזיציוני כמקהלה מזמרת נסחף גם לפיד ומולם נעמד נתניהו ומקורביו כמגני דוד אנושיים של העם היהודי. הצגה פופוליסטית שיצרה שוב מחלוקת סטריאוטיפית מדומה בעם בין המחנה הלאומיוהמחנה הדמוקרטיבשעה שמתחוללת כאן מתחת לאף תסיסה טרוריסטית בירושלים והאזרחים כורעים תחת העול הכלכלי.

גם נתניהו אגב אינו שא תמים בסיפור ובידיעות אחרונות כבר הספיקו למלא את השורות הבוקר בידיעות על העיסקה לכאורה שנתניהו כבר הספיק לתפור עם החרדים שאולי יש בה מן האמת ואולי לא, אך ודאי צדקו שטענו שאולי לפיד יכל לבלוע את ארבעת הדרישות הראשונות של נתניהו אך החמישית שבה הוא דרש מלפיד לוותר על חוק מעמ אפס – זו הייתה כבר תביעה רטורית שמוכיחה שנתניהו לא חיפש את האחדות ובטח שלא את טובת הציבור.

כעשרים חודשים לאחר התקווה לפוליטיקה חדשה, אנו מקבלים דייסה שאנו בעצמנו בישלנו, ההתרגשות והאמון שהציבור רוחש לכל דם חדששמגיע נקי לכאורה מחוץ למערכת הפוליטית הוא בחינת כי רוח יזרעו וסופתה יקצרו“, תהליכי עומק דורשים אנשי עומק שיודעים מהי אחדות ואיך להכיל מחלוקות גם בעיתות הקשות ביותר לטובת הציבור.

המחיר שאנו משלמים על תרבות השיסוי והקיטרוג הפופוליסטית ועל חוסר הנכונות לגשר על מחלוקות הפעם הוא כבד מנשוא. בין היתר הציבור משלם בעצירה של תהליך המעבר של בסיסי צהל לדרום ואיתו הקפאה נוספת בפיתוח הנגב, מילארדי שקלים מכיסו של משלם המיסים לכיסוי מערכת הבחירות הקרובה וזאת לאחר ששת המילארדים הנוספים שצריך להעביר למשרד הביטחון, הזנחה פושעת של הציבור הערבי הן מבחינת פתרונות חינוכיים והן מבחינת פתרונות אכיפתיית, ההפקרה של חוק האריזות ומניעת השימוש בשקיות בסופרמרקטים (“הישגשיש לייחס לפרץ שהקדים לפרוש בשביל לחפש את הסירה הבאה שלו), והרשימה עוד ארוכה. כל זאת בעת שדורשת מאיתנו לא אחרת מאשר הקמת ממשלת אחדות.