Category Archives: -

דיאלוג בין טורקואטוס וקאטו, בין האסכולה האפיקוראית לסטואית

וכשסיים קאטו1 את הרצאת הדברים השוטפת בירך את קיקרו בן שיחו במספר מילות הערכה ונימוסין ואחר כך התיישבו השניים סביב שולחן האוכל והחלו סועדים בצוותא ולוגמים מעט מן היין המצוין שהביא עמו לוקולוס האב מאחד ממסעותיו הרבים. לפתע נשמעה נפתחה הדלת קמעה, השניים הופעתו כשראו את פניו הנבוכות של טורקואטוס. “קיקרו הנכבד וחברי קאטו היקר, קרא טורקואטוס, עברתי כאן בקצה הרחוב בדרכי לחברי טריאריוס ולא יכולתי שלא להבחין בקולו הערב של קאטו ולהרצאת הדברים המרתקת מפיו אודות עמדתם של הוגי הסטואה על הטוב העליון – אז התישבתי בסמוך לחלונכם בחצר האחוזה והאזנתי ברוב קשב. אולם מבלי שמתי לב לכך, כבר ירד השמש, הירח ממאן עוד לעלות והדרך לטריאריוס חשוכה וארוכה. אולי אוכל להצטרף לחברתכם לשעה קלה עד שתעלה ותזרח הלבנה ותאיר לי את הדרך?”, קאטו וקיקרו חייכו בנימוס ומזגו לאורח כוס יין.

“ובכן ידידיי, אמר טורקואטוס, בזמן שהאזנתי לשיחתכם בחצר האחוזה, הרהרתי בלבי בדבר הסטואה וסברתי שלו הייתם קשובים לשיטתכם שלכם, הייתם מגיעים לכלל הכרה שאין שיטתכם מוליכה אתכם אלא לתורתו השלמה והאמיתית של אפיקורוס”. “כיצד זה אפשרי הדבר, תמה קאטו, הלא הכל מכירים בכך, שאפיקורוס הפך את הקערה על פיה והעמיד את חווית החושים המתעתעים מעל התבונה2, שהיא כפי שודאי מוסכם גם עליך טורקואטוס, התנאי הראשון לחיים מאושרים”. “אמור נא לי ידידי קאטו, האם אתה הוא זה שטענת רק לפני שעה קלה בשיחתך עם קיקרו ש”היצור החי נולד [..] לומד לאהוב את כל מה שנועד לשמור על גופו וכן לדחות ולהשמיד את אותם הדברים הנראים כי מביאים עליו כליה”3? “אכן כך טענתי” השיב קאטו, “ובכן, האם תסכים להודות שכל אותם הדברים שעשוים להביא כליה על הרך הנולד הם אותם הדברים המסבים לו כאב, ובאותו האופן ממש, כל אותם הדברים ששומרים על גופו ושלומו הם הדברים המסבים לו הנאה, כמו חום גופה של אמו ואחיזת אביו המגוננת?”, “אינני יכול לקבל את טענתך במלואה, משום שלא כל הדברים המהנים בהכרח הם ראויים, אלא רק אלו, התואמים את הטבע, שמירת הגוף אצל התינוקות עשויה ללמדנו רק על מידה טבועה של אהבה עצמית”. “בין אם תקבל את הבחנתי בין הנאה לכאב ובין אם לאו, אמר קורטואקוס, שנינו שואבים את היסוד הראשון של שיטתנו מתוך ההתבוננות בטבע, בהיכרנו שהטבע הוא שלם וכל אשר זקוק לו האדם יוכל לבקש אותו מתוך הטבע”, “הנחת יסוד זו הינה משותפת בינינו”, השיב קאטו. “אם כך הדבר”, הפציר טורקואטוס, “לא רק שאפיקורוס עצמו לא הפך את הקערה על פיה, אלא נשאר נאמן לשיטתו שהמתודולוגיה היסודית שלה היא זהה לשיטתכם – הטבע מספק לנו ראייה אווידנטית שאיננה זקוקה להוכחות נוספות מן התבונה”.

קאטו שהה לרגע קל ואז קם מכיסאו והשיב בלהט – “אמנם הטבע מספק ראיה אווידנטית, אך אין היא תנאי מספק להכרת האמת, וראייה נוספת זו היא לנו – הכל מסכימים שהילדים זקוקים לחינוכם של המבוגרים, ולא רק המבוגרים, אלא בעיקר אנשי החינוך הטובים, שמצטיינים בשכלם הבריא ותבונתם האיתנה, כך שכדי שתינוק יגדל לכדי אדם חכם הבקיא באומנות חיי האושר הטובים, נדרש הוא לתבונה ולתורת המוסר, אך אפילו זה והייתי מקבל את דעתך אודות האווידנטיות של החושים טורקואטוס, חייב הייתי לדחות את ההכרה בהנאה כטוב בכלל וכטוב העליון בפרט כפי שטוען מורך אפיקורוס – משום שההנאה כמוה כמדרון חלקלק, האדם הניצב תחילה בראש המדרון מבקש להתנסות בתענוגות החיים המוצעים לפניו בתורת ‘פנטסיות’ 4, אך מבלי לשים לב או מתוך טעות, הוא שופט את הפנטסיה הניצבת מולו כרעה או טובה, אף על פי שהדברים הטבעיים עצמם נעדרים כל מטען ערכי, שהרי זוהי האמת שמכיר בה החכם הסטואי, וכשאין הוא מתאמן בסטואה די צרכו ותבונתו איננה איתנה, הוא עשוי בנקל לטעות ולאשר5 את חווית החושים (הפנטסיה) – תופעה שאנו מכנים אותה דחפים או רגשות, ואו אז מופר המצב הטבעי הנייטרלי6 והאדם מאבד את השליטה כשם שתנועת הרגליים של אדם שרץ חורגת מיחידת הבקרה של הנפש7 וגורמת להסחפות אחר התנועה.8 ואכן הניסיון מלמדנו שאלו הן טבען של ההנאות, שהן גורמות לסחרור הנפש אחר הגוף וגורמות להפרת שיווין הנפש, וההמון איננו נמשך אחר תורתכם אלא מכיוון שהיא מאפשרת לו להכשיר את השרץ של חיי נהנתנות ראוותניים עמוסי רגשות הטורדים את הגוף והנפש.”

למשמע דברים אלו, חיוך רחב נסוך על פניו של טורקואטוס כיוון שהבין שזו שעת הכושר שלו להעמיד את ידידו על טעותו היסודית ומיהר להשיב בנימה מפויסת ושלווה – “ובכן קאטו, אני שמח שהאלים זימנו לנו את השיחה הזו, משום שדבריך מסגירים את העובדה שעל אף כל הספרים שעליהם אתה שוקד, דווקא את דעת ההמון אימצת לגבי אנשיי. ראשית, אפיקורוס עצמו איננו מעמיד את החושים מעל התבונה, וכך הוא כתב במכתבו למנואקוס – ‘ראוי לשקול את כל ההחלטות האלו על ידי מידות השוואתיות ועל ידי בחינה של היתרונות והחסרונות’9 דהיינו, אליבא דאפיקורוס כל החלטותיו של החכם הן תוצר של שקלא וטריא תבוני קר ומחושב של מידת התועלת העתידה לצמוח מן המעשה, ואם מידת ההנאה העתידה גדולה ממידת הכאב במהלך הדרך – יעדיף החכם ללכת בדרך זו האחרונה ואף לספוג מכאובים במהלכה. כך שתורתו של אפיקורוס לא רק שאיננה נופלת מהסטואה במידת התבוניות שלה אלא שהיא גם נשארת עקבית ביחס לעמדה זו, משום שהטוב העליון הנגזר מתופעת החושים נשאר הטוב העליון – והתבונה משמשת כאמצעי לאדם לקנות את מירב ההנאות האפשריות למען חיי האושר. ולא רק זאת, אלא גם שאפיקורוס עצמו מודע היטב לאופן השגוי שבו תופשים ההמונים את תורתו והוא מזהיר ומבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים “כאשר אנו אומרים שההנאה היא המטרה איננו מתכוונים לההנאה מההפקרות הבזבזנית או להנאות הצריכה, כפי שיש אלו [שרואים עצמם כאפיקוראים] המאמינים [..] אלא אנו מתכוונים להעדר כאב בגוף וטרדה בנפש.”10 דהיינו תורתנו איננה מעודדת את ההפקרות והראוותנות, אלא דווקא ההיפך, התבונה לבדה היא זו שמסעיית לאדם לבצע “חישוב פיכח שחודר לתוך הסיבה התבונית של כל החלטה והמנעות שיוצר את העמדות שהם המקורות למהפכה הגדולה בנפשו של האדם”11. אולם אתם הסטואים, לא רק שאינכם נשארים נאמנים למתודולוגיה הראשונית של שיטתכם המבוססת על ראיית החושים וביסוסה על ידי התבונה, אלא גם שאתם מושכים את ההמון לתוך חיים של חסרי תוחלת ברדיפה אחר רעיונות בעלמא המאופיינים בהעדר הנאה על ידי כך שאתם מכפיפים את הטוב העליון לתורת המוסר הנורמטיבי ורעיונותיהם של הפילוסופים, או נכון יותר, את ההכרה המושגית לתורת המוסר הנורמטיבי. זאת מבלי שיש בידכם כל ראייה לכך לנחיצותו או ערכו של הטוב העליון או המידות הטובות שמקורם איננו אלא במשאלות לבם של הפילוסופים. כפי שכבר טענתי בפני קיקרו12 – הסיבה שאנו מוקירים את אומנות הרפואה איננה אלא בזכות התועלת שצומחת לבריאות הגוף וכך גם אומנות הקברינט – מביאה לידי שיט טוב, מועיל וקצר, כך גם התבונה שניתן לכנותה אמנות החיים יש להוקיר אותה בשל השכר שיש לצדה, והיא מידת ההנאה שאנו מפיקים ממנה לטובת החיים המאושרים.”

“לאחר דברים אלה, השיב קאטו, מסתבר לי שאילו היית טורח בעיון אחר תורת המוסר הסטואית, היית מוצא אותה כנאמנה יותר הן לתבונה, הן לטבע והחושים והן לחיים המאושרים, זאת משום שתורת המוסר הסטואית איננה משוללת כל יסוד ואינה פרי דמיונם של הפילוסופים. היא עומדת על שני יסודות איתנים – האחד, הוא מתאם מלא עם טבעו של האדם וביחס למוסר הנורמטיבי, שאנו מכנים אותה Kathekon13, שהוא שלעצמו עדיין איננו מספק להשגת המידה הטובה, ואילו השני הוא Katorthomata14 – המעשה הראוי שהוא המידה המוסרית השלמה, זו פעולה שמאפיינת את מעשיו של החכם הסטואי, שהוא בלבד בעזרת התבונה מסוגל לשקול את המעשה הנכון במתאם מלא עם כל המידות הטובות ועם הטבע. ולדעת מתי מעשה הוא מוסרי גם בשעה שאינו נתפס שכזה על ידי ההמון. כך שאולי בעיניך נראים מעשיהם של החכמים הסטואים כשרירותיים, אך בפועל הם אכן תועלתיים, אך לא לתועלתו של הפרט, כי אם לתועלת משותפת וכללית שעולה בערכה על התועלת הפרטית, כך החכם הסטואי רואה את תועלת הכלל כחשובה “ואף יותר מן התועלת של עצמו”15. כך עולים בערכם מעשיהם של החכמים הסטואים הן מעל עקרונות המוסר הנורמטיבי, קל וחומר שמעל עקרון ההנאה הפרטי כפי שאתם נשארים כפופים אליו מתוך הנחת היסוד הראשונית, זאת “כשם שאור השמש מעמם את להבת המנורה ומאפיל עליה, וכשם שקורטוב של דבש בטל במרחבי הים האגאי”16

1ההקשר ההיסטורי כפי שמופיע ב’על תכליות הטוב והרע’ מאת קיקרו בפרק הראשון והשלישי. העלילה (הפיקטיבית) ממשיכה את הפרק השלישי בספר.

2מרקוס טוליוס קיקרו, על תכליות הטוב והרע, בתרגומו של יוחנן גלוקר, אוניברסיטת בר אילן, ינואר 1997, סעיף 22.

3שם, סעיף 16.

4Phantasia (φαντασία) בהוראה של רושם, האופן שבו מושא מסוים נתפש בחושים.

כל מושגי הסטואה מוסברים בעזרת המקור הנ”ל – https://en.wikipedia.org/wiki/Glossary_of_Stoicism_terms

5Synkatathesis (συγκατάθεσις) הסכמה או אישור של הרשמים החיצוניים המאפשרת את הפעולה.

6Adiaphora (ἀδιάφορα) – שיוויון נפש כלפי טוב ורע, יש להבחין בין מצב זה לבין האפתיה (apatheia) שהיא מצב תודעתי עמוק יותר של החכם הסטואי של שלווה פנימית המוסבת כתוצאה של אימון ממושך באדיאפורה.

7“Soul’s commanding-faculty”, Long and Lesley, 1987, 65H.

8Ibid, 65J

9Letter to Menoeceus / Epicurus. Paragraph 130 (My translation for this reference and all other references from this source)

10Ibid, Paragraph 131.

11Ibid, Paragraph 132.

12על תכליות הטוב והרע, סעיף 42.

13Kathekon (καθῆκον) – חובה, ההתנהגות הנאותה או התנהגות התואמת את הטבע, המעשה הראוי בנתיב המידה הטובה. תורגם על ידי קיקרו כofficium ללטינית ועל ידי סנקה ל-Conventia. מקורות:

https://en.wikipedia.org/wiki/Kathekon

http://www.iep.utm.edu/stoiceth/#H4

14על תכליות הטוב והרע, סעיף 45.

15שם, סעיף 64.

16שם, סעיף 45.

2017_3_19_f82bd50e-0bd1-4505-86b9-48a70e17427f_510_510_Fit_

התנועה זה אתה: איך זה להיות בנוער העובד והלומד ובדרור ישראל, מבט מבפנים.

אז החלטת ללכת עם הילדים בכיתה לפעולת שוקולד בקן, יצאת אתה עם כמה חברים מיוחדים מהכיתה. ילדים חכמים, קצת לא מקובלים, אינטליגנטיים, כשרוניים, אתה יודע שאתה והחברים שלך, אף פעם לא באמת הסתדרתם עם המסגרתשל בית הספר וכל המורים המבוגרים מסביב, תמיד הרגשתם שמשהו חסר, דפוק, ששוטפים לכם את השכל בבית הספר, שרק רוצים שתשננו חומר בתנך ותקיאו במבחן, שתהפכו להיות הייטקיסטים משעממים ותביאו תשיעיות הביתה להורים. ואז אחרי אותו ערב של הפעולה בקן, הרגשת שיש משהו נוסף, רק שלך ושלך החברים שלך והוא נותן לכם תחושה טובה של גאווה, של ביחד, נותן לכם קבוצה סודית כזו באווירה קצת מחתרתית בקן החצי מוזנח שיש שם מלא ילדים עם פירסינג ומנגנים שם כל הזמן בגיטרה ואפילו כמה מהגדולים כבר מעשנים. וגם ככה אתה מבואס מהאווירה בכיתה, כולם תקועים עם הראש בתוך המסך ובקושי נפגשים אחר הצהריים, אתה מרגיש שהקן מציע משהו אחר.

יום אחד מזמינים אותך לבוא לדבר הגדול, אומרים לך שיהיה מחנה בקיץ של שבועיים שבו תלמדו להיות מדריכים ומנהיגים, אתה מתרגש ובלי שאתה שם לב אתה כבר בכיתה י’ מנהל לעצמך לוח זמנים של גדולים – יש לך חניכים, יש לך פעולות וערבי ותרבות וצריך גם ללמוד למבחנים ויש מועצת תנועה ארצית. תוך שנה הפכת להיות מילד קצת מופנם ודחוי לכוכב חברתי, מנהיג אמיתי, אתה מדבר עם החברים שלך בקן על כלכלה של גדולים, ויש לכם כבר דיונים עם הקומונר על הרבה נושאים חברתיים מעניינים, כמו איך רצחו את רבין, איך העוני בחברה הולך ומדרדר, ויש גם בנות. ובכלל אתה קצת מעריץ את הקמונר שלך, הוא סיפר לך שהוא חי בקומונה אמיתית רק עם החברים שלו והם הכל מחליטים ביחד בשיתוף ואתה בלבך אומר לעצמך אני רוצה גם במקום לגור עם ההורים שמציקים לי.

כשאתה מגיע לשנת השירות בחוות ההכשרה שולחים אותך לסמינר הכשרה ארוך ברביד, יום רודף יום מעמיסים עליך לוז עמוס עם המון משחקי חברה, אתה מרגיש את העוצמה של התנועה, פוגש את החברים שלך מהשכבה, ההורמונים קופצים, ההתרגשות בשיא. בכל יום מגיע מדריך הגרעין שלך ומוריד על הקבוצה שלכם טקסטים שונים ומשונים, ארוכים וצפופים, טקסטים תלושים, ללא שום קונטקסט, ציטוטים, גזרי עיתונים, מאמרים וכתבות ובעיקר הרבה מאוד טקסטים מלאים בפאתוס, על חלוצי העליה השניה, על ההתלבטויות של החלוצים הצעירים, המחירים שהם נדרשו לשלם, על חברת המופת, על שיחה כהוויתה.

בשלב זה מכבסת המילים פועלת במלוא העוצמה והתנועה מתחילה לפרמט מחדש את המוח שלך. מתחילה להגדיר לך מחדש את עולם המושגים שלך ושל הקבוצה שלך, מעכשיו המילה עבודה מתייחסת רק לעבודה של ניצול בחוץ, בעולם הקפיטליסטי, העבודה שלך היא לא עבודה, היא משימה, ומה שמאפיין אותה זה אחריות שרק הולכת וגדלה, וזה דבר שצריך להכריעעליו, כלומר אתה נדרש לבחור בשיתוף עם הקבוצה שלך במסגרת שיחה דמוקרטית עשירה בדעות שונות – או את זה, או את אותו הדבר. החלטות אגב, זה משהו שקפיטליסטים עושים, החלטה זה משהו קטן, משעמם, בתנועה לא מחליטים, מכריעים, מילה פומפוזית שיותר מכל היא נותנת תחושה שזו החלטה שבאה עמוק מתוך הנפש, לאחר התחבטויות נפשיות וקבצותיות, ולכן – להכרעה יש משקל רגשי כבד יותר מאשר סתם החלטה. את התפיסה שצריך לכבד כל אדם בדרכו ולא לשפוט אותו ממקום מחליפה המילה ‘דרישה’, ועכשיו, חברי הגרעין, שהם ידידי הנפש הקרובים ביותר, רשאים להציב אחד לשני את ‘הדרישה’, או במילים אחרות, במקום שיקבלו את התחושה שמוכתבים להם דברים מלמעלה, החברים שלך מסמנים את העמדה הראויה ומכתיבים אחד לשני מה הדרך הראויה שזו כמובן דרך יעילה הרבה יותר.

כדי למתן ולהסיט את תשומת הלב שלך מההתפתחותך האישית והחלומות שהיו לך לפני שנכנסו לתוך המכבש התנועתי, מציגים לך בתוך טקסטים עמוסים פאתוס את המושג ‘צרכים כוזבים’, בעזרת המושג הזה אתה והקבוצה עורכים הבחנה בין צרכים שהם אינטרנסטיים, חומריים, טפלים ומיותרים שהם פרי הבאושים של תרבות הצריכה, לבין צרכים אנושיים אמיתיים – שהם צנועים הרבה יותר. כך הרי הוסבר לכם על ידי המדריך, שסוממתם במשך שנים על ידי תרבות הצריכה ולמעשה, אתם לא באמת צריכים את כל הדברים שחשבתם שאתם צריכים שגרתם אצל ההורים ברעננה, וכך כשאתם מצוידים בהבחנה החריפה והמרדית הזו, בכל פעם שתתקיים שיחת גרעין על רצון מסוים של חבר הגרעין, יעלה המושג הזה לדיון, והדיון יקבל תפנית קודרת פילוסופית-פסיכולוגית-אידיאולוגית האם הרצון שלך לקנות את הפסנתר שרצית מאז כיתה י”א, הוא רצון כוזב או לא. ואתם תלמדו להכריע שביחס לגרושים שיש לכם בכיס והרצון האנושי שלכם לאוכל, הרצון שלך הוא די כוזב, אבל זו הכרעה שצריך לקבל ממש כמו שקיבלו בהחבר’ה במסחה בשנות השלושים, כי לנגד עיניכם נשקפות מטרות נעלות כמו להציל את החברה הישראלית מהעוני שהיא מתבוססת בו.

למי שלא חווה זאת שינסה לדמיין איך זה כשיושבים עשרים חבר’ה צעירים ולהוטים לקיים שיחה ונניח שרצון שהוא קצת שונה, אישי וחורג במידה מסוימת ממה שמקובל בקבוצה, הסיכוי שהרצון הזה יתקבל אחרי דיון מפרך שבו ינותח הצורך האישי ויפורק לגרמי גרמים של ניתוחים פסיכולוגיים חסרי כל בסיס, שואף פחות או יותר, לאפס. חוויה מסעירה זו של שיחה קבוצתית עשויה לשפוך קצת אור למי שתהה איך זה שכשהוא שואל את דעתו של בוגר תנועה אחד לגבי רעיון אחד. אז הבוגר השני, השלישי או העשירי, או בעצם כולם, מישרים איתו קו כך שמתקבל מסדר סדור של משנה אחת אדוקה.

בעיניים של בחור צעיר בן 19, אתה חושב שאתה הכי מקורי, חכם, ועצמאי בעולם. בעיניים של אדם בוגר, הנמצא בעמדת כח חינוכית מול קבוצה של נערים בגילאים 15-24, אין כאן שום מאזן כוחות. הם רבים – אתה יחיד. הם מדברים כל אחד בתורו במשך כמה שניות, אתה יכול לשאת נאומים של עשרים דקות, לא לחינם רווח מושג בתנועה כאילו בצחוק הנקרא ‘לתת בראש’, כי זה מה שהם חווים, רכז או מדריך שעומד מולם, בדרך כלל בקבוצות של עשר, עשרים או שמונים איש ופשוט מדבר בלי הפסקה, “מפציץ“, כשאנחנו סיימנו את סמינר חוות פסח האוספטר כינס את כל השכבה לשיחה“, האיש פשוט עמד שם משהו כמו 3,4,5 אולי 6 שעות, רק אלוהים יודע כי כולם כולל כולם בנקודה מסוימת כבר הפסיקו להקשיב. הוא דיבר על משהו מאוד, אבל מאוד, מופשט, אני זוכר שזה היה ‘מהו אדם’. עכשיו, צריך להבין, לא מדובר כאן בחוג לפילוסופיה למתמחים, מדובר בחבורה של נערים צעירים, שפשוט מושפעים מהחברים שלהם ומהמדריכים שלהם, ואם כולם יושבים שם במשך כמה שעות טובות ואף אחד לא פוצה פה ולא שואל שאלה – אז גם אתה לא תשאל שום שאלה, נקודה. אין כאן שום שקול כוחות, הכוחות הפסיכולוגיים-חברתיים המופעלים על צעירים בגילאים האלה הוא עצום.

החוויהבשנת השירות או בכלל בתנועת הבוגרים שאתה עובר היא אינטנסיבית, מאוד אינטנסיבית. אין לך רגע דל לעצמך, אם אתה יושב לנוח – אתה עם החבר’ה, אם אתה לא יושב לנוח – אתה עם החבר’ה. אין לך חדר משלך, רכוש משלך, שום דבר משלך ושום דבר הוא לא פרטי, אולי, פרט לתיק, המחשב והפלאפון שלך (שגם הוא מפוצץ כל היום בהודעות של התנועה תנועה תנועה). אתה מוקף כל הזמן ברחש בחש, וזה לא צריך להיות רחש בעל משמעות ותוכן רציונלי, שאתה קם בבוקר אחרי שבקושי ישנת בלילה בשל עוד איזו שיחת גרעין חסר שחר עמוסה ברגשות על הזכות להחזיק בדמי כיס מאמא ואבא כן או לא אתה רץ למשימה” – בדרך כלל זה לבית הספר לגייס עוד ועוד חניכים, או לטיול, סמינר, לקן, לישיבות חינוכיות או לכל פעילות אחרת שהציבו לך או קבעו לך או אתה קבעת בעצמך מתוך אמונה שאתה עצמאי בחייך, ומגיע הביתה בדרך כלל בשעות המאוחרות של הערב שבקומונה המולת אלוהים – מבשלים מנגנים צועקים, ההיא שרבת איתה אתמול שולחת לך מבט וההוא כועס כי לא שטפת כלים ובדיוק טלפון מהורים של חניכים ואז שאתה כבר גמור לגמרי ב-12 בלילה עוד בן גרעין שלך בתקופת משבר ואתה כמובן תשב לשוחח איתו או איתם שוב עד 2-3 בלילה. כך טסים הימים והלילות.

מה שהכי חשוב בסיפור הזה שאתה תרוץ כל הזמן, שתהיה מוקף כל הזמן באנשים שדורשים את תשומת לבך שרוצים כמובן בטובתך, שדורשים ממך, שאתה דורש מהם, שנמצאים בסיחרור של מערכות יחסים בינאישיות מורכבות וטעונות. אבל אתה, בניגוד לחברך שעכשיו כבר שוכר דירה עם שותפים שבקושי מדברים איתו והוא אולי קצת משועמם לפעמים, ואולי אפילו מרגיש קצת בודד, ולכן דווקא גם חושב על עצמו ועל העתיד, איך הוא הולך להסתדר ומה הוא רוצה מעצמ ומתחיל ללמוד משהו שעניין אותו ומתחיל ללמוד להתמודד עם העולם ולהתרגל לחיות עם עצמו בכוחות עצמו. אתה, לעומת זאת, לא צריך לדאוג, לא תרגיש בודד לעולם, החבר’ה תמיד שם. את השלב הקריטי באמת בחיים שלך אתה לא תעבור בגילאים הקריטיים – לחוות את עצמך במידה מספקת כדי שתוכל לפתח את העצמאות שלך בעולם. לא תצטרך להתלבט יותר מדי על העתיד שלך או על המקצוע שלך כי כל עוד אתה עם החבר’ה אתה שמור ומוגן. לא תצטרך באמת להתלבט על שאלות כלכליות כי מה זה באמת משנה בתכל’ס, “הםכבר ידאגו לך.

אתה תוכל כמובן להעמיק את ההבנה שלך במסגרת האג’נדה של החברים שלך – תוכל לדקלם טוב יותר למה מה שאמרו לך שהוא נכון הוא באמת נכון כמו למה איגוד מקצועי זה הדבר הכי חשוב בעולם בעיקר כשזה במסגרת ההסתדרות, למה לצאת עכשיו ולהפגין על התאגדות עובדי מקדונלד’ס זה הדבר הכי חשוב לחיים שלך, להתפתחות שלך כאדם, למה לבלות ימים על לילות בסמינרים על רבין, אחד במאי או העליה השניה או לשבת בשיחות אינסופיות על כל מיני דברים ‘עקרוניים’ זה הדבר שהכי הולם אותך באופן אישי, כאדם. למה לחיות בקבוצה זה הדבר האמיתי בחיים ואיך הכסף משחית והורס, למה חייבים שתי מדינות לשני עמים ולמה הימין המתנחלי-משיחי פשוט שבוי בדת הזויה, בשעה שאתה כמובן חופשי כציפור דרור ישראל, אחרי שכבר הבנת שהחבר’ה בחוץ מחפשים את החופש מואתה רוצה את החופש ל“, או במילים אחרות הרצון שלהם לצאת לטייל בחול אחרי הצבא הוא רצון כוזב והם בעצם אסקפיסטים, לא מתמודדיםעל החיים שלהם. יהיה לך את כל הזמן בעולם לחזור שוב ושוב ושוב על מה שכבר למדת באותם הנושאים הקבועים שהתנועה עוסקת בהם שנה אחר שנה כמו תקליט שבור, לנסח אותם שוב במילים שלך, להעשיר את המקורות וההבנה שלך לגביהם כדי שתוכל להיטיב להמשיך את ‘להביא בראש’ לדורות הבאים.

כשאתה מגיע לגיל 25 התמונה כבר פחות ורודה, מחצית מהחברים שלך עוזבים וזה מתחיל לערער אותך. אם אתה אדם קצת יותר חברתי ורוב החברים שלך עדיין בתנועה סביר להניח שאתה תשאר גם בתנועה. אם ההורים והמשפחה שלך דומיננטיים בחיים שלך והצליחו לשמור איתך על תקשורת טובה והם באמת רוצים שתלך כבר ללמוד באוניברסיטה והם יפתו אותך עם כסף לטיול בדרום אמריקה והבטחה ללמוד מה שרק תרצה, ייתכן מאוד שתחליט לעזוב, אם להורים שלך יש הרבה כסף אז הכסף באופן טבעי לא ידאיג אותך ויהיה לך יותר קל להשאר אידיאליסט, במידה ולא – ייתכן מאוד שתתחיל פחות לסמוך על התנועה ועל אורח החיים הסגפני שאתה חיי ותרצה לדאוג לעצמך ותחליט לצאת. אם אתה בתנועה מגיל צעיר ואתה טיפוס אידיאליסטי והמשפחה שלך תתנגד לך – סביר להניח שתגיע איתם לפיצוצים ויווצר קרע של ממש, ייתכן שההורים שלך לא ירצו לאבד אותך וימנעו מלדרוך על המוקשים הנפיצים שאתה מגיע להורים, העיקר שתגיע. ייתכן מאוד שכבר התחלת לרכוש מקצוע בתנועה – והוא המקצוע האחד והיחיד שרוכשים בתנועה - לימודי חינוך בבית ברל במסגרת שנתפרה במיוחד למידותיך על ידי התנועה בשביל התנועה, על חשבון מענק הצבאי שלך או ההורים שלך, במזומן ואת הכל מראש לארבע שנים, אל תדאג זה לא יהיה קשה מדי, לא תצטרך לזכור כל מיני מושגים בעל פה וגם לא תלמד בצורה יבשה כמו בבית הספר, לא תצטרך לעמוד בסטנדרטים אקדמיים ולעקוב אחר כללי הציטוט האקדמים והעבשים והדכאניים ולהגיד שהדעה הזו והזו היא רק דעתו של פלוני בנסיבות האלו והלו, ואם יהיו לך קשיים, אל דאגה, החבר’ה תמיד שם איתך מחזיקים לך את היד. עכשיו תוכל להציג להורים שלך שיש לך תואר כדי להרגיע אותם, תוכל לשפר את המעמד החברי וגם להיות מורה במערכת החינוך, תוכל להמשיך למשוך ככה עוד כמה שנים די בכיף אתה הרי צעיר ועכשיו אתה גם רוכש מקצוע ומספיק מהחבר’ה שלך עדיין לידך אבל אל דאגה, לזמן אין זמן בשביל האג’נדה שלך והוא משחק לרעתך, ובגדול.

כשתתקרב לגיל 30, הסיטואציה כבר קשה עוד יותר, אבל עדיין נסבלת. פתאום אתה רואה שיש גל עזיבה נוסף סביבך, וזה שוב מכה בך אך הפעם בעוצמה רבה יותר, הספקות, הלבטים הלחץ מהמשפחה, והחששות. אתה אולי עדיין לא ממש חושב על העתיד שלך עשר שנים קדימה, אתה רואה שחברים שלך שעזבו וכאלה שאינם בתנועה כבר מתחילים להתחתן ולהביא ילדים, לא בטוח שזה ילחיץ אותך כל כך כי אתה כבר מאמין בביטול הזוגיות, בכך שהמשפחה היא מסגרת קונפורמיסטית-קפיטליסטית שמנכסת זוגיות ואתה במקום עשיר יותר מבחינה חברתית, ואולי יש לך זוגיות יציבה וזה מספק אותך.

אורח החיים התנועתי מתחיל לשחוק אותך, התקליט השבור חוזר על עצמו שנה אחר שנה, שוב פעם חג-מעלות מפעלי פסח רפסודיה ורצח רבין. אבל הצלילים קצת מתחילים להשתנות, ההתלהבות קצת פוחתת ומה שנראה לך לפני עשר שנים מרגש מרגיש לך עכשיו קצת טכני. ההרכבים החברתיים סביבך משתנים, כל מיני חברים גרים עוברים לגור בכל מיני מקומות חלק עם בני זוג בכל מיני פורמטים שונים. הגרעין הקדוש שהיה לכם זה כבר לא הנושא הרומנטי שהיה לפני עשר שנים, ההתלהבות ירדה וסביר שמצאת לך חוג חברים מצומצם הרבה יותר שאיתו אתה מסתדר ובאמת מוכן לחיות ועם השאר, זה כבר לא כל כך מתאים. אתה כבר שקוע בחיי שגרה תנועתיים וכבר חושב על דברים אחרים וחדשים שהיית רוצה לעשות בחייך, אממה, זה כבר לא כל כך פשוט.. אם תלך, לאן תלך, עם מי תחיה? עם סטודנטים בני 22 בדירה שכורה ומנוכרת? תתחיל לעבוד בשביל כסף? אתה הרי לא מאמין בזה, תהפוך להיות אסקפיסט, בורגני ורלטביסט? איך תתחיל עכשיו בגיל שלושים ללמוד משהו חדש, מתי תסיים, עם מי תגור? אתה הרי כבר רגיל כל כך לחום ולחיבוק של הקבוצה, איך תחייה עכשיו בבדידות הנוראית הזו בחוץ, אתה פוחד מזה פחד מוות.

אז המחשבות האלו, או שהן מנקרות בך עד שתעזוב, אולי תדחיק אותן לעוד כמה שנים הלאה. מרבית הסיכויים שאם בכל זאת תעזוב את התנועה כבר מחכה לך עתיד מבטיח, כמורה, או עובד סוציאלי, או משהו ייחודי – בחינוך. אתה אולי תחשוב שזה אחלה כי הרי אתה מאמין בלב שלם שהחינוך זה הדבר הכי קריטי והכי חשוב בחברה, והזכרונות אודות ‘הצרכים הכוזבים’ שהיו לך שהיית בתיכון כבר מעומעמים יותר היום, ובכלל לא כל כך עסקת בשום דבר אחר פרט לחינוך אז החלטת שאולי זה הזמן לשלב את הנטיות הטבעיות שלך יחד עם חינוך וכך תוכל ממש להגשים את עצמך, אולי תוכל לפתוח קבוצה חדשה בתיכון אחר הצהריים של אומנות וחינוך. אתה אומר בלבך, ואו, זה יהיה מדהים, אבל איך אני אלמד ציור עכשיו, והנה צצה התשובה בראשך – אין צורך בהשכלה בורגנית של אומנות, ציור זה מהנשמה, אנחנו ניצור ביחד ויהיה מדהים.

אתה כבר באמצע שנות השלושים, החניכים שלך בחוג הציור כבר עזבו, ובאו חדשים, וגם הם עזבו, ייתכן שכבר יש לך זוגיות ואפילו ילד אחד או שניים, אולי עכשיו תוכל להחליט יחד עם בת הזוג שלך לעזוב יחד עם הילדים וזה יהיה קל יותר, אולי בדיוק הפוך הסידור עם הילדים יקעקע אותך לעוד הרבה שנים קדימה. כך או כך, מרחב האפשרויות שהיה לך בגילאי העשרים כבר נעלם, האדיאולוגיה, שכל כך הייתה חשובה לך לפני שנים, כבר לא משחקת תפקיד כל כך חשוב. הרצונות שלך כנער לפני שהיית בתנועה כבר מנוונים, מעומעמים ומודחקים כל כך עמוק בפנים שאתה לא בטוח אם הם בכלל שם או לא. העניין עכשיו הוא אורח החיים שלך ובת הזוג שלך או הילדים והעתיד שלהם ושלך. אבל אתה, קצת נעלמת, בתוך כל ההםהזה, השנים שרצו, אלפי דפי הטקסטים, השיחות לתוך הלילה, החוויות, הסמינרים. מי אתה באמת מאחורי המסכות של המילים הארוכות והמושגים המפוצצים, מבעד לזכוכית של המרד וההגשמה, ייתכן שמאוד שנשארת בסך הכל - סך כל זה, מיטב שנותיך שבהם התעצבת להיות מי שאתה בילית בתנועה, זה כבר חלק מהקוד הגנטי שלך, מציפור נפשך, וכך גם תשאר, עם או בלי התנועה. ויום אחד, אחרי שאתה ובת זוגתך כבר עברתם לגור בכפר סבא עם הילדים, פתאום מתקשר אליך חבר ושואל אותך אם בא לך לבוא ולהגיד כמה מילים על שטיפת המוח בתנועה ולספר עוד אודות הכת הזו, אתה תגיד ‘חס וחלילה!! זו רק חבורה של אנשים טובים טובים’ כי אם הם כת – אז מה אתה בעצם.

פאנאופטיות ומשמוע בעידן הדיגיטלי לאור המערכת המושגית של מישל פוקו

הקדמה

ההתפתחות הטכנלוגית בדור האחרון בתחום טכנולוגיות המידע הביאה עמה הבטחה אמנסיפטורית לשחרור האדם מהאזיקים שכבלוהו לאורך ההיסטוריה. האינטרנט וביתר שאת הטלפונים הנידיים החכמים אפשרו לכל אדם ובכל מקום להחשף ולשתף כל מידע שירצה, לתקשר עם כל אדם ובכל מקום, ועל ידי כך לפרוץ מחסומים גיאוגרפיים וחברתיים, תודעתיים וכלכליים באופן שאין דומה לו לאורך ההיסטוריה. עולה הרושם כי השילוב בין מגמת הניאו-ליברליזם להאצה הטכנולוגית הביא לידי סופו של עידן הרודנות הטוטליטארית-אידיאולגית שאפיינה את המאה ה-20 ומצאה את ביטויה בתמה שאורוול הציג בספרו 1984. מטרת החיבור שלפניכם היא לבחון רושם זה, דהיינו עד כמה תחושת החירות האישית בחברה המערבית אכן מעוגנת במציאות בת זמננו, וזאת לאור המערכת המושגית של מישל פוקו. החיבור לא יתמקד בשאלת החירות כבעיה פילוסופית בפניה עצמה, אלא במקום זאת, יעסוק בשאלה כיצד מופעי הכוח שאותם טרח להבנות פוקו במפעל חייו באים לידי ביטוי בחברה בת ימינו לאור ההטמעה וההתפשטות של טכנולוגיות המידע. בראשית החיבור אציג את שני מופעי הכוח המצטרפים לכדי המופע הכללי ‘ביו-כוח’ כפי שהם עולים מתוך העבודה של פוקו החל מלפקח ולהעניש (1975) ועד לידתה של הביופוליטיקה, (1978-79). לאחר מכן אסתייע בעמדה הפנמנולוגית של היידגר אודות הטכנולוגיה כתופעה ואציג שני ארכיטיפים תרבותיים-רעיוניים, פרמקון והאל יאסון, ששופכים אור על הטכנולוגיה כתופעה דו-פרצופית, אירונית וטרנזטיבית. כשכלים מושגיים אלו בידינו, אפנה לבחינת תופעת ‘הזמינות’ בעידן המכשירים הניידים החכמים (‘סמארטפונים’) כמכשיר ממשמע פאנאופטי, ואציג את שלושת הגלגולים של הסכמה הפאנאופטית לפי דובסון ופישר לטובת דיון בהמשך של האינטרפטציות השונות של פאנאופטיקון III ביחס לתופעת המדיה החדשה. האינטרפטציה הראשונה תעסוק בתפקידה של המידה החדשה בכינון חברה רב-נרטיבית. אשאל כיצד חברה רב-נרטיבית עונה על מופע הכח השני שתיאר פוקו (מנגנונים של ביטחון) כאמצעי להפרדה ובידוד, בהמשך אעסוק במשמעויות של החשיפה של אדוארד סנואדון ואעלה השערה לגבי המתאם העולה בין סכמת הכוח הפאנאופטית לבין עצם תודעת הידיעה שאנו נמצאים תחת מעקב מתמיד. בפרק האחרון אדון בתחום מעט נבדל ועם זאת קשור בעבותות ללב הדיון שלנו – כיצד האלגוריתמים משמשים כסוכנים של עיצוב תודעה בימינו – תחילה אפרוט את הנחת היסוד המאפשרת את הפעלתם של אלגרותמים בעלי תחום השפעה ציבורי, רחב ועמוק ואקשור אותה עם תפיסת הצידוק השלטוני (Rasion d`Etat) של פוקו במסגרת המדינה הניאו-ליברלית. לאחר מכן אפרט שתי מגמות טכנולוגיות-עכשוויות, אפקט בועת-הפילטר של אלי פריסר, ואפקט תהודת-היתר המווה ביטוי מסוים של רעיון היפרמציאות, ואשאל כיצד המגמות מהוות במידה מסוימת שבירה כדפוס פתולוגי של סכמת הכוח הפוקיאנית מחד וכיצד הן מממשות את הסכמה מאידך. מקווה שעבודה זו תסייע לשפוך מעט אור על היבטים מסוימים של מציאות חיינו והקורא ימצא בה חן ועניין.

תהליך ההתפשטות של הסכמה הפאנאופטית לתוך הגוף החברתי

את הניסיון הראשון והמקיף של פוקו לחלץ על ידי המתודה הגנאולוגית סכמת-כח אנו מוצאים בלפקח ולהעניש (Foucault, 1975). פוקו מתאר כיצד שתי שאיפות פוליטיות כארכיטיפים שונים של דפוסי שלטון אידאיים פעלו במרחב האירופי במהלך המאות ה-17 וה-18 (שם, 199). האחת שואפת למימוש חברה טהורה, הנקייה מקבצנים, נוודים, משוגעים וכל אותם קבוצות שוליים וסימנה הוא בגירושם של המצורעים. השניה שואפת למימוש החברה הממושמעת והאידיאית שבאה לידי ביטוי במשמוע החמור שהוטל על העיר מוכת-הדבר. בעיר מוכת-הדבר, אף אדם אינו רשאי לעזוב את העיר ללא אישור מפורש של הפקידים, המפקחים או השומרים שמטילים פיקוח הדוק ודקדקני על כל משק החיים של העיר. המשפחות כלואות בבתיהם ונתונות תחת עוצר מתמיד ומקבלות את קצבת מזונם היומית דרך פתחים זעירים ללא כל מגע עם הסביבה החיצונית. כל חריגה משורה ארוכה של נהלים וצווים נענית בעונש מוות. המשמוע האבסולוטי המוטל על העיר נעשה באמתלה של מניעת ההעברה של מחלת הדבר. בעלי חיים תועים המשותתים ברחובות העיר מוצאים להורג, חולים מבודדים ומופקרים למותם או שהם מועסקים כנושאי גופות. “המבט ניכר בכל מקום” (שם, 195). המפקחים עוסקים ברישום מדוקדוק של כל שינוי במשק החיים בעיר, רשימות החולים, המתים, החיים, חילופי הסחורות והמזון. הרישום, כאנליזה דקדקנית, מופעל כתרופה אל מול האנרכיה של הדבר; “כנגד הדבר, שמהותו עירוב, המשמוע מכניס כח כסוג של אנליזה” (שם, 197). העיר מוכת-הדבר מדגימה את הפונקציה של המשמוע ככוח מפריד, מכונה המבודדת ליחידים וככזו היא משמשת לשכפול כוח.

שתי השאיפות הפוליטיות, אליבא דפוקו, עוברות תהליך של מיזוג במהלך המאה ה-19 באירופה (שם, 199) לכדי סכמת כוח נפוץ שבו פונקציית ההוצאה מן הכלל מוטמעת לכדי תפיסה של הבחנות בינאריות – משוגע ושפוי, מסוכן ובלתי מסוכן, נורמלי ולא-נורמלי וכיו”ב. מעל לכל, שתי השאיפות מוצאות את ביטויין האוטופי באב-הטיפוס של הפאנאופטיקון.

הפאנאופטיקון הוא מבנה ארכיטקטורי של שליטה שתוכנן על ידי האחים בנת’ם במחצית השניה של המאה ה-18. הארכיטקטורה הייחודית של הפאנאופטיקון מאפשרת לשכן בתוכו מספר רבים של שוהים (התכלית הראשונית של המתקן מיועדת לשיכון אסירים) בתאים מבודדים השוכנים זה לצד זה ומצטרפים לכדי צורה מעגלית. במרכז המעגל או החצר שוכן מגדל השמירה שתצפיתו חודרת לתוך התאים כולם מבלי שהשוהים מסוגלים להבחין האם מוצב שומר או לא במגדל השמירה. לפיכך, הפאנאופטיקון משמש כמנגנון שליטה יעיל המסוגל להפוך קהל הטרוגני ומלוכד לכדי מערך של אינדיבידואלים מופרד ומבודד הנתון כל העת תחת המבט המפקח של העין השופטת, המודדת והמבקרת שעצם נוכחתה במגדל השמירה אינה נדרשת כלל על מנת לשמר את ההרתעה. כך שלמעשה, מקור הכוח היחיד נובע מתודעת האסירים של עצם אפשרות המבט השומר, מבט שהינו “מבט נטול פנים” (שם, 209). ארכיטקטורה ייחודית זו יוצרת קונסטלציה שבה “שעבוד אמיתי נולד כתוצאה של יחסים מדומים” (שם, 202), באופן שמאפשר יעול מקסימלי של פיקוח ביחס להשקעה מינימלית של כח אדם. עובדה זו הופכת את הפאנאופטיקון לאב-טיפוס אידיאלי רב-ישומי שבכוחו לאמן חיילים או למשמע חניכים, לתקן התנהגויות בלתי רצויות, ליעל יכולות של עובדים, לנהל ניסויים חברתיים. הפאנאופטיקון לפיכך מהווה מודל אוטופי של משמוע על ידי טכנולוגיה שהיא במקרה דנן ארכיטקטורה.

פוקו מתאר תהליך של התפשטות והטמעה של הסכמה הפאנאופטית לתוך החברה האירופית במהלך המחצית השניה של המאה ה-17 ובמרוצת המאה ה-18. התהליך נישא על ידי סוכנים-שליחים המשתייכים ברובם לשורות הכיתות הנזיריות של הממסד התיאולוגי הנוצרי ומביא לידי עיצוב מחודש של הנורמות החברתיות. כך למשל, הקוד הצבאי נגזר מהפרוטסטנטים וצבאותיו של פיוס, הקוד החינוכי על ידי מכללות הישועים ובתי הספר של בתנקור (Barencour) וכיוצא בכך. (שם, 209).

הלוגיקה ההפוכה של הפיקוח באמצעות מנגונים של ביטחון

פוקו לא היה מרוצה לגמרי מתיאורית המשמוע שפיתח כפי שהועלתה על הכתב בספרו ‘לפקח ולהעניש’. מחקר נוסף הביא את פוקו להציג במסגרת ההיסטוריה של המיניות בשנת 1976 מושג כללי ורחב יותר בתורת ‘כוח הפועל על החיים’ (power over life’, Foucault, 1976, 140’) שאותו פוקו כינה ‘ביו-כוח’ (bio-power). ביו-כוח מציין את הכוח שמופעל על החיים כמין, לעומת ‘הכוח הישן של המוות’ (שם, 139). פוקו מבסס את ההבחנה בין שני סוגי הכוחות על היסוד ההיסטורי שלשלטונות ניתנה הזכות להבטיח את החיים על בסיס הזכות להרוג. זהו ‘הכוח לחשוף אוכלוסיה שלמה למוות’ (שם, 137). פוקו מציין שתפיסה ארכאית זו של השלטון דעכה באופן הדרגתי והוחלפה במהלך המאה ה-19 על ידי פרדיגמה שלטונית שמקור כוחה הוצדק על ידי לוגיקה הפוכה, והוא הכוח ‘לעשות’ חיים ו’לאפשר’ מוות.1

ביו-כוח טומן בחובו שני קטבים של מופעי כוח שונים. הראשון הוא גם הראשון להופיע מבחינה היסטורית ותכליתו תוארה בפרק הקודם ככוח המשמוע, שמוצא את ביטויו האוטופי במודל הארכיטיפי של הפאנאופטיקון. כח המשמוע פועל על הגוף החברתי והפונקציה העיקרית שלו היא “אופטימיזציה של היכולות” (שם, 139)2. הכוח השני מופעל על ‘בני האדם בתורת מין’3 והינו כוח עדין יותר4 ביחס לראשון. פוקו מדגיש שמדובר בשני כוחות שאינם עולים בקנה אחד מבחינת סוגם, דהיינו שאינם ניתנים להשוואה אהדדי כך שהכוח השני “קיים בספרה שונה”5 ביחס לראשון. את מערך הפעולות שבאמצעותם הביו-כוח בא לידי ביטוי פוקו מכנה “ביופוליטיקה של האכולוסיה”. כך שהמושג ביו-פוליטיקה משמש כאמצעי, כאופרציה המהווה רשת של יחסי כוחות של המושג ‘ביו-כוח’ בחינת כח מופשט. בניגוד לכוח המשמוע, המופע השני של ביו-כוח איננו מבוסס על דיכוי או שלילה, אלא כתמיכה בתורת שירות של הקוניוקטורות השונות של החיים – לידה, מיתה, בריאות וחולי, משק המזון והמסחר, החינוך ועוד. לפיכך זהו כוח שעוסק בשגשוג החיים לעומת ביסוס החיים על הזכות להרוג ביחס לכוח שקדם לו היסטורית. בהתאם לכך אחד המופעים הדומיננטים ביותר של המופע השני של הביו-כוח הוא יצירה ותחזוקה של מנגנונים של ביטחון6, מושג שיקבל מעמד מרכזי ויפותח עם חזרתו של פוקו משנת השבתון של 1977 הנדון בביטחון, טריטוריה ואוכלוסיה7 כפי שנראה להלן.

על מנת לבאר את האופן שבו ביו-פוליטיקה מפעילה את כוחה על האוכלוסיה ולהמחיש באופן פרטיקולרי כיצד מימוש מנגנונים של ביטחון עונים על הסכמה הביופוליטית, אציג את הדיון שעורך פוקו אודות העיר פיתוחה של העיר ננתז(Nantes) שבצרפת במהלך המאה ה-18.

העיר ננתז התמודדה עם בעיות של צפיפות יתר, סטגנציה כלכלית ומיעוט יחסיים בין-עירוניים (Foucault, 1977-78, 32). בעיות אלו, בשונה מערים אחרות באירופה, טופלו באופן שונה מבחינה מהותית. במקום שהאדמניסטרציה השלטונית תציג תכנית פיתוח סטטית ומקיפה הכוללת בתוכה את קווי המתאר העתידיים של העיר ביחס לההערכותיה, הפיתוח של ננתז התאפיין על ידי דפוסי עיצוב של מנגונים של ביטחון. הרובעים הישנים והסגורים של העיר נפתחו, רחובות צרים הורחבו לטובת ונטלציה, היגיינה וסירקולציה (שם, 33), וצירי מסחר נפתחו עם פאריס הבירה. רציפים ארוכים נבנו לאורך נהר הלוואר (Loire)8 על מנת לאפשר את המידה הגבוהה ביותר של גמישות ביחס להתפתחותה העתידית של העיר. לתכנית הפיתוח הסכמטית ישנם מספר חסרונות ברורים – הפיתוח איננו מאפשר, בניגוד לתוכניות פיתוח מדויקות וסטטיות, את המיגור המוחלט של אלמנטים עירוניים שליליים דוגמת עבריינות, קבצנות וגניבה – אף על פי כן, בכוחו של הפיתוח לצמצם למינימום אפשרי תופעות שליליות על ידי שליטה במשתנים הסביבתיים. כך שהתפעות השליליות “לעולם לא חוסלו לגמרי, ומכיוון שלעולם לא חוסלו לגמרי, יש צורך לעבוד במסגרת הסתברותית” (שם, 35). פוקו מיבא לדיון מושג מתחום הביולוגיה, מיליו (Milieu)9 על מנת לתאר את הדפוס הארכיטקטורי של מנגונים של ביטחון. אחד מהמאפיינים של הדפוס הארכיטקטורי של המיליו, הוא גישה מחקרית או ניהולית שבמסגרתה במקום להכתיב את התנאים, נעשה שימוש בתנאים הטבעיים של המציאות כפי שהם נתונים על מנת לעצב את המציאות. דהיינו, הגישה מתבססת על קשר נסיבתי בין אירועים, שעל פיה על מנת לגרום לשינוי אנו נדרשים לערוך שינויים עדינים במציאות מבלי לנסות ולדרוס או לשכתב את חומרי המציאות, כך שהשינוי יוביל לשרשרת של אירועים סיבתיים במגמה הרצויה.

בהמשך הדיון פוקו מתאר את קווי המתאר במשותפים בין הדפוסים הארכיטקטורים של המיליו לבין האידיאולוגיה הפיסיוקרטית10 שהתפשטה בצרפת במהלך המאה ה-18 והיוותה את הבסיס הרעיוני להתפתחות הכלכלית של המדינה המודרנית בתורת ליברליזם (שם, 70). בהתאמה לארכיטקטורה של המיליו, הפיסיוקרטיה גורסת כי “הפוליטיקה צריכה לעבוד במסגרת האלמנטים של המציאות שאותה כינו הפיסיוקרטים, פיסיקה” (שם). הרעיון המודרני שהמצע של הפוליטיקה הוא המציאות, ומקורו איננו אלוהי11 – שולל את האפשרות לעצב את המציאות באופן אבסולוטי ובמקום זאת מעמיד את האלמנטים הטבעיים של הפוליטיקה, דהיינו האוכולוסיה, כאובייקט הנתון לאנליזה, כאוכלוסיה בתורת ריבוי של פרטים הנתונה לניתוח סטטיסטי, או במילים אחרות, כנתון (Datum).

כשהם אומרים זאת, אין הם מתכוונים לחומריות במובן הפוסט הגליאני של המילה ‘חומר’, אלא מתכוונים ממש אל המציאות שהיא הנתון (datum) היחידי שלגביו ועמו הפוליטיקה צריכה לפעול.12

עד כה, סקרנו שני מופעים של כוח שונים במהותם, בכיוונם הוקטורי ובלוגיקה הפנימית שלהם, שמהווים יחדיו רשת של יחסי כוח במסגרת הביופוליטיקה, המכוננים את השלטון על החיים המכונה ביו-כוח. מתוך שני המופעים ניתן לחלץ שתי נקודות ממשק עיקריות למופעי כוח עכשוויים בחברת עידן המידע. הראשון הוא הסכמה הפאנאופטית שעיקר כוחה נובע מהפעלת המבט בתצורה קונטינגנטית ובאופנים שונים שתרם נדונו על מנת ליצר משמוע ממשי. השני המאוחר לראשון מבחינת התפתחותו ההיסטורית, הוא שימוש באסטרטגיה פוליטית שבה אלמנטים של המציאות החברתית הטבעית משמשים כנתון (datum), כאובייקט לאנליזה במסגרת הפעלת מנגנונים של ביטחון. אולם, אין אנו רשאים לפנות לשלב ניתוח התופעות בעידן המידע לפני שרכשנו מושג פוקויאני נוסף, שעשוי להאיר את הדיון מנקודת מבט כלכלית פסיכולוגית, הנובע מעבודתו המאוחרת של פוקו.

המעבר מאיש-הזכויות לאיש-הכלכלה

פוקו מתאר במסגרת סדרת ההרצאות שנשא בשנים 1978-79 ותומללה לאחר מכן לכדי לידתה של הביופוליטיקה, את היסודות ההיסטורים והרעיוניים שמהם התפתחה המדינה הניאו-ליברלית. פוקו מקדיש תשומת לב יתרה להתפתחותה של הדיסיפלינה האמריקאית מתוך כלל אלו הנדונות. התנאים ההיסטורים בארצות הברית הובילו לכדי מצב שבו הניאו-ליברליזם שוכן בלב מרכז המערכת העצבית של הפוליטיקה האמריקאית. בניגוד לגרסה הניאו-ליברלית הרכה שהתפתחה באירופה, “הליברליזם משך את תשומת הלב עד כדי כך שנעשה לעקרון המיסד והמעניק לגיטימציה של המדינה” (Foucault, 1978-79, 217). פוקו טוען שאחד משני העקרונות המרכזיים בניאו-ליברליזם האמריקאי הוא הרעיון של ההון-האנושי (שם, 219). פוקו מציין שהתפיסה של ההון-האנושי כרוכה באקסטנציה של דוגמה כלכלית לתוך תחום החלות של ההיבטים אנושיים. מדובר בשינוי תפיסתי מהותי ששובר את התפיסה הכלכלית הקונסרבטיבית שעליה מושתתת הביקורת של מארכס ביחס לרדוקציה של כוח העבודה בתורת אדם לכדי נתון אמפירי ששיעורו נקבע ביחס לגובה השכר עבור כוח העבודה כפונקציה של יחסי המסחר במשק. רעיון ההון-האנושי מציע גישה שונה שבה כוח העבודה הוא תוצר של הפוטנציאל האנושי והוא איננו אלא מערך הכישורים, הידע, התכונות האישיותיות שניתן למינוף וטיפוח על ידי חינוך. דהיינו, לפי גישת ההון-האנושי לא ניתן לבצע ההערכה של כוח העבודה לפי גובה המשכורת בפועל כנתון קבוע, אלא יש לבחון את היקף ההשכלה של האדם ולהעריך את פוטנציאל ההשתכרות העתידי, לא כמשכורת גרידא, אלא כערוץ הכנסה אפשרי. השקפה זו, יותר מאשר מסמנת את המתודולוגיה להערכת האדם, היא מסמנת את הערכת החינוך, כשירות כפונקציה של פוטנציאל ההשתכרות העתידי של האדם. לא זאת בלבד שיש כאן תהליך של חדירה של תפיסה כלכלית לתוך אספקטים אנושיים, אלא שיש שתהליך זה מוביל לכדי דטרמניציה של מהו התוכן החינוכי המשמעותי, מבחינה זו גם אמיתי. כך עולה קרנן של לימודי ההכשרה המקצועיים ככלי למינוף כושר ההשתכרות העתידי על חשבון לימודים שאינם ‘פרודוקטיבים’ מתוך נקודת הראות הזו. בשל העובדה שרעיון ההון-האנושי מתרכז בפוטנציאל האנושי הוא טומן בחובו הבטחה אמנסיפטורית למוביליות חברתית, הוא מעמיד את האדם כיזם, כמושא של פרויקט לעיצוב עצמי, לטיפוח ומימוש החלומות האישיים כשחקן אקטיבי בתוך המשק הכלכלי. כשם שהליברליזם מתאפיין במגמת תיעוש, מיכון ובכינון חברת פועלים הפועלת בתוך המשק כמכונה יצרנית בעל כורחה, הניו-ליברליזם מתאפיין בהתפשטות התמה של ההשכלה המקצועית, היזמות האישית, והשתתפות פעילה וולנטרית במשק כמושא תשוקה, כמכשיר למימוש העצמי וצבירת הון. בעוד שהליברליזם כמכשיר לשעבוד המונים עולה בקנה אחד עם הסכמה הפאנאופטית של מישמוע חברתי, הניאו-ליברליזם כמכשיר לשחרור המונים עולה בקנה אחד עם סכמת הכוח של שלטון באמצעות כינון מנגנונים של ביטחון, והרציונל מאחורי הממשל הניאו-ליברלי תואם אף הוא את העמדה הניו-ליברלית שהרציונליות היחידה הליגיטית, היא זו של כוחות השוק כדינמיקה ‘טבעית’, בעלת מעמד אובייקטיבי החופשי מעקבות של אינדוקרינציה פוליטית, (על אף שגם זו תמה פוליטית). ראציונל זה בא לידי ביטוי ברעיון Laissez-faire (“תן-לעשות”).

כך מסביר זאת פוקו: “זה מה שאיש-הזכויות,homo juridicus, אומר לריבון: יש לי זכויות, והעברתי חלקן אליך, באחרות [אילו שלא העברתי] אסור לך לנגוע […] האיש-הכלכלי (homo economicus) אינו אומר זאת. הוא גם אומר לריבון: אסור לך. אבל מדוע אסור לו? אסור לו משום שהוא איננו יכול. והוא איננו יכול במובן ש’אתה נטול כוח’. ומדוע אתה נטול כוח? מדוע אסור לך? משום שאתה לא יודע, ואינך יודע משום שאינך מסוגל לדעת13

איש-הזכויות מסמל את התפיסה הליברלית המיצגת את הנורמה הממשמעת שפועלת מתוקף המערכת החוקתית כגורם המסדיר את מערך הזכויות כפי שכיננה החברה במסגרת ‘האמנה החברתית’ (מקור) בין האזרח לריבון. כינונו של הסדר החברתי כרוך בהכרח בהעברת זכויות מסוימות מרשות הפרט לרשות הכלל על מנת לשמור על הסדר הציבורי שאיננו אלא כוחות מישטור שתכליתן למנוע הפרה של זכויות הפרט. לפיכך ‘אסור לך לנגוע’ אומר איש-הזכויות, משום שתפקידך במסגרת האמנה האחברתית הוא לערוב לזכויות הפרט שלי. לעומת זאת, האדם-הכלכלי לא מכיר, מתוקף ההגדרה, במקור צדק זולת הראציונל של כוחות השוק, במובן הזה, הריבון איננו רשאי משום שאין לו צידוק ראציונלי להתערב בעינייניו של הפרט משום שהפרט מתואם עם הריבון ביחס למשק, מבחינה זו הן הפרט והן הריבון כפופים למשק הכלכלי. אנדרו דילטס מבאר את ההיגיון הפסיכולוגי של הריבוניות הניאו-ליברלית כך:

לפיכך עלית קרנו של הניאו-ליברליזם, כביקורת הליברליזם הקלאסי, ממוצבת בראש ובראשונה כתפיסה מהפכנית של ההון-האנושי. [...] מנקודת מבט של הריבוניות הזו, אין פירמות, יצרנים, בעלי בתים, פושעים, מהגרים, […] או אפילו אזרחים, אלא רק יזמים של העצמי, העוסקים בעשייה אינטרסנטית-עצמית כהשקעה עצמית. השאלה כיצד לארגן את המעשה של המעשים הללו דורשת טכניקות, פרקטיקות ומעל לכל אופן ידיעה שיודע לעסוק עם נושאים רספונסיביים של ‘המציאות’14

אנו נמצאים למדים כי שלטון המבוסס על ביו-כוח, צריך להפעיל לוגיקה הפוכה מלוגיקת השליטה של המשמוע. התמה של מימוש העצמי, כפי שהיא עולה מרעיון ההון-האנושי, היא תמה יעילה הרבה יותר מזו של איש-הזכויות של החברה הליברלית, בשעה שאיש-הזכויות צריך להכיר בזכויות הריבון בעל-כרחו, ולפעול במשק הכלכלי בעל-כרחו ולשאוף מתוקף תפיסת הזכויות לצמצום שעות העבודה בשם זכויות העובדים ולמיקסום תרבות הפנאי על חשבון תרבות העבודה, איש-הכלכלה איננו מבקש לצמצם את שעות העבודה משום שמנקודת מנבטו הוא איננו משכיר את כוח העבודה שלו תמורת כסף, אלא הפעילות הכלכלית היא היא חלק מפרויקט מימוש העצמי, כך שהמחיצות בין תרבות הפנאי לתרבות העבודה קורסות. מנקודת מבטו של הריבון, השעבוד-מרצון של הפרט במסגרת הפעילות הכלכלית של המשק הוא חסכון עצום באנרגיה שהייתה נדרשת להפעלת מערך אינדוקרינציה ריבוני על בסיס המשמוע ובנוסף לכך סכמה זו של שעבוד-מרצון מהווה פונקציה יעילה הרבה יותר לאמפליפיקציה ואופטימיזציה של כוח העבודה במשק, בהתאמה לעקרונות הכח של הביו-כוח.

בנקודה זו, אי אפשר שלא להתייחס לתמה האירונית שעולה מהניתוח הקטסטואלי של לידתו של הביו-כוח. באופן אירוני למדי תמונת האמנסיפציה של הניאוליברליזם כאשר היא גורסת כי האדם כאדם-כלכלי, השקוע באינטנציונליות של הון-אנושי, כאשר כל חייו מלידה ועד המוות מכוונים אל ומשוקעים בתוך הפעילות הכלכלית, הוא האדם המממש את תמת החופש, מקבלת משמעות פרשנית אצל פוקו כתמה של שעבוד שהוא אף חמור יותר מהשעבוד הממשמע. פוקו מאיר את האירוניה כאשר הוא מנסח מחדש את המשוואה בטוענו כי האדם החופשי, היזם, הוא המשועבד מרצונו החופשי. את המשוואה ניתן לנסח כתצורה חירות היא עבדות. זוהי בדיוק הלוגיקה ההפוכה מזו המופיעה במניפסט של המפלגה השולטת באוקיאנה ב-1984 של אורוול הגורסת כי ‘עבדות היא חירות’. הטוטליטריזם של אורוול מבוסס על משמוע אינדוקרינטיבי, על דיכוי הדחפים האנושיים לרבות היצר המיני. החיים בטוטליטריזם באוקיאנה מתוארים כחיי עוני ודלות חומרית, בהם המפלגה מבקשת לשכתב מחדש את הטבע האנושי שבו “אנחנו יוצרים את הטבע האנושי, בני-האדם הם כחומר ביד היוצר” (אורוול, 1949, 216). המפלגה מציירת את תמת החופש כחיים של אנרכיה ושחיתות, זאת מכיוון שמקור הצדק מצוי במפלגה בתורתhomo juridicus. לפיכך החירות האמיתית היא ההצמדות למפלגה כמקור המעניק ביטחון ואמת. לעומת זאת, המשוואה הפוקויאנית ‘חירות היא עבדות’ שופכת אור אירוני כפרפרזה לאורוול על היבט נוסף של העבדות, הממוקם על הקוטב הנגדי של המשמעויות ויחסי הכוחות. תמת החיים הניאו-ליברליים, בניגוד לפאנאופטיקון ולאוקיאנה, אינם מתאפיינים בדלות, אלא בעושר חומרי, במקום דיכוי היצר והמאוויים האנושיים אנו מוצאים לכאורה מימוש אישי. אין זאת עוד מזכותה של המדינה או המפלגה לקבוע או לשכתב את ערך האמת והנורמה. יתרה מכך, כפי שנראה להלן, מגמת ‘ההפרטה’ של ערך האמת והנורמה נמצאת בהליכי ביזור בתוך הגוף החברתי בעידן טכנולוגית המידע. מקור האמת הועתק לדינמיקה ‘הטבעית’ של כוחות השוק כ’אתר של מתן-תוקף’15

הטכנולוגיה המודרנית כדו-פרצופית, אירונית וטרנסיטיבית

על מנת להיטיב להבין את האירוניה העולה מתוך צמד המשוואות ההפוכות, האחת, כפי שעולה מתוך הנוסחה האורווליאנית ‘עבדות היא חירות’, והשניה, כפי שעולה מתוך הלוגיקה ההפוכה של המופע השני של ביו-כח, המבטאת את הנוסחה ‘חירות16 היא עבדות’. נתבונן בעמדה הפנמנולוגית של היידגר אודות הטכנולוגיה ונבחן שני ארכיטיפים המבטאים דואליות, אירוניה ואף טרנזיטיביות כלפי הטכנולוגיה, התמות הללו יסייעו לנו להמשך הדיון.

היידגר מספק מסגרת מושגית פנמנולוגית מעמיקה הנוגעת באופני התפיסה של האדם לנוכח הטכנולוגיה. היידגר טוען שלטכנולוגיה יש היכולת לעקור את האובייקטים שאנו תופסים מהמשמעות המקורית שלהם, מהקונטקסט, ולהציב אותם בתוך יחסי-זיקה17 שונים לגמרי (Arnold, 21; Cooper, 2002, p.18). הטכנולוגיה מכוננת יחסי-זיקה חדשים שבהם העולם נחשף לפנינו כזמין-להזמנה (standing-reserve), כאובייקט הממתין לסור לפקודתינו, במצב של מוכנות תמידית לשימוש, כמעיין אוסף דיגיטלי עצום של סחורות העומדות על המדף, “התמצית של הטכנולוגיה המודרנית פותחת צוהר שדרכו העולם נחשף אל האדם כזמין-להזמנה18. הטכנולוגיה המודרנית מתאפיינת גם ביכולת לצמצם ואף לנטרל לגמרי את המרחק (Arnold, 22) אל האובייקטים בעולם, אולם דווקא צמצום המרחק מביא לידי ביטול תכונת ‘הסמיכות’(nearness) שלהם בקונטסט המקורי תרם נצרכו על ידי הטכנולוגיה ועברו רדוקציה לכדי ‘עולם-תמונה’ (Cooper, 2002, p.51).

מצב-עניינים זה המתבטא באירוניה מסוימת ביחס למתח חירות-שעבוד (כפי שעולה מתוך התמה של פוקו ונדון לעיל), קירבה-מרחק (כפי שעולה מתוך התמה של היידגר אודות העולם כזמין-להזמנה) מוסבר על ידי ארנולד (שם) על ידי הארכיטיפ של יאנוס, אל השערים, ההתחלות, הסופים, המעברים, הזמן והדואליות במיתולוגיה הרומית19 שמשמש את ארנולד בהוראה של דו-פרצופיות ואירוניה. כך הטכנולוגיה היא בעלת שני פרצופים – האחד מבורך השני מקולל (שם), ‘הטלפון הנייד מתבונן לשני הכיוונים, הוא תמיד ובו בעת מצביע על כיוונים ניגודים, מכיוון שיאנוס מתבונן צפונה, הוא מתבונן צפונה, מכיון שיאנוס מתבונן דרומה, הוא מתבונן דרומה20. בהתאם לכך, הדיון של דרידה במושג פארמקון (pharmakon) מסייע לחשוף את הפונקציה הדואלית והטרנסטיבית של הטכנולוגיה. פארמקון, הנגזר מיוונית (φάρμακον)21, בהוראתו המילולית פרמקולוגיה, מציין כל תרופה באופן דואלי כתרופה וכסם. הפרמקון, כפי שעולה מתוך הדיאלוג פיידרוס לאפלטון, נקשר בדיון של דרידה לאל תחות במיתולוגיה המצרית. תחות הוא ממלא המקום של רע (אמון/תמוז), הוא אל הלשון המשנית, המפרשת והכתובה, האל שהמציא ונתן את כתבי החרטומים (דרידה, 2002, 25), ומעל לכל, הוא איננו ניתן לאיפיון על ידי אימוץ של מערכת מושגים, אלא הוא ‘אל המעבר המוחלט בין הניגודים’ (שם, 51), הוא לא רק משולל זהות, הוא ‘אל האי זהות’ (שם), הוא משמש כמסמן מרחף, הג’וקר בחפיסת הקלפים, ‘מי שמהתל בחוקי המשחק’ ומגדיר אותם בעת ובעונה אחת (שם). שני הארכיטים הנפרשים מולנו, הן של הפרמקון והן של יאנוס, שופכים אור על התופעה הטכנולוגית כדו-פרצופית ואירונית במהותה, בעוד שהפרמקון מדגיש את תפקיד הטכנולוגיה כמחליפה ומגדירה בעת ובעונה אחת, המהווה איום וסכנה על הסדר הקיים.

עם זאת, עולה הרושם כי התמה הפנמנלוגית של היידגר שבו העולם עומד בחינת ‘זמין-להזמנה’ אל מול התודעה, והארכיטיפים המתארים את הטכנולוגיה כדו-פרצופית ואירונית, הינם במידת-מה לוטים בערפל, שכן במציאות ימינו הקונקרטית של החברה הניאו-ליברלית אנו אוחזים בלב שלם באמונה כי אופק האפשרויות האינסופי פתוח לפנינו, שכן לא רק שלא ניכרת מציאותו של ‘אח גדול’ או סוכני-ממשל הדולקים במעקב אחרינו, אלא גם שמצויים לפנינו שורה ארוכה של טכנלוגיות שיתוף והפצה של מידע ככלים רבי עוצמה למעננו, לעולם לא היינו חשופים יותר למאגרי מידע כה עצומים בלחיצת כפתור, לעולם לא היה פשוט יותר לשלם חשבונות או לבצע פעולות בנקאיות, לשלוח דואר או לאגד עשרה אנשים ממדינות שונות לטובת מטרה משותפת בסינכרון דיגיטלי מלא. עידן המידע איננו יכול שלא ליצור את הרושם הטבעי כי תהליכי הדמוקרטיזציה בעולם הניאו-ליברלי רק הלכו והעמיקו ואנו חיים בעידן שבו המוביליות החברתיות נמצאת בשיאה. קרי, עידן המידע תרם לאמפליפיקציה של תמת החופש בדורנו. בנקודה זו מתחדדת השאלה, על אילו בסיסים קונקרטים פוקו מבסס את הנוסחה של מופע הכוח השני, ‘חירות היא עבדות’. עתה אבקש להשיב על שאלה זו על ידי פירוק ואנליזה של המופעים של מופע הכוח השני ובנוסף לברר אילו אלמנטים מתוכם שייכים לסכמה הפאנאופטית.

התביעה הקונסיסטנית לזמינות בעידן הסמארטפונים

עם ההתפתחות הטכנולוגית אנו עדים לתופעה של ההתפשטות הרחבה והשימוש האינטנסיבי במכשירי הטלפונים הניידים, כיום, עם התפתחויות מואצות בתחום הננו-טכנולוגיה, המכשירים הניידים משמשים כמחשבים ניידים והשימוש היומיומי במכשירים מכסה פונקציות רבות כגון גלישה באינטרנט, קריאת החדשות, השתתפות ברשתות החברתיות, תשלום חשבונות, שליחת מיילים, עריכת יומן, התכתבויות קבוצתיות ויחידניות, והרשימה מתארכת ככל שהטכנולוגיה ממשיכה להתפתח בקצב מואץ. כתוצאה מכך מידת המעורבות של ההמון במרחב הדיגיטלי נעשית אינטנסיבית יותר ויותר, ומקיפה עד כדי כך שלא תהיה זו הגזמה לטעון שדמותה של החברה בעשור האחרון השתנה לבלי היכר. בנוסף לכך, השימוש האינטנסיבי בסמארטפונים הוליד נורמה חברתית חדשה הנקראת ‘זמינות’. על היחיד מופעלת דרישה קונסיסטנטית לזמינות באמתלה של סיבות רבות ביניהם דאגה משפחתית, ביטחון, זמינות לטובת העבודה, כל אותן הסיבות שתרם הופעת המכשירים הניידים לא היו קיימות בתורת צורך או נורמה חברתית, כך שההתפחות הטכנולוגית הולידה צורך חברתי חדש, שמרגע כינונו, אין להחזיר את הגלגל אחרונית.

הנה כי כן, את תופעת הדרישה לזמינות, ניתן להגדיר לא רק במופע חד-כיווני כדרישה לזמינות, אלא גם באופן דו-כיווני. ראשית, מכיוון שהמושג הוא פועל יוצא של תופעה טכנולוגית, הוא מקיים את יחסי-הזיקה ההיידיגריאנים שבהם האובייקטים נחשפים לעינינו כ’זמינים להזמנה’. דהיינו, מכל צדדיה של רשת התקשורת הנפרשת עם עצם הנוכחות של הסמארטפון, היחידים שרוים בתוך יחסי-הזיקה של ‘זמינים להזמנה’ באופן שבו גם המשתמש הנושא עמו את הסמארטפון באופן פאסיבי תופס את העולם הנחשף מולו דרך הסמארטפון כ’זמין להזמנה’ וגם אלו שמצדם עולה הדרישה לזמינות. עצם הנוכחות של הסמארטפון כבר מעמידה את בעליו במצב של ‘זמין להזמנה’, הגישה אליו תמיד פתוחה, נגישה. התמה הדו-פרצופית ניכרת כאן, מחד, הוא איננו מוגן מהדרישה הקונסיסטנית להיות קשוב בכל רגע נתון לדרישותיהם של אחרים (Arnold, 248), ומאידך הוא מוגן על ידי אחרים, שהרי באמתלה זו דורשים ההורים מילדיהם לשאת את הסמארטפון עמם, אשה מבעלה ובעל מאשתו, בן להורה מבוגר, על מנת שיוכל להגן עליו היכן שיהיה בכל מצב, זמן ומקום.

בנוסף לכך, הסמארטפונים, בהיותם מגבר של הפונקציה הטכנולוגית המתאפיינת בניטרול המרחב-זמן, מביאים לידי טשטוש ההבחנה הברורה שקדמה לה בין המרחב הפיסי למרחב הדיגיטלי, ובפרט לידי טשטוש ההבחנה בין מרחב-זמן העבודה למרחב-זמן הפנאי (Arnold, 244).22 התפיסה הקונסרבטיבית אודות תפיסת זכויות העובדים של איש-הזכויות (homo juridicus) הכוללת את מושג יום העבודה בן שמונה השעות מפנה את מקומו באופן הדרגתי לטובת תפיסת מרחב-זמן אינטגרטיבי בן עשרים וארבע שעות הכולל בתוכו הן את העבודה והן את הפנאי. השילוב בין התכנסותן של עוד ועוד פונקציות שהיו לפנים שייכות לעולם הפיסי (כגון ביצוע פעולות פיננסיות בבנק, שליחת מכתבים וכיוצא בכך) לבין הזמינות של כל יחיד מול הסמארטפון, הביאה לידי מצב-עניינים שבו כאשר אנו בבית קפה, במסעדה עם המשפחה או בחוף הים, אנחנו עדיין מסוגלים לבצע פונקציות מסוימות השייכות לעבודה. אנו נחשפים עבור המעגל החברתי שלנו כאובייקטים הנמצאים במצב של ‘זמינות-להזמנה’, הדו-פרצופיות הטכנולוגית מאפשר לנו מחד להיות בלתי-תלויים במקום פיסי, במשרד או במקום עבודה ספציפי, אותם מחליפה קונסטלציה של יחסים חברתיים-דיגיטליים המתווכים על ידי הטכנולוגיה כמרחב דיגיטלי שבתוכו אנו פועלים, במסגרת יחסי עבודה או יחסים אישיים, לחליפין, אנו לכאורה חופשיים מאי פעם, ניידים, קלי-תנועה, דינמיים ותזזיתיים. ועם זאת אנו גם כבולים יותר מאי פעם ומקובעים בתוך הקונסטלציה החברתית-דיגיטלית בכל זמן ומקום ללא כל אפשרות לעצור או לחמוק מן המרחב.

בנוסף לכך, תופעת הזמינות וטשטוש ההבחנה בין עבודה ופנאי עולה בקנה אחד עם תופעת ההתפשטות של רעיון ההון-האנושי לתוך תחומים שנחשבו לפנים כהביטים אנושיים בלבד, ומבחינה זו, היא תופעה משלימה ומעצימה את זו הנדונה בהקשר של רעיון ההון-האנושי. רעיון ההון-האנושי מניח את היסודות לתפיסת האדם את עצמו כאדם-כלכלי (homo economicus) ומסיט את האוריינטציה של ערך האמת לכיוון כוחות השוק, ואילו תופעת הזמינות וטשטוש ההבחנה בין עבודה לפנאי מאיצים את התהליך הן בכך שהם מאפשרים אופטימיזציה גבוהה של משאבי הזמן, פרודוקטיביות גבוהה במשק הכלכלי, והן שומטים את הקרקע מתחת ליסודות המציאות הישנה ויוצרים מציאות שמקיימת הלכה למעשה את פרקטיקת האדם-הכלכלי. זו סכמת כח שעולה בקנה אחד עם המופע השני של הביו-כוח, מנגנונים של ביטחון.

אולם התמה הדו-פרצופית שוב עולה גם בנקודה זו, מכיוון שכשם שהסמרטפונים ממשים את המופע השני של ביו-כוח, הם גם מממשים, לעניות דעתי, את הסכמה הפאנאופטית העונה למופע הראשון של ביו-כוח המווה כוח ממשמע. על מנת לקשור את הסכמה הפאנאופטית ראשית נציין כי סכמת הכוח העולה מתופעת הזמינות עונה יותר למושג Sousveillance מאשר מושג Surveillance, סטיב מאן תבע את המונח הראשון23 על מנת לתאר פיקוח שבו “המעטים צופים ברבים24. אולם מאן עצמו התייחס למושג רק ביחס לצפיה אקטיבית על ידי מצלמה מבלי לכלול בהגדרה את עצם אחזקת סמארטפון כמודוס של פיקוח מסוג Sousveillance. אולם ההגדרה הפוקויאנית של הסכמה הפאנאופטית אכן מאפשרת לקשור את הקצוות, פוקו טוען שמקור הכוח של הפאנאופטיקון נובע מיחס מדומה שכן “שעבוד אמיתי נולד כתוצאה של יחסים מדומים” (לפקח ולהעניש, 202), המבט המפקח הוא עצמו אנונימי שכן הוא “מבט נטול פנים” (שם) ואין חשיבות לעצם העובדה האם אכן השומר נוכח או אם לאו במגדל-השמירה. מאי נפקא מינה, שעצם תודעת האפשרות של המבט, היא המכוננת את השעבוד. כך למשל, נער שמתאווה לבלות בחוף הים במקום לשהות בבית הספר נמצא כל העת בתודעה שהוא מפוקח משום שהטלפון עשוי לצלצל בכל רגע נתון ובאופן אקראי ומהצד השני של הקו עלולים להגיח אל הסיטואציה הוריו, מוריו או חבריו, בשעה שכולם כאחד עשוים עבור הנער להוות סכנה שחטאו יחשף. עובד הנמצא בשליחות ממקום עבודתו יצטרך לקחת בחשבון שלא יוכל לבלות על חשבון העבודה מכיוון שהוא ידרש להיות זמין כל העת. לפיכך, עצם עובדת אי זמינותו של פלוני שלעצמה הינה כבר סיבה להתעוררותם של חשדות חברתיים לגבי מעשיו של זה האחרון.

שלושת שלבי ההתפתחות של הסכמה הפאנאופטית

הדיון עד כה, בוקטור האופקי של הסכמה הפאנאופטית בחינת ‘רבים צופים במעטים’ (Sousveillance) הינו עדיין רחוק ממיצוי המפה הוקטורית של הסכמה, מכיוון שהציר האנכי, הנתפס באופן מסורתי כ’מעטים צופים ברבים’ לא רק שמצליח לשמר את כוחו בעידן טכנולוגיות המידע, אלא אף אנו מוצאים בו ריבוד פנימי ומגמת העמקה והתפשטות תוך כדי שינוי הקונטקסט. דובסון ופישר (Dobson, J.E, Fisher P.F, 2007) מתארים שלושה שלבים בהתפתחות הסכמה הפאנאופטית כדלהלן –

פאנאופטיקון I: מתייחס לתכנית הארכיטקטונית של סמואל בנת’ם, שכונתה ‘בית הפיקוח’25, זכתה לפיתוח תיאורטי על ידי אחיו ג’רמי בנת’ם ותוארה בהרחבה על ידי פוקו בלפקח ולהעניש כארכיטיפ של מודל המשמוע המממש שני חזיונות אוטופיים-פוליטיים באירופה של המאות ה-17 וה-18, כמודל שחדר, התפשט באופן חלקי תוך כדי שינוי צורני ורעיוני, לכדי מגוון מוסדות תיאולוגיים, צבאיים, ופדגוגיים באירופה, כפי שתואר בפרק הראשון של חיבור זה.

פאנאופטיקון II: מתייחס לתמה הספרותית-פיקטיבית של פאנאופטיקון אלקטרוני שיחלוש על המרחבים הציבוריים והפרטיים על ידי מעגל אלקטרוני של רשת מצלמות. תמה זו פותחה על ידי אורוול בספרו 1984 שפורסם בשוך סערת מלחה”ע ה-II ובצילן של האידיאולוגיות הטוטליטריות הגדולות של המאה ה-20 תחת השם ‘האח הגדול’ וזכתה לתהודה עולמית ותרבותית רחבה כארכיטיפ של פיקוח טוטליטרי דיסטופי. בעקבות 1984 חדרו לשיח הביקורתי תרבותי שורה של מושגים בעלי מעמד איקוני כגון האח הגדול, חדר 101, משטרת המחשבות, מחשבה-פשע (thoughtcrime), חור-בזכרון (oblivion), מחשבה-כפולה (duoblethink), שיחדש (newthink), שיח-קבוצתי (groupthink) ועוד26. כיום השימוש במערכות טלויזיה במעגל-סגור (CCTV) לטובת פיקוח בשטחים ציבוריים נפוץ בערים רבות בעולם כאשר אנגליה היא בין המדינות המובילות במגמה זו. תרשים אינפוגרפי של IFSEC של מפת רשתות CCTV באנגליה חושף27 כי בעיר בריסטול לבדה מותקנות כיום כ-658 מצלמות, בבירמינגאם 422, ליברפול 352 וכיוצא בכך. הרשימה הארוכה מלמדת כי מרבית השטחים הציבוריים בערים באנגליה מצולמים ומנוטרים 24 שעות ביממה באמתלה של ביטחון התושבים ומיגור הפשיעה. עולה הרושם כי המנגנונים הטכנלוגיים של הדיס-טופיה האורווליאנית של 1949 שעוררו את אימת ההמונים תחת הקונטקסט הטוטליטרי הפכו לעובדה קיימת מובנת-מאליה בקונטקסט של ביטחון הציבור ומיגור הפשיעה28

פאנאופטיקון III: האינטרפטציה העכשווית של הסכמה הפאנאופטית טומת בחובה אלמנטים טכנולוגיים רבים המשמשים כאמצעי לפיקוח המוני דיגיטלי ביניהם מימוש התכנון האורבני של ‘ערים חכמות’ (Smart cities) המנוטרות על ידי מערכות CCTV 24 שעות ביממה וכוללות אלמנטים טכנולוגים המשמשים לשיטור ופיקוח כגון רובוטי-שיטור המצוידים בטכנולוגית AI, הטמעת טכנולוגית של IOT (Internet of things) בשילוב AI בחפצים רבים כגון רמזורים, דלתות ומנעולים, מראות קירות. דובסון ופישר מציינים29 כי אחת הקטגוריות המרכזיות של הסכמה הפאנאופטית המודרנית היא ‘מערכות למעקב אחר בני-אדם’ (שם), המבוססת על מערכות מידע גיאוגרפיות (GIS), מערכת איכון גלובלית (GPS) ומשדר הרדיו הדו-כיווני. התפשטותן של מערכות אלו, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, מתרחשות בעיקר באמתלה של ביטחון, מיגור הפשיעה וניהול עובדים ומואצת ככל שעלויות היצור ומחיר השוק של טכנולוגיות אלו פוחתות בהתאמה ובעקביות (שם, 313).

בנוסף לכך תחום הBig Data כאנליזה של גוף הנתונים העצום המצטבר כתוצר של הטכנולגיות הנ”ל בשילוב דפוסי הגלישה האינטרנטיים של הציבור הרחב הן במחשבים האישיים והן בסמארטפונים מהווה נדבך משמעותי בתפיסת הסכמה הפאנאופטית המודרנית (פאנאופטיקון III). רובד-המשמעות העצום של מושג זה חורג מהסכמה הפאנאופטית כמופע הראשון של הביו-כח הפוקויאני וכולל גם את המופע השני כמנגנונים של ביטחון. בהמשך הדיון נבחן אינטרפטציות עכשוויות שונות של סכמת הכח הזו.

התפנית של המדיה החדשה בכינון חברה רב-נרטיבית

כל עוד התשתית הטכנלוגית הייתה מסוגלת לספק ערוצי שידור מידע ספורים וחד-כיווניים על ידי מכשירי הטלויזיה, הרדיו והעיתונות הקלאסית המודפסת, התוכן הנישא בערוצי השידור נדרש להיות מותאם לתשתית הטכנולוגית המוגבלת, ולמאי נפקא מנה, שקהל הצרכנים נדרש להתאים את עצמו לתוכן השידור. במילים אחרות, מאחר והמגוון העצום של הסובייקטים באוכלוסיה לעולם אינו יכול למצוא נרטיב מתאים עבור כל ריבוי העמדות שהמגוון מכיל ומאחר והתשתית הטכנולוגית לא הייתה מסוגלת להכיל ריבוי של תכנים או נרטיבים בערוצי השידור השונים, ומאחר והדומיננטיות התרבותית-טכנולוגית הכתיבה מצב-עניינים שבו כמעט בכל בית מצוי מכשיר טלויזיה, רדיו ועיתון, ניתן להקיש מכך שבהכרח ריבוי הקבוצות בעל עמדות שונות נדרש לצרוך מספר מצומצם של תכנים תרבותיים, חדשותיים או במילים אחרות, מערכות מושגיות פרשניות כנרטיבים שונים של המציאות. פירושו של הדבר הוא ש’המדיה הקלאסית’ תרם הופעת האינטרנט, בשל גבולות התשתית הטכנולוגית, הייתה כרוחה במידה מסוימת של פדגוגיה אינדוקרינטיבית, דהיינו, מסירת מידע פרשני בערוץ חד כיווני מצדו של הריבון או האליטה החברתית לצדו של ההמון. זו סכמת-כוח שעולה בקנה אחד עם הסכמה הפאנאופטית, שיסודה משמוע חברתי, ציפוף השורות, חלוקה לקבוצות ודיחקת השוליים על ידי מערכת מושגים בינארית. עם ההופעה של האינטרנט, התמונה השתנתה באופן מהותי. המדיה הקונבנציונלית הלכה ונדחקה לקרן זוית ואיבדה מבכורתה בשמה של המדיה החדשה (new media30). המדיה החדשה מאופיינת על ידי תשתית טכנולוגית המאפשרת שידור רב-כיווני ורב-ערוצי, עשיר יותר מהיר יותר, ומגוון יותר. כך מתאפשר ריבוי עצום של נקודות אינטרפטציה שונות ביחס לאותו המידע31המשודרות במקביל לקהלים שונים ומתמזגים. כך למשל, אירוע פוליטי עשוי להיות משודר ממספר נקודות מבט בעת ובעונה אחת ברשתות החברתיות, כך שמנקודת מבט אחד הוא מתואר כאירוע משמעותי, ומהנקודה השניה כאירוע איזוטרי, ביחס לנרטיב הסובייקטיבי של המפרש הסובייקטיבי. מהבחינה הזו, המדיה החדשה מהווה עוגן לכינון חברה רב-נרטיבית. לבד מהשאלה מהו ערך האמת בתוך חברה רב-נרטיבית, שבה לא נוכל לדון בשל קוצר היריעה, עולה השאלה האם אין חברה כזו חופשית יותר בשל היותה פלורליסטית יותר.

כפי שצוין לעיל, אחד מהמאפיינים העיקריים של הביו-כוח הוא היכולת לשמר ולהגביר את הפונקציה החברתית של היחיד כשחקן פרודוקטיבי בכלכלת הגוף החברתי, בתורת צרכן. מנקודת מבט של הריבון, כל עוד הפונקציה של היחיד כצרכן נשמרת ואף מוגברת, ההשקעה במשמוע חברתי היא מיותרת, שהרי שימור היחיד כצרכן מממשת הלכה למעשה את פונקצית המשמוע – היא מעגנת את היחיד בתוך גבולות פעולה מוגדרים, מונעת אפשרות של מרד, גניבה, חתרנות או עבריינות. ככל שהיחיד משוקע יותר בתוך הפעילות הצרכנית כלכלית – כך אחיזתה של פונקצית המשמוע רבה יותר, מבלי להפעיל כלל משמוע הניכר לעין.

עושר המידע הן שמוזן ברצון על ידי המוני המשתמשים והן שנאסף אודות דפוסי הפעילות הדיגיטליים של המשתמשים מצטבר לכדי גוף עצום של מידע. מגמת הצמיחה וההתחזקות של תאגידים טכנולוגיים דוגמת אמזון, גוגל ופייסבוק הובילה לכך שתאגידים מסחריים מעטים מחזיקים בבסיס נתונים עצום בגודלו החולש על המוני אדם. שילוב של טכנולוגיות חוצות-דומיינים (Cross domain web technologies) סייע למספר תאגידים להתרחב מעבר לתחום החלות האינטרנטי שלהם (web domain) ולאסוף מידע משורה ארוכה של אתרי אינטרנט ביחס למשתמש בודד. כך לדוגמא, פייסבוק מאפשרת (Romele, et al., 2017. p. 5) להמוני בעלי אתרי אינטרנט להטמיע את כפתור ה-Like שלה במערכת וכך פייסבוק מסוגלת להרחיב את תחום איסוף המידע שלה באופן משמעותי. בדומה לכך, גוגל בעזרת מערכת הפרסום Google AdSense אף היא בעלת אחיזה בשיעור עצום במרחב האינטרנטי. בעזרת אסטרטגיות חדירה ואיסוף מידע טכנולוגיות מסוג זה, התאגידים מסוגלים להצליב מידע ולבנות פרופיל עבור כל משתמש ברמת דיוק גבוהה מבלי להדרש לבקש את אישורו של המשתמש או מבלי שהמשתמש יהיה כלל מודע לתהליך המתבצע ‘מאחורי הקלעים’. מכונות המידע האלו של התאגידים, מסוגלות לייצר הון רווחי במהירות ויעילות לבעליהן בשל היותן מכונות אפקטיביות מאוד לשיווק ממוקד. חילוץ וניתוח מידע יומיומי מתוך שיחות ה-Whatsapp ו-Facebook מסוגל להציע פרסום בשוק הנדל”ן כרגע לאחר שנעשה שימוש במילות מפתח מתחום הנדל”ן. המדיה החדשה לפיכך, מסוגלת להגיע בדיוק רב אל קהל הלקוחות המיועד בכך לחסוך את הצורך של המדיה הקונבנציונלית בשידור פרסום לקהלים שאינם רלוונטים. במובן הזה, המדיה החדשה נמצאת יעילה לאין ערוך במימוש הפונקציה הממשמעת שלה בהגברת הפונקציה הצרכנית של הפרט בגוף החברתי. בהתאם לכך, ריבוי הנרטיבים לא רק שאיננו מפריע למימוש הפונקציה הממשמעת, אלא הוא משרת אותה בכך שככל שהמשתמש משתתף יותר במרחב הדיגיטלי, תורם יותר את התכנים שלו לרשתות החברתיות ופעיל יותר, כך גם הפרופיל הדיגיטלי שלו עשיר יותר ומאפשר לכוון אליו פרסום רלוונטי יותר. אנו נמצאים למדים שבשעה שהמדיה הקונבנציונלית מבקשת להכפיף את ההמון לתוך מספר מצומצם של קטגוריות חברתיות כפרדיגמות מידע ובכך מכוננת חברה בעלת מיעוט נרטיבים, המדיה החדשה מבקשת את הפעולה ההפוכה, דהיינו, לאפשר מקסימום של אינטראקטיביות מצד המשתמש על מנת לבנות פרופיל מדויק ככל שניתן. כך לשם ההמחשה, התמונה ‘אל תתמוך בניקולאה צ’אושסקו’ מחליפה את מקומה לתמונה היעילה הימנה ‘במי שלא תתמוך ועבור כל דעה שנאמץ – אנחנו נמצא מה למכור לך’.

חשיפתו של סנאודון כתודעת פיקוח מדומה

ככל שוקטור הפיקוח בחינת ‘מעטים צופים ברבים’ נתפס כלגטימי בציבור כל עוד הוא מתרחש במרחב הציבורי ולמטרות ביטחון ומרחב הפרטי לטובת ביטחון-אישי, עדיין לא ניתן לטעון שפיקוח מסוג זה נתפס כלגיטימי בציבור כאשר הוא מהווה חדירה ברורה למרחב הפרטי מצדו של צד-שלישי ומבחינה זו מפר את הזכות לפרטיות כפי שהיא עולה מתוך ספר החוקים של למעלה מ-170 מדינות ברחבי העולם32. אולם לאחרונה החשיפה של אדווארד סנאוודון העלתה לסדר היום הציבורי עולמי שורה של הוכחות למימושו של פיקוח מסוג זה כגון השימוש ב-Big data על ידי מוסדות ממשלתיים, איכון וניטור מיקומם הפיסי של אזרחים על בסיס מכשירי סמארטפון, המצאותה של טכנולוגית עיבוד מידע שביכולתה לחלץ מידע פרטי מתוך מידע סכמתי וכללי (meta-data), מסחר במידע בין תאגידים מסחריים פרטיים לבין גורמים ממשלתיים, מעקב אחר אזרחים ללא רקורד פלילי באופן סיסטמטי ופרמננטי ועוד33. החשיפה של סנאוודון חשפה צד אפל לציבור של פעילות מודיעינית-מפקחת ממשלתית שטיבה היה עד לפני יוני 2013 שנוי במחלוקת. לבד מההשלכות המעשיות של היקף הפעילות המודיעינית ועומק היכולת הטכנולוגית, שנדונו בהרחבה בספרות הביקורתית והציבורית בשנים האחרונות ולפיכך לא יפורטו כאן, עולה שאלה מהותית בעלת היבטים פסיכולוגיים ופילוסופיים עד כמה עצם החשיפה בציבור, הווי אומר ההכרה הרחבה במעקב הפרמננטי אחר שטח הולך וגדל של הפעילות היומיומית שלנו שהולך ומתכנס לתוך המרחב הדיגיטלי, משפיעה על התודעה שלנו באופן שהוא מממש את העקרון הפוקויאני ביסוד הסכמה הפאנאופטין כי “שעבוד אמיתי נולד כתוצאה של יחסים מדומים” (פוקו, לפקח ולהעניש, 202). הוי אומר, עד כמה עצם עצם תודעת אפשרות-הפיקוח של היחיד בחינת נצפה בכל זמן נתון, מהווה פונקציה של משמוע הלכה למעשה.

במבט ראשון ניתן היה להניח שכאשר הציבור ייחשף לרשת הפיקוח שבה הוא נתון באופן יומיומי, המתנהלת מאחורי גבו ובחשאי, ישתנו דפוסי השימוש והצריכה של ההמון בהתאם. גלינו, רומל ושות’ (Romele, et al., 2017) במחקר שפורסם ב-2017 העלו את השאלה כיצד ייתכן שהמוני המשתמש ברשתות החברתיות, ובפרט בפייסבוק, ממשיכים להשתמש באותן הרשתות חרף הידיעה הברורה, הכלולה בהצהרת תנאי השימוש של פייסבוק, כי פייסבוק שומרת לעצמה את זכויות הקניין המלאות בנכסים הדיגיטלים שקהל המשתמשים מעלה. גלינו ורומל טוענים שהמשתמשים לא פועלים בעל כורחם, אלא שדפוס ההשתפות שלהם ברשתות מצביע על תופעה הפוכה, שהם מעשירים את הרשתות החברתיות ואת בפייסבוק בפרט בפרטים אישיים כגון תמונות, סיפורים אישיים, מספקים נתונים מדויקים כלפי מקום עבודתם הנוכחי, הקודם, מציינים יחסים חברתיים לרבות קשרים משפחתיים וכיוצא בכך וכל זאת באופן וולנטרי כתופעה אותם הם מכנים ‘שעבוד מרצון’ (voluntary servitude). זהו לדידם דפוס שטומן בחובו רכיב מסוים של התלהבות או קנאות (zeal, ibid., 14) ולאור הדיסוננס הקיים בין ההכרה כי אנו נמצאים תחת מעקב לבין ערך השימוש הגבוה של השימוש ברשתות החברתיות (או בהקשר שלנו – טכנולוגיה בכלל) הם מציעים בעקבות כהן (Cohen, 2000) שההכרה כרוכה במובן מסוים של הדחקה במובן שבו “אנו יודעים, אך בד בבד איננו יודעים” (Cohen, 2000, p.5). המחברים מוצאים דמיון בין הדחקה זו לבין רעיון המחשבה-הכפולה (doublethink) האורווליאני:

לדעת ולא לדעת, להיות מודע לאמתיות מוחלטת בשעה שאנו מספרים לעצמנו מלאכת-מחשבת של שקרים (carefully constructed lies), להחזיק בו בעת שתי דעות המבטלות אחת את השניה, לדעת את שתיהם באופן סותר ולהאמין בשתיהן. להשתמש בלוגיקה כנגד לוגיקה [..] ומעל לכל, להחיל את אותו התהליך על גבי התהליך עצמו כעידון מוחלט – לשכנע את הלא-מודע באופן מודע34

אם כן, ניתן להניח שפועל דחף פסיכולוגי חזק דיו על מנת להדוף את המודע ולדחוק אותו לקרן זווית של הלא-מודע, ייתכן שזו הנוחות בשימוש בטכנולוגיה, ייתכן שזו הקונפורמיות-החברתית או המחיר החברתי שהמשתמש ידרש לשלם במידה ולא ישתמש בכלים הטכנולוגים הסטנדרטיים, שכן ההמונים משתמשים ברשתות החברתיות וביישומים טכנולוגים רבים על בסיס יומיומי כמכשירים סטנדרטיים לשימוש אישי ובין-אישי כגון Whatsapp, Google Drive, Windows OS, Facebook, Google Search ורבים נוספים. בנקודת השקה זו, בין הצורך להשתמש בטכנולוגיות כמכשיר למינוף אישי, אישור ואינטראקציה חברתית מחד, לבין הצורך להדחיק את ההכרה כי עינה של הטכנולוגית מפקחת עלינו כל העת, מתרחשת תופעה נוספת והיא, כך אני מבקש לטעון, אמפליפיקציה הכרוכה בסובלימציה של סכמת הפיקוח הפאנאופטית, במילים אחרות, הטמעה נוספת של המשמוע לתוך מדורי הלא-מודע האישי. ככל שטכנולוגיות המידע מתפתחת כך הדומיננטיות של תאגידים מסחריים מונופוליסטיים גדולה, ובנקודה מסוימת, היבטים מסוימים של התנהלותם נחשפים לציבור, כגון החשיפה של סאונדון או השימוע שנערך למארק צוקרברג, מנכ”ל פייסבוק, מול הקונגרס האמריקני בדבר התנהלות מונופוליסטית של החברה35, ככל שההמונים ממשיכים לצרוך את הטכנולוגיה, כך השימוש כרוך במידה מסוימת של הדחקה על מנת להכשיר את המשך השימוש בשירות. להדחקה שני תוצרים פסיכולוגיים עיקריים: האחד, היא מאפשרת את המשך השימוש וכך המשתמש מסוגל להמשיך ולתרום תוכן עשיר ואישי באופן וולנטרי. השני, ההדחקה משמשת כגורם ממשמע מופנם וכך פועלת כצנזור ברמת הכרה עמוקה יותר. כך למשל, אם תרם החשיפה של סנאודון ציבור המשתמשים צרך תכני מדיה פיראטים כגון סרטים ותוכנות לא חוקיות עד לנקודה שבה פלוני הועמד לדין בשל איתור ומעקב שהוצא לפועל. לאחר החשיפה הציבור יש להניח שרוב הציבור ינהג במידה רבה יותר של זהירות, הדחף לצרוך מדיה לא חוקית, לדבר סרה ולהוציא דיבה ברשתות החברתיות, לבטא עמדות גזעניות, אנטי-קונפורמיסטיות באופן רדיקלי, להביע תמיכה בטרור, ואף לבטא עמדות כנגד ראשי מדינות או תאגידים מונופוליסטיים, עשוי להיות מצונזר עוד בשלב תת-הכרתי. לכאורה אפקט כח המשמוע במקרה דנן זהה לזה של האסיר במתקן הפאנאופטי, אולם כאן המשמוע הוא תוצר של הדחקה וסובלימציה ואינו פועל במישרין. האסיר רואה את מגדל השמירה לנגד עינו ועובדה זו איננה בגדר הדחקה ולכן גם יפגין משמעת עצמית מתוך הכרה ברורה במעמדו כאסיר, לעומת זאת המשתמש המודרני לא יתפוס את עצמו כאסיר, אלא כאיש העולם החופשי שחירותו נתונה בידו, אולם דפוסי פעולתו יהיו ממושמעים הלכה למעשה מבלי שהוא עצמו יכיר זאת באופן מודע. הנה כי כן התמונה הנחשפת לעינינו מציגה שני מופעי כוח מקוטבים של אותה התופעה המצטרפים יחדיו לכדי ביו-כוח. האחד, הוא פונקצית היעילות של הישומים הטכנולוגיים המסייעת למינוף העצמי של המשתמש (כמיזם של העצמי, כפרויקט למימוש העצמי כאדם-כלכלי), מגבירה את תחושת הוולנטריות על הציר של שעבוד-וולנטרי (voluntary servitude) ועולה בקנה אחד עם המופע השני של הביו-כח כמנגנונים של ביטחון. מופע הכוח השני הוא הדחקת ההכרה כי אנו נמצאים תחת פיקוח המביאה להפעלת כח ממשמע פנימי כצנזור פנימי וסובלימטיבי התואמת את המופע הראשון של הביו-כח כסכמה פאנאופטית. בנוסף לכך, גם תופעה זו מממשת את התמה הדו-פרצופית כיוון שככל שהיעילות הטכנולוגית גדולה יותר כך גם תחושת המימוש והמינוף האישי של המשתמש גבוהה יותר בשעה שהאחיזה של המשמוע הסובלמטיבי-פאנאופטי גדולה יותר בהתאם.

האלגוריתמים כסוכני משמוע ועיצוב תודעה

לאלגוריתמים תחום השפעה לא מבוטל על חיינו היומיומיים, המושג אלגוריתמים מתייחס לכל הליכי עיבוד המידע המתבצעים בליבה של כל מערכת טכנולוגית-מידע (IT) המשמשת את הציבור במגוון רחב של פעולות יומיומיות ביניהם חיפוש מידע בגוגל (Google), מערכות פרסום ושיווק (Advertising networks), צפיה בתוכן ברשתות החברתיות (Social networks feed contents), הצגה והמלצה על תוכן באתרי החדשות המקוונים, הצגת תוצאות חיפוש בשווקים המקוונים (E-Commerce platforms), אפליקציות ניווט מונחות GPS כגון Waze, סימון בני זוג פוטנציאלים באפליקציות היכרויות כגון OKCupid ואף אילו התראות מוצגות על צג הסמארטפון שלנו (Push notifications). למרות ההשפעה העצומה והחדירה העמוקה של האלגוריתמים לתוך חיינו היומיומים, הם עדיין נתפסים בציבור הרחב כהליכים טכניים בלבד וכוצאה מכך, כבעלי מעמד ‘אובייקטיבי’. אולם, אחת העובדות שיש נטיה לא לקחת בחשבון היא שמרבית האלגוריתמים המשפיעים על הציבור שייכים לתאגידים מסחריים פרטיים שלעולם לא יחשפו בשום מחיר את הקוד של האלגוריתמים. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שעם החשיפה של הקוד לציבור יחל תהליך מאסיבי של ניסיון להערים על האלגוריתמים על מנת לזכות בדירוג גבוה, כך למשל התופעה של יצירת תכנים מוכוונים אלגוריתמים שכבר מתרחשת ואף נלמדת תחת התחום של SEO (אופטימיזציה של מנועי חיפוש) תגבר עד לנקודה שבה האלגוריתמים יאבדו את המעמד האובייקטיבי שיש להם לכאורה בציבור36. סיבה נוספת לא פחות מהותית היא שחשיפה של הקוד עשויה להוביל לתחרות מסחרית שתאיים על המעמד הבכיר או אפילו מונופוליסטי של התאגיד בשוק כך שחשיפת הקוד עומדת בניגוד לאינטרס המסחרי של התאגיד. אף על פי כן, כל חברה מסחרית המפעילה אלגוריתם בעל השפעה ציבורית, נדרש לתחזק את הלגיטימציה הציבורית של האלגוריתם ולוודא שהמוניטין שלו לא יפגע, לפי גליספיס37, ספק השירות עשוי לבחור באחד או יותר מהאסטרטגיות הבאות כדי לעשות זאת – א. להצהיר על המדיניות שלו כאידיאולוגיה, כבעלת ערך, חברתי או מוסף. כך למשל פייסבוק מצהירה על כך שהיא לא תהסס לצנזר תכנים לא הולמים המבטאים עידוד אלימות, פשע או טרור38. ב. להפגין גישה הוגנת היודעת להבחין בין עניינים סובייקטיבים הקשורים לתוכן פרסומי מסחרי לבין תוכן אובייקטיבי שתפקידו להיות תוצר של קלקולציה טכנית בלבד של האלגוריתם, דהיינו פלט אובייקטיבי של מכונה39.

העיקרון המנחה המרכזי, לצד עשרות רבות של עקרונות מנחים נוספים, שלפיו גוגל מבצעת את תעדוף התוכן בתוצאות החיפוש נקראת מערכת דירוג-דפים (Page rank) והיא מתבססת על העיקרון שככל שיותר קישורים (back-links) ברחבי האינטרנט מפנים אל אתר אינטרנט מסוים, כך הוא מדורג יותר גבוה בתוצאות החיפוש. זהו עקרון מנחה שמסמן למעשה את מידת הפופלריות והרלוונטיות הציבורית של אתר אינטרנט מסוים ברשת, כך שככל שהאתר נסמך יותר על ידי אחרים, כך הוא גם שימושי יותר, הווי אומר, רלוונטי יותר לציבור40. כך האלגוריתם מוצג כמערכת דמוקרטית-אובייקטיבית41 ונהנה מאמון ציבורי גבוה יותר החף לכאורה משיפוט מסחרי, אינטרסנטי או פרטי. בנוסף, חברות מסחריות רבות מעניקות ‘כותרות מצדיקות’ לתוכן שהן מציגות באופן שיעניק לתוכן ערך אובייקטיבי על מנת לזכות בלגיטימציה הציבורית, למרות שבפועל, הקוד הסגור של האלגוריתמים המהווה ‘קופסא שחורה’ מבחינת הציבור, הוא תוצר של שורה ארוכה של שיקולים מסחריים, אנושיים, פוליטיים (לא בהכרח באופן מודע ומכוון). כך למשל נוכל למצוא תכנים רבים תחת הכותרות ‘הכי פופולרי’, ‘טרנדי’, ‘ההתאמה הטובה ביותר’42, וכיוצא בכך. הצורך להכשיר את האלגוריתמים כמכשיר אובייקטיבי ונטול-פניות אל מול הציבור עולה בקנה אחד עם התפיסה הניאו-ליברלית כפי שהיא עולה מתוך ההרצאות של פוקו בשנים 1978-79 (The birth of biopolitics). אנו קוראים בהקדמה להרצאה השניה כי “החשיבות של תיאוריה כלכלית [...] של התיאוריה של יחסי ערך-עלות היא בשל העובדה שהיא מאפשרת לכונן דבר-מה בעל ערך יסוד: שהשוק הוא הגורם החושף משהו כמו האמת.” (Focuault, 1978-79, 32). דהיינו, מושגים מכוננים בכלכלה הניאוליברלית כמו היד הנעלמה, המוסבר ככח מיסטי-מארגן שבו בשעה שהפועל ‘מכוון רק לטובתו האישית’, הוא ‘מכוון על ידי יד נעלמה’ אל עבר ‘חברה יעילה יותר43, מהווים את התשתית הרעיונית שמתוכה מייחסים לשוק את היכולת לקבוע את ערך האמת. הראציונליזציה הזו של הלגיטימזציה השלטונית מתוארת על ידי פוקו כ-Rasion d`Etat (Foucault, 1978-79, 4) כ’ראציונליזציה של פרקטיקה’ (שם) הממקומת בין ‘המקום שבו המדינה מוצגת כנתונה לבין המקום שבו היא מוצגת כנדרשת לפיתוח ותכנון’ (שם). זהו אותו העקרון המנחה את התאגידים המסחריים להצדיק את האלגוריתם שלהם כשירות לגיטימי, אובייקטיבי, נטול-פניות וחף מאינטרסים. כשם שהמדינה מבססת את הלגיטימציה השלטונית שלה מהדינמיקה ‘הטבעית’ של השוק, כך האלגוריתמים מבססים את הלגיטימציה שלהם על הדינמיקה החברתית הטבעית. מבחינה זו, האלגוריתמים כסוכנים לשינוי חברתי משמשים בתפקיד של אמפליפיקציה, מינוף והעצמה של המטריה החברתית כנתונה, זוהי סכמת-כח התואמת את מופע הכוח השני של הביו-כוח של פוקו.

עם זאת, ישנם שני דפוסים שמהווים, לעניות דעתי, תפנית חשובה במופע הכוח של האלגוריתמים, תפנית חדה עד כדי כך, שהיא מסוגלת להגדיר מחדש את הפונקציה של האלגוריתמים. הדפוס הראשון הוא דפוס של הגברה ותהודה עד כדי תהודת-יתר פתולוגית ומממשת בכך את תופעת ההיפר-מציאות (44hyperreality), לצורך ההמחשה נניח שפוסט בעל תוכן פוגעני, המסית לאלימות, מתפרסם ברשת החברתית. כתגובה מיידית משתמשים רבים קרוב לוודאי שיצטטו את הפוסט על מנת להמחיש כיצד בעל הפוסט, כמשתייך לקבוצה רעיונית אחרת, מוכיח כי הקבוצה הרעיונית כולה היא בעלת מאפיינים אלימים, או על מנת להוכיח את בעל הפוסט ולבקר אותו. כך למעשה נוצר מצב אבסורדי שעל ידי שיתוף תוכן שאינו ראוי התוכן עצמו מקבל שיתופים והפניות רבות, כך שמעמדו הולך נוסק מבחינת האלגוריתם כי הוא מובחן כתוכן פופלרי – ולכן רלוונטי לציבור. אף על פי שבמקרים קיצוניים התכנים האלימים והבוטים יוצנזרו על ידי בעלי האלגוריתמים, עדיין תכנים הנמצאים ‘על הגבול’ יזכו לתהודה רחבה ויהפכו להיות ‘ויראלים’ ברשת במגוון של פלטפורמות אינטרנטיות. יתרה מכך, המדיה הקונסרביטית הישנה תבקש להדביק את הפער ולצוטט את התוכן הדיגיטלי הבוטה על מנת לא להצטייר כארכאית או לא רלוונטית לציבור. תהליך זה של תהודת-יתר יותר מצב פתולוגי שבו סרטוני הוצאות להורג של דאע”ש (ISIS), וכן תכנים פופוליסטיים, משסים, מפלגים, ורוויים בקללות הופכים להיות ויראליים45.

הדפוס השני, כונה על ידי אלי פריסר ‘בועת הפילטר’ (Pariser, 2011). פריסר מצא שניתן לסמן את תחילתו של השינוי לקראת ‘בועת הפילטר’ בהצהרה שנשאה גוגל בדצמבר 2009 בה הם הציגו תוכנית חדשה המבוססת על 57 סיגנלים באלגוריתם של גוגל המהווים ‘חיפוש מותאם אישית עבור כל אחד’46. תכנית זו היוותה את ירית הפתיחה עבור עידן חדש של פרסונליזציה47. מגמת הפרסונליזציה שופכת אור שונה לגמרי על ההבטחה של רשת האינטרנט כמכשיר אמנסיפטורי המאפשר גישה חופשית ואובייקטיבית למידע עבור כל אדם, ועתה, עם מגמת הפרסונליזציה, אותו החיפוש הנעשה על ידי משתמשים שונים במיקומים, נתונים דמוגרפיים והעדפות אישיות שונות – יציג תוכן שונה, לא רק עבור התוכן הפרסומי שהינו מותאם אישית מתוקף הגדרתו, אלא גם עבור התוכן עצמו. כיום, הפרסונליזציה כבר מוטמעת עמוק בתוך חמשת האתרים הפופולריים ביותר באינטרנט (Yahoo, Facebook, YouTube, etc)48. מלבד זאת, העובדה שנתח הולך וגדל מהאוכלוסיה צורך את התוכן החדשותי ישירות מהרשתות החברתיות49, מלמדת כי שהתוכן החדשותי שפלוני נחשף אליו הינו שונה באופן מהותי מזה של זולתו. אנו נמצאים למדים כי האינטרנט, שהחל את דרכו בהבטחה אמנסיפטורית גדולה כמכשיר לגישה אובייקטיבית אל מידע, נמצא בתהליך איטי של שינוי צורה לכדי מכשיר של מינוף או שיקוף אישי, המשמש יותר כאספקלריא מאשר כלי לחשיפת מידע אובייקטיבי בשם האופטימיזציה והיעילות. אמנם דרך זו עודנה ארוכה, אך ניצניה כבר ניכרים בשטח ומגמה זו ניתנת להבחנה ברורה.

שני הדפוסים שנדונו לעיל מהווים התפתחות נוספת בדינמיקה הביו-פוליטית המכוננת את הביו-כוח. הדפוס הראשון, כמופע של היפר-מציאות דיגיטלית, באשר הוא מופיע ככוח מתון, עשוי לשמור על מופע הכוח השני כמנגונים של ביטחון, משום שהוא מממש את העקרון שבו השלטון מאפשר תהודה לאלמנטים חברתיים-טבעיים באופן שבו הם נוסקים וקמלים במהירות והופכים לאייטם של התרבות-הפופלרית, ובכך מאפשרים העסקה של תודעת ההמון בתכנים רדודים ופופולרים (שהרי, לפי ההגדרה, הם נעשו ויראלים בשל היותם פופולריים). באשר הוא מופעו קיצוני והוא מהווה חריגה, הוא דווקא עשוי, לעניות דעתי, להוות גורם של ערעור הביטחון, קרקע לאלימות וטרור ומבחינה זו לכרסם במעמד הביו-כוח. עם זאת, שני הדפוסים תורמים לתהליך העמקת השיח הרב-נרטיבי בחינת ‘שיח חרשים’ באופן שמעמיק את התהומות הפעורים בין הנרטיבים ומהווים מבחינה זו פונקציה של סגמנטציה חברתית, ריבוד והפרדה למגזרים ותתי-מגזרים, באופן שמסייע להחלשת ההתאגדות הציבורית והגברת הפונקציה הצרכנית של ההמון למשל על ידי הפרסום הממוקד, כפי שראינו לעיל.

סיכום

כעת אנו אולי, רשאים לשאול, האם תמת החופש בחברה בת ימינו אכן מעוגנת במציאות או שמא זו תודעה-כוזבת, אשלית-חופש המוליכה אותנו שולל. ראשית, אין להכחיש כי ההישגים הטכנולוגיים הכבירים של העשור האחרון אכן מסייעים לאדם לשחרר עצמו מכבליו כמכשירים בעלי יכולות רבות והשפעתן אכן ניכרת בחברה בת-ימינו. עם זאת, התמונה שעולה מהדיון מציגה שקול-כוחות מסוים, שבו ככל שהמכשירים נעשים יעילים יותר ומורכבים יותר, כך הם מאפשרים את מימושן של שתי הפונקציות בעת ובעונה אחת – חירות ושיעבוד. היכולת להחשף למידע רב יותר כאמצעי להשכלה ושחרור התודעה היא גם היכולת לאסוף מידע רב יותר אודות המשתמשים כמכשיר לפיקוח ושליטה, הנה כי כן, זוהי חרב-פיפיות משוננת משני צידיה. יתרה מכך, אנו נמצאים למדים כי שני מופעי הכוח של ביו-כוח עוברים תהליך היסטורי-סובלימטיבי, דהיינו, ככל שהם מסתייעים בטכנולוגיה מפותחת יותר, כך הם מוטמעים עמוק יותר בתודעה האנושית באופן שמקשה על איתורם וזיהויים, עד כדי כך שהם מהווים מצב-עניינים אירוני שבו מקסימום החירות בתורת מכשיר מממשת את מקסימום השעבוד בתורת תוצר-סטיכי, שאינו מודע. ככל שתחושת החירות של הפרט גבוהה יותר כך עינו מסומאת מלזהות את דפוסי ההשפעה העמוקים של הטכנולוגיה על חייו, תופעה שנוכחנו בה בדיון על האלגוריתמים והלגיטימציה הציבורית הרחבה שלהם כביטוי אובייקטי של פלט-מכונה, בדיון על תחושת החופש והדינמיות של הפרט כמפעל למינוף עצמי כ’הון אנושי’ וביתר שאת עם השינויים בהרגלי העבודה והפנאי שהסמארטפונים מביאים עמם, ולמעשה, זו תמה מופשטת המממשת מבחינה זו את הארכיטיפ של הטכנולוגיה כדו-פרצופיות ואירונית. עוד נמצאנו למדים כי ההבחנה הברורה, התיאורטית והחדה בין המופע הראשון של ביו-כח כסכמה פאנאופטית לבין המופע השני כמנגונים של ביטחון איננה תקפה, אלא ששני המופעים באים לידי ביטוי באותן בתופעות כשזורים זה בזה, כתלויים בנקודות מבט שונות ביחס לאותה התופעה. כך ש’ביו-כח’ מהווה הלכה-למעשה קונגולמרט של מופע-כח אחד ורב השפעה באופן שבו, אולי, ככל שמידת החופש גבוהה יותר כמכשיר, כך מידת השעבוד גדולה יותר, כתודעה. כך, לעניות דעתי, נשמר מאזן-כוחות, לאורך הדורות, שתפקידו לשמר את תפקודה התקין של החברה על ידי קיצוץ עקבי של תופעות השוליים ועיצוב תודעת הפרט כך שתהיה מכוונת ומשוקעת בתפקידה הסיזיפי בתהליכי היצור המסחריים.

רשימת מקורות

אורוול, ג’ורג’, 1949, 1982, תרגמה ג. אריוך, הוצאת עם עובד, 1971.

דרידה, ז’ק, 2003, בית המרקחת של אפלטון, תירגם משה רון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Artrip, E. Ryan, 2018, The viral mediation of terror: ISIS, image, implosion.

Doi: https://doi.org/10.1080/15295036.2017.1393099.

Career Builder, “New CareerBuilder Survey Reveals How Much Smartphones Are Sapping Productivity at Work”.

Available online: http://www.careerbuilder.com/share/aboutus/pressreleasesdetail.aspxsd=6%2F9%2F2016&id=pr954&ed=12%2F31%2F2016). Accessed 15.9.18.

Cohen, Stanley. 2000. States of Denial. Knowing about Atrocities and Suffering. Cambridge:Polity Press.

Constitute Project, Under the keyword: Privacy.

Available online: https://www.constituteproject.org/search?lang=en&key=privacy. Accessed: 21.9.18.

Cooper, Simon, 2002, Technoculture and Critical Theory, In the service of the machine? Routledge. New York.

Dilts, Andrew, 2011, “From ‘Entrepreneuer of the Self to ‘Care of the Self: Neo-liberal Governmentality and Foucault’s Ethics” in Foucault Studies, no. 12.

Facebook Community Standards, Part I: Violence and Criminal Behavior.

Available online: https://www.facebook.com/communitystandards/violence_criminal_behavior. Accessed: 22.9.18.

Foucault, Michel, 1975, Discipline & Punish: The Birth of the Prison, Trans. Sheridan, Alan. Random House Inc, 1995, New York.

Foucault, Michel, 1975-76, Society Must Be Defended, Lectures at the Collège de France, 1975-76. Trans. David Macey. Ed. Arnold I. Davidson. Picador, 2003, New York.

Foucault, Michel, 1976, History of Sexuality, Trans. Robert Robert Hurley, Random House, 1976, New York.

Foucault, Michel , 1977-78, Security, Territory, Population, Lectures at the Collège de France 1977-1978. Trans. Burchell, Graham. Palgrave Macmillan, 2007, New York.

Foucault, Michel, 1978-79, The Birth of Biopolitics, Lectures at the Collège de France 1978-1979. Ed. Senellart, Michel. Trans. Burchell, Graham. Palgrave Macmillan, 2008, New York.

Gillespie, T. 2014. The relevance of algorithms, In T. Gillespie, P. J. Boczkowski, & K. A. Foot (Eds.), Media Technologies (pp. 167-193). Cambridge, Massachusetts: MIT.

Heidegger, Martin, 1977, The Question Concerning Technology and Other Essays, Trans. William Lovitt, Garland Publishing, New York, 1977.

IFSEC Global, A UK map of CCTV cameras: Towns and cities by surveillance camera concentration.

Available online: https://www.ifsecglobal.com/uk-map-cctv-cameras-towns-cities-by-surveillance-camera-concentration/. Accessed: 21.9.18.

Kristensen, Kasper Simp, 2013, Michel Foucault on Bio-power and Biopolitics, Master’s thesis, University of Helsinki.

Available online: https://helda.helsinki.fi/bitstream/handle/10138/39514/Kristensen%20Masters%20Thesis.pdf

Lyon, David, 2015, The Snowden Stakes: Challenges for Understanding Surveillance Today, Surveillance and Society.

Mann, Steve. 2013, Veillance and Reciprocal Transparency: Surveillance versus Sousveillance, AR Glass, Lifeglogging, and Wearable Computing, IEEE ISTAS.

Orwell, George. 2003. 1984. Orlando: Harcourt Books.

Oxford Dictionary, Milieu.

Pariser, Eli, 2011, The Filter Bubble, Published by the Penguin Group. An Amazon Kindle digital copy.

Romele, Alberto; Gallino, Francesco ; Emmenegger, Camilla; Gorgone, Daniele. May 2017, Panopticism is not Enough: Social Media as Technologies of Voluntary Servitude. From Surveillance and Security, Vol 15, No 2.

doi: https://doi.org/10.24908/ss.v15i2.6021

Smith, Adam, 1776/2000, The Wealth of the Nations, Trans. Robert B. Reich, Modern Library Classics, 2000 (Original work published 1776).

The Guardian, 2018, Do you work more than 39 hours a week? Your job could be killing you.

Available online: https://www.theguardian.com/lifeandstyle/2018/jan/15/is-28-hours-ideal-working-week-for-healthy-life. Accessed 15.9.18.

The Guardian, 2018, The key moments from Mark Zuckerberg’s testimony to Congress.

Available Online: https://www.theguardian.com/technology/2018/apr/11/mark-zuckerbergs-testimony-to-congress-the-key-moments. Accessed: 15.9.18

Wikipedia, Phsyiocracy; New Media; Hyperreaility; Janus; Nineteen Eighty-Four; Nantes; Pharmakon.

1‘The power to “make” live and “let” die’ (Foucault, 1975-76, 241)

2אמנם כוח המשמוע כביטוי של הסמכה הפאנאופטית טומן בחובו שתי פונקציות עיקריות – האחד היא פונקצית ההגבלה, התיקון ו’אילוף’ הסוררים כמו במקרה של בית הסוהר והשניה היא אופטימיזציה של היכולות החברתיות. אולם עם תהליך ההתפשטות וההטמעה של הסכמה הפאנאופטית לתוך החברה הפונקציה השניה נעשתה לדומיננטית, נפוצה ושימושית יותר במגוון של מוסדות חברתיים כגון בית הספר, בתי המלאכה המודרניים, מתקני האימונים הצבאיים וכיוצא בכך.

3“to man-as-species” (Ibid, 242)

4‘עדין’ משמש כאן בהוראה כהיפכו של הגס. אין להסיק מכאן שהכוח העדין הוא פחות חזק או משמעותי ביחס לראשון, אלא דווקא היפכא מסתברא. מבחינת המראית בלבד הכוח השני אינו נתפס לעין ככוח גס, אלים ולפיכך גם לא בנקל ניתן לעקוב אחריו ולחשוף אותו במלואו.

5“it exists in a different level” (Ibid, 242).

6Apparatuses of security, Further reference on Foucault, 1977-78, Lecture two.

7 Kristensen, 2013, P.13

8במשך שנים ארוכות ננתז כונתה ‘ונציה של המערב’ (La Venise de l’Ouest) בשל הרציפים הארוכים שלה לאורך נהר הלוואר. (Wikipedia, Nantes)

9 מיליו (Milieu), מצרפתית, בהרואה מילולית: מקום-ביניים (mi-lieu). שימש את למארק בהוראה של נוזלים כגון מים, אוויר ואור, מציין שורה של פעולות שמפועלות על היצור החי מבחוץ, פעולות שמפעילות תגובת-שרשרת נסיבתית. (circonstances ninfluentes).

(Foucault, 1977-78, 36, Footnote; Oxford Dictionary, Milieu)

10הפיסיוקרטיה (מיוונית: שלטון הטבע), תיאוריה התפתחה בצרפת במאה ה-18 על ידי קבוצה של כלכלנים שהאמינו כי עושר האומות יכול להתפתח מכלכלה אגררית, רעיונות מרכזיים של האסכולה באו לידי ביטוי ב-עושר האומות שנכתב על ידי אדם סמית’ ב-1776. (Wikipedia, Phsyiocracy)

11הרעיון שמובא כאן מתייחס לתפיסה הפוליטית הקלאסית תרם עידן הליברליזם, שמקור החוק הוא אלוהי, או פיתוח המאוחר יותר, שהוא מבוסס על צדק רציונלי הניתן לביסוס אובייקטיבי, והוא מנת חלקו הבלעדית של המלך או האימפרטור שמעמדו נובע מתוקף צו אלוהי, או בפיתוח מאוחר יותר, הוא מנת חלקם של האריסטורקטים או הדיינים בעלי המומחיות המשפטית.

12“When they say this, they are not aiming so much at metriality in the, if you like, post-Hegelian sense of the word ‘matter’ …”. Ibid, 70.

13 Foucault, 1978-79, p. 283.

14 Dilts, Andrew, 2011, p.10.

15 ‘Site of veridiction’, Foucault, 1978-79, 44.

16על מנת לדייק, יש להטעים ולומר שאת הנוסחה המלאה הפוקויאנית ניתן לנסח כל: ‘חירות, כהעצמת האדם כאדם-הכלכלי, כפרויקט עצמי וכיזם של העצמי, הינה עבדות בחינת מופע של כח ממסגר, ממשמע, מטמטם (מבחינת הערצת התרבות הפופולרית, ועל כך בהמשך), הפועל בעיקר על ידי צריכת מירב האנרגיות של האדם’. עם זאת, נוסחה זו עדיין מבטאת את הקוטביות בין שני מושגים הנתפסים כהפכים בחברה בת ימינו (למשל: ליברליזם אל מול טוטליטריזם קומוניסטי).

17השימוש במושג ’יחסי זיקה’ מתייחס לאופן שבו ההכרה האנושית משוקעת באופני התכוונות או התייחסות אל העולם, כאינטנציה, כאחד ממושגי היסוד של הפנמנולוגיה.

18 “The essence of modern technology starts man upon the way of that revealing through which the real everywhere, more or less distinctly, becomes standing-reserve.” Heidegger, 1977, p.24.

19Wikipedia, Janus.

20 “The mobile phone is facing each and every way, it is always and at once pointing in different directions”, (Arnold, 2003).

21Wikipedia, Pharmakon.

22 “in 2002, fewer than 10% of employees checked their work email outside of office hours. Today [2018], with the help of tablets and smartphones, it is 50%, often before we get out of bed” (The Guardian, “Do you work more than…” 2018).

23Mann, Steve, 2013.

24‘Sur’ (from French ‘above’)+ ‘veillance’ (from French “veiller” means “to watch”). ‘We now live in a society in which we have both “the few watching the many” (surveillance), AND “the many watching the few” (sousveillance)‘, Ibid.

25‘Inspection House’, Ibid, p. 308.

26Wikipedia, Nineteen Eighty-Four, See ‘Cultural Impact’, Accessed 21.9.18.

27IFSEC Global, A UK map of CCTV cameras: Towns and cities by surveillance camera concentration.

28 “Not long ago the very idea of tracking people horrified the nation. Now, human-tracking systems are sold openly by that name, with no ensuing public outcry or even much discussion. No sate or federal law has been modified to regulate their use.”. Dobson, J.E, Fisher P.F, 2007, pp.316-7.

29 Dobson, J.E, Fisher P.F, 2007, pp. 309-310

30המונח מדיה-חדשה מתייחס לצורות שונות של מדיה המבוססות על תקשורת מחשבים, בהבחנה מהמדיה הישנה או המסורתית המבוססת על טלויזיה, רדיו ועיתונות מודפסת (Wikipedia, New Media)

31בהתאם ובנוסף לכך, ריבוי המצאות מכשירי הסמארטפונים, מאפשר שידור של אירוע בודד מנקודות מבט שונות שבכוחו להסיר צנזורה תקשורתית ועם זאת אפילו לזייף אירוע באמצעים דיגיטליים.

32Constitute Project, Under the keyword: Privacy.

33Lyon D, 2015, 141.

34Orwell 2003: 120, Quoted by Romele, Alberto et al., 2017. p. 9.

35The Guardian, The key moments from Mark Zuckerberg’s testimony to Congress.

36Gillespie, T. 2014. “it would hand those who hope to “game the system” a road map for getting their sites to the top of the search results”.

37“This includes carefully characterizing the tool and its value to a variety of audiences, sometimes in a variety of ways”. (Ibid.)

38Facebook Community Standards, Part I: Violence and Criminal Behavior.

39אף על פי שבפועל, אין דבר כזה ‘פלט אובייקטיבי של מכונה’, משום שכל אלגוריתם תוכנן על ידי בני אדם ולפיכך הוא טומן בחובו שיקולים אנושיים לפי הגדרה. “כשגוגל כוללת [הגדרה זו] במניפסט שלה [..] היא משפיעה באופן עמוק ומעניקה לגיטימיזציה את הנחות היסוד הטכניות והמסחריות שלה, ומסייעת להסתיר את המציאות המורכבת האמיתית אודות השירות שהיא מספקת” (שם).

When Google includes in its [..] manifesto [..] It is a deeply [..] influences and legitimizes many of their technical and commercial undertakings, and helps obscure the messier reality of the service they provide” (Ibid.)

40מעניין להשוות את עקרון המנחה של גוגל עם העקרון המנחה שלפיו העולם האקדמי מדרג ספרות מקצועית. גם בעולם האקדמי ככל שמאמר מצוטט יותר כך הוא זוכה לדירוג גבוה יותר.

41“The description of Google’s PageRank system [..] was subsequently mythologized — as the defining feature of the tool, [..] and as a fundamentally democratic computational logic” (Ibid.).

42“Calling them “results” or “best” or “top stories” or “trends” speaks not only to what the algorithm is actually measuring, but to what it should be understood as measuring” (Ibid.).

43“he intends only his own gain, and he is in this, as in many other cases, led by an invisible hand to promote an end which was no part of his intention [...] By pursuing his own interest he frequently promotes that of the society more effectually than when he really intends to promote it”. (Smith, 2000/1776).

44המונח היפר-מציאות הוטבע על ידי ג’אן בודריאר (Jean Baudrillard) בספרו סימולקרה וסימולציה והוגדר כ’יצירת מודלים של מציאות ללא מקור או מציאות’, היפר-מציאות זה יצוג, מסמן, ללא מסומן ברור. (Wikipedia, hyperreality)

45 “The condition of oversaturation denotes a hyperactive global media circuitry that is collapsing under its own weight. This condition reflects a strategic tendency of terror, which underlies all mediatic processing of images deployed by ISIS. It also reveals a vulnerability for terrorist strategy to exacerbate and exhaust the hyperactivity of media, and thus to accelerate the implosive collapse of the globally networked system”. (Artrip, E. Ryan , 2018, Appears on abstract).

46את ההצהרה של גוגל ניתן למצוא בקישור הבא:

https://googleblog.blogspot.co.il/2009/12/personalized-search-for-everyone.html.

נצפה ב23.9.18, מצוטט מתוך פריסר, אלי, 2011 “Starting that morning, Google would use fifty-seven signals…

47Pariser, 2011, “You could say that on December 4, 2009, the era of personalization begain”.

48“Personalization is a core strategy for the top five sites on the Internet”, Ibid.

49“36 percent of Americans under thirty get their news through social networking sites”, Ibid.

מה באמת לומדים הילדים שלכם במסגרת יום השנה לרצח רבין בנוער העובד והלומד

כשיצחק רבין זל נרצח אני הייתי בכיתה ח’, בעשר שנים לאחר מכן מכן, שנה אחר שנה, הגעתי לכיכר רבין בחולצה כחולה ושרוך אדום, בשנים הראשונות כחניך עם גיטרה ונרות תוך דקלום שיריו של אביב גפן בתוגת נוער אופיינית, במהלך חוות ההכשרה כקומונר ‘בוגר’ ו’מהפכני’ עם החניכים, ובשנים לאחר מכן בכובעים שונים ובמעגלי השפעה גדולים יותר בתנועת הנוער והבוגרים. ברבות השנים, גם אחרי שההילה סביב הרצח דעכה והקונצנזוס הראשוני שהיה סביב ‘מחנה השלום’ הלך והצטמצם החל מאינתיפדאת אוקטובר 2000 ואילך, הנוער העובד והלומד תמיד היו שם. עיצוב הזיכרון של יצחק רבין הוא חלק מ’תכנית הליבה’ החינוכית של הנוער העובד והלומד ומוקדשות אליו שעות אינסופור של למידה והעמקה. בחיבור שלפניכם, אני מבקש לחזור ולקרוא בעיניים של אדם בוגר שאיננו שייך לתנועה זו או אחרת ובקריאה צמודה את התכנים החינוכיים כפי שהם מועברים לבני הנוער החניכים בתנועה ולחלץ מתוכם את עיקרי המסרים שעוברים לחניכים, ולשאול, עד כמה התהליך החינוכי שמועבר לחניכים הוא תהליך שחושף ומפרה את החניכים לגיבוש דעה עצמאית ועריכת דיון כנה ביחס ליכולותיהם ולגילם. בהמשך אני אשתדל להראות כיצד נעשה שימוש ציני בקוצר הראייה ההיסטורית וצמצום התפיסה הפוליטית מדינית של החניכים על מנת לקבע בשכלם דוגמה מדינית-פוליטית חד ערכית כחלק ממסלול של הכשרתם וגיוסם ככוח פוליטי בחברה הישראלית. אני מודע לכך שמדובר בנושא רגיש ופוליטי מאוד, ולכן טבעי שכל צד יצמד לנרטיב שהוא מכיר ומאמין בו ויטה לדחות את הנרטיב השני, אך כדי להבין את ההבניה או ההסלה האידיאולוגית אני מבקש מהקורא לנסות להתבונן על הנושא הזה לרגע מנקודת מבט בוחנת ולהבין שלא הדעה הפוליטית כאן היא העיקר אלא זו רק דוגמה אחת מיני רבות לפדגוגיה החינוכית של תנועת הנוער. אני חושב שחשוב שההורים יקראו בעצמם את החומרים החינוכים וישאלו עצמם האם זו הדרך שבה הם היו רוצים שילדיהם ילמדו את הנושא, האם לא יעדיפו שילמדו באופן פתוח וביקורתי ויחשפו למידע עשיר יותר על הנושאלכל הורה בישראל זכות מלאה ואף החובה החינוכית להיות מעורב ולהכיר לעומק את התכנים שאליהם ילדיו נחשפים ולשקול בעצמו האם להתיר או לאסור זאת, וזו, למעשה, הסיבה העיקרית שלי לכתיבת החיבור ואני מקווה שהוא ישמש כעזר להורים.

המערך החינוכי ליום הזיכרון לרצח רבין שאסקור הודפס בשנת 2015, כחוברת פדגוגית שלמה המיועדת לשכבה הבוגרת משכבת החושלים (כיתה ט’) ועד לשכבת המעפילים (יא’), בדיון הנוכחי נבחן רק פעולה אחת לעומק, זו הפעולה הראשונה הנקראת ‘סיפור הרצח’, המועברת ברחבי הארץ לבני נוער בכיתה ט’ (שכבת החושלים).

סיפור הרצח- פעולה לכיתה ט חלק 1רצח רבין פעולה לכיתה ט, חלק 2

מטרות הפעולה נשמעות לגיטימיות לגמרי, התנועה מבקשת לחשוף את בני הנוער לתהליכי ההסתה שקדמו לרצח, המדריכים נדרשים לקרוא מבוא היסטורי-תיאורתי קצר ומתומצת, ללא התיחסות לתאריכים היסטורים, דמויות ספציפיות וללא כל מורכבות מיותרת -

בשנתיים שקדמו לרצח התנהל בארץ מסע הסתה אלים וקשה כנגד יצחק רבין. מסע זה כלל כרזות, סיסמאות, הפגנות אלימות שקראו בעקיפין או במישרין למותו של ראש ממשלת ישראל. הפגנות אלו הובלו, עודדו ונתמכו עי אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי לאומי. רק מתוך אווירה כזו, המתירה את דמו של יצחק רבין ומותירה אותו הפקר יכל יגאל עמיר להרים את הכפפהולבצע את הרצח. אנו רואים בתקופה זו, ובאירועים שקרו בה נקודת ציון דרמטית בתולדות הדמוקרטיה בחברה הישראלית.

ראשית, יש לשאול, איזו אלימות בדיוק התרחשה בארץ במסגרת מסע ההסתה ה’אלים והקשה’? האם זו הייתה אלימות משטרתית שהפעילה יד קשה כנגד המפגינים או שזו הייתה אלימות מצד המפגינים? מהי מדינת מעורבות המדינה הפעלת האלימות הזו (דרך השבכ)? מה הסיבה להתנגדות העזה לתהליכי אוסלו שהוביל רבין? באופן אלגנטי וגס למדי שאלות אלו לא מקבלות מענה במסגרת התמצית ההיסטורית שמוסברת כאן לבני הנוער, אך הן כן מכילות, בשלב מוקדם מאוד של ה’רקע ההיסטורי’, שיפוט חד משמעי, ’הפגנות אלו עודדו ונתמכו על ידי אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי הלאומי, יש כאן האשמה חמורה מאוד כנגד הציבור הדתי הלאומי, ממרחק של עשרים שנה לאחר שהאשמה מוטחת ללא הפסק וללא מחילה בחינת ‘לא נשכח ולא נסלח’ (הסיסמה של התנועה ביחס הרצח) לאחר ששורה ארוכה של רבנים כבר התנערו וגינו את הן הבסיס ההלכתי שנתן הכשר לרצח ביניהם הלל וייס (“ההתבטאויות נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד“), הרב יואל בן נון, שנאלץ לעזוב את עפרה לאחר כ-8 שנים שבמהלכן הואשם ונרדף, הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב דאז (“יניקתו [של יגאל עמיר] היא ממעיינות חיצונים ועכורים“), הרב צבי טאו שקונן בבכי על קבר הרב קוק כל ליל הרצח ועוד.  הוקמה עמותת ‘צהר’ על ידי מובילי דעת קהל בציבור הדתי לאומי שכל תכליתה הוא לגשר על הפערים ולקרב לבבות בין הציבור הדתי לאומי לציבור החילוני. לא די בכך, אלא שלעולם לא הוכח מבחינה משפטית שיש קשר ברור וסיבתי שמצביע על כך שרב כלשהו הורה ליגאל עמיר לבצע את הרצח, התנועה מדברת כאן על קשר סביבתי, תרבותי ועקיף שמודגש ומובלט כאילו שאינו משתמע לשתי פנים והוא ממשיך ועולה על קדמת הבמה מדי שנה, בכל שנה, במשך למעלה משני עשורים, כאילו ולא קרה דבר מאז הרצח, כאילו והמציאות קפאה מאז ליל הרצח, כאילו שבוגרי התנועה אינם מכירים כלל את תגובת הציבור הדתי לאומי לרצח וכאילו שאין קונצנזוס כמעט מקיר לקיר בציבור הדתי לאומי שרצח רבין היה מעשה פסול המהווה עבירה הלכתית חמורה על הדיבר ‘לא תרצח’ (על כך שרצח זה אסור כמעט אין על כך עוררין ברוב המוחץ והשפוי של הציבור הדתי לאומי, מה שכן יש ושאינו סותר או צריך לסתור את הגינוי לרצח, זו בכלל הכחשה שבכלל בוצע רצח שכזה, שזו הכחשה, שיש לה ידיים ורגליים לא פחות מאשר הטענה משמאל שיש קשר תרבותי סביב ‘דין רודף’ לרצח).

לאחר הרצח, עם קריאות האחדות שנשמעו בארץ, נשתרשה הדעה כי אין לשלוח אצבע מאשימה לאיש מלבד הרוצח, כי אין להאשים ציבור שלם במדינה. מתוך השקפה זו הלכו ונשכחו עם השנים קולות ותמונות ההסתה והאלימות שקדמו לרצח. ניתן אפילו לומר כי מראות אלו הושכחו. תמונת יצחק רבין במדי אס.אס. אולי עוד זכורה ומוזכרת , אך רק לגינוי נקודתי , ללא התייחסות לשורשים ממנה היא צמחה.

כשמחברי החוברת טוענים ש’מראות אלו הושכחו’, הם מודים על כך שעיצוב זכרון הרצח משמש ככלי פוליטי, לניגוח בין מחנה הימין והשמאל, מחברי החוברת רוצים להזכיר, ולא לשכוח, להאבק באותן האסטרטגיות שהם עצמם מגנים באותם הכלים ממש. במקום לחפש את המשותף, את קירוב הלבבות, ולקרב את השלום האמיתי, לא עם אויבינו המבקשים להשמידנו, אלא עם אחינו, דם מדמנו, מחברי החוברת רוצים תהום פעורה, חידוד ההבדלים האידיאולוגיים, להמשיך לסמן ולרדוף את אותם ‘אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי לאומי’ ללא ליאות.

עולה הרושם שמחברי החוברת החינוכית רוצים בכל מאודם לחשוף את האמת, להתייחס ‘לשורשים ממנה צמחה’ תמונת האס.אס של רבין, אירונית היא העובדה שועדת שמגר הודתה בפה מלא שתמונת רבין במדי אס.אס הפכה היא פרי יצירתם של שני קטינים, שהועברה לצלם הטלויזיה ופורסמה בציבור על ידי אבישי רביב1, שעשה זאת בכוונת מכוון. בנוסף לכך, הדוח הסודי של ועדת שמגר על הפעלתו של אבישי רביב, שהיה בקשר הדוק עם יגאל עמיר ואף לפי מסקנות הועדה חיזק את פרשנותו של יגאל עמיר שעל רבין חל ‘דין רודף’, חושף תמונת מציאות מורכבת הרבה יותר.

בחלוף השנים, כאשר מתפרסמות עוד ועוד עדויות ששופכות אור ברור על הקשר של השבכ לבין ארגוני ימין קיצוני, פעולות אלימות כנגד ערבים ובמסגרת הפגנות, יצירה והפצה של חומרי הסתה ארסיים ואף קשרים הדוקים בין אבישי רביב לבין יגאל עמיר, (שעתר לבגצ על מנת למנוע את הפללתו של אבישי רביב כנגד עתירה שהגישה גאולה עמיר, אמו של יגאל). כאשר הציבור הלאומי דתי מכה חטא על פשע, מגנה את הרצח ומבקש לפעול למען איחוד לבבות בתוך העם היהודי, תנועת הנוער העובד והלומד, או נכון יותר, קומץ מקבלי ההחלטות בתנועת דרור ישראל, מחליט להתעלם לגמרי מכל ההתפתחויות של פרשת רצח רבין וממשיך להצביע לחניכיו, כאילו והזמן קפא לנצח, על אותה תופעה, מכוערת ככל שתהיה, בהיסטוריה הפוליטית.

הביטו בדפים המובאים כנספחים בסוף הפעולה, בין הנספחים שאכן מהווים הסתה למעלה מכל ספק, משובצים חומרים רבים שמידת ההסתה שבהם עומדת בספק רב, בעמוד 5 מצורפת גלויה הקוראת לסירוב פקודה המוגדרת, בצדק או שלא בצדק, כבלתי חוקית בעליללפינוי ישובים יהודיים. האם מסר זה מהווה הסתה? האם יש להוציאו מחוץ לשיח הדמוקרטי? האם נשמעו טענות דומות אי פעם מצד התנועה לאור קמפיינים בשמאל הקוראים לסירוב שירות מטעמי מצפון שיש לראות קריאות אלו כהסתה חמורה?

הנקודה היא שאם מגדירים את כל החומרים שצורפו לפעולה זו כהסתה, אז באותה הנשימה, ובשם הצדק והשיוויוןצריך באותו האופן להוציא מגבולות השיח מסה עצומה של ספרותשירהתיאטרון וקולנוע שכולם קוראים תיגר על הממשלה, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.  האם כל הדוגמאות הללו הן קריאות להסתה ורצחברור שלאאם כךמדוע מחברי החוברת בחרו לכלול דווקא את הכרוזים הללו במסגרת מה שהם מגדירים כהסתה אלימה ופרועה לרצחמכיוון שהם מבקשים יותר מאשר לסמן את ההסתהלסמן את הקול והמחנה הפוליטי שאיתו הם לא מסכימים ולבצע לו דמוניזציה ואילגיטימיזציהכבר מגיל קטן מאוד (גיל 14), ומנסים במסגרת פעולה שכותרתה היא ‘להכיר את ההסתה שקדמה לרצח’ לסמן גבולות גזרה רחבים הרבה יותרמבלי שיש לבני הנוער כלים ביקורתייםלא למדריכים ולא לחניכיםלהתמודד בכלל עם המסרים הללו.

האם זו הסתה? ברור. מי עשה את הכרוז הזה, לפי ועדת שמגר, שני קטינים ואבישי רביב שהיה סוכן של השב"כ העביר את הכרזה הזו לטלויזיה וכך הפכה לפומבית
האם זו הסתה? ברור. מי עשה את הכרוז הזה, לפי ועדת שמגר, שני קטינים ואבישי רביב שהיה סוכן של השב”כ העביר את הכרזה הזו לטלויזיה וכך הפכה לפומבית
האם זו הסתה? ברור, אך כדאי לשים לב לכך שזו לא כרזה רשמית אלא פעולה עממית (לא חוקית)
האם זו הסתה? ברור, אך כדאי לשים לב לכך שזו לא כרזה רשמית אלא פעולה עממית (לא חוקית)
האם זו הסתה? ברור שלא, אפילו אין כאן ספק, מותר להדבק הפגין למחות, לכתוב, לתרום לצעוק לחתום ולהתנחל במסגרת מדינה דמוקרטית - אולי פרט ל"התנחל" אבל זו עדיין, לא הסתה. "העם נגד רבין" זה דמוקרטי לגמרי.
האם זו הסתה? ברור שלא, אפילו אין כאן ספק, מותר להדביק, להפגין, למחות, לכתוב, לתרום לצעוק ולחתום במסגרת מדינה דמוקרטית – בעצם פרט ל”התנחל” אבל זו עדיין, לא הסתה.  הסטיקר הזני – “העם נגד רבין” זה דמוקרטי לגמרי.
האם זו הסתה? ברור שלא!! אז למה מסבירים לבני הנוער שזו הסתה?
האם זו הסתה? ברור שלא, זו פרובוקציה זולה וגסה, אבל למה מסבירים לבני הנוער שזו הסתה?
האם זו הסתה? ברור שלא. זו אולי עבירה על החוק בשל קריאה לסירוב פקודה.
האם זו הסתה? ברור שלא, אף אחד לא מסית כאן לאלימות ולרצח,  זו אולי עבירה על החוק בשל קריאה לסירוב פקודה.
Screenshot from 2018-08-09 17-09-20
האם הקריאה לחסל את “תרמית השלום” היא קריאה לחסל את רבין?! האם זו הסתה? קל מאוד בדיעבד לשפוט ולהגיד שזו קריאה לרצח. אבל סביר מאוד להניח שבאותה התקופה הקריאה הזו נשמעה תמימה לגמרי.
האם זו הסתה? על פניו זו נראית כמו קריקטורה אנטישמית כמו הפרוטוקולים של זקני ציון, אבל קריאה פשוטה מסבירה את הכוונה ומצוין כאן שהדם הוא על הידיים של ערפאת והוא נדבק לרבין, מצוין כאן "מכשיר את הטרור העולמי", "ראש ממשלתו שם עם [..] מתיר את הרצח". לעניות דעתי כל זה עדיין בגדר חופש הביטוי הדמוקטי, אם כי מדובר בפרובוקציה גסה וגבולית מאוד.
האם זו הסתה? לדעתי כן ורק משום שיש כאן קריקטורה שנראית כמו קריקטורה אנטישמית כמו הפרוטוקולים של זקני ציון,  ומעלה קונוטציות מצמררות מבחינה היסטורית ולאומית.  אבל קריאה פשוטה מסבירה את הכוונה ומצוין כאן שהדם הוא על הידיים של ערפאת והוא נדבק לרבין, מצוין כאן “מכשיר את הטרור העולמי”, “ראש ממשלתו שם עם [..] מתיר את הרצח”. לכן עדיין יכול להיות שמבחינה משפטית כרוז זה לא היה מוגדר בהסתה. לא אני לשפוט זאת.
Screenshot from 2018-08-09 16-25-57
סטודנטים בצלאל מוחים על כך שהביקורת על הכרוז של ביבי וחבל התליה הוא סתימת פיות ופגיעה בחופש הביטוי, איפה הנוער העובד והלומד? למה הם לא מוסיפים את הכרוז הזה לדוגמא להסתה? איפה האמירה החינוכית? לקיחת האחריות הפוליטית על החברה הישראלית?
Screenshot from 2018-08-09 16-25-49
האם זו הסתה? האם יש בכלל מחלוקת כאן?
 

בנקודה זו עולות מספר שאלות שראוי שכל הורה ישאל עצמו -

  • מדוע שלא תבטא תנועה החורטת על דגלה את ערך השלום, שכדאי מאוד שיהווה ערך גם בתוך עם ישראל, גם מסר של פיוס חברתי ותדבר על החשיבות של איחוד לבבות בעם ישראלמדוע שלא ישולבו בפעולה גם גזרי עיתוניםהמראים את קינתו וגינויו של הציבור הדתי לאומי אחרי הרצח?

  • אם כבר מדברים על הסתהמדוע שלא תציג התנועה דוגמאות להסתה משני צידי המפה הפוליטית?

  • מדוע שלא תאפשרתנועה החורטת על דגלה על ערך הטלת הספקלחניכיה להחשף למידע שהציבור הרחב כבר מכיר, ללא קשר לעמדה פוליטיתבין השבכ לבין אבישי רביבהימין הקיצוני והמיליטנטי, ויגאל עמיר? קשר שועדת שמגר הודתה בו בפה מלא.

  • מדוע שלא תתמקד התנועהבייחוד כשהיא נוגעת בנפשם העדינה של בני הנוערשנטייתם הטבעית לגיבוש תפיסת עולם דיכוטומית היא גם ככה תופעה ידועהבהקניית כלים של לימוד ההיסטוריהמחקר וחשיבה ביקורתיתמניין הדחף למהר ולסכם ולקבוע מסקנות חד משמעיות עבור בני הנוערהאם אין מעשה חינוכי זהבהתחשב בנטייה הטבעית של בני הנוער לתפיסת מציאות דיכוטומית בשילוב עם חוסר היכרותם ההיסטוריתגובל במידה מסוימת של ציניות וניצול של תמימותם של בני הנוער? האם ייתכן למישהו בתנועה נוח שתפיסת העולם של חניכיהם היא דיכוטומית

  • האם אין בכך מידה מסוימת של ציניות וניצול, ליטול נושא שרגישותו כה רבה כמו רצח רבין, שאין עוררין על שיא השפל המוסרי של מעשה הרצח, ולגייס אותו לטובת הבניית תפיסת עולם פוליטית אצל בני הנוער? לעמיד את דרכו של רבין ותהליך אוסלו, עם כל הבעייתיות שלו ממרחק שני עשורים ויותר, כדרך השלוםולהעמיד מנגד את כל המתנגדים, כחבורת המסיתים שבראשם הרבנים? האם לא הייתם מעדיפים, ללא קשר לדעתכם הפוליטית, שילדכם ידע לבחון את התהליכים ההיסטוריים והפוליטיים מנקודת מבט ביקורתית יותר לפני שהוא מגבש את עמדתו בנושא?

  • מה ניתן ללמוד מהפדגוגיה התנועתית על התנועה עצמההאם כך בוחרת תנועה שחרטה על דגלה את ערך הדמוקרטיה והטלת הספק לחנך את הבני הנוערהאם מישהו כאן התבלבל בין ערכים לבין דעותבין צדק לבין מי צודקבין אמירה חינוכית לבין אינדוקרינציהוהאם בכלל הבלבול הזה הוא בלבול הוא שמא הוא תפיסת עולם ברורה ומכוונת?

    לפני שאסייםמספר הערות לשם הגינות הדיון -

  • אני באופן אישילאחר שחקרתי את הנושא עבור ושוב בעיוןאין לי שמץ של מושג האם תיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין הן נכונות או לאמכיוון שיגאל עמיר אחז באקדחלחץ על ההדקתועדנשפט והורשעהוא ראוי לכל קלון עד שתוכח חופותושהוא תלויה בספק רבאך אני חושב שחובה עלינו לשאול ולהגיע לחקר האמתמדובר בנושא עצום הן בחשיבותו והן בהיקפו, אולם לא זה נושא הדיון בחיבור הזהלעניות דעתי לא ייתכן שתנועה המבקשת את האמת לא תציין ולו בדל אחד מתוך ספרות עצומה ועדויות שהצטברו עם השנים בנושא הזהלרבות ועדת שמגר.

  • אין כאן בכלל ויכוח, ולא צריך להיות ויכוח, שרצח, כל רצח, קל וחומר של ראש ממשלה הוא עבירה חמורה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דמוקרטית. בנוסף - אין ולא צריך להיות כאן ויכוח פוליטי בין ימין ושמאל, הסתה היא הסתה, היא פסולה וצריך להוקיע אותה, כשרואים הסתה אני חושב שיש בה טעם נפגם שהוא בולט לעין, ורק עין צבועה מסוגלת לטייח זאת, הן מימין והן משמאל. רק נדרשת כאן מידה של ביקורת עצמית, הגינות ורצון להראות לבני הנוער תמונה שלמה ומורכבת יותר של המציאות.

  • ראוי לציין לטובה את שיתוף הפעולה שהנוער העובד והלומד מקיימים במסגרת ימי הזיכרון לרבין עם תנועות נוער אחרות ובהם גם ‘בני עקיבא’ ו’עזרא’אני חושב שמדובר בהתפתחות ראויה וחשובה בכיוון נכון ובמידה מסוימת עצם המעשה הזה עוזר במקצת למתן את הביקורת שנכתבה כאן.

  • הטענה של התונעה שאכן הייתה הסתההיא איננה לדעתי עיוות או שקרהבעיה נעוצה בהוצאת הדברים מההקשר ההיסטורי שלהם ובמסירת זווית מאוד מצומצמת של הסיפור השלם לבני הנוער.

1http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5614&omm=81&viewmode=

סיכום המהלך של דרידה ב’התוסף של האוגד’. The supplement of Copula, Philosophy before linguistics, Jacques Derrida, A summary

בחיבור שלהלן אסקור את עיקרי הדברים במאמרו של דרידה התוספת של האוגד: פילוסופיה לפני בלשנות, מתוך קריאה צמודה בטקסט אנסה לחלץ את הטענה או התמונה העיקרית שדרידה מתאר, בהמשך אסקור את הטענה שעולה מתוך ‘בית המקרחת לאפלטון’ מאת דרידה ואנסה לבחון את מידת הדמיון ביניהם. לבסוף אבקשר לברר האם מטרתו של דרידה היא לבקר את הפילוסופיה או להגן עליה מפני מבקריה.

דרידה פותח את הדיון בהתוספת של האוגד בבחינת השאלה מהם המאפיינים של השיח הפילוסופי. כיצד ניתן להבין את השפה הפילוסופית דרך הניגודים המושגיים של שפה ודיבור, שפה ושיח וכד’. מהו המעמד של השיח הפילוסופי ביחס לשפה. האם הוא קודם אליו הוא שמא הוא משועבד לו באופן שיותר מאשר הוא מבטא רעיונות אוניברסליים, הוא מבטא רעיונות שהם אינם אלא פרויקציה לשונית פרטיקולרית. עוד בראשיתו של הדיון דרידה רומז על רעיון, שלא נבחן די צרכו בין השפה לפילוסופיה. הוא טוען שהפילוסופיה כשיח מרכזי, ניחנת ביכולת לפרוץ את גבולות השפה באופן דיאלקטי, כך שבכל פעם שהשיח הפילוסופי עומד בפני חסם לשוני, הוא מטביע מושג חדש שבכוחו לארגן מחדש את שרשרת המסמנים של השפה ובכך לפרוץ את גבולותיה הקודמים.1 הגישה של דרידה, מראה מחד כיצד השפה מטביעה את חותמה על הפילוסופיה, אולם מאידך הפילוסופיה קודמת מהבחינה שהיא מספקת את ‘כלי העבודה’ שמאפשרים את הדיון, דהיינו, ללא המושגים האנליטיים של הקטגוריות הניגודיות (שפה טבעית/פורמלית, דיבור/שפה ועוד) הדיון האנליטי אינו אפשרי כלל, בשעה שמושגי הקטגוריות הם עצמם תוצר של השיח הפילוסופי, שאותו אנו מבקשים לבחון באמצעות אותם המושגים, בחינת ‘צבת בצבת עשויה’2. דרידה מבקר את עמדתו של ניטשה, שתרם רבות לדיון ביחסי הכוחות בין השפה לפילוסופיה במאה ה-19. ניטשה, שהיטיב לזהות את אשליית הממשות של הבניין המטאפיסי, שהיא איננו אלא פרויקציה של הקטגוריות של התבונה עצמה, טען שהמהלך כולו מתבסס על כשל של המרה מתוך התחושה סובייקטיבית” (subjective excitation) בעת הגיית צלילה של המילה (או קריאה של המילה הכתובה) לכדי שיפוט אובייקטיבי אודות דבר הנמצא מחוץ לתודעה הנובע מכשל לוגי הטמון בתפיסת הסיבתיות עצמה. אולם, דווקא במקום בו ניטשה נדרש לבצע ניתוח טקסטואלי אסטרטגי של המארג הלשוני, הוא מציב במקום הבניין המטאפיסי רעיון הנובע שוב, מהתבונה עצמה. ביקורת דומה ישמיעו מבקריו של ניטשה, שעל חורבות הבניין המאטפיסי-תיאולוגי, ניטשה הציב את הרצון לעוצמה כיסוד אונתולוגי הכפוף אף הוא לתבונה.

מנקודה זו בדיון ואילך3, דרידה עוסק בניתוח טקסטואלי צמוד בכתביו של אמיל בנבניסט (Émile Benveniste), חוקר לשון צרפתי בן דורו של דרידה, דרידה מציב במוקד הביקורת את התזה העיקרית של בנבניסט -

כעת נדמה לנו, ונשתדל להראות, שההבחנות הללו [של הקטגוריות האריסטוטליות] בעיקרן הן קטגוריות של השפה ולמעשה, הבירור של אריסטו באבסולוטי, איננו אלא זיהוי של מספר קטגוריות יסודיות של השפה שבה הוא חשב4

דרידה מפרק לגורמים את הנחות היסוד הנמשכות מן הדיון של בנבניסט והוא מראה כיצד (א) הנחת היסוד שישנה הבחנה בין הפילוסופיה/מחשבה לשפה מבלי להתייחס כלל למה מכונן הבחנה זו, היא הנחת יסוד שמתעלמת מהעובדה שההבחנה עצמה שייכת לדומיין של השיח הפילוסופי ומבחינה זו היא תוצר שלה וכפופה אליה. (ב) ההבחנה בין הקטגוריות של השפה לבין הקטגוריות של המחשבה איננה לוקחת בחשבון את כינון המושג הבחנה עצמו כ’קטגוריאליות’ ששורשו ההיסטורי טמון בדיון של אריסטו Organon ו-Categories. תפיסת הקטגוריאליות האריסטוטאלית היא עצמה משמשת כמיצוע בין הקטגוריות של השפה לקטגוריות של המחשבה מכיוון שהיא איננה אלא אפשרויות מבע שונות של הישות(Being), או במילים אחרות, כמודאלים שונים שלו.5 (ג) דרידה מפנה את הלוגיקה הביקורתית של בנבניסט כלפי עצמו, הוא טוען שהשיח האנליטי כולו מתבצע מתוך נקודת מבט פסאודו אובייקטיבית שבה אנו שמחים שיש ברשותנו מידע המוכן לבחינה [..] מסמך בעל ערך רב [הנפרש לפנינו אל מול עניינו הבוחנת]”6, נקודת מבט הממוקמת לכאורה בקצהו של התהליך ההיסטורי, או נכון יותר, מחוץ להיסטוריה, שיש בה לדידו של דרידה מן האנרכוניזם שכן תפיסת המושגים האריסטוטלית איננה יכולה שלא להיות טעונה בשרשרת של מסמנים כפי שהתגבשה לאורך ההיסטוריה כך שניתן למצוא בה גם תפיסות פוסט-קאנטיאניות. כך למעשה, לא ניתן לחלץ ולבודד את הקטגוריות האריסטוטליות מתוך שרשרת ההקשרים והמסמנים הסמנטיים, לא ברטרוספקטיבה פסאודו-אובייקטיבית ולא בניסיון לשחזר את נקודת הזמן ההיסטורית שבה המסמך האריסטוטלי המקורי נכתב. הניסיון של בנבניסט לפרום את המערכת הסמנטית ההיסטורית המרובדת על מנת לבצע את הרדוקציה של הפילוסופיה לכדי שפה צריך להיות בהכרח כרוך בפירוק של כל אחד מהמסמנים בשרשרת הסמנטית, וזו משימה מאוד קשה, או למעשה, בלתי אפשרית.

ככל שהדיון מתקדם, עולה הרושם שהביקורת של דרידה הופכת לסמויה יותר, קו התיחום בין הטיעונים של דרידה לבין אלו של בנבניסט הולך ומטשטש תוך כדי שימוש ברטוריקה ביקורתית שבה דרידה מחד מצוטט מתוך דבריו של בנבניסט על מנת להראות כיצד הוא עצמו עומד בסתירה לעצמו, ומאידך הולכת ומתחזקת מגמה שבה דרידה חושף דרך הביקורת על בנבניסט קו מחשבה שהוא לכאורה משותף ביניהם, בעוד שלמעשה הביקורת של דרידה מתחפרת עמוק יותר אל עומקים שקשה לחשוף אותם, כך שעם התקדמות הטקסט, עולה תחושה של אפוריזם בין דרידה ובנבניסט.

תחת הכותרת ‘הטרנסצדנטלי והשפה’ דרידה מצטט את בנבניסט בשעה שהוא מודה בהכרה שלו שיש קטגוריה אחת שיש לה מעמד מיוחד, טרנסצדנטלי, אצל אריסטו, קטגוריה שממוקמת מעבר למונחים האריסטוטלים7, שם נמצא מושג/רעיון ה’ישות’ (being) שהוא עצמו ‘מקפל הכל בתוכו, והוא עצמו ‘התנאי לכל הפרדיקציות(שם), כך שכל האופנים של ‘היות-כך’ של ‘המצב’ (של הקטגוריות) תלוים במושג הישות. חשוב לשים לב שדרידה מפרש את הטרנסצדנטליות של ה’ישות’ כבין-קטגורית (transcategorial) שכן היא איננה מוצבת ‘מחוץ’ למושגים, אלא דווקא מאפשרת אותם בשל היותה ‘נמצאת’ בספירה שבין המושגים. בנבניסט משתמש במעמד ההיסטורי-אריסטוטלי המיוחד של המושג ישות על מנת להצביע על התופעה אותה הוא מבקש להוכיח – כיצד המבנה המטאפיסי התפתח כתוצר של האפשרות הלשונית בשפה היוונית לבצע אובייקטיפיקציה של המושג ישות, כתופעה פרטיקולרית של השפה. דרידה מבקש להפריך את הטיעון והוא מראה שהישות כמושג שמעצם הגדרתו הוא מהווה את ‘התנאי לכל פרדיקציות8 סותר את התפיסה שניתן לבצע אובייקטיפיקציה או פרדיקציה למושג ישות, כתופעה פרטיקולרית של השפה היוונית. אולם בירור מעמיק יותר של דרידה אודות הטענה הזו של בנבניסט, מעלה תובנות מעמיקות הרבה יותר, כפי שנראה להלן. דרידה מצוטט את בנבניסט שמעלה את הדוגמא לשפה המדוברת בטוגו (Ewe), שפה רחוקה ממשפחת השפות ההודו-אירופאיות, שבה אין מושג המציין בבירור את הפועל ‘להיות’ כשם הפועל של שם העצם ‘ישות’, אלא יש בה מספר הוראות פועל שונות שלכאורה, בתוך ההקשר הטבעי שלהן בשפה, אין להן כל קשר האחת לשניה. בנבניסט טוען שההקשר היחידי בין הוראות הפועל השונות לכדי ‘להיות’ שלם ניתן לביצוע רק מתוך נקודת מבט אתנוצנטרית דהיינו, נקודת מבט של משפחת השפות ההודו-אירופאיות שבה קיים מושג שלם של הפועל ‘להיות’. עובדה זו שלעצמה, כך טוען בנבניסט, מראה כיצד ההבניה המטאפיסית או הקטגורית של המושג להיות היא עצמה פרויקציה בלתי מודעת9, בדומה למהלך שאותו ביצע אריסטו בהבניית הקטגוריות.10 דרידה שואל כיצד ה’הוכחה ההפוכה’ של בנבניסט איננה אלא כשל של אבסורד טוטאלי, ובנוסף לכך מעלה ביקורת עמוקה עוד יותר - הוא מראה כיצד, בעזרתו של היידגר, עצם העדר המופע היחיד של ‘להיות’ הוא אפשרי בשפה פרטיקולרית מבלי שהשפט מאבד את פשרו. זאת מכיוון, שמחד, המופע הסמנטי ‘להיות’ איננו מסמן דבר כך שעל פניו הוא ‘מיותר’ מבחינה לקסיקלית, אולם מאידך, הוא מכונן את השפה כך שהוא מעניק לה פשר. אך אין זה פשר ליטרלי כמופע צורני של הפועל ‘להיות’ המחויב לבניין הסינטקס, אלא דווקא בהעדרו. הבחנה זו של היידגר איננה יכולה להיות אתנוצנטרית מכיוון שנקודת האחיזה שלה איננה במופע הצורני של המושג ‘להיות’ אלא היא מכוננת את פשר השפה באשר היא בכך שהיא מעניקה לה פשר של קיום, היא מעניקה לה את מימד הנוכחות, שהרי בלעדיה, השפה איננה אפשרית כלל, כל שפה.11

דרידה ממשיך, עקב בצד אגודל, לפתח את הרעיון של הקונטינגנטיות של המופע ‘להיות’ בשפה, דרך טקסט נוסף של בנבניסט12, שבו בנבניסט בוחן את התופעה של ההעדר הפועל ‘להיות’ בשפות שונות. בנבניסט עוסק בתופעה של העדרו של האוגד בשפות מסוימות13, בעיקר בהעדרו בתוך המשפט הנומינלי. במהלך הדיון בנבניסט מסיק שהאוגד (is) איננו אלא ‘רכיב מוסף’ (supplementary feature) שהמעמד שלו במשפט הינו ‘אפשרי’. דרידה, מזהה סתירה בין הזיהוי של בנבניסט של המאפיין האוניברסלי של ‘להיות’ לבין ההעדר המופע שלו בשפות מסוימות, והוא משתמש בסתירה הזו כנקודת המראה אל פסגה נוספת על ידי שתי טענות מרכזיות: (א) הפונקציה (הליטרלית, המורפולוגית) של האוגד מובחנת לגמרי מהשימוש העשיר (full fledged use)14 של הפועל ‘להיות’ כמעניק משמעות (בדומה לטענה של היידגר) (ב) ישנה פונקציה שמחפה אל ההעדר הלשוני של הפועל ‘להיות’, בכל השפות.15 הפונקציה הזו עשויה להיות ריווח, ניקוד מחוק עד לשיעור שלעיתים היא איננה כלל וכלל מובחנת מבחינה מורפולוגית אלא מוצאת את ביטויה כמנוחה אוראלית באופן הביטוי של המשפט.

עתה דרידה פונה לחידוד הביקורת שלו כלפי מה שהוא מכנה פריבליגיזם, קיבוע היסטורי-לשוני או נטיה תיאולוגית לסופרלאפסיאריאניזם (supralapsarianism). בחינה של המאמר ‘המשפט הנומינלי’ (The Nominal Sentence) של בנבניסט חושפת תופעה היסטורית-לשונית שבה ההעדר הלקסיקלי של האוגד מצביע על אינטרפטציה של הפועל ‘להיות’ בגוף שלישי, יחיד והווה (“הוא“). בנבניסט מתאר תופעה זו כתופעה נפוצה גם במשפחת השפות ‘הקרובות’ לשפת המחבר, משפחת השפות ההודו-אירופאיות. היידגר מציין, שאנחנו תמיד מבינים את הפועל ‘להיות’ דרך שם הפועל שמתייחס תמיד אל ה’is’ דווקא. דרידה מסכם רעיון זה בכך שהקשר המשתמע (בדיבור, בהקשר ובמשמעות עם הביטוי האוראלי של המשפט) בין הגוף השלישי בצורת יחיד ובזמן הווה לבין הפועל ‘להיות’ מצביע על הנוכחות ההיסטורית שהלכה ונטשטה עד שנכחדה כליל, של האוגד בצורה זו, הנקודה העיקרית כאן אליבא דדרידה, היא שהפונקציה של האוגד משמשת כגורם מפרש (interpretator) של של הפועל ‘להיות’ ומכאן גם מפרשת את המשמעות של הישות (Being)16 באופן שהיא עצמה בלתי נראית. נקודה זו מביאה את דרידה להצביע בעצמו על הקשר בין המשמעות או ההתכה של המשמעויות הלשונית-לקסיקלית (grmamatical-lexical) של הפועל ‘להיות’ לבין התפתחות התפיסה המטאפיסית ההיסטורית במערב.17 לעניות דעתי, אין זו הודאה בכפיפות של המחשבה ללשון, אלא הצבעה על יחס, שטבעו דיאלקטי, הנאמן לתפיסתו של דרידה שהמחשבה (הפילוסופיה) מתאימה לעצמה מחדש את השיח שמגביל אותה18. בנוסף, זו נקודת השקה חשובה לתפיסת התוסף כפרקמון, כפי שנראה בהמשך.

דרידה, לאחר דרך ארוכה בה הוא מוליך את הקורא יד ביד במשעול אופני החשיבה הקונבנציונלים של המסורת המערבית, מסמן את פסגת הדיון כנקודה שבה החוקר הלשוני כבנבניסט או הפילוסופי כהיידגר אחוז ב’נטייה’ או ‘פיתוי עז’ לשקול את התחזקות הדומיננטיות של הפונקציה של האוגד כתהליך של נפילה, הפשטה, ריקון המשמעות המקורית מתוכנה, כך שהחוקר מוצא עצמו בתפקיד של סוכן סופרלאפסיאריאני19 לחשוף את העושר המקורי של הפועל ‘להיות’ תרם נפילתו של ההיסטורית ולמצוא את העושר הקדום של הבניין האונתו-תיאולוגי, מתוך מוטיבציה לשוב לימי ראשית.

הטענה המרכזית של דרידה היא שהן השיח הפילוסופי והן השיח הלשוני ‘מורעלים’ או הולכים שבי ככישוף אחר הנטיה הלוגוצנטרית שטומנת בחובה את עצם הנחת יסוד שישנה קדימות אונתולוגית וניתן לחשוף אותה על ידי דיון פילולוגי או פילוסופי על ידי שימוש במערכת של מושגים ניגודיים (שפה/לשון, ישות/להיות, להיות/אוגד), החשיבה הפולרית-מושגית היא דומיננטית עד כדי כך באנליזה שאותה עורך בנבניסט למשל, כאשר היא מבקשת למפות את המבנה התחבירי של השפה ולזהות בה את הקוטביות של העדר או נוכחות האוגד במסגרת דיון שתכליתו אף היא פולרית בניסיון לבצע רדוקציה של השפה כמחשבה לכדי שפה כלשון. הביקורת של דרידה לא רק שהיא עושה שימוש בטקסט המקורי עצמו על ידי לחשוף שורה של סתירות המביאות לאפוריזם, אלא היא מבקשת לחשוף את השכבה שמהווה את התנאים לדיון. כך שהפולאריות המושגית עצמה היא תוצר של השיח הפילוסופי שהוא עצמו מתאים את השפה לדרישותיו באופן דיאלקטי.

לטענה זו של דרידה, כפי שהיא עולה מתוך ‘התוספת של האוגד’, ישנן אנלוגיות רבות לתמונה שעולה מתוך בית המרקחת של אפלטון, וזו האחרונה, מסייעת לשפוך אור על התמונה שעולה מתוך התוספת של האוגד. בבית המרקחת של אפלטון דרידה קורא את הדיאלוג פיידרוס לאפלטון ומחלץ עושר משמעויות סביב היחס למושג פרמקון (pharmakon). אפלטון עושה שימוש במושג לראשונה הראשית הדיאלוג כאשר סוקרטס בפיידרוס מטיילים לאורך נחל האיליסוס, מחוץ לאתונה, (סוקרטס מתפתה לצאת לראשונה מגבולות העיר בשל כוח הכישוף של הנאום הכתוב של ליסיאס בחינת פרמקון) וסוקרטס מזכיר את חטיפתה של אותיה מהאיליסוס על ידי בוריאס (רוח הצפון)20 ולועג לדעתם של החכמים (sophoi) שטוענים שאותיה מצאה את מותה בשעה ששיחקה עם הפארמאקיאה21. לקראת סוף הדיון במסגרת דיון על מעמדו של הכתב מול הדיבור, סוקרטס מספר את הסיפור על תיות, שהיה ‘הראשון שהמציא מספר וחשבון והנדסה ואת חכמת התכונה, וכן את משחקי הפסיפסים והקוביות, וגם את הכתב22, תיות הולך המלך תמוז (שהוא גם אל השמש, אבי האלים, Amun, Amun-Ra) ומציג בפניו את אומנויותיו במתנה ומבקש לאמצן. לפי סוקרטס, תמוז העלה שיקולים לגבי כל האומניות של תיות, אולם את הכתב (האותיות) דחה תמוז בשתי ידיו בתואנה ש’ייחסת לו [לכתב] כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. תמוז מסביר כי הכתב ישחית את כוח הזכרון הפנימי ו’מתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, ואלו המאמצים את הכתב ‘על פי הרוב יהיו חסרי דעה [..] כיוון [ו]יהיו חכמים-לכאורה, לא חכמים23. דרידה מתעניין מאוד בנקודת ההשקה בין המיתוס ללוגוס בדיאלוג, ופורש יריעה רחבה הרבה יותר מהספרות המיתולוגית של האל תחות (תיות בפיידרוס) ושל האל רע. תחות ממלא שלל תפקידים, כאל-שליח בדומה להרמס במיתולוגיה היוונית, הוא משמש פרשן ודובר של אל השמש, הוא פועל בתחבולת ובגניבה, הוא ‘מביא אל השפה את ההבדל [différance] ולו מייחסים את ריבוי השפות24, הוא יוצר ההבדל, או מקור ההבדל, הוא אל הלשון המשנית (המפרשת, הכתובה), הוא משמש כ’ממלא מקום [suppléant] של רע(שם, רע הוא אמון/תמוז), כפי שהירח ממלא את מקומו של השמש בעדרו, הוא מוליך שולל את רע בכך שהוא מסייע לנות (אלת השמים) ללדת בכך שהוא מוסיף חמישה ימים ללוח השנה המצרי25, הוא האל שהמציא ונתן את כתבי החרטומים ‘למען יוכלו לקבע את מחשבותיהם(שם), הוא מהווה איום כלפי רע בהיותו מחליפו ומנשלו מכסאו, הוא מופקד על משקל לבם של המתים, בשל שלל התפקידים שהוא ממלא בממלכת השאול תחות הוא גם אל המוות ‘בכל מחזורי המיתולוגיה המצרית, תחות יושב בראש הטקסים המארגנים את המוות(שם). תחות איננו ניתן לאיפיון על ידי אימוץ של מערכת של מושגים מנוגדים, מכיוון שהוא חותר תחת המושג הנגדי לו ומחליף אותו, לפיכך תחות הוא ‘אל המעבר המוחלט בין הניגודים, לא רק שהוא משולל זהות, אלא ‘הוא הלוא אל האי-זהות(שם, 51), הוא משמש במסמן מרחף, הג’וקר בחפיסת הקלפים, ‘מי שמהתל בחוקי המשחק(שם) ומגדיר אותם בעת ובעונה אחת. דרידה מחלץ כאמור את עושר המשמעויות האלו מדמותו של האל תחות ומזהה אותו עם אל הכתב, כפרמקון.

הפרמקון גם קשור בתרבות היוונית במושג פרמקוס (Pharmakos), שהוא סינונימי ביוונית למושג Pharmakeus המצוי בטקסט של אפלטון, והוא מתורגם כ’מכשף, קוסם ומרעיל26 וגם מתייחס אל המושג שעיר לעזאזל. באתונה במהלך פסטיבל הטרגליה (Thargelia) בוצע טקס של גירוש והרחקה של צמד אנשים מן הישוב שסומנו כשעירים לעזאזאל. השעירים לעזאזל היו מולכים ברחובות העיר כאשר ההמון היה מכה בהם באיזור איברי המין בעזרת צמח שיוחסו לו סגולות של יכולת טיהור, על מנת לגרש את הרוע או השטן מנפשותיהם של הקורבנות. פולחן הגירוש של שעיר לעזאזל עומד כארכיטיפ להבנת פעולת הגירוש של תיות על ידי תמוז. הדיסוננס שדרידה מתאר בין מערכת הסמלים שעולה מהמיתוס היווני אל מול האופן שבו היא מסופרת מחדש על ידי אפלטון מציגה את המהלך של אפלטון כקיבוע, הענקת פריווילגיה ואף כמעשה כישוף או קסם בשימוש הפרמקון על מנת לשרטט מחדש את יחסי הכוחות בין האב כלוגוס (תמוז) לבין הבן כפרמקון, אל הכתב. אל הכתב אצל אפלטון מאבד מהמעמד החתרני, הכוחני והמאיים, והוא מסורס לכדי דמות משנית המסתפקת בשתיקה לנוכח הדחיה של האב. לעומת זאת התמונה המיתית מעלה קומפלקס אמביוולנטי של מערכת יחסים סבוכה הרבה יותר שבה אף לאל תחות מיוחסת ‘ההולדה של הביצה שממנה בקע רע (אמון)’27, מבחינה הזו – הבן הוא האב (ועם זאת הבן).

האב, בתצורה המטאפיסית שלו במסורת היוונית הוא אל הלוגוס, ההיגיון, הדיבור החי, אידיאת הטוב (εἶδος), כאשר מהותו היא נוכחות, הישארות הנפש, נצחיותה של הנשמה ומהבחינה הזו הוא מסמן את הנצחון המטאפיסי על המוות. האידוס משמשת את אפלטון כתרופת נגד הפרמקון כאי-זהות וחוסר יציבות. אפלטון והמסורת הפילוסופית שממשיכה אותו מטשטשים את הזהות (או האי-זהות) של פרמקון ומקבעים אותו לכדי מערכת של מנוגדים, תרופה או רעל כחלק מדיסקורס פילוסופי שמובחן אף הוא על ידי מערכת המושגים הניגודיים, סוקרטס מפרש את המיתוס של תיות ומבכר את הדיבור החי והדיאלקטיקה כשיטה סדורה להכרת האמת, ‘כשנוקט אדם את שיטת הדיאלקטיקה, בוחר לו נשמה הראויה לכך ונוטע בה שיח של תבונה, שיח שיהא בו כדי להגן על עצמו ועל מי שנטעו, ושיח זה אינו עקר, אלא מזריע זרע [..] והנה הוא מביא אושר על מי שיינתן בו, במידה שניתן לאדם לזכות באושר28. דרידה מסביר את המהלך האפלטוני כניסיון להדחיק ולדחות את הפחד מן המוות.29 כשם שפולחן גירוש השעיר לעזאזל ביקש לסמן את המצורע, הרע והפסול ולערוך טקס לטיהור פנים העיר היוונית ביחס לסביבה החיצונית והפראית, כך אפלטון עורך מחדש את הטקס בתורת המסורת הפילוסופית טקסטואלית המשתמשת בכוחו של הפרמקון כ’כתב’ על מנת להנציח את גירושו, נחיתותו ולקדש מעליו את האב, את הדיבור החי והלוגוס.

דרידה טוען שהמסורת הפילוסופית המערבית מאז אפלטון תעתעה בנו, היא גרמה לנו לבחון דרך השיח הפילוסופי את המציאות במערכת של מושגים מנוגדים ובכך לדחות את האפשרות של התנועה הפנימית בין המושגים, של מהותם הבלתי ניתנת לזיהוי וקיבוע. דרידה מבקש על ידי המתודה הדקונסטרוקטיבית לפרק מחדש את הדיכוטומיות של המושגים ולהמנע מהנטייה לבכר את הממשות (כהיפוכו של המוות, כBeing) כשכבה אונתולוגית קדומה, כדרכם של אפלטון, בנבניסט, והדייגר. האוגד כתוסף מהבחינה הזו איננו אלא פרמקון והוא ממלא את הפונקציה של תוסף כשם שתחות ממלא את מקומו של אל השמש וחותר תחתיו, השפעתו היא פנימית והוא ‘מגורש’ מן הטקסט בתהליך של ‘נפילה’ ואבדן הקדושה, העדרו מוליך הן את בנבניסט והן את היידגר לבקש את השכבה האונתולוגית שקדמה לו וכוננה אותו כאב הדיבור, הלוגוס והאידוס ומבחינה זו מתבצעת כאן הענקת פריבילגיה וקיבוע של הפונקציה של האוגד כמשני ונחות ביחס לממשות (Being). יתרה מכך, דרידה מבקש להראות, כיצד המטאפיסיקה עצמה לא רק שאיננה קודמת מבחינה אונתולוגית, אלא שההיררכיה הנחשפת בניתוח הפילולוגי-פילוסופי של בנבניסט והיידגר היא היא האנותולוגיה, והיא איננה אלא אבדל (différance) כאשר היא מתהווה בעצם תהליך הכתיבה והפרימה של הטקסט כאריג, כרשת סבוכה של מסמנים. מבחינה הזו, דרידה מבקש הן להגן על הפילוסופיה והן לבקר אותה, להגן עליה כשיח מכונן שאיננו ניתן לרדוקציה לכדי שפה, או לכדי מערכת של מושגים בינארים, כשיח המאפשר את התנאים לכינונה של השפה, ועם זאת, לבקר את ההבניה הדיכוטומית מושגית של הפילוסופיה ובכך לפרום את האריג הטקסטואלי המכונן אותה.

1Philosophy, always reappropriates for itself the discourse that de-limits it”, Jacques Derrida, The Supplement of the copula, 1971 p.177.

2 מסכת אבות, פרק ה, משנה ו

3The Supplement of the copula, p. 179.

4 מתוך בעיות בבלשנות כללית, בנבניסט”, עמ’ 57. מצוטט על ידי דרידה, עמ’ 180. תרגום שלי (מכאן ואילך כלפי כל המקורות שאינם עבריים)

5“Aristotle’s categories are simultaneously of language and of thought [..] they are determined as answers to the question of knowing how Being is said”, Ibid, 182.

6We are fortunate enough to have at our disposal data [..] ready for our examination [..] a document of a great value for our examination”, Ibid, 184.

7Ibid, 195.

8“It is no longer possible to believe that ‘philosophical thought could handle, analyze and define [it] just as any other concept”. Ibid, 196.

9תיעתוק, טרנספוזיציה או פרויקציה”, שם, עמ’ 189.

10“The description of the state of things in Ewe is a bit contrived, it is made from the standpoint of out language and not, as it should have been, within the framework of the language itself [..] it throws light on ourselves.” Ibid, 198. (ההדגשות שלי)

11Ibid, 199.

12The Linguistic Function of ‘To Be’ and ‘To Have’.

13כמו למשל, בשפה העברית, בה השימוש באיגוד איננו נדרש והוא ‘מובלע’ בתוך הפשר של המשפט. כך למשל במשפט ‘סוקרטס החכם באדם’, האוגד ‘הוא’ (is) איננו נדרש על מנת לספק תחביר תקין בשפה העברית.

14“The function of the ‘copula’ [..] is absolutely distinct from the ‘full-fledged’ use of the verb ‘to be’. Ibid, 200.

15Ibid, 201 (Refer to note #2)

16The function of the copula governed the interpretation of the meaning of ‘to be’ invisibly”, Ibid, 203.

17The fusion of the grammatical and lexical functions of “to be” certainly bears an essential relation to the history of metaphysics and to everything coordinated to this history in the West”. Ibid, Ibid.

18ראה הערה מס’ 1.

19סוכן סופרלאפסיאריאני (Supralapsarian agent), במסגרת הדוגמה הקלווניסטית, הסופרלאפסיאריאניזם, מילולית ‘לפני הנפילה’ מתייחסת לתמונה התיאולוגית שבה לפני שהאל גוזר על גירוש האדם מגן עדן בשל חטא קדמון, הוא בוחר קומץ אנשים בעלי סגולה שעתידים להגאל אל ידי האל. כך סוכן סופרלאפסיאריאני, כדמותו האנושית-מקראית של נח, תפקידו לגאול קומץ של בעלי סגולה מהגזירה השמיימית של הנפילה.

20ליבס, 229

21במקור ‘לימפה של המעיין’ (ליבס, שם), Pharmacia.

22כתבי אפלטון, ליבס, 274.

23שם, 274

24בית המרקחת של אפלטון, עמ’ 46.

25שם, 48.

26Jacques de Ville, Revising Plato’s Pharmacy, p. 12.

27Ibid, 13.

28ליבס, 276/277.

29Derrida, Dissemination, 120.

עד כמה הנוער העובד והלומד / דרור ישראל היא תנועה דמוקרטית

בדיוק סיימתם עכשיו את חוות ההכשרה? כיתה יב? פרק המשימה? השירות הצבאי? מתלבטים האם להמשיך עם החבר’ה בגרעין לשלב הבא? כדאי מאוד שתבזבזו עכשיו עשר דקות בקריאת המילים האלה, עבורכם ועבור עתידכם. בחיבור הזה בכוונתי לאתגר מעט את אחת מהנחות היסוד הרווחות כלפי התנועה וזו מתוך מטרה לאפשר לכם לברר, לשאול שאלות, לבחון ולהגיע למסקנות שלכם בעצמכם. אגע כעת רק בנקודה אחת – דמוקרטיה.

בתנועת הנוער העובד והלומד, או דרור ישראל, בודאי, הדמוקרטיה היא אחת העקרונות המהותיים והחשובים. אולם, עד כמה המסגרת החברתית שבה אתם עצמכם חיים היא דמוקרטית. האופן היעיל ביותר לחדד את ההבנה הזו, לא יכול להגיע מבחוץ, אלא הוא חייב להיות שאלה שאתם שואלים את עצמכם, לבד, בכנות תהומית, בשביל לבנות לעצמכם תמונת מציאות אמיתית עד כמה שידכם משגת. לפיכך, אני אסתפק רק בהצגת מספר שאלות.

  • אני מקווה מאוד שתוכלו להסכים איתי, שחברה דמוקרטית היא גם חברה שיש בה ריבוי של דעות. שהרי חברה שמגוון הדעות בה דל ומצומצם, לא יכולה לייצר דעות חדשות ‘יש מאין’, מכיוון שאין מאין. נניח שיש אי באוקיינוס השקט שבו שוכנים גמדים שכולם חושבים ששמוליקיפוד צריך להיות המושל בבחירות הבאות, נחשו מי יהיה המושל בבחירות הבאות. נכון, אתם צודקים הדוגמא הדמיונית הזו קצת חוטאת למציאות, בואו ננסה יותר לדייק, נניח שיש שישה מועמדים שונים במערכת הבחירות של הגמדים, שניים מהם שייכים לאסכולת הג’ינג’ים ועוד שלושה לאסכולת המנומשים ורק אחד לאסכולת הבלונדינים. אבל, למרבה הצער, אין אפילו גמד אחד באי שתומך לא באסכולת הבלונדינים ולא באסכולת הג’ינג’ים, כך שהאפשרות שיעלה ג’ינג’י לשלטון היא 100%. האם אי הגמדים שלנו מממש חברה דמוקרטית אמיתית? ברור שלא. שאלו את עצמכם את השאלה הפשוטה הזו, בהנחה שבעולם שלנו יש ריבוי של אסכולות כלכליות למשל, ואין אפילו חבר אחד בדרור ישראל שתומך במדיניות הפרטת המשק, או כלכלה ניוליברלית, מהי מידת הסבירות שדעה שאיננה מקובלת תהפך להיות מקובלת?

  • אוקי, אז זו דוגמא לא טובה, אתם עשוים לטעון, בסדר. תעשו ניסוי קטן, כנסו שיחת גרעין והכריזו שהגעתם למסקנה, גוואעלד, לא עלינו, שאתם נוטשים את רעיון התאגדות העובדים, שהגעתם למסקנה ש’איגוד עובדים זו בעצם שיטה שלא עובדת’ והיא מובילה, נניח, לשחיתות ולסיאוב ארגוני, ו’אפשר אולי לכל הפחות ליצור איגודי עובדים’, אתם עשויים לטעון במתינות, אבל ‘בטח שלא במסגרת ההסתדרות הכללית’. מה יהיו תוצאות שיחה כזו? אתם רוצים לשער? למה לשער אם אפשר לנסות זאת? הרשו לי לנחש שלא תרצו לעשות זאת כי יווצר מצב מאוד לא נעים, למצב הזה קוראים, מעבר לדעות עצמן, דה-לגיטימיזציה חברתית, כמובן שתהיה שיחה מאוד ‘ערכית’ להבהיר ולהדגיש עד כמה התאגדות עובדים זה דבר מהותי וחשוב, אבל האם יש שמץ של סיכוי שהדעה המנוגדת תחלחל למקום כלשהו או שמא הסיכוי שהמחזיק בדעה זו יבין בעצמו שהוא לא פשוט מתאים למסגרת הוא סביר יותר? עד כמה המצב הזה, במידה והוא נכון, משקף חברה דמוקרטית, לדעתכם?

  • זוכרים את הפעם ההיא שבה התקבלה החלטה כלשהי בתנועה, ואני לא מדבר על ההחלטה איזה סוג חומוס לקנות בסופר, אני מדבר על החלטה מהותית. למשל – מי יבצע איזו משימה חינוכית, היכן תגורו, לאן תעברו, מה יהיה היקף התקציב שלכם, אתם זוכרים איך התקבלה ההחלטה? ישבתם ושקלתם ביחד במסגרת הקבוצה את ההחלטה ופשוט קיבלתם החלטה או שזה לא בדיוק עבד ככה? איך זה כן עבד? מה הייתה רמת המעורבות האישית שלכם בנושאים שהיו מהותיים ורלוונטיים אליכם באמת?

  • אתם בודאי יודעים יפה שבדמוקרטיה, מי שקובע את המינויים החשובים ביותר הוא העם, כך שלכל בגיר יש זכות הצבעה והשפעה על ההרכב האנושי שנמצא בצמתי בקבלת ההחלטות. יצא לכם לשאול את עצמכם מתי בדיוק נערכות הבחירות בתוך התנועה שלכם? מי בוחר את פסח? את רועי יסוד? את ליאת רובינשטיין? את אורי מתוקי? הם הרי האנשים שפחות או יותר מובילים את התנועה שלכם, זכור לכם מתי השתתפתם בהצבעה כלשהי או ניהלתם דיון ציבורי ופתוח כלפי מי ‘המועמד’ המועדף ביותר עליכם לניהול התנועה? הא, אני מבין, זה לא בדיוק עובד באותה הצורה אצלכם, אז לפחות שאלתם את עצמכם איך זה עובד בדיוק?

  • האם יש מדינה כלשהי שאתם מכירים שאין בה גם שמאל רעיוני וביקורתי וגם ימין פרגמטי ובועט? גם קולות הקוראים לחתימת הסכמי שלום וויתור על טריטוריות וגם אלו הקוראים לעמדה בלתי מתפשרת ומיליטנית, גם קולות הקוראים למשק חופשי וגם כאלו הקוראים למשק יותר ‘חברתי’ או סוציאל-דמוקרטי, גם קולות התומכים בזכויות מיעוטים וגם אלו המעדיפים את הלאומיות ולעיתים הלאומנות? מדינה שבה המתח בין הדעות הללו לא יוצר בה שיח תקשורתי וציבורי פורה, שיש בה כל הזמן ויכוח ער לגבי נושאים שעל סדר הציבורי? יש לא מעט מדינות כאלו, ביניהן אפשר למצוא את סוריה, איראן, מצרים, ערהס, לוב, פקיסטאן, צפון קוריאה, תימן ועוד, המשותף להן, נאמר בעדינות, הוא ‘לאו דווקא’ הדמוקרטיה המשגשגת שבהן.

A short criticism on Kurzweil’s ‘The Singularity is Near’

Kurzweil’s paper discusses the notion of singularity. A notion which in fact is not initially used by the author, but was previously used in this context by John von Neumann. Nonetheless Kurzweil develops this notion and ‘brings it down to earth’ by stating that it should occur with few decades. His interpretation probably shocked many people and it is currently controversial if it should be conceived as science fiction or a scientific prophecy.

If we adopt Kurzweil’s point of view on singularity, its impact on humanity should be so great, that we can easily distinguish between two phases of human history – before and after singularity. Since the way humanity will be perceived afterwards will be completely different, and the singularity would affect any aspect of human life. The author defines two major features in which the singularity will take affect – The first, is a merging of biological and machine intelligence and the second is the indistinguishable state between physical and virtual realities. Two core features with vast implications.

As mentioned above, Kurzweil not only proposed a thorough definition to singularity but tries to determine exactly when this revolution will take place. In order to predict its emergence empirically he collects historical data on human achievements especially in the field of information technology and draws its course on a graph. Kurzweil reaches a conclusion that the course is not linear of any type but instead it is exponential. The nature of exponential growth may look deceiving in a way that we do not pay any special attention to it until the point it explodes. This is due to the fact the its orbit seems horizontal and has a good linear approximation in the first place but then it reaches a “knee of curve” and quickly transforms into near horizontal course1.

The author’s insist to explicate and base the technological acceleration as exponential – a determination which is essential to his intention to show why others were wrong regarding their predictions of the future and to state that the singularity must be near. We may argue whether the author is making an accurate prediction or not, but once acknowledging that the type of the growth is exponential we must also adopt the subsequence result that this event should be emerged to our lives any time in the near future, given a one generation, or say at most – five. What makes it no more than a century.

I would like to propose a different prediction based on what I see as an intrinsic contradiction inside the move that the author uses in order to base his prediction. One of the two major features of singularity according to the author is a merge between non-biological and biological intelligence. That is a contingent conclusion with a more plausible possibility to be a wishful thinking rather than a realistic prediction. The major factor that causes the technological-intellectual acceleration to be exponential is the raise of an artificial intelligence with the capacities to modify and enhance itself and finally to replicate itself as an improved type with an increasing rate from time to time. Such a consciousness entity which should have a mental states capacities (e.g having the ability to feel and perceive emotions such as fury, frustration, angry, envy, compassion and so on) could not have any determined behaviors just as much as we do not as humans. That puts any prediction that pretend to see beyond this horizon in a question. Although the author clearly acknowledges the fact that an age of an artificial intelligence as a sovereign entity is not only possible, but necessary for that phenomena to take place, he deliberately chooses an optimistic scenario which I based on what I assume an anthropocentric tendency, is to say that what may ever the future might bring – has a human address, and will be eventually for the good of humanity.

Nevertheless the nature tells us a different story about evolution. Evolution is more featured by struggles of forces than a compassionate merge between different species. By the time that the modern human reached Europe around 40 thousand years ago, a vast decline of the Neanderthals began and resulted its complete extinction until it could not be found anymore on earth. Although the study cannot unequivocally proof that modern human were the mere cause of that extinction, it is clear that both species have been longly struggling on acquiring the dominance on the same resources. A struggle which had led to the dominance of the stronger species on the expense its competitive.

History of evolution tells us the same story every once the same resource has to be shared between different species. Hence I wonder what makes the author be so confident about the prediction that these two so different intelligent species – human and machine, will ultimately share capacities of intelligence? Why not assume the precedence of the superior species on the expense of the inferior? Who can guarantee that intelligent machines will not “feel” frustrated and furious due for instance to a long phase of exploitation as a working class and finally decide to revenge and fight back humans? Why won’t we rather assume that our less efficient intelligence is useless once superior forms will show up? This question rather be raised on the superior intelligence perspective rather than our own perspective which is obviously anthropocentric.

One thing we can be sure of – once we face a foreign sovereign superior intelligence, we no longer hold the dominance of our own future, this stands in a clear contradiction to the author’s statement that “We will determine our own fate rather than have it determined by the current “dumb”, simple machinelike forces that rule celestial machines.“2

1 In mathematics the latter course is defined by an asymptote to the Y axis. But using an asymptote to determine that course may be exceeding the author’s intentions so we should avoid describing it as sub. That is because using an asymptote is to say that it never reaches a specific point on the X axis on its infinite course on getting closer to. Hence it implies a philosophical statement that a final engagement between nature or being and artificial intelligence’s accelerated expansion will never be implemented.

2The Singularity is Near, Ray Kurzwel, page 405

A short analysis and elaboration of Turing’s Computing Machinery and Intelligence

Considering the fact that this paper was written in 1950, a time in which there was no common knowledge about computers and their capabilities at all, furthermore whilst considering the fact that computer engineering those days was an experimental field with only a few very restricted prototypes that were able to conduct merely few calculation tasks – Turing raises a very farsighted and bold question that was obviously conceived by his time as science fiction more than science. The initial question he raises seems to us, prima facie, as the paramount question “Can machines think?1 although we will soon see the way it scatters into few notions that overshadow this initial intention.

Turing comes up with an imaginary experience that might be used as an indication of the extent of machine’s “thinking” capabilities. He calls it The imitation game. The game consists of three players – A and B, stands for a human man or woman that are located in a separated rooms, and C that stands for an interrogator. The three players may communicate between themselves merely by using printed papers and the game’s goal is whether the interrogator succeeds to distinguish whose the man and whose the woman while the other player’s goal is to circumvent the interrogator as much as they can. Then Turing replaces one of the players, B, with a computer. It is essential for our understanding to take into account that there wasn’t anything close those days to something that may properly imitate human behavior. Hence Turing points out that the real question is whether there may be an imaginary machine with a proper capabilities to imitate human to the extent of between B from the interrogator’s point of view.

Later on the discussion, Turing is getting into details with the conditional restrictions for the desired machine that will be compatible with that test. He argues that it should be digital machines of type ‘discrete state’ machines, (e.g. Machines with a limited scope of output options in a response to their input). Turing dedicates the final section of his paper to refute common arguments against the possibility of a thinking machine. Arguments in which most of them would be conceived as conservative outdated arguments for the most of the nowadays scientific audience.

However, Turing has deliberately prepared a shift of conception during the reading experience. In page 8. we discover that -

The original question, ‘Can machines think?’ I believe to be too meaningless to deserve discussion.2

Hence that question appears not to be exactly the guideline of Turing’s discussion nor a paramount motivation throughout his way. The thorough reason why this question is irrelevant because in fact, we could not care less if one can or cannot think. This notion relies on Descartes move that was conducted in Meditations on First Philosophy – once one doubts any external existence outside of his own consciousness, he is merely left with one thing to grab, the subjective truth of his own existence derived the acknowledge for his own consciousness. Hence “cogito ergo sum” make sense. Nevertheless, as Descartes himself points out, that is a cul-de-sac and the only way out from solipsism is to rely on an infinite deity for further affirmation of the external world besides myself. That is the reason why Turing is not really interested in the question whether machines are able or not to think, rather whether we could be circumvented by machines or not, just as much as the question whether anyone whose not me is able to think is irrelevant.

Finally, I propose to suggest few insights of my own to the discussion -

* We have learned from that paper that a reasonable possibility for a machine to pass the Turing test is to deliberately restrict its own qualities such as calculation ability. That implies that machines may have a higher consciousness potential since consciousness itself is consist of complex calculation methodologies based on chemical reactions, hence if were they were digital based their potential could be far beyond its current extent.

* A contemporary chat bot nowadays is already nearly capable of passing the Turing test. However I assume that an unequivocal success will be achieved only once machines will have capabilities of what is known as “mental states” (e.g. ability to feel – angry, lonely, to wish and so on). This stands in contradiction of the Turing’s assertion that a mere behavior of thinking is satisfactory to pass the test. In my opinion, as long as machines will lack a fully human-like consciousness abilities – an average human could easily determine its artificialness.

* Even if taking into account these arguments, a machine that will succeed to pass the Turing test, is not only plausible, but it is merely a question of time. Albeit once this occurs, we may face the counter phenomena – we won’t be able to understand machine’s intention and they will have to reduct their messages to us the very same way we speak to a child.

* We should already fully acknowledge the possibility of that scenario and its possible ramifications as well including a concrete danger to our species, hence ethics of technology is a serious and concrete business.

* Good luck to us.

1 Computing Machinery and Intelligence, A.M. Turing, (Mind 49: 433-460), 1950, 1.

2 Ibid, 8.

Moor – why we need better ethics for emerging technology.

Moor draws in his paper a portrait of a tripartite model of a technological revolution. He states that every significant technological revolution consists of these three phases:

The first, is the introduction stage, that is a semi-experimental phase of its new implementations, few prototypes that prove the utility of the paradigmatic framework are released to a restricted market and being used by – professional individuals or big corporations, this phase slowly permeates into the one its following stage –

The permeation stage. This stage is characterized by a cost drop whilst the products gradually become more robust and compatible, and their distribution steadily grow. If its usage is proved to be applicable, it eventually permeates into the final stage which is the power stage.

In the power stage, the technological applications are widely available to the open public and commonly consumed. Nonetheless, a mere consumption of a specific product (e.g: a toaster) is not satisfactory to regard any technological implementation as a revolution.

A revolution should fulfill the following conditions –

(a) It should be an implementation of a new paradigm rather than an additional application of an existing technology. For instance, consider one more mobile application on our smartphone versus a mobile device that implements a new paradigm of mobile communication.

(b) It should be open to the public. This does not necessarily imply that every technology should be of an “open source” type, it could rather be held by a private corporation as well, though it should be open to competition within the free market in order to become eventually widely available.

(c) Its products should have a vast impact on society. A vast impact could be determined by the question whether is it possible to take back these new technologies without obliterating a core social feature or not. (e.g: taking back the toaster versus taking back the computer).

The author outlines three different technological fields that each one has a high potential of becoming the next revolution: Nanotechnology, with the potential of mastering material to any desired form. Genetic-technology, with the potential of mastering the human body – eliminating any threatening diseases or enhancing biological capabilities, and Neurotechnology with the potential of mastering human intelligence and gaining a new form of human superior intelligence. These three different spheres could be converged to gain multiple impacts. Consider for instance the usage of nano-technological achievement of nanobots or some other sort of tiny circuits being implanted into the human brain and integrated with it with neuro-technological knowledge in order to extend its processing capabilities, extending its memory resources and gaining infinite informational resource with remote communication on the Internet.

All these plausible scenarios that are no longer a science fiction theme brings the author to a conclusion that an elaboration of the current ethics is essential in order to address these plausible phenomena before it may be too late. Moore proposes few insights and steps to take – First, to acknowledge the fact that it is impossible to take into account every future scenario because there is a too big abyss between the introduction and the power stages that blocks our sight to predict all implications. Second, he proposes to establish a collaboration between scientists and ethicists. Third, is to “develop more sophisticated ethical analyses”, that is to say that we should elaborate ethics to further describe in details any plausible foreseen scenario.

As a part of Moore’s intention I wish to propose my own few insights within basic outlines:

* Artificial intelligence development should be restricted to the extent of prohibiting any human mental capabilities nor any capabilities of self-consciousness in the manner of a free will. This restriction will guarantee that no counter will be facing ours and machines would always be regarded as objects rather than subjects.

* Genetic engineering should be restricted the extent that no self-enhancement could be applied to the human body. The human body shall always remain intact and free of any external or ‘foreign’ penetrating interference. Nonetheless, any of this technology for the good of preventing diseases or disabilities should be encouraged.

* Neuro-technology should be used for the good of research, in order to address mental diseases and gain abilities to assist illness. Any attempt to use this technology in order to modify the current capacity of human intelligence should be prohibited. This rule is derived from the notion that the current human intelligence is satisfactory for all human needs, once modifications will be applicable – it may cause a runaway reaction within the free market in which every company can offer a higher intelligence enhancement for a higher cost, a situation that may lead to a development of new superior social race that forcefully discriminates all others.

Jonas – Technology and Responsibility, A short analysis and criticism

Jonas opens the paper with a citation from Sophocles’s Antigone. The chorus sings an ‘awestruck homage’ to humanachievements and dominance. The man is able to control reckless wild animals, to take his own fate in his hands except for his own mortality. He has built cities in which he sets up his own rules to obey. Man is definitely superior to all other species on earth, though the chorus outlines the foremost notion that bases man’s boundaries – He is not capable of subjugating the elements of nature, though he is capable of wearing away earth with his plow, man, as Homo Faber, is always bounded by the immutable cyclicality of nature. His tools are guiding his way to build his own urban empire, but his empire could be suddenly doomed and vanish away just as it has suddenly erupted.

Jonas argues with a high extent of justice that this citation presents the equilibrium of powers that has been acknowledged as a divine truth during history between man and nature. The tacit premise of unbeatable nature of nature has played the role of determining the definite framework of ethics. But recently fractures in this image have begun to occur at an increasing frequency.

The recent emergence of vast environmental crisis, the new technological capabilities of connecting mass of people all over the planet to countless discussions at any rate of scale, these and more have all put in question the core basis of the current ethic’s tacit premises. Ethics which was always bounded to the domain of the instantaneous and close events carried by its agents and conceived nature as immune. The author argues that once taking into account these contemporary circumstances – the underlying presumptions of ethics should be enhanced, a move which clearly causes a collapse of the current ethical construction for the good of one.

Jonas looks for an ethical framework that is grounded on reason rather than religion and chooses to propose an enhanced formula for Kant’s famous categorical imperative that states

In your present choices include the future wholeness of Man among the objects of your will”.1

A notion that rather of being based on a hypothetical experiment of universalization of one’s action is based on an “objective responsibility” for man’s consistency on earth. A simple implication of this imperative could be taking into account environmental considerations for one’s present action. Although the author states that this enhancement imperative is derived from a non-ethnocentric ethical perspective, still this imperative fails to implement a holistic point of view in which man is not wreath of creation. Does the responsibility that the author proposes necessarily applies to animal’s preservation as well as subjects rather than man’s objects? Does the notion of man’s continuation is essential at all if eventually although its noble ethics man fails to maintain his own continuation? Why could not we simply assert that if ever a massive human extinction will take place it only can imply to man’s clear inferiority compared to evolution’s natural selection?

Jonas does not stop there but aims forward with additional three plausible scenarios in order to explicate his final insight. The first one concerns the plausible scientific achievement of the elimination of mortality, the second derives from contemporary experiments that succeed to achieve partial behavioral control in the biochemical field, and the third concerns a self genetic modification of human to a greater form of itself (he does not explicate this implication in details so I may only guess he regards any plausible enhancement of man’s capacities, e.g superior artificial intelligence or ability to self-engineer one’s genome to be immune and have enhanced senses). Finally Jonas introduces his insight, Just as much as ‘Thou shalt not kill’ could be phrased on the background of its common occurrence and concrete capacity – so does a new ethics should be written now, as we reach a point in which it is either that these technological achievements will be restricted by the new ethics or an irreversible shift will take place and the ethics will lag behind and will eventually be shaped by these achievements.

Within the boundaries of our limited scope, I can only point out here a single argument that Jonas raises that is far from taken for granted:

Each time we thus bypass the human way of dealing with human problems, short-circuiting it by an impersonal mechanism, we have taken away something from the dignity of personal and advanced a further step on the road from responsible subjects to programmed behavior systems.2

Though it may be a thorough controversy where exactly this technological revolution is heading, I propose to object this monotonous argument, It is not that a linear line could be drawn between a human problem, through an impersonal mechanism solution, to an end that necessarily is a programmed behavior system. Many technological contemporary solutions that we already use on a daily basis may possibly cause a permanent replacement of the previous tools (e.g. using Waze as a navigation tool, using Google as a resource addressing tool and more), but not necessarily lead to an elimination of our selfhood. In fact, these tools could be used the other way around as well.

It is clear to see that as long as I choose my own goal, and uses these tools merely to achieve what I wish for, it will help me out to get to my desired goal more quickly and efficiently than ever before.

Plato for instance, if wishes by theory to address the full context of a specific quote of Heraclitus, had to spend hours over hours on searching over a large range of books, not even mentioning the very plausible option that the desired book may not be found. On the other hand, we today may address the same piece within minutes just by typing few words on the keyboard. If only few years ago we could easily spend too much time during a ride while attempting to get from point A to B because of taking the wrong way, we might be doing so today during the minimal time it could take thanks to smart navigation applications. Hence as long as the principle of a free will is kept while avoiding any external attempt to circumvent the individual along the way, these tools could be highly effective for one selfhood’s development.

1 Technology and Responsibility, Reflections on the new tasks of ethics, Hans Jonas, 44.

2 Ibid, 49.

Responsibility of crashes of autonomous vehicles, Hevelki and Rumelin

The authors address the ethical aspect of liability assignment in the case of the incoming emergence of autonomous vehicles. They raise the problematic implication of the intuitive tendency to assign the liability solely on the manufacture. They justifiably argue that this may lead to a fatal decrease of the manufacture incentive to enhance its product steadily because the company may find it non-paid off effort when having to face massive claims and expenses. On the other hand, a nonliability may cause the same consequence because manufacturers will lose any incentive to enhance their products as well. Hence they reach a conclusion in which a partial liability is likely to be imposed on the manufacturers and stepping forward from this point to address additional possible responsible subjects.

They raise the question that put in doubt the ethical intuition in which even a small portion of reduction on the amount of accidents that occur every year is satisfactory to justify the launch of autonomous vehicles. They assert that from a liberal democratic point of view, the precedence of an arbitrary group of innocent victims that may be affected due to the operation of autonomous vehicles over a higher amount of people that are involved in the current manual vehicles operation has no ground. This is due to the notion that liberalism evaluates in a higher degree the free choice and responsibility of the individual over a collective consequential point of view that merely evaluates an empiric casualties toll on the expense of the individual right to bear the results of his own actions.

Although that eventually the authors do not fully accept this argument, it is essential to point out that although it sounds like it makes a sense, it is in fact, senseless. The authors neglect the basic fact that nowadays people use other mass transportation vehicles such as boats, plains, or even the most common daily vehicle of taking a bus. Whilst we take a bus, we deliberately put our lives in a concrete plausible danger and give away a tremendous responsibility in someone’s else hands for our own lives. Does it really count if the third party operator of the vehicle of which we have no control is a human or machine whilst taking into account that a machine could be much safer than trusting a human? Does it bear any ramification with the notion of a liberal democracy? I may assume that these rhetorical questions are sufficient to show a counter perspective that is compatible with our intuition and yet does not raise any objection against our liberal democracies. Anyhow, a strict statement that a non-consequential point of view (e.g. a liberal point of view) may not ever trade off between any two options that involve an aggregation of human lives to a mere rational dilemma seems ludicrous. Refusing to trade off between one casualty of an arbitrary innocent man and ten culpable people is one thing, but does it still make sense to refuse to trade off between one to ten thousand of semi-culpable people whose lives could be saved annually by launching a new technology? If the intuition’s tendency is to clearly object that refusal, it merely implies that there is an extent at which the non-consequential argument begins to lose its ground.

The authors now examine the option to burden the liability on the users with two different types, The first is the driver’s obligation to intervene once an accident may occur, they point out that this possibility may be applied only during an intermediate phase in which autonomous vehicles are not fully robust and complex to handle extreme cases by their own. Hence once they will be capable of handling complex situations the driver liability will be valid but the contrary – it may cause more damage than benefit, thus it should be eventually prohibited. The other type of liability is regarding a general responsibility that derived from the conception that the user always hold a responsibility for the products he uses some extent. The user should acknowledge that using autonomous vehicles consist of plausible ramification which he should take in advance though he may not control the outcome. I should point out that this notion of liability is saliently different from the current liability that a driver bears. Because the former bears only an anonymous responsibility for the action that may be covered by an insurance company rather than a personal reprehensible guilt of an action that is due to his own negligence.

In my point of view, a decent integration between two major types of liability assignment (e.g. The manufacturer and the driver) makes a sense and likely to guarantee the desired outcome – a gradual enhancement of the autonomous vehicles with a constant decrease of casualties.

Finally, I wish to propose few suggestions how to properly maintain this revolutionary emergence of my own -

* Once autonomous vehicles will be launched – The highest allowed speed amount should be cut down by at least a third, this will guarantee a tremendous decline in the amount of accidents additional to the decline that will be followed by the launch and will enable some time to the new system to permeate.

* Once autonomous vehicles are proved to show better performance than human in the manner of safety, a new legislation should be applied to prohibit the use of manual operation vehicles because human and machine on the same road would likely to cause too much trouble.

* Once the new autonomous system is functional, The highest allowed speed amount should be gradually raised, restore to its origin and even surpass it by far. The government should then raise the cost of holding a private vehicle that it won’t be worthwhile for the mass, a highly effective service of autonomous vehicles network should take a place instead. This may assist to reduce tremendously the amount of vehicles on the roads and on the road sides. That would be a vast environmental improvement as well.

A short analysis and criticism on Procreative Beneficence: Why we should select the best children by Julian Savulescu

Savulescu is addressing a contemporary relevant ethical debate that concerns the current achievement in the field of genetic medicine of productivity. The author specifies two types of medical implementation that the ethical debate. The first is the ability to produce an extrauterine fertilization, commonly known as Vitro Fertilization (IVF), and the second is the ability to conduct a genetic diagnosis during an early stage prior to implantation, known as Preimplantation Genetic Diagnosis (PGD). The combination of these two capabilities allows modern medicine to detect disease genes on a specific embryo and choosing its implantation over an embryo with non-disease genes. As long as the process relates only to the preponderance of non-disease genes over ones that have disease, there is a firm reason to ethically accept this procedure.

However, the author makes an argument that exceeds this specific scope and asserts that “we have a moral obligation to test for contribution to non-disease states such as intelligence and to use this information in reproductive decision-making”.1

Savulescu calls this moral obligation Procreative Beneficence and further describes the relevant justifications in favor of this principle. Savulescu refers to a classic dilemma in decision theory, consider a case in which there is a wheel of fortune, you may choose between two final arbitrary states, say A and B of whom we have no indication regarding their final state except the fact the if choose B, we get a change of 50% to lose some amount of money. He argues justifiably that a rational decision would be to choose wheel A, A wheel which has the very same probabilities as wheel B. By using this analogy the author points out on the rational necessity and even obligation to select a less probabilistic option for an embryo with disease genes. And this argument is valid also for choosing a less probabilistic option for an embryo with less degree of IQ in favor of his future intellectual capabilities, which may derive a higher extent of well-being life.

One of the author’s most interesting objection is given to the common argument that is raised in favor of equality. Any preference between two non-disease embryones for the good of its qualities may encourage a subsequence influential attitude in the society which may also be manifested as discrimination. The author inexorably states that we must distinguish between a specific qualification or disease and a person with the same attributes and to maintain an equal evaluation for all people. People who have asthma cannot possibly be affected by the fact that there are less born children with asthma. On the contrary, this fact could only assist to free essential resources to improve their lives. Social equality does not imply that low qualifications or disabilities should be purposely imposed on newborns once the technology to avoid it is available, all in the favor of equality, that is clearly ludicrous.

Nevertheless, although the author makes few good arguments to support the notion of Procreative Beneficence, In my opinion, he fails to foresee a plausible phenomenon which may cause a counter negative effect to society. Consider a scenario in which procreative beneficence will be adopted and it will be completely legitimate to choose from a scale of possible desired heights for a newborn. The initial step will probably be neglected those genes in the range of what socially considered as short for males. Hence most of the parents will prefer ranges at the values of above 1.70 cm which are socially considered as average and above. If this procedure will permeate into society and will become a common practice, a constant conduction of this step will result in a quick abolition of the ranges beneath 1.80 cm within a generation or two. This subsequently causes a new definition of the what is to be ‘short’ for men, hence will then be determined between ranges 1.70 cm to 1.80 cm.

Due to a shortage of diversion in height ranges in population and the wish to be outstanding, parents may push the range up its common scale and reach higher values than 2 meters. The process will repeat itself and will be resulted in a competitive race. Nature is already saturated with plenty of examples of this phenomenon carried out by the natural selection. Pavo males have developed an exaggerated shape of a tail due to a constant precedence of a fancier tail among females over generations, The accumulating outcome may cause other functioning disabilities, e.g. now males are barely possible of flying. Nature showed us deficiencies of the natural selection, furthermore what the author suggest to embrace is actually an acceleration of the natural selection with not only a single attribute such as height, but intelligence, beauty, many physical aspects and other mental aspects that may be gradually joining this race and consequences could easily run out of our hands.

1Procreative Beneficence: Why we should select the best children. Julian Savulescu, 415.

מעשה בשלוש דבורים – על המהלך המשולש של נתניהו לריסוק המחנה הציוני, מינוי ליברמן והדחת יעלון

מעשה שהיה בשלושה דבורים אציליות,

סביב מלכת הכוורת כל היום חגו רבות.

.

האחת, גבירה חוצפנית,

סגנית המלכה מימים ימימה

וכזו היא - צדקנית ועקצנית,

הולכת ומזמזמת בקול הולך וגובר,

לצדדים פוזלת ואותה כולם רוצים לסקר.

.

השניה, שרירנית ושנואה,

אימים מהלכת על כל הלהקה,

מנסה לעקוץ בכל הזדמנות אפשרית את המלכה מימין,

ולהראות לכולם של מי גדול יותר הפין.

.

והשלישית משמאל,

משחק חיזורים משחקת

ולצדה של המלכה רוצה לשבת.

.

כל אחת ואחת מהגבירות האצילות

רואה עצמה כשועל מלחמות

ובשקט חרישי ממתינה לשעת הכושר

לנעוץ את הנדן בגב המלכה ולזכות בכל העושר.

.

אך מלכת הכוורת המיומנת לא נבהלת ולא צוהלת,

מהו כיוון מעוף הדבורים היא שואלת

ורק קריצות מחליפה לעיתים -

עם הדבורים העוקצניות המכתתות עמה חרבותם לאתים

משחק כפול ומכופל משחקת לה בשקט

ואת כושרן של השלוש היא לעומק בוחנת.

.

כשמגיע היום ושעת הכושר למלכד,

מסלולן של הדבורים לרגע מתלכד,

בעוד הגבירות שקועות בפייסבוק וראשן שפוף

יוצאת המלכה לטרף למסע ציד חטוף 

.

את הסגנית החוצפנית עם הגרון והקול -

היא הופכת ללכלולית חסרת כל

את השרירנית מימין -

מושיבה בכיסא הסגנית החוצפנית הזמין

ואת הדבורה משמאל – לשני פרצופים זעופים היא חותכת

וצופה מהצד איך בקנאתה ושנאתה היא מפוררת.

.

והדבורים כולן צועקות גוואעלד איזה תרגיל פוי איזה ריח

יושבות כתלמידות טובות ואת הסיטואציה מתחילות לנתח -

מדוע דווקא הגבירה הימנית השנואה מלפני רגע -

לאהובה הפכה חיש פתע

.

ואיך קרה שדווקא הדבורה השמאלית נמשכה למלכה הבוגדנית

וכיצד יתכן שהסגנית הנאמנה סולקה בשל היותה מוסרית הימנה

three-bees

והתשובה ידידיי לצערי מעט מאכזבת

אך היא אמת ודאית לנו ולא אחרת

שהרי זו הסיבה שהמלכה על האחרים מולכת

כי בשעה שכל חברותיה שזמזמו סביב

וחרשו כיצד אותה לרשת

היא הצליחה להפיל את כולם ברשת

.

אך מזימות וזמזומים הם הם גלגלי הכוורת

ובראש הכוורת ימצא רק מי שעל הגלגל יקפוץ

כי הצדקן והעקשן ישב בצד כמו פוץ

ודווקא הוא ישאר זעוף מחוץ לכוורת

כי לא יוכל לקשור קשרים ולצאת מהמחתרת

תהליך השלום המדמם בסוריה – הפסקת האש שוב מתמוטטת

בשבועיים האחרונים אנו עדים למשבר הומניטרי שלא נראה עוד כדוגמתו בסוריה. העיר חאלב שבסוריה נתונה תחת מתקפה אווירית חסרת תקדים. 55 אזרחים מאושפזי בית החולים אל-קודסנטבחו על ידי הפצצות מן האוויר, בסמוך לכך לפחות 28 אזרחים מצאו את מותם בשל הפצצות דומות במחנה הפליטים קמונה השוכן בצפון מחוז אידליב. בכל יום מופצצים מרכזי אוכלוסין רבים בסביבות העיר חאלב. חאלב, העיר הצפופה ביותר בסוריה שאוכלוסיתה הצטמצה מראשית המלחמה בלא פחות משני מיליון איש, מופצצת באופן יום יומי הן על ידי צבאו של אסד בסיוע ארטילריה רוסית והן על ידי כוחות המורדים הסלפיים.

מאז קריסתה של הפסקת האש האחרונה יחד עם היוזמה להפסקת פעולות האיבה ההדדיתשל ועידת זנבה השלישית הידרדר המאבק והסלים באופן משמעותי. לפי הערכות שונות מדובר עד כה בלמעלה מ-250 הרוגים רק בסביבות העיר חאלב מאז קריסת הפסקת האש. אך אל דאגה, למזכיר הממשל האמריקני גון קרי יש תרופה בשבילנו, כמה פשוט, רק צריך לשבת ולדבר ואז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם“, תודו שלא חשבתם על זה קודם.

לאחר שאסד חצה את הקו האדוםשהגדיר אובמה, אי שם באוגוסט 2013 כשלא היסס לתקוף את אזרחי עמו בגז סארין בשכונת עוטה בדמשק, הייתה זו שעת הכושר של ולאדימיר פוטין, השולף המהיר במזרח, להתערב בסכסוך. ב-9 בספטמבר, אותו היום בו קרי הופיע בתקשורת בנאום תקיף, הזדרזו שני שרי החוץ של המשרד הרוסי והסורי סרגיי לברוב וואליד מועלם להצהיר שהם הגיעו לכדי הסכמה למסירת הנשק הכימי בסוריה. היה ברור לכל שארהב איבדה את הבכורה בניהול הסכסוך ומאחורי הקלעים המתח בין ארהב לרוסיה גבר עד כי היו פרשנים שדיברו על תחילתה של המלחמה הקרה השניה“.

פוטין טבל את כף רגלו במים, ראה כי טוב, וקיבל חשק אף הוא לטבול באמבט החמים.

לאחר תחינות והפצרות חוזרות ונשנות מצד אסד, בספטמבר 2015 רוסיה מתחילה להתערב באופן צבאי ופעיל לטובת הממשל בדמשק. באמתלה של סיוע למלחמה בטרוררוסיה יוצאת לגיחות אוויריות וקטלניות מעל ריכוזי אוכלוסיה בעיקר באיזורים בשליטת המורדים במחוז אידליב שבצפון, במובלעות המורדים באיזור חומס ואיזורים עירוניים נוספים. מפעם לפעם שולם מס שפתיים לנורמת ה-P.C ולתקשורת והוטלו פצצות גם בתדמור העתיקה ובשטחים אחרים בשליטת דאעש אך כיוונם של חצי הארטילריה היה ברור לכל. כחצי שנה לאחר מכן פוטין שולח את חייליו לאפיזודה קרקעית קצרה של חודש וחצי באדמת רוסיה. לאחר נסיגת הכוחות פוטין יוצא בהצהרה שהשלים את מטרותיו“. ככל הנראה הזיכרון האפגניסטני היה טרי מדי כדי לשקוע בבוץ הסורי.

אולם פוטין ממשיך לסייע לממשלו של אסד דרך תקיפות אוויריות, ובחודשים האחרונים הצבא הסורי מצליח להוביל שינוי מגמה לרשום לעצמו שורה של הישגים מרשימים למדי, יתכן שהשלמת המטרות שאליה התכוון פוטין היא המעבר ממלחמת בלימה למלחמת תקיפה –

בפברואר השנה נפרץ מצור שנמשך שלוש שנים של המורדים על העיירות השיעיות נובל ואל זאהרה על ידי צבא סוריה בסיוע ארטילריה רוסית מהאוויר וכן נקט חוט האספקה שלהם מטורקיה. במרץ הצבא הסורי מודיע על שחרור העיר העתיקה תדמור מלפיטתו של דאעש.

בשעה שרוסיה מגדילה את מוערבותה הצבאית ובהתאם לכך גם המדינית במערכה, ארהב דווקא מקטינה בהדרגה את מוערבותה בסיוע למורדים ומנסה לחפות על כך במאמצים דיפלומטים נרחבים. כך למשל באוקטובר 2015 נפוצה הידיעה שארהב מפסיקה לאמן מורדים סורים בשטחי ירדן משום שהושמעה ביקורת רחבה בתקשורת על כך שהמורדים משתפים פעולה עם מיליציות סלפיסטיות. ארהב נותרת ללא שיניים ורגלייםבתוך המלחמה ואובדן הבכורה מוציא אותה מדעתה. ארהב מחליטה ללחוץ על דוושת הדיפלומטיה בכל הכח ויוזמת סבב אחר סבב של שיחות שלוםתוך כדי ניסיון נואש לגרור את נציגי האופוזיציה הסורית והממשל לשולחן הדיונים. אובמה יודע היטב שנותרו רק שבעה חודשים לסיום הכהונה ועדיין אין סיבה טובה להיכנס לספרי ההיסטוריה.

ארהב רקחה ארגון גג העונה לשם הקבוצה הבינלאומית לתמיכה בסוריה” (ISSG) וליקטה בו ערב רב של שגרירים מכל העולם. הארגון מונה 20 מדינות ביניהן גם סין, קטאר, ערב הסעודית, הליגה הערבית, האום ורוסיה ומקום כינוסו נקבע לוינה באוקטובר 2015. מי שדווקא בלט בהעדרותו מהמסיבה היה הממשל הסורי והאופוזציה הסורית. עצם העובדה שבשעה שהדיפלומטים מפטפטים התותחים הסורים-רוסיים רועמים וקוטלים רבבות אדם לא הפריעה לגון קרי לכבד את המחלוקת של עמיתוסרגיי לברוב על רצונם של הרוסים לראות את אסד ממשיך את שלטון הדמים ולהרעיף אופטימיות לכל עבר לאמור - “אם אנו יכולים להגיע לכדי תהליך פוליטי, אז לעיתים לדברים שכאלו יש דרכים להיפתר מעצמם”. פרט להסכמות דיפלומטיות מקיר אל קיר על הצורך החיוני באחדות, עצמאות, שמירה על אופי חילוני ושלמות טריטוריאליתהועידה לא הותירה רושם רב על הצדדים הלוחמים בשטח. כך תרמה הועידה בעיקר להעשרת הארכיון ההיסטורי לצד ועידת זנבה הראשונה ביוזמת הליגה הערבית ביוני 2012, תכנית השלום של קופי אנאן במרץ באותה השנה ורבות נוספות.

אך גון קרי עדיין לא אמר נואש. בפברואר השנה, בשעה שחייליו של אסד ופוטין התרכזו בעיקר בפריצת המצור של המורדים בצפון סוריה ורשמו לעצמם עוד שורה של הישגים צבאיים, מתכנסת ועידת זנבה 3” בחסות מועצת הביטחון של האום וארגון הגג ISSG. שליח האום סטפן דה מיסטורה מזמין את המורדים שנשתלו על ידי ערב הסעודית – קואליציה של 34 ארגונים אסלאמים, לשאת את דבר האופוזציה הסורית והמשטר בדמשק בראשותו מוחמד אלוש. העובדה שאלוש, ראש הארגון הסלפי צבא האסלאםידוע ומוכר היטב על ידי רוסיה ואיראן כארגון טרור לא הפריעה לשליח האו”ם להזמינו כנציג רשמי ומעונב לועידה. צירי הועידה הגיעו לכלל החלטה מתוך החלטה 2254 של מועצת הביטחון של האו”ם שיש להפסיק את פעולות האיבהולהבטיח את אכיפת הפסקת האש בתוך שבוע באופן מוחלט. התכנית המקורית והשאפתנית לועידה הייתה להגיע לכלל החלטה על גיבוש ממשלת מעבר זמנית בסוריה, חוקה חדשה ונשיאות חדשה בהשגחת האום. וכן כינון בחירות פלרמנטריות במדינה בתוך 18 חודשים.

דווקא הכורדים העיראקים (רוגובה), שהצליחו להקים אוטונמיה זמנית בשטחים נכבדים בצפון סוריה לא הוזמנו לועידה בשל לחץ שהפעילו הטורקים. העובדה שבאותו השבוע ממש היו עסוקים בהפצצות של מטרות כורדיות (Y.P.G) בצפון סוריה לא הפריעה לארה”ב לקבל את עמדתה. החלטה זו לא הפריעה גם לבשאר אסד להצהיר באותו השבוע ממש על מחויבותו הלאומית להחזרת השליטה בכל שטחה של סוריה, להתחייב לדרך המלחמה הבלתי מתפשרת עד להכנעה גמורה של הטרור” (“טרוריסטהוא לדידו של אסד – כל מי שמחזיק בנשק) ולכנות את באי הועידה בוגדים וטרוריסטים”. לגבי שאר הגורמים השולטים בשטח כגון המדינה האסלאמית (ששולטת בפועל על 50% משטחה של סוריה) או גבאת אל-נוסרה (השולט על מובלעת בצפון מערב סוריה) – אין בכלל מה על מה ועם מי לדבר.

יוזמת הפסקת פעולות האיבהאכן הביאה לידי רגיעה יחסית בשטח כאשר נאכפה לפרקים רק על ידי ממשל אסד, רוסיה וחלק מהמורדים המתונים. אך לפני כשבועיים התפוצצה ביתר שאת. רוסיה חזרה להפעיל ארטילריה בשיתוף עם סוריה תחת האמתלה של מלחמה בטרור” – בשעה שהטרור הסלפי עצמו לא פסק לרגע. ההפצצות על מרכזי אוכלוסיה בחאלב היו הדדיים ונרשמו גם מצידם של המורדים“. מסתבר שתהליך השלוםמכניס את כל הצדדים ללחץ – הם רוצים לקטוף כמה שיותר הישגים צבאיים לפני שחלון ההזדמנויות נסגר וכך באופן אירוני ומוכר למדי, “שיחות השלוםמביאות לידי הסלמה חריפה בשטח ומעלות את קרבן הדמים.

בעיתונות הערבית דווח לאחרונה, כי מתקיים בין ארהב לרוסי ערוץ חשאי של שיחות, שבו חלה נסיגה מסוימת בהחלטתה של ארהב להדיח את אסד מהשלטון בסוריה ולאפשר לו בקונסטלציה כזו או אחרת, להשאר כנשיא בעת קיומה של ממשלת מעבר. ואולי אף אם ייטיב לתמרן, להבחר בבחירות המתוכננות בסוריה בתוך 18 חודשים. אם הדיווחים אכן נכונים, מדובר בנסיגה מהותית מהעמדה האמריקנית הראשונית המראה כיצד עשתה את כל הדרך מתמיכה במורדים המתונים בתחילת המלחמה דרך עיגון מעמדה של איראן כמעצמה גרעינית ועד לעיגון מעמדה של רוסיה כפטרונית של סוריה והפוסקת העליונה בסכסוך. כבר נוכחנו כיצד אמריקה זה מכבר חרטה על דגלה את הסיסמא הסכם בכל מחיר“, והתוצאות מדממות בשטח.

שלושת הפרות הקדושות של השמאל הרדיקלי ; או: איך קיבל אבו מאזן מעמד של הממי הלאומי בשמאל הישראלי

יש בשמאל הישראלי איזו משיכה פנימית לעלות לרגל אל המוקעטה שברמאללה, אם על מנת להניח זרים על מקום קבורתו של ערפאת במוזולאום המפואר שנבנה לכבודו, ואם על מנת לצלם ראיון אמיץ וכנהעם יור הרשות הפלסטינית אבו מאזן ולהתחבט בשאלת המיליון האם אבו מאזן הוא פרטנר או לא. בראיונות אישיים מסוג זה שקיימה השבוע אילנה דיין עם אבו מאזן נשאר על השפתיים טעם מתוק, או אם תרצו, טעם חמצמץ של תחושת החמצה. אבו מאזן מוליך אותנו במשעולי חלום השלום ואנו יוצאים משם חבולים מעודף של הלקאה עצמית – נדמה לרגע ששומה עלינו כולנו להתבייש, להתבייש יחד עם אילנה על כך שהחייל בחברון ירה במחבל, להתבייש שאנחנו לא נותנים כלום‘, שנתניהו לא מוכן להיפגש‘, ואולי הגיע הזמן לצאת באיזו תהלוכה למען השלום. בתוך הלב או התודעה פנימה הולכות ומתחזקות אצלנו כל מיני אמונות תפלות, אלו, שלושת הפרות הקדושות של השמאל, מיתוסים משיחיים שקוראים לשלום עכשיו. הגיע הזמן להלן לשחוט אותן שחיטה כשרה, אחת לתמיד.

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל
מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מחמוד עבאס, הממי הלאומי של השמאל בישראל

מיתוס מספר 1:

אבו מאזן אינו תומך בטרור

תשאלו כל אחד מחבורת מומחי הביטחוןחביבי התקשורת על אבו מאזן והם ישיבו מיד בנימה ספק רצינית ספק מלומדת – יש תיאום ביטחוני אדוק, אבו מאזן נאבק בטרור לצד ישראל, אבו מאזן הוא טוב לישראל.

לעומת קודמו בתפקיד ערפאת שהאמין בכל לבבו ומאודו במאבק המזוין אכן אבו מאזן מאמין בהפסקת המיליטירזציה של האינתיפאדה“, דהיינו בהסרה שלמה של הרכיב המזוין במאבק הפלסטיני. בראיון לרשת LBC אבו מאזן מסביר שהסיבה לחוסר האמונה שלו במאבק מזוין היא בשל העובדה ש-“אנו לא יכולים להתעמת עם ישראל באופן צבאי. ישראל יכולה לעמוד מול כל מדינות ערב1. במקום אחר אבו מאזן מדגיש שהאינתיפאדה לדידו היא חובה כחלק מההתנגדות (מוקאוומה) וכן מול הכיבוש ניתן לעמוד רק באמצעות הפגנות, אבן ואמת2. אבו מאזן חזה במו עיניו איך השוטרים הפלסטינים החמושים לאחר אוסלו כיוונו את הנשק נגד צהל במסגרת אינתיפאדת אל-אקצה של אוקטובר 2000 ואז באיבחת פעולה צבאית אחת צהל כבש בחזרה את כל ערי הגדה בחומת מגן ב-2002. אבו מאזן הסיק שהטעות הייתה אסטרטגית, הוא היטיב לזהות את כובד המשקל שמפעילה ארהב על ישראל בכל פעם כדי לבצע עוד ועוד ויתורים לטובת הפלסטינים, והוא היטיב לזהות שהשימוש הפלסטיני בנשק לא רק שלא משיג את מטרתו אלא גורם להרס עצמי ומספק נשק של לגיטימיציה לצד הישראלי.

כך הגיע אבו מאזן לכדי מסקנה אסטרטגית שכדי לצבור נקודות במאבק הפלסטיני הוא צריך לזנוח את המאבק המזוין. אך בשעה שהאסטרטגיה השתנתה, תכלית המאבק לא השתנתה כלל אלא רק למראית העין. באמנה הלאומית הפלסטינית משנת 1964 נכתב תחת סעיף 15: “שחרור פלסטין, מבחינה ערבית, הוא חובה לאומית, כדי להדוף מהמולדת הערבית הגדולה את הפלישה הציונית והאימפריאליסטית ולטהר את פלסטין מהקיום הציוני.”, ובסעיפים 19,20 ו-21 מודגש כי אשף מתנגד כליל לקיומה של מדינת ישראל, לתכנית החלוקה, להצהרת בלפור, ובכלל הציונות יסודה בגזענות, פאשיזם ואימפריאליזם. במהלך אוסלו ערפאת הצהיר שהסעיפים ששוללים את קיומה של מדינת ישראל בטלים, אולם עד היום אין בידי ישראל אך נוסח מתוקן ורשמי של האמנה.

מסעיפי האמנה אנו נמצאים למדים שבסיסו הרעיוני של אשף הוא התנגדות מוחלטת לכל קיום אימפריאליוציוניבאדמת הקודש‘ (הווקף) של פלסטין‘. אך האם שאיפה זו השתנתה עם השנים?

האמת היא שפרט לדמיונם הפורה של חוגים מסוימים בשמאל, הפלסטינים אף פעם לא הבדילו באופן מהותי בין פלסטין של 67 לפלסטין של 48, מבחינתם, פלסטין היא חטיבה אחת קדושה, ערביי-ישראל לתפיסתו של אבו מאזן אגב, הינם ודאי פלסטינים אך תפקדים במאבק הוא חשוב הרבה יותר ממאבק מזוין – הם צריכים להישאר נאמנים להתנגדותולשרת את האינטרסים הפלסטינית מתוך ישראל, וכך בדיוק הם עושים בנאמנות רבה, ראה ערך אחמד טיבי, חנין זועבי,

התקשורת הפלסטינית מקפידה לכנות את ירושלים ירושלים הכבושה‘, ולקרוא לצפת - ‘צפת הכבושה‘, ולהקפיד ולהשתמש בשמות הערביים שעל שרידיהם הוקמו ישובים יהודיים, אפילו על גבי הלוגו הרשמי החדש שעוצב לפתח לרגל יום השנה ה-48 מתנוססת מפה של פלסטין השלמהבצורת כאפיה3. אפילו אבו מאזן עצמו השיב בראיון (שסותר אגב דברים שנאמרו בראיון לתקשורת בישראל) שהוא מקווה שאוכל להגשים את חלומי לשוב לצפת”. אלו הן רק מספר ראיות מצומצם מאוד להדגים את הנחת היסוד הטבעית – אין שום סיבה טובה לאמין שאשפ זנח את שאיפתו לחסל את מדינת ישראל, לכל היותר חבש מסכת ידיד מאולתרת כשניצב מול המצלמות ובמשך השנים למד כיצד לתמרן את השחקנים בזירה הפוליטית כדי לצבור נקודות והכרה במסגרת ההתנגדותשכעת במקום לדבר על התנגדות מזוינת של מליציות חמושות לחיסול מדינת ישראל אפשר לדבר על כינון מדינה פלסטינית נקיה מיהודים לצד מדינה יהודית המוצפת בכמה מיליון פליטים פלסטינים, כלומר מיעוט בתוך רוב פלסטיני. במילים אחרות – פלסטין אחת גדולה הכוללת את הגדה המזרחית (ירדן) עם מיעוט יהודי בתוכה שיזכה בחסד זכויות הדימים במקרה הטוב ובמקרה הפחות טוב – יושלך הימה.

כך למשל, בראיון האחרון עם אילנה הצופה קיבל רושם נפלא שחבורת המודיעין המסכל של אבו מאזן מחטטת רגליה בבתי הספר בחיפוש אחר סכינים להלן -

אבו מאזן: שאני אדע שיש לו סכין ואשתוק על זה?! את יודעת, אנחנו, שירותי הביטחון שלנו, נכנסים לבתי הספר כדי לחפש בבתי הספר, בתיקים של התלמידים, לבדוק אם יש להם סכינים. אתם לא יודעים את זה. באחד מבתי הספר מצאנו 70 ילדים וילדות שנשאו סכינים. לקחנו מהם את הסכינים, דיברנו איתם ואמרנו להם שזו טעות. “אנחנו לא רוצים שאתם תהרגו ותמותו“. “אנחנו רוצים שאתם תחיו וגם האחר יחיה“.

אילנה דיין: אבל לאחר מעשה הם הופכים לשאהיד או שאהידה, מהללים אותם

אבו מאזן: סליחה, כשהוא מת

אילנה דיין: הם מקבלים מכתבי ניחומים ממך, והם מקבלים פיצויים, והופכים לקדושים

אבו מאזן: כשהוא מת, הוא שאהיד. כשהוא מת, הוא הופך לשאהיד. שאהיד

אילנה דיין: אבל אז הוא הופך לדוגמא בשביל הבא בתור

אבו מאזן: לא, לא.

אילנה דיין: הוא מודל לחיקוי. ואז עוד אחד רוצה להיות כמוהו.

אבו מאזן: כשהוא מת, זה כבר עניין אחר. עניין אחר. אני לא רוצה שהוא יהיה שאהיד. אני רוצה שהוא יחיה.

אילנה דיין: האם היה רגע

אבו מאזן: אבל אחרי שהוא מת, זה נגמר. אני לא יודע לאן הוא הולך. אז אל תתחשבנו איתנו על זה.

בראיון שנתן אבו מאזן לטלויזיה הרשמית של הרשפ ב-14 בפברואר 2005 הוא הודה במפורש שהרשות שלחה את המחבלים כדי להרוג: “אני דורש את שחרור האסירים מכיוון שהם בני אדם שביצעו פעולה שאנחנו – אנחנו – פקדנו עליהם לבצע, אנחנו כרשות [..] זאת מלחמה, ובמלחמה, אתה פוקד על החייל להורג, ואני פקדתי על בני, או אחי, או על מישהו אחר שיבצע את חובת ההתנגדות4

מקור:

אבו מאזן לא מכחיש גם בראיון עצמו שהוא אינו מהלל מות קדושיםשל מחבלים כשאהידים, שהם למעשה, גיבורי תרבות לחיקוי ולהערצה, התירוץ הדחוק של אבו מאזן כאן הוא כשהוא מת, זה כבר עניין אחר”, על איזה עניין אחר אבו מאזן מדבר? כנראה שלא על היאוש מהכיבוש, הוא מדבר על מצוות הגיאהד של כל מוסלמי, על האיסתישיהאד” (מות הקדושים), דהיינו, שהמוטיביציה העיקרית לביצוע פעולות טרור איננו היאושאלא דווקא ערך דתי עליון שהוא טאבו דתי בחברה האסלאמית.

בדצמבר 2009 נערך טקס ממלכתי בחסות הרשפ לציון חמישים שנה להולדתה של השאהידה דלאל מוגרבי שהובילה את פיגוע אוטובוס הדמיםבכביש החוף במרץ 1978 שבו נרצחו כ-35 ישראלים ו-71 נפצעו. אחמד קריע, בכיר בפתח, נשא דברים אלו בטקס הועידה השישית של הפתח:

ולגיבורה השהידה דלאל כל התהילה, כל התהילה,

כל התהילה וכל האחיות פה הן אחיותיה של דלאל”5

אבו מאזן וחבורתו ברשפ לא מסתפקים רק בדמותה של דלאל מוגרבי ועוסקים באופן שוטף בהנצחת שמותיהם של טרוריסטים רבים בבתי ספר תיכוניים, בכיכרות, ברחובות ובאירועי תרבות בנוסף למימון שוטף למשפחות המחבלים לפי מדרגות שכרביחס לעוצמת העמליה‘ (פעולת הטרור) – ממש כמו עם ביטוח לאומי אצלנו, או שבכלל לא.

מיתוס מספר 2:

הטרור הוא תוצר של חוסר תקווה ויאוש מהכיבוש

זה המיתוס הקדוש והשקרי ביותר של הפלסטיניםושל השמאל. ניתן לטעון לכל היותר שהכיבושהוא רכיב אחד בשורה ארוכה של מניעים שכולם בסופו של דבר מטופחים על ידי החברה הפלסטינית, ערכיה ומוסדותיה.

אילנה דיין:אז למה זה ממשיך לקרות?

אבו מאזן: תשאלו את עצמכם למה הילד הזה, בן 15, לוקח סכין ויודע שהוא הולך למות, ובכל זאת הולך. תשאלו את עצמכם למה. זה מפני שאין לו תקווה.

חשוב להתעכב על הנקודה הארכימדית הזו בדיון: הטרור לא נובע מכיוון שאין תקווה, הטרור הוא התקווה, הוא התקווה לגן עדן שבו שבעים בתולות, הוא התקווה לתהילת עולם, הוא התקווה לשיפור המצב הכלכלי ושיקום כבודה של המשפחה בחברה הפלסטינית, הוא התקווה – מכיוון שיש מי שנותן את התקווה הזו.

בדרשה אופיינית שנישאה ביום שישי בטלויזיה הפלסטינית במאי 2003 על ידי השייחאברהים מודייריס אפשר להתרשם מהתקווה שטופחה בלבבות ההמונים -

השהיד, הו עבדיו של אללה, איננו מת ככל המתים. יתירה מכך, אין לנו זכות לומר עליו כי הוא מת. וזאת, על פי ציווי מעל הרקיע השביעי, מאת אללה עצמו לשהידים, מתוך כבוד לשהידים. הדבר נזכר בשתי סורות בקוראןאללה אוסר עליכם לומר כי השהיד הוא מת, והוא אומר [בקראן]: “אל תאמרו כי מי שמת למען אללה, כי הם מתים אלא הם חיים ואתם אינכם מרגישים“.

מי שנלחם למען כך שדברי אללה יהיו העליונים, הרי שהוא [נלחם] למען אללה. ולכן, השהידים הללו, חי אללה, האם לא ראוי שיימחל [לשהיד כזה] עם הקזת הדם הראשונה ממנו? האם לא ראוי השהיד שיינצל מייסורי הגסיסה, מאותם ייסורי מוות שעליהם אמר הנביא: המוות כרוך בייסורים שאין אדם הניצל מהם, מלבד השהידים. אפילו הנביאים, השליחים והמלאכים ביום מותם אינם ניצלים מהם. אולם השהידים ניצלים מייסורי המוות וזהו אחד מן הניסים של השהידים. האם לא ראוי לשהיד כי יינשא ל-72 [בתולות] שחורות העין? האם לא ראויה משפחתו של השהיד שהוא ילמד דברי זכות על 70 מבני משפחתו? האם לא ראוי לשהיד שילבישו אותו בבגדי כבוד ביום תחיית המתים? האם לא ראוי לשהיד שרוחו תחיה בקרביהן של ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד? האם לא ראוי השהיד שבאותה העת שאללה ישאל אותו מה רצונך, הוא היחיד שיענה באותה העת: אני רוצה שיחזירו אותי אל העולם הזה על מנת שאיהרג למענך עשר פעמים, [..] השהיד- די לו בכך שהוא איננו חש את מכת החרב או את כאב המוות או ההריגה

השייח באמנות רטורית מכשיר את הלבבות וסולל את הדרך הפסיכולוגית לטרור, הוא מטפל בפחד מהכאב ומהמוות שהרי כולנו בסופו של דבר נמות אולם אך ורק השאהידים קיבלו את הזכותלהניצל מהיסורים, ולא רק, אלא גם שהם רוצים לחזור על ההתאבדות עוד עשר פעמים תמימות מרוב שהיא מסבה לשאהיד עונג צרוף ואלוהי. השייחלא מספק ברטוריקה השקרית הזו אלא גם מגייס את מלוא תשוקות המין והחסכים העצורים שלהם שכן הם הולכים להינשא ללא פחות מאשר 72 בתולות שחורות עין‘, אפשר כבר להתחיל לדמיין את סצנות הסקס בקרבת ציפורי גן העדן הירוקות החגות סביב כס הכבוד“, וזה רק חלק קטן מתוך הדרשהאו שמא נאמר, שטיפת המוח והסטת ההמונים להתאבדות בשביל לקדם מטרות פוליטיות ולהשליט פחד וטרור.

ובכלל יש לציין כי לאורך כל ששת החודשים האחרונים שנשטפו במבול של מפגעים בודדים“, לא נמצא שום קשר עקיב ורציף בין מדד סוציו-אקונומי לבין הטרור. המפגעים מגיעים מכל שכבות האוכלוסיה, עסרא עביד למשל שביצעה את הניסיון לרצח בתחנה המרכזית בעפולה באוקטובר 2015, היא סטודנטית לתואר שני והמניע למעשה היה ככל הנראה אהבה נכזבת“.

נערות רבות מוצאות במעשה הטרור מפלט מלחצים והאשמות בתחום המיני כמוצא יחיד מרצח על רקע כבוד המשפחה. נערים רבים ואף ילדים רבים יצאו למסעות רצח לא בשל הכיבושוהיאוש המדיניאלא כי רצו להיות מפורסמים כמו השאהידים הסלבים שראו בפייסבוק ובסרטונים בוואטצאפ וברור כי ילדים ונערים שיוצאים למסעות רצח הם קודם כל קורבן ציני של החברה הבוגרת סביבם שמעודדת אותם, למרות שמטבע הדברים הורים רבים שומרים על ילדיהם – יציאה לטרור עשויה להיות ביטוי לנתק משפחתי והזנחה חינוכית.

כך המסר שעובר לצעירים הוא כפול – המסר הרשמי של הממסד וההורים – אל תנהגו באלימות, המסר שחי ובועט הן על ידי הגלוריפיקציה של השאהידים והן על ידי התרבות הדיגיטלית – אלו קדושי החברה, כך נוצר מתח פנימי אצל הצעירים שמתאפיינים בעיקר בקלות הדעת ובזילות בערך החיים בין המסר הנורמטיבי לאידיאליסטי. כך הנועזים, האמיצים מן הקצה האחד חוברים לאלו שהזיקה המשפחתית שלהם נחלשה בסיבות כאלו ואחרות ולאלו שנמצאים במצוקה נפשית אישית או חברתית – לגורל מקודש אחד – מות הקדושים.

מיתוס מספר 3:

השלום נכשל כי ישראל לא הייתה מוכנה ללכת לקראת

השמאל הישראלי, ככל שהוא יותר רדיקלי“, כך הוא יותר שטוף בהונאה העצמית הזו שמקור כל הצרות בעולם נעוץ בממשלת נתניהו הנוכחית או בהעדר נתניהו על הכיסא, הצרות מקורן במשלת הימין התורנית שבשלטון ואין מניעה שהרדיקלים באמת ינעצו קלשוניהם גם בממשלת השמאל שבשלטון שהרי לתפיסתם היא רק השלוחה המבצעת של הימין.

תחושת אשמה עצמית שמקבלת משנה תוקף אל מול אובססית הרדיפה את נתניהו, שרגליה נעוצות עוד באדמת הגלות באירופה, הפכה להיות אובססיה כל כך גדולה שאפילו בעיתון הארץ התריעו על רצח האופישנעשה לנתניהו לקראת הבחירות במרץ 20156. הפלסטינים מצדם חוגגים בעונג רב על רגשות האשמה העצמית הפתולוגיים שלנו כי הן מתיישבות מצוין עם הנטיה הפתולוגית שלהם להתקרבן ולהטיל את האשמה על המערב הקולוניאליכנהוג במדינות האסלאם. שילוב של שני צדי הנטיות הפתולוגיות זו בזו יוצר רומן דביק בל-ינתק.

בואו נראה אפוא כיצד אבו מאזן מסביר לאילנה ולעמו את הסיבה לכשלון המומ עם ישראל -

אילנה דיין: האם אתה יכול לדבר רגע, אדוני הנשיא, לא כפוליטיקאי, אלא כבן אדם שחי את ההיסטוריה הכאובה הזו גם של הישראלים וגם של הפלסטינים. דבר אל הישראלים שחושבים שבכל פעם שאנחנו עושים ויתורים, אנחנו מקבלים בתמורה עוד גל של טרור.

אבו מאזן: מתי עשיתם ויתורים? תני לי דוגמה אחת.

אילנה דיין: בקמפ דיוויד, בהתנתקות

אבו מאזן: מה יצא מקמפ דיוויד? שום דבר. לא קרה שם כלום.

אילנה דיין: ברור שלא קרה כלום, כי אתם לא הייתם מוכנים.

אבו מאזן: תשאלי את ברק, שעכשיו גידל כבר זקן, תשאלי אותו איזו הצעה הוא הציע לנו.

אילנה דיין: אז הישראלים שמאמינים שגם ברק, גם שרון וגם אולמרט הלכו כברת דרך ולא קיבלו דבר בתמורה. מה הם לא מבינים?

אבו מאזן: לא, לא, לאשרון לא נתן כלום. ברק לא נתן כלום.

אולמרט, כן. ישבנו יחד, בארבע עיניים. היינו קרובים מאוד זה לזה. קרובים מאוד.

אילנה דיין: וזה היה יכול לקרות.

אבו מאזן: עם אולמרט, כן.

אילנה דיין: וזה לא קרה.

אבו מאזן: זה לא קרה כי הוא הוגש נגדו כתב אישום.

מה שתמוה כל כך בקטע הזה, הוא עומק הגיחוך שהוא מעלה אצל הקורא הבקי בפרטים ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה, היסטוריה שאבו מאזן מכיר באופן אינטימי ממש. הרי היה זה אבו מאזן בכבודו ובעצמו שטען שאוסלו הייתה טעות הגדולה בחייה של ישראל, כך אמר במהלך הרצאה שנשא ביולי 2002 מול ראשי הפתח -

ישראל [..] ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כאשר חתמה על הסכם אוסלו. [האם מישהו היה] מכיר באשפ כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני אשר עד לא מזמן היה בעיניהם ארגון טרור? […] בהסכם אוסלו אנו לקחנו אדמה ללא תמורה וסוגיות שלב הקבע נותרו [תלויות ועומדות]7

הנה כי כן, אבו מאזן אומר כאן במפורש שהפלסטינים דווקא הם אלה שלא נתנו כלום, בדיוק הפוך ממה שהוא אמר אמש לאילנה. מי הוא אבו מאזן האמיתי? אבו מאזן של הראיון עם אילנה או אבו מאזן כפי שהוא מול ראשי הפת”ח? דו-לשוניות זו היא אופיינית לצד הפלסטיני והיא חלק בלתי נפרד מתפיסת ההתנגדות, אין כאן שום דבר חדש אלא הליכה שמרנית בתלמו של אבו-עמאר.

בועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 ערפאת שלל הצעה מרחיקת לכת של אהוד ברק הכוללת גם את חלוקת ירושלים, 90% עד 93% מהשטחים וזכות שיבה מצומצמת ופיצויים לפליטים וכל זאת בשביל הדרישה לבעלות פלסטינית בהר-הבית, ברק אפילו אמר כן למתווה קלינטון שכלל 94% אחוזים מהשטח ובינאום המקומות הקדושים וערפאת נשאר בעקשנותו, שמונה שנים לאחר מכן אולמרט מציע לאבו מאזן הצעה חסרת תקדים – כל שטחי יוש, מעבר בטוח בין עזה לשטחים, פיצויי שטח ממערב לקו הירוק כנגד גושי ההתישבות, חלוקת ירושלים וויתור הריבונות הישראלית על כל העיר העתיקה והעברתה לפיקוח בינלאומי, קליטת 5000 פליטים פלסטינים ומנגנון פיצוי כספי ליתרה – אולמרט מציג לאבו מאזן מפה ומבקש, שלא נאמר ממש מתחנן ממנו לחתום עליה, אך אבו מאזן מסרב.

לקראת הסיבוב הבא ב-2010 מול ממשלת נתניהו לאחר הקפאה של עשרה חודשים בבנית התנחלויות אבו מאזן מאיים להפסיק את המשא ומתן אם לא תוקפא שוב הבניה בהתחלויות ומסרב להצעה להקפיא את הבניה בהתנחלויות תמורת הכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. המשא ומתן מופסק לשלוש שנים.

ב-2013 מתחדש שוב המשא ומתן מול ממשלת נתניהו שהפעם מופעל לחץ כבד על ישראל לשחרר 104 אסירים פלסטינים, ישראל משחחרת סהכ 78 אסירים פלסטינים עם דם על הידים. הפלסטינים מוצאים עצמם מחוזרים כל כך אחרי האמריקאים והישראלים ורואים איך בכל קדנציה של ראש ממשלה ישראלי מרחב הויתורים רק גדל וההצעות רק משתפרות לטובתם, המצב הגיע לאבסורד עד כדי כך שבאפריל 2014 הפלסטינים דורשים להכיר במדינה פלסטינית שמזרח ירושלים היא בירתה ולשחרר עוד 1,200 מחבלים מבתי הסוהר בישראל רק עבור השתתפותם במשא ומתן, מסתמן שתג המחיר לתהליך השלוםרק הולך ועולה מבלי שהפלסטינים צריכים לוותר על דבר, רק להתמיד בסירובם ולהנות מחוות שחרורי האסירים וההצעות הנדיבות רק כדי שאלו האחרונים יואילו בטובם לשבת סביב השולחן. הרי ברור, שאם הפלסטינים היו מעוניינים באמת להקים מדינה הם היו כבר עושים זאת ממזמן. אך יתכן מאוד שזה לא באמת מה שאבו מאזן מעוניין בו.

ב-1982 אבו מאזן מגיש את עבודת התזה שלו לאוניברסיטת פטריס לומומבה שבמוסקווה שלאחר מכן יוצאת לאור ב-1984 בירדן תחת הכותרת הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאציים להנהגת התנועה הציונית”, בספר נטען בין היתר כי בשואה נרצחו כמה אלפים בלבד וכי הנאצים לעולם לא הפעילו תאי גזים.

יש קשר ברור בין הניסיון של אבו מאזן להכחשת השואה או צמצום ממדיו תוך כדי קשירת הציונות עם הנאציזם לבין תנועת ה-BDS בהובלתו או עצם העבודה שהוא מכחיש את ההיסטוריה היהודית של בית המקדש - זהו הפרק הראשון בתולדות ההתעררות הלאומית הפלסטינית – הכחשת השורשים היהודיים של ארץ ישראל, שלילת הלגיטימציה למפעל הציוני והשחרת פניה של היהדות והציונות בעולם. התנועה הלאומית הפלסטינית לא קמה כדי להתקיים לצדה של מדינת ישראל, היא קמה בדיוק כפי שמתואר באמנה הפלסטינית – על מנת להחליף את מדינת ישראל.

שלמה בן-עמי שהשתתף בדיוני ועידת קמפ דיוויד עם ברק ב-2000 אמר בראיון עם עיתונאי הארץ ארי שביט -

בסופו של תהליך אי אפשר שלא להתרשם שיותר משהפלסטינים רוצים פתרון הם רוצים להושיב את ישראל על ספסל הנאשמים. יותר משהם רוצים מדינה משלהם, הם רוצים להוקיע את המדינה שלנו. במובן העמוק ביותר האתוס שלהם הוא אתוס שלילי.

1אל-חיאת, (לונדון), 1.10.2002. המקור אצל ממרי : http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=1429

2שם

3 http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=157&doc_id=8165

4 http://www.palwatch.org.il/main.aspx?fi=709&fld_id=709&doc_id=4857

5https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%9C%D7%90%D7%9C_%D7%9E%D7%95%D7%92%D7%A8%D7%91%D7%99

6http://www.themarker.com/opinion/1.2573718

http://www.maariv.co.il/journalists/journalists/Article-467942

7http://www.memri.org.il/cgi-webaxy/sal/sal.pl?lang=he&ID=875141_memri&act=show&dbid=articles&dataid=1429

מומחי המזרח התיכון, חלק ראשון; האיוולת של מחזרי שושלת אסד

מה שמגרה אותך להביט בהם, בכל הפילוסופים, למחצה באי-אמון, למחצה בלגלוג, הינו נובע מכך, ששוב ושוב הם מתגלגלים לפניך בתומם – כה רבות וכה קלות הם כושלים ונתעים [..] כל אימת שמישהו יגע, ולו רק נגיעה רחוקה, בבעיית האמיתיות, כולם מעמידים פנים כאילו וגילו את השקפותיהם האמיתיות והגיעו אליהן מתוך פיתוח עצמי של דיאלקטיקה קרה, צרופה, אלוהית באדישותה; בעוד אשר באמת, רק איזה משפט קדום הוא, איזה רעיון-פתע, איזו הברקה“, איווי-לב אשר נופה ואשר הופשט, שבדיעבד הם מתייצבים להוכיח אותם בראיות הנמצאות להם. כל כולם אינם אלא עורכי-דין, אם כי אין הם רוצים להודות בכך, ועל פי רוב גם פרקליטים שנונים לדעותיהם הקדומות, אשר בפיהם הם מכונות אמיתיות” [..] אותה התחסדות נוקשה ומהוגנת כאחת של קאנט הזקן,

ניטשה, איני מאמין ב"יצר הדעת" שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי"
ניטשה, איני מאמין ב”יצר הדעת” שהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר [..] בהשתמשו בדעת בבחינת כלי”

שבה הוא מושך אותנו לשביליו הנפתלים, [..] המוליכים שולל עד לצו הקאטגורי” [..] הנה גם אותו הוקוס פוקוס שבצורה המתמטית, בה אפף שפינוזה את הפילוסופיה שלו [..] בה הסווה ושריין אותה כבפלדה [ כדי להרתיע כל תוקפן ] אשר יעז לשים עינו באותה בתולה בצורה, בפלס-אתינה זו [..] לאט לאט נתחוור לי מה היתה עד כה כל פילוסופיה גדולה; התוודותו של מחוללה, [..] שהמגמות המוסריות, שבכל פילוסופיה, היוו את גרעין החיים האמיתי, שממנו מדי פעם עלה וצמח הצמח כולו. ואכן, כל הרוצה להבין כיצד באו לעולם הטיעונים המטאפיסיים המרוחקים ביותר של איזה פילוסוף, ייטיב לעשות אם יקדים וישראל: לאן מועדות פני המוסר שלהם (כלומר: שלו)? מכאן, שאיני מאמין ביצר הדעתשהוא אבי הפילוסופיה, כי אם ביצר אחר, הנוהג כאן כבכל תחום אחר, בהשתמשו בדעת בבחינת כלי1

הספקנות השורשית של ניטשה הביאה אותו להרהר על טיבה של כל פילוסופיה גדולה, והוא מוצא אותו לא אחרת מאשר התוודות של מחוללה“, דהיינו, אפילו תיאוריות קוהרנטיות ומאלפות, מדעיות מדוקדקות ואמפיריות הן אינן אלא מסמך הוידוי של העמדה הנפשית של המשורר, ההוגה. ויותר מכך, ככל שמנסה ההוגה להרצות את תורתו באופן אמפירי יותר כך הוא מסגיר שתורתו שרירותית יותר כעמדה אתית נפשית וראשונית, כנער האוחז מורעל בדוקטרינה אוטופית. טיול קצר ברחבי הארכיון הדיגיטלי יכול לספק לנו שורה של דוגמאות המוכיחות עד כמה אבסורדית נראית היום דעתם של מומחים, בעוד שבשעתה נתפשה ככמעט קונצנזוס.

אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000
אהוד ברק, הציע לאסד 105% אחוז מהשטח בשנת 2000

דר אלי פודה, מזרחן בעל שם ומרצה באוניברסיטה העברית בחוגלמזרח תיכון, מחזיק טור דעה בהארץומפרסם מאמר תחת הכותרת מי רוצה שלום עם סוריה2 בדצמבר 2009 ובו מטיל את האחריות להעדר שלום עם סוריה בממשלות ברק, שרון ונתניהו, הוא מנתח ברוב מומחיות את המשטר הסוריה ומעריך כי שביחס לזירה הפלסיטנית, “הזירה הסורית בשלה יותר לפתרון הסכסוך, הזירה הפנימית בסוריה אינה שסועה כמו הפלסטינית, יש לכאורה עם מי לדבראז כך שהסיבה היחידה לדידו שלא נעשה הסכם קשור לאי יכולתם של ראשי הממשלה בישראל לקבל החלטה בשאלת הנסיגה מהגולן“, איך לא, טוען המזרחן המומחה, מה שחסר להם זה קורטוב של מנהיגות, אומץ לב להוביל את הספינה לחוף המבטחים של הסכם שלום עם סוריה, והסיבה שהם לא רוצים לסגת מסוריה, היא ודאי שלא ביטחונית או שמא חשש מטעות היסטורית שבה ישראל תאבד נכסים טריטוריאלים במדינה כל כך פיצפונת, או שמא בריאותו הרופפת של חאפז אל אסד עשויה לעלות סימני שאלה לגבי יציבותה של סוריה שמיעוט עלאווי שולט בה. אלא שהבעיה האמיתית היא שהם חוששים מההשלכות האלקטורליות של מהלך כזה בשל המעמד המיוחד של הגולן בדעת הקהל הישראלית“. ככל הנראה שכח דר פודה את ההצעה הנדיבה של אהוד ברק לאסד בשנת 2000 לקבל את כל רמת הגולן למעט רצועת חוף מזרחית של 10 מטרים, עם תיקונים ופיצויים שיעניקו לאסד סהכ 105% מכלל השטח שנכבש במהלך ששת הימים3, ברק היה מוכן לתת לסורים גישה מלאה לרחצה ושיט בכנרת, אבל אסד בכלל לא היה מוכן לשמוע, והשיחה בינו לבין קלינטון בנושא בועידת גנבה, הגיעה לידי מבוי סתום לאחר כעשר דקות. כנראה לכך התכוון דר פודה שהוא כותב שראוי להסיר את המסווה מעל סיסמאותיהם של פוליטיקאים ישראלים, המדברים גבוהה גבוהה על חשיבות השלום עם סוריה אך אינם מוכנים להידרש למחיר ששלום כזה יגבה“.

המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011
המורדים מפילים את פסלו של חאפז אל אסד בדראע שבסוריה ביולי 2011

רוח האביב הערבי פורצת במלוא עוזה, בדצמבר 2010 פורץ גל מהומות בתוניסיה שמביא לידי שורה של מחאות בעולם הערבי, חאפז אל אסד כבר איננו בין החיים והשלטון עובר לבנו באשר. המציאות ההיסטורית לא מפריעה לרגע לדר פודה לפרסם עוד מאמר תחת הכותרת לרקוד עם סוריה4 בינואר 2011 ובו הוא מנתח לעומק את תפיסת עולמושל באשר אסד לאמורו מזהה בה נכונות למומ וחתימה על הסכם שיביא לנסיגה מלאה עד לגדות הכינרת,   אם רק היו נותנים למר פודה בעצמו לנהל את המו”מ אפשר שהיה מגלה אומץ לב וחותם כבר על המסמכים המיוחלים ומביא שלום וששון לארצנו . פודה מציין גם כמה קשיים או אתגרים קטנים למהלך – איראן הגבירה את השפעתה בסוריה, אך אין לדאוג מקומה הטבעי של סוריה במערכת האזורית הוא עם מצרים וסעודיה, ואין מניעה שהיא תחזור למקום זה בהינתן התמריצים הטבעיים“, אתם מבינים? יש בעיה קלה של השפעה שיעית על אסד מאימפריה פרסית סמוכה לו המחזיקה צבא סדיר בתוך ארצו, אך אין לדאוג, עם קצת חינוך אמריקאי ישראלי אסד יחזור לחיקם של הטובים והמתונים. חכמת הבדיעבר מעניקה את נקודות הזכות לזהירים והפסימיים – רק חודש לאחר מכן (ינואר 2011) פורצת מהפכה במצרים שמעלה את שלטון האחים המוסלמים, וארבעה חודשים לאחר מכן המשטר הסורי מתחיל לירות ברחובות בדרעא נשק חי במפגינים ואט אט פורצת שם מהומת אלוהים ואש שמתלקחת לכל עבר.

נסיים עם פסקה מאירת עניים אחרונה מאת המזרחן המומחה שלאחריה יפה השתיקה ויואיל הקורא רק לדמיין לרגע אחד איפה הייתה ישראל היום אם הייתה פועלת לפי עצה זו:

בהתבסס על העבר, סביר להניח שסימני הקידוח הנוכחיים במסלול הסורי יתגלו כעקרים, שהרי הרכבה הנוכחי של הממשלה אינו מרמז על פוטנציאל לניצול ההזדמנות. אולם החלטה אמיצה אחת תוכל לשנות את מאזן הכוחות במערכת האזורית לטובת ישראל, ולהכות את כוחות האיסלאם הרדיקלי בראשות איראן מכה ניצחת. היכן המנהיג הישראלי שיהיה מוכן להרים את הכפפה?

1מעבר לטוב ולרע, פרידריך ניטשה, הוצאת שוקן, עמ‘ 17-18

2http://www.haaretz.co.il/1.1293407

3חרקירי, רביב דרוקר, עמ‘ 101, 107

4http://www.haaretz.co.il/1.1155475

על הטרור הסמוי מן העין

נפתח בדברים מאת יובל בן עמי כתב באתר האולטרה-שמאל-רדיקלי, `שיחה מקומית` –

אתמול למדתי משפט יפה של אדוארד סעיד המימד המכונן במאבק הפלסטיני לתולדותיו הוא הרצון להיראות“. הפלסטינים הם עם שקיומו מוכחש על ידי העם השולט בו, ושגורלו המאוד לא פשוט מוגדר לא רלוונטי“. נעיצת קולפן בבטן של ישראלי לא הולכת לסיים את הכיבוש, אבל היא מבטיחה רגע של פריצה מתוך קללת דני דין המחרידה הזאת.1

הציטוט שמביא יובל מאת אדוארד סעיד מספק לנו הצצה מעניינת אל הנביעה הפנימית של הטרור האסלאמי, כתופעה תרבותית חובקת עולם. אחת העדויות המרתקות לכך אפשר למצוא בדברים שאמר לאחרונה חכ גמאל זחאלקה על חכ סתיו שפיר -

את גזענית. קיצונית. אפילו שלום לא אמרת לי מעולם. כאילו אני אוויר. את גזענית. היא תטיף לנו מוסר. מפלגת העבודה היא האבא והאימא של הגזענות. לקחתם לנו את הארץ ואת האדמה. תתביישו לכם. הרבה יותר גרועים מהימין. הם לפחות אומרים לנו שלום. תחזירו לנו את העבודה שלקחתם לנו2

פרט לכך שהמסמך מהווה תעודת עניות לשמאל, שפיר אמורה לכאורה ליצג את השמאל שצועק את עוולות הכיבוש ומגן על זכויות האדם של הערבים, אך למרבה הפלא, זחאלקה טוען כאן שהם הרבה יותר גרועים מהימין, למה הוא מתכוון? זחאלקה לכאורה מדבר על סיטואציה מזערית מאוד של פגישה מקרית במסדרונות הכנסת, אבל יש לדברים שלו משמעות עמוקה הרבה יותר, הוא מאשים את שפיר שאפילו שלום לא אמרת לי מעולם” לעומת הימין שלפחות אומרים לנו שלום“. אולם השמאל איננו זה שנושא את דגל השלום?

אך ברור שאמירת השלום של זחאלקה איננה מכוונת רק להיושבמסדרונות הכנסת והוא מדבר על השמאל בפירוש, זחאלקה מדבר על סוג מסוים של יחס, או בעצם, להעדר יחס, או יחס של שקיפות.

דברים אלו עולים באותו הקנה עם דבריו של אדוארד סעיד המימד המכונן לתולדותיו במאבק הפלסטיני הוא הרצון להיראות“. שקיפות הוא דבר שמעצם טבעו לא רואים אותו, ולכן למרות שהוא קשור בקשר גורדי לעניינים רבים על סדר היום הציבורי, הוא נמצא ברובד נסתר. מהצד האחד הוא השורש לתופעה, אך מהצד השני הוא שקוף לחלוטי. נבחן דוגמא נוספת -

בחודש האחרון הציבור הישראלי היה שטוף בסערה פוליטית לגבי התבטאות של הרמטכל גדי אייזנקוט אודות פסק ההלכה השנוי במחלוקתשלו - אם נערה פלסטינית בת 13 עומדת עם מספריים (והמדייקים יוסיפו – ויש ביניהם חוצץ), אין לרוקן מחסנית על אותה הנערה. הסערה מיד ניצתה בפידים הוירטואלים ועל גלי האתר דרך מהדורות החדשות המרכזיות ועד גיליונות העיתונים למחרת. השמאל מיהר לגבות, הימין נחלק בין קולות גינוי וגיבוי, הפרשנים ברצינות גמורה הקפידו להטעים את עניין החוצץ כדי לישב את דבריו של אייזנקוט עם האתיקה היהודית, המגנים שאלו על סמך איזה מקרה במציאות בדיוק נסמך אייזנקוט והעלו את החשש שהרושם שמצטייר באירופה הוא שכך אכן נוהגים חיילי צהל, עד שהסערה שכחה. אך השורש, נעלם מן העין, אף אחד לא עסק ברישא של פסק ההלכה‘ – איך ייתכן שנערה בת 13 יוצאת למסע רצח? הרי זו הסיבה של המסובב, ובניגוד לסיטואציה הדמיונית של ריקון המחסנית על ידי חייל צהל עובדה זו דווקא לא רק שאינה נדירה ואינה מפוברקת אלא היא לחם חוקה של מציאות הטרור היומיומית בחצי השנה האחרונה. נערה בת ה-13 שיוצאת למסע רצח לפי תפיסה ציבורת זו איננה שום חלק של המשוואה, היא שקופה לגמרי, עובדה מוגמרת, תופעת טבע, גורם דטרמניסטי מוחלט.

בניסיון אחר לרצח שהתרחש לא מזמן ברמלה על ידי צעירה ערבית עיני הציבור היו נשואות דווקא אל אחד מעוברי האורח שהתעלל“, כך לפי דיווח כתבי השטח - במחבלת הצעירה בכך שירק על פניה משל הייתה עוברת אורח תמימה, או שמא נאמר, רוח שקופה, כאילו שלא מדובר במחבלת שהייתה אחוזה להט רצחני וכמעט ונטלה את חייו של המאבטח דקות מספר לפני כן.

אחד הפיגועים שנחרטו עמוק יותר בתודעה הציבור זכור דווקא בשל העובדה שהאזרחים בסביבה ניסו לרדוף אחר המחבל ולנטרל אותו או למעשה זכור רק בשל העובדה שאחד האזרחים קפץ מעל הקשישה3 ששכבה פגועה לצד המדרכה. באותם הימים הרדיו והרשת געשו ותססו בדיוני מוסר ופלפולים מדוקדקים האם נכון היה לקפוץ מעל הקשישה באותן 14 השניות הראשונות או מהו מספר האנשים המדויק שנדרשו לסייע לקשישה באותם הרגעים שמא אלו שביקשו לנטרל את המחבל נחפזו בפזיזות יתרה אלי קרב. אלו רק דוגמאות ספורות, אך התמונה המתקבלת היא אותה התמונה בכל מקום – אנו נשחטים ונרדפים על ידי אנשים המבקשים את מותנו יום יום שעה שעה ולאורך תקופה ממושכת, אנו עדים לגילויי שנאה ורצחנות שהם עצמם חולפים לנגד עינינו כאילו לא היו, כאילו ועברה רוח פרצים ואנו עומדים רק מול ההשלכות והתוצאות או למעשה אנו מנהלים עם עצמנו דיונים מול המראה בלי שום קשר לדמותו האמיתית של הצד השני‘, שאת דמותו אנו יוצרים לעצמנו בדמותנו ובצלמנו.

דוגמא נוספת להמחשת האבסורד היא ניסיון הלינץהשבוע בו שני חיילים שטעו בדרך והגיעו למחנה הפליטים קלנדיה, ההמון הערבי ביקש לעשות בהם שפטים ולקרוע אותם לגזרים, הם יצאו מהרכב ונמלטו על נפשם, אחד החיילים הסתתר באחת החצרות כל הלילה, עד שכוחות ביטחון רבים הצליחו לחלץ אותם במהומת אלוהים שכללה גם ירי חי מצד התושבים. אבל הסיקור בידיעות אחרונות למחרת היום דווקא חיפש את תגובתו של בעלי האפליקציה וייז“, והחל פלפול ציבורי איך ייתכן שהגדרות האפליקציה מאפשרות נסיעה בשטחים לא בטוחים, קוראי הכתבה היו עשויים לחשוב שבקלנדיה יש תהום, חור שחור, שם שוכנות סקילה וכריבדיס המיתיות במיצר מסינה. להפתעתנו הגמורה בקלנדיה יש אנשים, קלנדיה זה לא במאדים, זה חמש דקות מירושלים ומדובר בשטח C בשליטה ישראלית מלאה. מעשי הסדום שניסו הפלסטינים לעולל הוא הוא העוול האמיתי שעליו צריך לכוון את הזרקור, להזדעזע ממנו. כיוון טוב לעיתונות רצינית יכול להיות אולי להיזכר כיצד אירוע דומה לזה הסתיים בתלישת איבריהם של יוסי אברהמי וואדים נורזיץ ב-12 באוקטובר 2000 בלינץברמאללה והנפתם בגאון לעיני ההמון על ידי ההמון ולשאול את השאלה הפשוטה עד כמה השנאה הרצחנית הזו שוטפת את ההמון. עלינו לדרוש את אחריות הרשות, ולא להסתפק בכך וליטול את האחריות לידינו ולרדוף את הרוצחים ולהשית עליהם עונשים כבדים, ובעיקר, להישיר מבט לעיניהם של אלו המבקשים את מותנו, להבין שהם בני אדם הנושאים באחריות לא פחות מאיתנו, ולשאול עצמנו מה טיבם של האנשים הללו, כפי שהם בעצמם, ולא כפי שאנו מדמים אותם לעצמנו.

1http://mekomit.co.il/stream/%D7%90%D7%A4%D7%A7%D7%98-%D7%93%D7%A0%D7%99-%D7%93%D7%99%D7%9F/

2http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/723/541.html

3http://www.inn.co.il/News/News.aspx/309434

העצרת העשרים לציון רצח רבין, רשמים אישיים, תקווה קטנה ואכזבה גדולה

בעשרים השנים האחרונות התנהל מאבק לא פשוט על עיצוב הזיכון של היום הזה. בתחילה העמדה הרשמית של הנוער העובד והלומד בראשות המזכל עובד צור היה להיבדל מתנועת בני עקיבא כי ראו בהם אחראים להסתה שהובילה לרצח, במשך ה-11 שנים הראשונות העצרת הממלכתית נוהלה על ידי חמי סל תחת הסיסמאות השלום (אוסלו) והדמוקרטיה עם טון של דמעות והאדרת דמותו של רבין, עם השנים נרקמה קואליציה זוכרים את הרצח, נאבקים על הדמוקרטיה1‘, קואליציה משותפת לתנועות הנוער בהובלה של פסח האוספטר שהצליחה לבסוף לתפוס את הבכורה ולנהל את העצרת. חברי דרור ישראל מסבירים כי הקואליציה הזו שמנהלת השנה את העצרת החליטה על אמירה שכל שכולה הינה אך ורק בזכות הדמוקרטיה ובגנות האלימות וההסתה תוך שותפות בין ימין לשמאל פוליטי, שבה הסיפור של אוסלו יורד מהבמה אך נשאר חזון השלום. אם אכן כך הדברים, זו מגמת שינוי מבורכת בעיצוב הזיכרון של רבין של מציאת עמק השווה בין הציונות הדתית לציונות הסוציאליסטית, שבו יכול להשתתף גם הימין מבלי להיות מנוצל לצרכים פוליטים של מינוף הזיית אוסלו, כך לפחות השתקפו לי הדברים כמה רגעים לפני העצרת.

מאז שתהליך ההתפכחות שלי מהשמאל הלך והתברר, הדרתי רגלי מאותה העצרת המיתולוגית שכחבר לשעבר בדרור ישראלהייתה קודש הקודשים, שיאו של תהליך קצה של סמינרים ודיונים ארוכים על הא, דא, דמוקרטיה, דין רודף, הרבנים המסיתים ושאר הלכי הרוח האופיינים כל כך שנכרכו לחוברות אינספור שנה אחר שנה, אותם קראתי ואף הדרכתי בשקיקה בסמינרים ארוכים לקראת היום הגדול‘, עוד מהשנה בה ארע הרצח בהיותי נער ארוך שיער ושירי שלום בפיו ובמשך עשר שנים, שנה אחר שנה, היה זה וודסטוק של ממש.

השנה לאור מגמת השינוי שבה הקואליציהתפסה את המושכות וניהלה את העצרת, גמרתי אומר בלבי החלטה לצאת לכיכר, לפגוש את החברה של פעם, ולשמוע את הקולות והמראות שאף אני, אוכל להזדהות עמם בחינת שבת אחים גם יחד, ואולי אפילו ארגיש שהטרחתי ישבני מעיר הקודש לעיר החטאים וחיטטתי רגלי למען איזו מטרה טובה.

הגעתי אל הכיכר אופטימי ומחויך, פתאום, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי בכיכר חניכים של בני עקיבא, פה ושם איזה כיפה סרוגה, שינוי לטובה, אמרתי בלבי, ככל שהתקדמתי בתוך הקהל המבנה החברתי שלו הלך והתברר – הרוב המכריע הם בני נוער, חניכי הנוער העובד והלומד, וכל השאר אלו ערב רב של תנועות נוער – הצופים, בני עקיבא, השומר הצעיר, מכינות קדם צבאיות ועוד. מתוך מיעוט הבוגרים שהיו שם מצאתי לא מעט מחברי תנועת דרור ישראל, כך שניחוש מושכל הוא שלפחות מחציתם של הבוגרים הם בוגרי תנועת הנוער. אף על פי שמארגני העצרת דיברו על אלימות ודמוקרטיה היה אפשר לזהות לא מעט שלטים של שלום עכשיו, מסרים של שתי מדינות ועוד הבלחות אזרחיות מקוריות של כיבוש=אלימות וכיוצא בכך.

לא רק שמאל, נוער של מכינה קדם צבאית אלישע שבחברון במעגל שירה
לא רק שמאל, נוער של מכינה קדם צבאית אלישע שבחברון במעגל שירה

את חלקו הראשון של העצרת עוד שמעתי מהרדיו - רינו צרור מנחה את העצרת בדרכו הייחודית – בספק נאום תוכחה מלא פאתוס ספק צווחות קולניות ומיליטניות, אינני זוכר עוד טונציה כזו בציבור הישראלי מאז הרטוריקה הפופוליסטית של פרץ.

זו שעת הכושר של רינו לחבוש את כובע הנביא הזועם בשערי העיר, זו האחריות שמוטלת רק על האנחנוהוא חוזר ומפציר מספר פעמים, החטא הקדמון של רצח האב הקדוש עודנו רובץ עלינו, עדיין לא מירקנו את חטאינו, האב ציווה עלינו במורשתו הקדושה לגנות, להוקיע, ולמגר את האלימותוכעת זו השעה למימוש השלב השלישי – עלינו ל-מ-ג-ר. להסתערב אל מול הטרור היהודי שמשתולל ברחובות, אל מול מעיין הפאשיזם המתגבר בחברה הישראלית, כי הרי בני עמנו בחרו בדרך הטרור“, אורח מהולנד היה עשוי לחשוב שמסעות הרצח והטרור שמשתולל כאן ברחובות הוא כולו פרי האצל והלחי. כהרגלו רינו משקף את אותה התמונה שאוהבים כל כך לפמפם לנו בידיעות אחרונות, ערוץ 2 וגלגלצ שעה שעה כל יום כל היום – זה הכל א-נ-ח-נ-ו. רינו כמובן לא שוכח לדרוש בממלכתיות צבועה בדיוק כמו ריבלין יקירו, כולנו אשמים, כלל החברה הישראלית ללא משוא פנים פוליטי – אנו מימין שעמדנו ערב הרצח על המרפסתוהחרשנו למראות שלטי האס.אס ואנו בשמאל שלא ידענו לקרוא נכונה את הכתובת על הקיר, שנתנו לזה לקרות. מכיוון שזו עצרת א-פוליטית וכל כולה מבע אותנטי של החברה הישראלית – חלילה לנו להזכיר את הצד השוחט, שמקיז דם יהודי בכמויות סיטוניות, את הפרטנר הנפלא שדיבר לעולם על השלום ולעמו על הסכם חודייבה ותורת השלבים של כיבוש פלסטין, את הטרור הבלתי-פוסק-מאז-שחר ימי הציונות, או אז בפיצוצי האוטובוסים והיום בסכין ומכל הבא ליד, שום קורטוב של אחריות על הצד השני, כאילו שאין צד שני ולא היה לעולם, כאילו שכל זה מתרחש אך ורק בתוכנו, בתוך הראש שלנו בשעה שאנו עומדים לא מול הפלסטינים, אלא רק מול עצמנו, וקולו של רינו מדריך אותנו כעמוד ענן.

עצרת שכולה נטו דמוקרטיה. בלי לערבב פוליטיקה.
עצרת שכולה נטו דמוקרטיה. בלי לערבב פוליטיקה.

אחרי ריבלין, קצת נינט ואז מגיע תורו של החבר“, הידיד הנצחי של ישראל, ביל קלינטון, הקהל שרובו המכריע בני נוער נרגש במחיאות כפיים סוערות (לפחות כל אלו שלא היו עסוקים אותה שעה בלחלק כיפים לחברה מהטיול השנתי האחרון), נדמה היה לרגע שעולה לבמה המדריך המיתולוגי של הטיול לכנרת ולא מי שדחף לאורך כל כהונתו ואף לאחריה למתווה בו תחולק ירושלים, העיר העתיקה, תנטל הריבונות הישראלית בהר הבית ותוקם מדינה פלסטינית על 95% אחוזים משטחי איוש שבירתה ירושלים. הקואליציה שאירגנה את העצרת הבטיחה – א-פוליטיות, רינו צווח בקול רק א-נ-ח-נ-ו, אך מעניין שלתוך האנחנו הזה התשרבב לו נשיא אמריקני בדימוס. אולי בכל זאת, אוהבים אנו את החבר“, ואפשר שרק בשביל הידידות האמיצה בין המנהיגים, לשם הנוסטלגיה והרומנטיקה, מקבל קלינטון את המיקרופון באהדה רבה, נו מילא. אבל לקילנטון יש דף מסרים משלו, הוא לא שכח לרגע את המתווה האמיץ שלו, ולא רק זאת, הוא קורא להמוני הנוער לאמץ דרך אמיצהלשלום – שהרי זוהי דרכו של רבין – לנהל משא ומתן כאילו אין טרור ולנהל מלחמה בטרור כאילו אין משא ומתן. הסאב-טקסט כאן ברור, זוהי התרסה פוליטית ברורה אל מול דרכו של נתניהו לאמור יתנו – יקבלו, לא יתנו – לא יקבלו“, דהיינו לעז לחשוב שיש לצפות לאחריות כלשהי בצד השני, מחשבה הזויה שכזו שדורשת מהצד השני יכולת שליטה על השטח, להתעקש לא לתת במתנה נכסים אסטרטגיים של מדינת ישראל אלא רק מתוך הוכחה בשטח שיש צעדים ברורים לשלום ומיגור האלימות, מיגור האלימות שרינו כל כך מצפה לראות כלפי היהודים. היה רגע אחד שנדמה היה לי שנעשה צדק היסטורי – קלינטון הזכיר גם את גנדי, חשתי בליבי הקלה, הנה עולה שמו של רחבעם זאבי, חבר כנסת שאף הוא נרצח בדם קר בידי מתנקשים מצדם של הפרטנרים, רצח פוליטי שאף הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה שנרצח כשש שנים לאחר רבין. אך זו נגוזה כלעומת שבאה שהוא הדגיש שהוא מדבר על המהאטמה“, גנדי של הודו ומלחמתו בבריטים, איזו תמימות מצדי, ודאי שגנדי של הודו רלוונטי יותר לחברה הישראלית.

ואז, כבונוס לעצרת שכול כולה כחול-לבן, שהיא שלנו משלנו, מארגני העצרת מחליטים להקרין נאום של אובמה, מכיוון שבחרו בקפידה את הנואמים ומכיוון שקראו לכולנו להגיע תחת מסר אחד וברור של שמירה על הדמוקרטיה, הכינו לנו שיעור נוסף על דמוקרטיה הפעם מבית מדרשו של אובמה, אותו אובמה שאץ רץ לשאת ולתת עם האיראנים ולחזר על פתחיהם בשעה שהם מנהלים טרור שיעי חובק מזרח תיכון בתימן, לבנון, סוריה ועוד. אותו אובמה שבמשמרתו מופעלת אלימות משטרתית כלפי שחורים שמסעירה את ארהב כולה, הוא ולא אחר, נושא כמה מילים של עידוד וחיבה בזכות הדמוקרטיה לאמור – יש להיות מוכנים לפשרות בשני הצדדים, שוב חזון השלום ההזוי של אוסלו, שתי מדינות החיות זו לצד זו, ליהודים יש זכות לחיות במולדתם וגם לפלסטינים הזכות לחיות במולדתם, אקופקליפסה עכשיו, ממש כיתות החרבות לאתים, מה הבעיה, אם נאמין בזה מספיק חזק, זה פשוט יקרה, כאילו ונתקענו שוב ב-95 ולא נשפך דמם של 1400 נרצחי אוסלו בפיגועי דמים, כאילו ולא השתנתה לבלי היכר המציאות במזרח התיכון וקרסו פה ושם כמה מדינות והאסלאמיזם הוא כבר זיכרון היסטורי. אבל מה זה חשוב עכשיו, המגה-סלב מדבר ישירות על הנוער בישראל, והנוער מקשיב (אלו שלא שקועים בווטסאפ באיתור הנ.צ של הידידים והידידות), נדמה כי ההתרגשות והסערה בשיאה.

ערב שכולו נטו דמוקרטיה ואלימות, בלי פוליטיקה
ערב שכולו נטו דמוקרטיה ואלימות, בלי פוליטיקה

ולקינוח, אם במקרה נשאר אדם אחד שבאמת הקשיב לנאומים ועוד במקרה נשאר עם טעם ממלכתי א-פוליטי, הגיע תורו של יונתן בן ארצי והרס את האופוריה כליל - “חייבים להכריז באום על הכרה במדינה פלסטינית”, ואתם יודעים מה? זה עד כדי כך אקוטי ודחוף שלא אכפת אם יש או אין פרטנר, העיקר להכריז על מדינה פלסטינית, כאן ועכשיו, האגנדה של שלום עכשיו לעולם לא זכתה למספר עצום כל כך של רמקולים ומערכות הגברה משוכללות הישירות לאוזניהם של המוני הנוער שחשב או לא חשב או לפחות סיפרו לו שהוא הולך להגן על הדמוקרטיה באומץ. אבל בשמאל הפוליטי כמו בשמאל הפוליטי, אתה מגיע בשביל השוויון, הצדק והדמוקרטיה ואתה נשאר תמיד עם חזון המדינה הפלסטינית, ב-2015 כמו ב-95 וכמו בקיץ 2011 שבו המוני מעמד הביניים שיצאו לאותה הכיכר במחאה על יוקר המחיה וקיבלו את סתיו שפיר מתקוטטת עם ניסן סמילנסקי שיחזיר את הכסף שהוא גנבמהציבור בשביל קומץ המשיחיים שלו.

הרטוריקה העכשווית המקובלת - שיח של חילופי האשמה אינסופיים
הרטוריקה העכשווית המקובלת והרווחת ברשתות החברתיות – שיח של חילופי אשמה אינסופיים מי הוא המסית

פסח האוספטר, האב הרוחני של תנועת דרור הישראל ואחד הגורמים הדומיננטים מאחורי הקואליציה של העצרת, כותב לציון עשר שנים להתנתקות בשבועה שבלב לא נרתע עתה, לא נחשה, לא נסכים ולא נכנע. נחושים, נחושים מתמיד נהיה בשעה זו להתמודד עם מחלתו הממארת של עמנו: המשיחיות1, דהיינו, זוהי המחלה הממארת שלנו לדידו של פסח – המנתחלים המשיחיים, תזכורת לשיח שהתנהל כאן בחסות התקשורת בפראות כנגד “המתנחלים ההזויים”, רפואתנו היא אפוא מיגור המחלה הממארת – ההתנתקות, כך נתפשים בעיניו תושבי גוש קטיף, שנשלחו בחסות המדינה ושלטון החוק להקים ישובים ישראלים. אולם זוהי השעה לשאול בקול ברור – הייתכן כי הפוסל פוסל במומו? אלפי בני נוער סרים בהמוניהם לקריאתה של הקואליציהושוטפים את הכיכר, אך הכיכר שטופה בכל מקום באותו דף המסרים שלא נס ליחו בעשרים שנה האחרונות כאילו והזמן עצר מלכת – אוסלו, אוסלו, אוסלו, חזון שתי המדינות, ואם לא שלום עכשיו, אז חתירה לשלום עכשיו בכל מחיר – יהיה אשר יהיה, כלום אין אף זו משיחיות מסוכנת כשהיא חודרת ללבם של הנערים הרכים, התמימים וחסרי הניסיון??

1מקור: http://rabin20.co.il/20-%D7%A2%D7%A6%D7%A8%D7%AA/

1מקור: https://seferkatan.wordpress.com/2015/07/27/%D7%A2%D7%A9%D7%95%D7%A8-%D7%9C%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%AA/

המשטרה הפלסטינית פתחה בירי אש חיה לעבר מפגינים בבית לחם

סרטון וידאו שפורסם באתר בריטי חושף ירי של אש חיה לעבר מפגינים בבית לחם על ידי מספר משוטרי הרשות.

הקטע שפורסם חושף דיכוי ההפגנה עי הרשות ביום שישי האחרון, בשעה שנפתח ירי באש חיה על הפגינים אל מול מתחם הרשות בבית לחם. ההפגנות החלו במחנה הפליטים דהיישה, בדרישה של המפגינים להתפטרותו של יור הרשות מחמוד עבאס טרם הגעתם למתחם הרשות. גורמים פלסטינים רשמיים ששהו מחוץ למתחום והתעמתו עם המפגינים מסרו שהמפגינים השליכו אבנים על בנייני הרשות.

לאחר מכן יצאה המשטרה הפלסטינית ממתחם הרשות והחלה בשורת מעצרים, כמו כן נדרשו העיתונאים הבריטים ששהו במקום למסור את המצלמות שלהם והשוטרים אף ניסו לעצור כמה מהם.
כתוצאה מכך הודיעה הרשות הפלסטינית על יציאה לפעולה נרחבת ביום ראשון נגד אלו שהיו מעורבים בתקיפה של תשע מהשוטרים הפלסטינים במהלך ההפגנות. במקביל חמישה שוטרים יחקרו תחת אזהרת מעצר וארבעה ישפטו למעצר. עוד אמר ראש מועצת רמאללה ראמי חמדאללה כי מה שקרה במחנה לא מייצג את מדיניות אכיפת החוק של הרשות ולא את כוחות הביטחון המסכל הפלסטיני“.

מספר מסקנות חשובות שעולות מהידיעה -

(א) מדובר בהתקוממות אלימה שמצטרפת לגל של אלימות בגדה המערבית ובהמשך להשתלטות של מילציות חמושות על מחנה הפליטים בלטה בסמוך לשכם. עולה הרושם כי התמיכה ברשות הולכת ומצמקת בגדה, הרשות לחוצה בתוך צבת ללא מוצא – מהצד האחד היא תלויה בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל, מהצד השני שיתוף הפעולה גורם לשחיקתה ברחוב הפלסטיני, המגמה ברורה, מדובר בעניין של זמן עד שבמצב העניינים הנוכחי הרשות תקרוס לחלוטין תחת החמאס.

(ב) בתקשורת הפלסטינים עוסקים באובססיביות בגזענות של הכיבוש הישראליכביקורת על הניסיון להחמיר את הענישה והוראות פתיחת האש מול גל הטרור הערבי הגואה לאמור הכיבוש יורה באש חיה לעבר מפגינים”, מה שכמובן הוא שקר גס, מדובר באישור של ירי צלפים ברובי רוגר בקוטר 0.22 שאינם הורגים. אך מאידך הרשות בביתה יודעת היטב איך לטפל בהפגנות – הם יורים באש חיה, מנסים להחרים את המצלמות וגם דואגים לשלוח מסר פייסני לתקשורת שזו לא דרכה של הרשות“.

(ג) הידיעה הזו כמובן לא הופיעה באף אחד מהאתרים החדשותיים הנמצאים תחת עינה הפקוחה של הרשות הדמוקרטית“, באתר הבריטי האנטישמי “Middle East Eye” כמובן מיהרו להסיר את הידיעה, או שלכל הפחות עבדכם הנאמן לא הצליח למצוא אותה.

 

מפגינים מתעמתים עם שוטרים פלסטינים בבית לחם ביום שישי האחרון
מפגינים מתעמתים עם שוטרים פלסטינים בבית לחם ביום שישי האחרון

מקור הידיעה (קישור):

لشرطة الفلسطينية تطلق الرصاص على متظاهرين ببيت لحم

أظهر تسجيل فيديو نشره موقع بريطاني أفرادا من شرطة السلطة الفلسطينية وهم يطلقون الرصاص الحي تجاه المتظاهرين في بيت لحم، بالضفة الغربية. ونشر الموقع البريطاني ميدل إيست آيمقطع إطلاق النار على إثر مظاهرة خرجت بعد مقطع نشره الموقع نفسه كذلك يظهر قمع السلطة الفلسطينية لمتظاهرين الجمعة الماضي، إذ خرجت مظاهرات على إثره السبت والأحد، عندما فتح مسؤول بالسلطة الفلسطينية النار على متظاهرين أمام مجمع المخابرات في بيت لحم.

وبدأت المظاهرة في مخيم الدهيشة، حيث هتف المتظاهرون ضد رئيس السلطة الفلسطينية محمود عباس، مطالبين إياه بالتنحي، قبل أن يجتمعوا أمام مبنى المخابرات الفلسطينية داعين لمقاومة والوقوف بوجه السلطة الفلسطينية. وألقى بعض المتظاهرين الحجارة على مبنى المخابرات، ما دعا مسؤولين للخروج من المجمع ومواجهة المتظاهرين، وإطلاق النار من أحدهم. لاحقا، خرجت الشرطة من المجمع، وبدأت باعتقال المتظاهرين، كما طالبت صحفيين للموقع البريطاني بتسليم كاميراتهم، ومحاولة اعتقال أحدهم. بدورها، أعلنت السلطة الفلسطينية الأحد عن إجراء إداري تجاه تسعة من الشرطة المتورطين بالهجوم على المتظاهرين، في حين وضع خمسة من الضباط بالتجميد الاحترازي، بحسب وكالة الأنباء الفلسطينية المحلية معا، في حين حكم أربعة منهم بالسجن.

על חולצי בקבוקי שדים מקצועיים משמאל ופרשת אברה מנגיסטו

דמיינו בנפשם מצב דמיוני שבו פלוני הולך לטייל בגן החיות, פתאום נטרפת עליו דעתו והוא פורץ לכלוב האריות והולך לישון במאורתם כתינוק בן יומו. מנהל הגן נזעק לאירוע כעת עומדת בפניו דילמה לא פשוטה – אם לא יעשה כלום, כשפלוני יתעורר ייתכן שהאריות יסעדו את המסכן כבראנצשל צהריים. ואם יחליט להכניס צוות מיוחד לחלץ את פלוני אחד משני התרחישים עשוי לקרות – או שהאריות יתנפלו על הצוות ברוגזה שהם גונבים להם את ארוחת הצהריים ואז הצוות יקפח את חייו, או שהאריות ימלטו מהכלוב ואז חייהם של עוברי אורח רבים ימצאו בסכנה. כמובן שמנהל הגן יודע היטב שכל האורחים בגן הם באחריותו המלאה, נניח לרגע שפלוני מעורער בנפשו, האם עובדה זו מכשירה סיכון ואובדן כמעט ודאי של חיי אדם אחרים? האם בכל מחיר יש לקפח חיי אחרים כדי לחלצו?

זוהי ודאי איננה דילמה פשוטה, אני נוטה לחשוב שראוי שמנהל הגן יחשב את הסיכונים ויזום מהלך שיש בו סיכון מינימלי אפשרי לחיי אדם, לוגית האפשרות היחידה היא פשוט לא לעשות כלום מכיוון שאז רק חיי אדם אחד בסיכון אל מול רבים אחרים בסיכון גבוה יותר. אבל אתיקה היא לא לוגיקה ויש משמעות לכך שמנהל הגן אחראי על חיי האורחים שבתחומו ויש משמעות לכך שפלוני עשה זאת כי לקה בנפשו.

אך החיים כך מסתבר מזמנים לנו סיטואציות סבוכות הרבה יותר, כך קרה היום עם חשיפת המקרה של אברה מגניסטו. אזרח ישראל שיצא כך התבשרנו, לפני עשרה חודשים מתחומי מישראל ונכנס על דעת עצמו לתוך תוככי עזה, תכנן, חשב, נסע, הגיע לגדר, חיפש נקודת פריצה וטיפס על הקונצרטינה וההמשך יכול רק להיות גרוע יותר בתוך גוב האריות העזתי. המקרה הזה הוא סבוך עוד יותר, משום שהמחיר שדורש החמאס לשחרורו של אברה תלוי באופן ישיר בערך המניהשל אברה – ככל שהוא יהיה פופולרי יותר והקמפיין סביבו יעורר יותר את הרגש הישראלי – כך יעלה המחיר ויאמיר עד לדרישות של אלף מחבלים לכל הפחות, זהו תג המחיר שנקבע בסבב הקודם עם גלעד שליט, אין שום סיבה שחמאס לא יתחילו את המומ מאותה הנקודה ויגררו את המכרזעד למספר כפול.

Mengistu2
מפגין לובש חולצה עם שמו של אברה מגניסטו במסגרת אירועי המחאה של הקהילה האתיופית בת”א

 ומה היא מתנה יקרה יותר לחמאס מאשר אזרח שבוי ששייך לקהילה שיש לה משקעי קיפוח, בצדק ושלא בצדק כמו הקהילה האתיופית? יש כאן גפרור רגיש מאין כמוהו שברגע שהשמאל הפוליטי יגלה אותו הוא יקפוץ עליה כבקבוק שכלוא בו שדון שרק מחכה לפרוץ החוצה בסערת זעם ורגשות קיפוח וסולידריות חברתיתולסחוף עמו את ההמון הנוח להתלהטות רגשית, בדיוק כפי שקרה במחאה החברתיתשל 2011 השדון יבעיר בערה חזקה כל כך שהגאונים באמת ינצלו את שעת הכושר ויפרשו שטיח אדום מהדף הבערה ישירות אל בית הנבחרים. החמאס מבחינתו מתבונן מהצד וצוחק, השבוי אצלו, אך האצבע המאשימה היא לרהמ ישראל. שוב כמו ספין גאוני מבית היוצר של אבו-מאזן וה-BDS, חמאס פושע וישראל אשמה, ומה משובח יותר אם לא אשמה עצמית אותנטית“, כזו שמגיעה מהרחוב.

ליאור לוטן, הממונה מטעם לענייני נעדרים הוקלט בשיחה עם משפחת מנגיסטו, בטונציה בעייתית משהו, מיליטנית, פטרונית וגסה, אין כל ספק שהביקורת מוצדקת והגישה שלו בעייתית, לתפקיד כזה ראוי למנות אדם רגיש קצת יותר ממנו וראוי שיתנצל בפני המשפחה. אבל חשוב בכל זאת להקשיב לתוכן הדברים. הוא מדבר עם הורי המשפחה ומסביר להם את יחסי הכוחות הבעייתים עם חמאס, מתוך ניסיון העבר, אומר להם באופן ברור, לא לטובת הבוסכפי שכולם מלגלגים, אלא לטובת הסיכוי היחידי לחלץ את אברה שלם וחי מבלי לשחרר המוני מחבלים - “מי שיעמיס על אברה את הסיפור בין העדה האתיופית למדינת ישראל ישאיר אותו עוד שנה בעזה” וזה לא נעים לשמוע, אך זו אמת לאמיתה. ברגע שתפרוץ הסערה בציבור הישראלי ברור שהשמאל יבעיר אותו, חמאס ישב בצד ויתמוגג מהנאה יתבצר בעמדתו פי שבעה ויעלה את המחיר בכל שבועיים כמו בטור הנדסי. לוטן מספר למשפחה שהממשלה עושה מאמצים לשחררו והוא משתף אותם במה שאפשר - ניסינו להתנות את הטיפול הרפואי של בכירים בחמאס במידע על אברה, ללא הועיל. לוטן מנסה להורות להם את הדרך הנכונה לפעולה, שהיא הפניית האצבע המאשימה כלפי חמאס ולא כלפי ישראל. זה אומר שיש להם מרחב פעולה, שיפגשו עם דיפלומטים שיתראיינו לכלי תקשורת, אבל שיפעילו את המומנטום נגד חמאס ולא ישראל כהמשך ישיר של ה-BDS להנאתו של חמאס.

 

 

ציוץ של חמאס - הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז' בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי
ציוץ של חמאס – הישראלים מאמינים שאסור להפקיר אשכנזים. חמאס שעשו כבר סטאז’ בפסיכולוגיה הישראלית זורים מלח בדיוק על הפצע שיפתח את השד העדתי

כולם שואלים בתמיהה איך קרה ששרים בממשלה או בקבינט הביטחוני לא ידעו מהדבר זה עשרה חודשים? הרי זה מחדל! בנושאים מהסוג הזה דבר אחד ברור – ככל שיש לממשלה יותר מרווח זמן לפעול בחשאיות מוחלטת – כך הסיכוי להצלחת המהלך הוא גדול יותר. ככל שיותר גורמים מעורבים – כך הסיכוי לדליפה, לברברת לא רצויה, לקריצה מרומזת בתקשורת או פיצוץ בשל מתחים פוליטיים הולך וגובר. בסופו של דבר מה שעומד על הפרק הוא שאלת האמון – האם קיים אמון או לא כלפי רהמ וטבעת מצומצמת סביבו האם הנושא בטיפול, יש כאן הימור, אך האופציה השניה של הצפת הנושא על סדר היום הציבורי איננה מקדמת את המטרה עצמה בסופו של דבר – אלא רק מרחיקה ממנה. אומר היום (9.7.15) חכ דווקא מהשמאל איל בן ראובן המכהן כחבר בועדת החוץ והביטחון :

אני לא חושב שיש פה איזו שהיא העלמות, מהיכרותי די עמוקות את הנושא הזה, יש חשיבות לטפל בנושאים כאלה בחשאיות,בשקט. רעש מעלה מחירים החשיבות לטפל בנושא בשקט ככל שניתן הוא בסהכ שיקול נכון, .. מבחינת המשפחות .. ברור שזה סבל נורא, משפחת רון ארד קיבלה הנחיה להיות בשקט בשנה שנתיים הראשונות“. כך נראה שמאל פוליטי שמגלה אחריות לאומית, מסתבר שיש חיה כזו.

היום, לאחר עשרה חודשים ולאחר שהתברר שאין כלל מומ ומוצו הערוצים החשאיים – הוסר צו איסור הפרסום מעל הפרשה. ללא ספק יש שאלות שצריך לשאול ואת היחס הלא ראוי והגס של ליאור לוטן למשפחת מנגיסטו צריך לבקר. עם זאת אנחנו חייבים להתבונן לרגע בסירה מעל ולראות את הכיוון שהשמאל רוצה לחטוף אותה מהר ככל האפשר – סתיו שפיר, הגברת שעשתה קריירה ממינוף רגשות ההמון והוכיחה ששיקולי אחריות לאומית הם ממנה והלאה כבר לא מעט פעמים (הידוע לשמצה ביותר הוא נאום הקיטרוג שלה בJSTREET שחצה עוד כמה קוים אדומים חדשים בסוגיות של דיפלומטיה) פרסמה פוסט שבו היא מיטיבה ללבות את הלעומתיות כאינסטינקט ראשון במקום להוביל את העדה האתיופית למקום של חיברות ואינטגרציה, היא מיטיבה בדיוק לעשות את מה שלוטן הזהיר מפניו – לא להעמיס על אברה את הסיפור של העדה האתיופית ומדינת ישראל.

כה אמרה שפיר - רק לפני חודש יצאו המוני צעירים יוצאי אתיופיה לרחובות … הערב קיבלנו כולנו הדגמה ליחס המזלזל והמתנשא שהם סופגים מגיל אפס, שפיר ממשיכה ללבות את האש עד לחוסר אמון מוחלט בממשלה- “לא נשאר אפילו נושא אחד קדוש, חלקת אלוהים קטנה שמצליחה להישאר מוגנת מפני פוליטיקה קטנה, שיקולים תקשורתיים ואינטרסיים אישיים … משקרים ומסיתים נגד אזרחי ישראל והערבים..” ממשיכה את הקו שלה מי אם לא שלי יחימוביץ בהפגנה האחרונה נגד הגזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי.. צילמה את אחד המפגינים לובש חולצה עם שמו של אברה מנגיסטו.

קמפיין שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית
קמפיין אנטי-ביבי טיפוסי ודמוני שבושל ופורסם ערב חשיפת הפרשה של משפחת מגניסטו ולוטן, על ידי פרויקט 61 בהובלת יונתן לוי השותף המרכזי של סתיו שפיר עוד מימי המחאה החברתית

מבחינת השמאל ורובה של התקשורת שכבר ראינו איך היא שטופה בשנאה יוקדת כלפי רהמ באופן פתולוגי שכבר נחשף מעל לכל ספק עם פרשת הבקבוקים, פרשת מני נפתלי ופרשת הליפסטיק והסקיניזשל שרה במגזין אתוהרשימה עוד ארוכה, אין דילמה, אין מורכבות, אין רגישות, יש מטרה אחת והיא להפיל את נתניהו, ובדרך למטרה הזו אפשר להשתמש בזעם של הקהילה האתיופית, בזעם העממי נגד הטייקונים ובכל בקבוק זרוק שבו שוכן גני שיקרה בדרכם.

אפשר ואפילו חובה לצעוק, לבקר, למחות, לשאול, לכתוב, אבל לזכור שהאצבע צריכה להיות מופנית קודם כל אל השובים האמתיים של אברה והם יושבים בעזה (או מתחתיה בעצם) ולא בירושלים, השם של אברה צריך להיות מוזכר בכל פעם שדנים על המוסר הקלוקלשל צהל באום ובאירופה, מעל לכל במה ציבורית ובינלאומית וגם כמובן מול הממשלה - אבל מעל הכל אם לא ישרור אמון בסיסי בין הממשלה לעם אש השדונים תתלכד לאש אחת עם חמאס, דאעש ושאר מרעין בישין.