Category Archives: -

מה באמת לומדים הילדים שלכם במסגרת יום השנה לרצח רבין בנוער העובד והלומד

כשיצחק רבין זל נרצח אני הייתי בכיתה ח’, בעשר שנים לאחר מכן מכן, שנה אחר שנה, הגעתי לכיכר רבין בחולצה כחולה ושרוך אדום, בשנים הראשונות כחניך עם גיטרה ונרות תוך דקלום שיריו של אביב גפן בתוגת נוער אופיינית, במהלך חוות ההכשרה כקומונר ‘בוגר’ ו’מהפכני’ עם החניכים, ובשנים לאחר מכן בכובעים שונים ובמעגלי השפעה גדולים יותר בתנועת הנוער והבוגרים. ברבות השנים, גם אחרי שההילה סביב הרצח דעכה והקונצנזוס הראשוני שהיה סביב ‘מחנה השלום’ הלך והצטמצם החל מאינתיפדאת אוקטובר 2000 ואילך, הנוער העובד והלומד תמיד היו שם. עיצוב הזיכרון של יצחק רבין הוא חלק מ’תכנית הליבה’ החינוכית של הנוער העובד והלומד ומוקדשות אליו שעות אינסופור של למידה והעמקה. בחיבור שלפניכם, אני מבקש לחזור ולקרוא בעיניים של אדם בוגר שאיננו שייך לתנועה זו או אחרת ובקריאה צמודה את התכנים החינוכיים כפי שהם מועברים לבני הנוער החניכים בתנועה ולחלץ מתוכם את עיקרי המסרים שעוברים לחניכים, ולשאול, עד כמה התהליך החינוכי שמועבר לחניכים הוא תהליך שחושף ומפרה את החניכים לגיבוש דעה עצמאית ועריכת דיון כנה ביחס ליכולותיהם ולגילם. בהמשך אני אשתדל להראות כיצד נעשה שימוש ציני בקוצר הראייה ההיסטורית וצמצום התפיסה הפוליטית מדינית של החניכים על מנת לקבע בשכלם דוגמה מדינית-פוליטית חד ערכית כחלק ממסלול של הכשרתם וגיוסם ככוח פוליטי בחברה הישראלית. אני מודע לכך שמדובר בנושא רגיש ופוליטי מאוד, ולכן טבעי שכל צד יצמד לנרטיב שהוא מכיר ומאמין בו ויטה לדחות את הנרטיב השני, אך כדי להבין את ההבניה או ההסלה האידיאולוגית אני מבקש מהקורא לנסות להתבונן על הנושא הזה לרגע מנקודת מבט בוחנת ולהבין שלא הדעה הפוליטית כאן היא העיקר אלא זו רק דוגמה אחת מיני רבות לפדגוגיה החינוכית של תנועת הנוער. אני חושב שחשוב שההורים יקראו בעצמם את החומרים החינוכים וישאלו עצמם האם זו הדרך שבה הם היו רוצים שילדיהם ילמדו את הנושא, האם לא יעדיפו שילמדו באופן פתוח וביקורתי ויחשפו למידע עשיר יותר על הנושאלכל הורה בישראל זכות מלאה ואף החובה החינוכית להיות מעורב ולהכיר לעומק את התכנים שאליהם ילדיו נחשפים ולשקול בעצמו האם להתיר או לאסור זאת, וזו, למעשה, הסיבה העיקרית שלי לכתיבת החיבור ואני מקווה שהוא ישמש כעזר להורים.

המערך החינוכי ליום הזיכרון לרצח רבין שאסקור הודפס בשנת 2015, כחוברת פדגוגית שלמה המיועדת לשכבה הבוגרת משכבת החושלים (כיתה ט’) ועד לשכבת המעפילים (יא’), בדיון הנוכחי נבחן רק פעולה אחת לעומק, זו הפעולה הראשונה הנקראת ‘סיפור הרצח’, המועברת ברחבי הארץ לבני נוער בכיתה ט’ (שכבת החושלים).

סיפור הרצח- פעולה לכיתה ט חלק 1רצח רבין פעולה לכיתה ט, חלק 2

מטרות הפעולה נשמעות לגיטימיות לגמרי, התנועה מבקשת לחשוף את בני הנוער לתהליכי ההסתה שקדמו לרצח, המדריכים נדרשים לקרוא מבוא היסטורי-תיאורתי קצר ומתומצת, ללא התיחסות לתאריכים היסטורים, דמויות ספציפיות וללא כל מורכבות מיותרת -

בשנתיים שקדמו לרצח התנהל בארץ מסע הסתה אלים וקשה כנגד יצחק רבין. מסע זה כלל כרזות, סיסמאות, הפגנות אלימות שקראו בעקיפין או במישרין למותו של ראש ממשלת ישראל. הפגנות אלו הובלו, עודדו ונתמכו עי אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי לאומי. רק מתוך אווירה כזו, המתירה את דמו של יצחק רבין ומותירה אותו הפקר יכל יגאל עמיר להרים את הכפפהולבצע את הרצח. אנו רואים בתקופה זו, ובאירועים שקרו בה נקודת ציון דרמטית בתולדות הדמוקרטיה בחברה הישראלית.

ראשית, יש לשאול, איזו אלימות בדיוק התרחשה בארץ במסגרת מסע ההסתה ה’אלים והקשה’? האם זו הייתה אלימות משטרתית שהפעילה יד קשה כנגד המפגינים או שזו הייתה אלימות מצד המפגינים? מהי מדינת מעורבות המדינה הפעלת האלימות הזו (דרך השבכ)? מה הסיבה להתנגדות העזה לתהליכי אוסלו שהוביל רבין? באופן אלגנטי וגס למדי שאלות אלו לא מקבלות מענה במסגרת התמצית ההיסטורית שמוסברת כאן לבני הנוער, אך הן כן מכילות, בשלב מוקדם מאוד של ה’רקע ההיסטורי’, שיפוט חד משמעי, ’הפגנות אלו עודדו ונתמכו על ידי אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי הלאומי, יש כאן האשמה חמורה מאוד כנגד הציבור הדתי הלאומי, ממרחק של עשרים שנה לאחר שהאשמה מוטחת ללא הפסק וללא מחילה בחינת ‘לא נשכח ולא נסלח’ (הסיסמה של התנועה ביחס הרצח) לאחר ששורה ארוכה של רבנים כבר התנערו וגינו את הן הבסיס ההלכתי שנתן הכשר לרצח ביניהם הלל וייס (“ההתבטאויות נראות לי היום, לפחות בחלקן האלים, מיותרות ופסולות מאוד“), הרב יואל בן נון, שנאלץ לעזוב את עפרה לאחר כ-8 שנים שבמהלכן הואשם ונרדף, הרב אברהם שפירא ראש ישיבת מרכז הרב דאז (“יניקתו [של יגאל עמיר] היא ממעיינות חיצונים ועכורים“), הרב צבי טאו שקונן בבכי על קבר הרב קוק כל ליל הרצח ועוד.  הוקמה עמותת ‘צהר’ על ידי מובילי דעת קהל בציבור הדתי לאומי שכל תכליתה הוא לגשר על הפערים ולקרב לבבות בין הציבור הדתי לאומי לציבור החילוני. לא די בכך, אלא שלעולם לא הוכח מבחינה משפטית שיש קשר ברור וסיבתי שמצביע על כך שרב כלשהו הורה ליגאל עמיר לבצע את הרצח, התנועה מדברת כאן על קשר סביבתי, תרבותי ועקיף שמודגש ומובלט כאילו שאינו משתמע לשתי פנים והוא ממשיך ועולה על קדמת הבמה מדי שנה, בכל שנה, במשך למעלה משני עשורים, כאילו ולא קרה דבר מאז הרצח, כאילו והמציאות קפאה מאז ליל הרצח, כאילו שבוגרי התנועה אינם מכירים כלל את תגובת הציבור הדתי לאומי לרצח וכאילו שאין קונצנזוס כמעט מקיר לקיר בציבור הדתי לאומי שרצח רבין היה מעשה פסול המהווה עבירה הלכתית חמורה על הדיבר ‘לא תרצח’ (על כך שרצח זה אסור כמעט אין על כך עוררין ברוב המוחץ והשפוי של הציבור הדתי לאומי, מה שכן יש ושאינו סותר או צריך לסתור את הגינוי לרצח, זו בכלל הכחשה שבכלל בוצע רצח שכזה, שזו הכחשה, שיש לה ידיים ורגליים לא פחות מאשר הטענה משמאל שיש קשר תרבותי סביב ‘דין רודף’ לרצח).

לאחר הרצח, עם קריאות האחדות שנשמעו בארץ, נשתרשה הדעה כי אין לשלוח אצבע מאשימה לאיש מלבד הרוצח, כי אין להאשים ציבור שלם במדינה. מתוך השקפה זו הלכו ונשכחו עם השנים קולות ותמונות ההסתה והאלימות שקדמו לרצח. ניתן אפילו לומר כי מראות אלו הושכחו. תמונת יצחק רבין במדי אס.אס. אולי עוד זכורה ומוזכרת , אך רק לגינוי נקודתי , ללא התייחסות לשורשים ממנה היא צמחה.

כשמחברי החוברת טוענים ש’מראות אלו הושכחו’, הם מודים על כך שעיצוב זכרון הרצח משמש ככלי פוליטי, לניגוח בין מחנה הימין והשמאל, מחברי החוברת רוצים להזכיר, ולא לשכוח, להאבק באותן האסטרטגיות שהם עצמם מגנים באותם הכלים ממש. במקום לחפש את המשותף, את קירוב הלבבות, ולקרב את השלום האמיתי, לא עם אויבינו המבקשים להשמידנו, אלא עם אחינו, דם מדמנו, מחברי החוברת רוצים תהום פעורה, חידוד ההבדלים האידיאולוגיים, להמשיך לסמן ולרדוף את אותם ‘אישי ציבור מקובלים בציבור הימני, בעיקר הדתי לאומי’ ללא ליאות.

עולה הרושם שמחברי החוברת החינוכית רוצים בכל מאודם לחשוף את האמת, להתייחס ‘לשורשים ממנה צמחה’ תמונת האס.אס של רבין, אירונית היא העובדה שועדת שמגר הודתה בפה מלא שתמונת רבין במדי אס.אס הפכה היא פרי יצירתם של שני קטינים, שהועברה לצלם הטלויזיה ופורסמה בציבור על ידי אבישי רביב1, שעשה זאת בכוונת מכוון. בנוסף לכך, הדוח הסודי של ועדת שמגר על הפעלתו של אבישי רביב, שהיה בקשר הדוק עם יגאל עמיר ואף לפי מסקנות הועדה חיזק את פרשנותו של יגאל עמיר שעל רבין חל ‘דין רודף’, חושף תמונת מציאות מורכבת הרבה יותר.

בחלוף השנים, כאשר מתפרסמות עוד ועוד עדויות ששופכות אור ברור על הקשר של השבכ לבין ארגוני ימין קיצוני, פעולות אלימות כנגד ערבים ובמסגרת הפגנות, יצירה והפצה של חומרי הסתה ארסיים ואף קשרים הדוקים בין אבישי רביב לבין יגאל עמיר, (שעתר לבגצ על מנת למנוע את הפללתו של אבישי רביב כנגד עתירה שהגישה גאולה עמיר, אמו של יגאל). כאשר הציבור הלאומי דתי מכה חטא על פשע, מגנה את הרצח ומבקש לפעול למען איחוד לבבות בתוך העם היהודי, תנועת הנוער העובד והלומד, או נכון יותר, קומץ מקבלי ההחלטות בתנועת דרור ישראל, מחליט להתעלם לגמרי מכל ההתפתחויות של פרשת רצח רבין וממשיך להצביע לחניכיו, כאילו והזמן קפא לנצח, על אותה תופעה, מכוערת ככל שתהיה, בהיסטוריה הפוליטית.

הביטו בדפים המובאים כנספחים בסוף הפעולה, בין הנספחים שאכן מהווים הסתה למעלה מכל ספק, משובצים חומרים רבים שמידת ההסתה שבהם עומדת בספק רב, בעמוד 5 מצורפת גלויה הקוראת לסירוב פקודה המוגדרת, בצדק או שלא בצדק, כבלתי חוקית בעליללפינוי ישובים יהודיים. האם מסר זה מהווה הסתה? האם יש להוציאו מחוץ לשיח הדמוקרטי? האם נשמעו טענות דומות אי פעם מצד התנועה לאור קמפיינים בשמאל הקוראים לסירוב שירות מטעמי מצפון שיש לראות קריאות אלו כהסתה חמורה?

הנקודה היא שאם מגדירים את כל החומרים שצורפו לפעולה זו כהסתה, אז באותה הנשימה, ובשם הצדק והשיוויוןצריך באותו האופן להוציא מגבולות השיח מסה עצומה של ספרותשירהתיאטרון וקולנוע שכולם קוראים תיגר על הממשלה, מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.  האם כל הדוגמאות הללו הן קריאות להסתה ורצחברור שלאאם כךמדוע מחברי החוברת בחרו לכלול דווקא את הכרוזים הללו במסגרת מה שהם מגדירים כהסתה אלימה ופרועה לרצחמכיוון שהם מבקשים יותר מאשר לסמן את ההסתהלסמן את הקול והמחנה הפוליטי שאיתו הם לא מסכימים ולבצע לו דמוניזציה ואילגיטימיזציהכבר מגיל קטן מאוד (גיל 14), ומנסים במסגרת פעולה שכותרתה היא ‘להכיר את ההסתה שקדמה לרצח’ לסמן גבולות גזרה רחבים הרבה יותרמבלי שיש לבני הנוער כלים ביקורתייםלא למדריכים ולא לחניכיםלהתמודד בכלל עם המסרים הללו.

האם זו הסתה? ברור. מי עשה את הכרוז הזה, לפי ועדת שמגר, שני קטינים ואבישי רביב שהיה סוכן של השב"כ העביר את הכרזה הזו לטלויזיה וכך הפכה לפומבית
האם זו הסתה? ברור. מי עשה את הכרוז הזה, לפי ועדת שמגר, שני קטינים ואבישי רביב שהיה סוכן של השב”כ העביר את הכרזה הזו לטלויזיה וכך הפכה לפומבית
האם זו הסתה? ברור, אך כדאי לשים לב לכך שזו לא כרזה רשמית אלא פעולה עממית (לא חוקית)
האם זו הסתה? ברור, אך כדאי לשים לב לכך שזו לא כרזה רשמית אלא פעולה עממית (לא חוקית)
האם זו הסתה? ברור שלא, אפילו אין כאן ספק, מותר להדבק הפגין למחות, לכתוב, לתרום לצעוק לחתום ולהתנחל במסגרת מדינה דמוקרטית - אולי פרט ל"התנחל" אבל זו עדיין, לא הסתה. "העם נגד רבין" זה דמוקרטי לגמרי.
האם זו הסתה? ברור שלא, אפילו אין כאן ספק, מותר להדביק, להפגין, למחות, לכתוב, לתרום לצעוק ולחתום במסגרת מדינה דמוקרטית – בעצם פרט ל”התנחל” אבל זו עדיין, לא הסתה.  הסטיקר הזני – “העם נגד רבין” זה דמוקרטי לגמרי.
האם זו הסתה? ברור שלא!! אז למה מסבירים לבני הנוער שזו הסתה?
האם זו הסתה? ברור שלא, זו פרובוקציה זולה וגסה, אבל למה מסבירים לבני הנוער שזו הסתה?
האם זו הסתה? ברור שלא. זו אולי עבירה על החוק בשל קריאה לסירוב פקודה.
האם זו הסתה? ברור שלא, אף אחד לא מסית כאן לאלימות ולרצח,  זו אולי עבירה על החוק בשל קריאה לסירוב פקודה.
Screenshot from 2018-08-09 17-09-20
האם הקריאה לחסל את “תרמית השלום” היא קריאה לחסל את רבין?! האם זו הסתה? קל מאוד בדיעבד לשפוט ולהגיד שזו קריאה לרצח. אבל סביר מאוד להניח שבאותה התקופה הקריאה הזו נשמעה תמימה לגמרי.
האם זו הסתה? על פניו זו נראית כמו קריקטורה אנטישמית כמו הפרוטוקולים של זקני ציון, אבל קריאה פשוטה מסבירה את הכוונה ומצוין כאן שהדם הוא על הידיים של ערפאת והוא נדבק לרבין, מצוין כאן "מכשיר את הטרור העולמי", "ראש ממשלתו שם עם [..] מתיר את הרצח". לעניות דעתי כל זה עדיין בגדר חופש הביטוי הדמוקטי, אם כי מדובר בפרובוקציה גסה וגבולית מאוד.
האם זו הסתה? לדעתי כן ורק משום שיש כאן קריקטורה שנראית כמו קריקטורה אנטישמית כמו הפרוטוקולים של זקני ציון,  ומעלה קונוטציות מצמררות מבחינה היסטורית ולאומית.  אבל קריאה פשוטה מסבירה את הכוונה ומצוין כאן שהדם הוא על הידיים של ערפאת והוא נדבק לרבין, מצוין כאן “מכשיר את הטרור העולמי”, “ראש ממשלתו שם עם [..] מתיר את הרצח”. לכן עדיין יכול להיות שמבחינה משפטית כרוז זה לא היה מוגדר בהסתה. לא אני לשפוט זאת.
Screenshot from 2018-08-09 16-25-57
סטודנטים בצלאל מוחים על כך שהביקורת על הכרוז של ביבי וחבל התליה הוא סתימת פיות ופגיעה בחופש הביטוי, איפה הנוער העובד והלומד? למה הם לא מוסיפים את הכרוז הזה לדוגמא להסתה? איפה האמירה החינוכית? לקיחת האחריות הפוליטית על החברה הישראלית?
Screenshot from 2018-08-09 16-25-49
האם זו הסתה? האם יש בכלל מחלוקת כאן?
 

בנקודה זו עולות מספר שאלות שראוי שכל הורה ישאל עצמו -

  • מדוע שלא תבטא תנועה החורטת על דגלה את ערך השלום, שכדאי מאוד שיהווה ערך גם בתוך עם ישראל, גם מסר של פיוס חברתי ותדבר על החשיבות של איחוד לבבות בעם ישראלמדוע שלא ישולבו בפעולה גם גזרי עיתוניםהמראים את קינתו וגינויו של הציבור הדתי לאומי אחרי הרצח?

  • אם כבר מדברים על הסתהמדוע שלא תציג התנועה דוגמאות להסתה משני צידי המפה הפוליטית?

  • מדוע שלא תאפשרתנועה החורטת על דגלה על ערך הטלת הספקלחניכיה להחשף למידע שהציבור הרחב כבר מכיר, ללא קשר לעמדה פוליטיתבין השבכ לבין אבישי רביבהימין הקיצוני והמיליטנטי, ויגאל עמיר? קשר שועדת שמגר הודתה בו בפה מלא.

  • מדוע שלא תתמקד התנועהבייחוד כשהיא נוגעת בנפשם העדינה של בני הנוערשנטייתם הטבעית לגיבוש תפיסת עולם דיכוטומית היא גם ככה תופעה ידועהבהקניית כלים של לימוד ההיסטוריהמחקר וחשיבה ביקורתיתמניין הדחף למהר ולסכם ולקבוע מסקנות חד משמעיות עבור בני הנוערהאם אין מעשה חינוכי זהבהתחשב בנטייה הטבעית של בני הנוער לתפיסת מציאות דיכוטומית בשילוב עם חוסר היכרותם ההיסטוריתגובל במידה מסוימת של ציניות וניצול של תמימותם של בני הנוער? האם ייתכן למישהו בתנועה נוח שתפיסת העולם של חניכיהם היא דיכוטומית

  • האם אין בכך מידה מסוימת של ציניות וניצול, ליטול נושא שרגישותו כה רבה כמו רצח רבין, שאין עוררין על שיא השפל המוסרי של מעשה הרצח, ולגייס אותו לטובת הבניית תפיסת עולם פוליטית אצל בני הנוער? לעמיד את דרכו של רבין ותהליך אוסלו, עם כל הבעייתיות שלו ממרחק שני עשורים ויותר, כדרך השלוםולהעמיד מנגד את כל המתנגדים, כחבורת המסיתים שבראשם הרבנים? האם לא הייתם מעדיפים, ללא קשר לדעתכם הפוליטית, שילדכם ידע לבחון את התהליכים ההיסטוריים והפוליטיים מנקודת מבט ביקורתית יותר לפני שהוא מגבש את עמדתו בנושא?

  • מה ניתן ללמוד מהפדגוגיה התנועתית על התנועה עצמההאם כך בוחרת תנועה שחרטה על דגלה את ערך הדמוקרטיה והטלת הספק לחנך את הבני הנוערהאם מישהו כאן התבלבל בין ערכים לבין דעותבין צדק לבין מי צודקבין אמירה חינוכית לבין אינדוקרינציהוהאם בכלל הבלבול הזה הוא בלבול הוא שמא הוא תפיסת עולם ברורה ומכוונת?

    לפני שאסייםמספר הערות לשם הגינות הדיון -

  • אני באופן אישילאחר שחקרתי את הנושא עבור ושוב בעיוןאין לי שמץ של מושג האם תיאוריות הקונספירציה סביב רצח רבין הן נכונות או לאמכיוון שיגאל עמיר אחז באקדחלחץ על ההדקתועדנשפט והורשעהוא ראוי לכל קלון עד שתוכח חופותושהוא תלויה בספק רבאך אני חושב שחובה עלינו לשאול ולהגיע לחקר האמתמדובר בנושא עצום הן בחשיבותו והן בהיקפו, אולם לא זה נושא הדיון בחיבור הזהלעניות דעתי לא ייתכן שתנועה המבקשת את האמת לא תציין ולו בדל אחד מתוך ספרות עצומה ועדויות שהצטברו עם השנים בנושא הזהלרבות ועדת שמגר.

  • אין כאן בכלל ויכוח, ולא צריך להיות ויכוח, שרצח, כל רצח, קל וחומר של ראש ממשלה הוא עבירה חמורה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דמוקרטית. בנוסף - אין ולא צריך להיות כאן ויכוח פוליטי בין ימין ושמאל, הסתה היא הסתה, היא פסולה וצריך להוקיע אותה, כשרואים הסתה אני חושב שיש בה טעם נפגם שהוא בולט לעין, ורק עין צבועה מסוגלת לטייח זאת, הן מימין והן משמאל. רק נדרשת כאן מידה של ביקורת עצמית, הגינות ורצון להראות לבני הנוער תמונה שלמה ומורכבת יותר של המציאות.

  • ראוי לציין לטובה את שיתוף הפעולה שהנוער העובד והלומד מקיימים במסגרת ימי הזיכרון לרבין עם תנועות נוער אחרות ובהם גם ‘בני עקיבא’ ו’עזרא’אני חושב שמדובר בהתפתחות ראויה וחשובה בכיוון נכון ובמידה מסוימת עצם המעשה הזה עוזר במקצת למתן את הביקורת שנכתבה כאן.

  • הטענה של התונעה שאכן הייתה הסתההיא איננה לדעתי עיוות או שקרהבעיה נעוצה בהוצאת הדברים מההקשר ההיסטורי שלהם ובמסירת זווית מאוד מצומצת של הסיפור השלם לבני הנוער.

1http://rotter.net/cgi-bin/forum/dcboard.cgi?az=show_thread&forum=gil&om=5614&omm=81&viewmode=

סיכום המהלך של דרידה ב’התוסף של האוגד’. The supplement of Copula, Philosophy before linguistics, Jacques Derrida, A summary

בחיבור שלהלן אסקור את עיקרי הדברים במאמרו של דרידה התוספת של האוגד: פילוסופיה לפני בלשנות, מתוך קריאה צמודה בטקסט אנסה לחלץ את הטענה או התמונה העיקרית שדרידה מתאר, בהמשך אסקור את הטענה שעולה מתוך ‘בית המקרחת לאפלטון’ מאת דרידה ואנסה לבחון את מידת הדמיון ביניהם. לבסוף אבקשר לברר האם מטרתו של דרידה היא לבקר את הפילוסופיה או להגן עליה מפני מבקריה.

דרידה פותח את הדיון בהתוספת של האוגד בבחינת השאלה מהם המאפיינים של השיח הפילוסופי. כיצד ניתן להבין את השפה הפילוסופית דרך הניגודים המושגיים של שפה ודיבור, שפה ושיח וכד’. מהו המעמד של השיח הפילוסופי ביחס לשפה. האם הוא קודם אליו הוא שמא הוא משועבד לו באופן שיותר מאשר הוא מבטא רעיונות אוניברסליים, הוא מבטא רעיונות שהם אינם אלא פרויקציה לשונית פרטיקולרית. עוד בראשיתו של הדיון דרידה רומז על רעיון, שלא נבחן די צרכו בין השפה לפילוסופיה. הוא טוען שהפילוסופיה כשיח מרכזי, ניחנת ביכולת לפרוץ את גבולות השפה באופן דיאלקטי, כך שבכל פעם שהשיח הפילוסופי עומד בפני חסם לשוני, הוא מטביע מושג חדש שבכוחו לארגן מחדש את שרשרת המסמנים של השפה ובכך לפרוץ את גבולותיה הקודמים.1 הגישה של דרידה, מראה מחד כיצד השפה מטביעה את חותמה על הפילוסופיה, אולם מאידך הפילוסופיה קודמת מהבחינה שהיא מספקת את ‘כלי העבודה’ שמאפשרים את הדיון, דהיינו, ללא המושגים האנליטיים של הקטגוריות הניגודיות (שפה טבעית/פורמלית, דיבור/שפה ועוד) הדיון האנליטי אינו אפשרי כלל, בשעה שמושגי הקטגוריות הם עצמם תוצר של השיח הפילוסופי, שאותו אנו מבקשים לבחון באמצעות אותם המושגים, בחינת ‘צבת בצבת עשויה’2. דרידה מבקר את עמדתו של ניטשה, שתרם רבות לדיון ביחסי הכוחות בין השפה לפילוסופיה במאה ה-19. ניטשה, שהיטיב לזהות את אשליית הממשות של הבניין המטאפיסי, שהיא איננו אלא פרויקציה של הקטגוריות של התבונה עצמה, טען שהמהלך כולו מתבסס על כשל של המרה מתוך התחושה סובייקטיבית” (subjective excitation) בעת הגיית צלילה של המילה (או קריאה של המילה הכתובה) לכדי שיפוט אובייקטיבי אודות דבר הנמצא מחוץ לתודעה הנובע מכשל לוגי הטמון בתפיסת הסיבתיות עצמה. אולם, דווקא במקום בו ניטשה נדרש לבצע ניתוח טקסטואלי אסטרטגי של המארג הלשוני, הוא מציב במקום הבניין המטאפיסי רעיון הנובע שוב, מהתבונה עצמה. ביקורת דומה ישמיעו מבקריו של ניטשה, שעל חורבות הבניין המאטפיסי-תיאולוגי, ניטשה הציב את הרצון לעוצמה כיסוד אונתולוגי הכפוף אף הוא לתבונה.

מנקודה זו בדיון ואילך3, דרידה עוסק בניתוח טקסטואלי צמוד בכתביו של אמיל בנבניסט (Émile Benveniste), חוקר לשון צרפתי בן דורו של דרידה, דרידה מציב במוקד הביקורת את התזה העיקרית של בנבניסט -

כעת נדמה לנו, ונשתדל להראות, שההבחנות הללו [של הקטגוריות האריסטוטליות] בעיקרן הן קטגוריות של השפה ולמעשה, הבירור של אריסטו באבסולוטי, איננו אלא זיהוי של מספר קטגוריות יסודיות של השפה שבה הוא חשב4

דרידה מפרק לגורמים את הנחות היסוד הנמשכות מן הדיון של בנבניסט והוא מראה כיצד (א) הנחת היסוד שישנה הבחנה בין הפילוסופיה/מחשבה לשפה מבלי להתייחס כלל למה מכונן הבחנה זו, היא הנחת יסוד שמתעלמת מהעובדה שההבחנה עצמה שייכת לדומיין של השיח הפילוסופי ומבחינה זו היא תוצר שלה וכפופה אליה. (ב) ההבחנה בין הקטגוריות של השפה לבין הקטגוריות של המחשבה איננה לוקחת בחשבון את כינון המושג הבחנה עצמו כ’קטגוריאליות’ ששורשו ההיסטורי טמון בדיון של אריסטו Organon ו-Categories. תפיסת הקטגוריאליות האריסטוטאלית היא עצמה משמשת כמיצוע בין הקטגוריות של השפה לקטגוריות של המחשבה מכיוון שהיא איננה אלא אפשרויות מבע שונות של הישות(Being), או במילים אחרות, כמודאלים שונים שלו.5 (ג) דרידה מפנה את הלוגיקה הביקורתית של בנבניסט כלפי עצמו, הוא טוען שהשיח האנליטי כולו מתבצע מתוך נקודת מבט פסאודו אובייקטיבית שבה אנו שמחים שיש ברשותנו מידע המוכן לבחינה [..] מסמך בעל ערך רב [הנפרש לפנינו אל מול עניינו הבוחנת]”6, נקודת מבט הממוקמת לכאורה בקצהו של התהליך ההיסטורי, או נכון יותר, מחוץ להיסטוריה, שיש בה לדידו של דרידה מן האנרכוניזם שכן תפיסת המושגים האריסטוטלית איננה יכולה שלא להיות טעונה בשרשרת של מסמנים כפי שהתגבשה לאורך ההיסטוריה כך שניתן למצוא בה גם תפיסות פוסט-קאנטיאניות. כך למעשה, לא ניתן לחלץ ולבודד את הקטגוריות האריסטוטליות מתוך שרשרת ההקשרים והמסמנים הסמנטיים, לא ברטרוספקטיבה פסאודו-אובייקטיבית ולא בניסיון לשחזר את נקודת הזמן ההיסטורית שבה המסמך האריסטוטלי המקורי נכתב. הניסיון של בנבניסט לפרום את המערכת הסמנטית ההיסטורית המרובדת על מנת לבצע את הרדוקציה של הפילוסופיה לכדי שפה צריך להיות בהכרח כרוך בפירוק של כל אחד מהמסמנים בשרשרת הסמנטית, וזו משימה מאוד קשה, או למעשה, בלתי אפשרית.

ככל שהדיון מתקדם, עולה הרושם שהביקורת של דרידה הופכת לסמויה יותר, קו התיחום בין הטיעונים של דרידה לבין אלו של בנבניסט הולך ומטשטש תוך כדי שימוש ברטוריקה ביקורתית שבה דרידה מחד מצוטט מתוך דבריו של בנבניסט על מנת להראות כיצד הוא עצמו עומד בסתירה לעצמו, ומאידך הולכת ומתחזקת מגמה שבה דרידה חושף דרך הביקורת על בנבניסט קו מחשבה שהוא לכאורה משותף ביניהם, בעוד שלמעשה הביקורת של דרידה מתחפרת עמוק יותר אל עומקים שקשה לחשוף אותם, כך שעם התקדמות הטקסט, עולה תחושה של אפוריזם בין דרידה ובנבניסט.

תחת הכותרת ‘הטרנסצדנטלי והשפה’ דרידה מצטט את בנבניסט בשעה שהוא מודה בהכרה שלו שיש קטגוריה אחת שיש לה מעמד מיוחד, טרנסצדנטלי, אצל אריסטו, קטגוריה שממוקמת מעבר למונחים האריסטוטלים7, שם נמצא מושג/רעיון ה’ישות’ (being) שהוא עצמו ‘מקפל הכל בתוכו, והוא עצמו ‘התנאי לכל הפרדיקציות(שם), כך שכל האופנים של ‘היות-כך’ של ‘המצב’ (של הקטגוריות) תלוים במושג הישות. חשוב לשים לב שדרידה מפרש את הטרנסצדנטליות של ה’ישות’ כבין-קטגורית (transcategorial) שכן היא איננה מוצבת ‘מחוץ’ למושגים, אלא דווקא מאפשרת אותם בשל היותה ‘נמצאת’ בספירה שבין המושגים. בנבניסט משתמש במעמד ההיסטורי-אריסטוטלי המיוחד של המושג ישות על מנת להצביע על התופעה אותה הוא מבקש להוכיח – כיצד המבנה המטאפיסי התפתח כתוצר של האפשרות הלשונית בשפה היוונית לבצע אובייקטיפיקציה של המושג ישות, כתופעה פרטיקולרית של השפה. דרידה מבקש להפריך את הטיעון והוא מראה שהישות כמושג שמעצם הגדרתו הוא מהווה את ‘התנאי לכל פרדיקציות8 סותר את התפיסה שניתן לבצע אובייקטיפיקציה או פרדיקציה למושג ישות, כתופעה פרטיקולרית של השפה היוונית. אולם בירור מעמיק יותר של דרידה אודות הטענה הזו של בנבניסט, מעלה תובנות מעמיקות הרבה יותר, כפי שנראה להלן. דרידה מצוטט את בנבניסט שמעלה את הדוגמא לשפה המדוברת בטוגו (Ewe), שפה רחוקה ממשפחת השפות ההודו-אירופאיות, שבה אין מושג המציין בבירור את הפועל ‘להיות’ כשם הפועל של שם העצם ‘ישות’, אלא יש בה מספר הוראות פועל שונות שלכאורה, בתוך ההקשר הטבעי שלהן בשפה, אין להן כל קשר האחת לשניה. בנבניסט טוען שההקשר היחידי בין הוראות הפועל השונות לכדי ‘להיות’ שלם ניתן לביצוע רק מתוך נקודת מבט אתנוצנטרית דהיינו, נקודת מבט של משפחת השפות ההודו-אירופאיות שבה קיים מושג שלם של הפועל ‘להיות’. עובדה זו שלעצמה, כך טוען בנבניסט, מראה כיצד ההבניה המטאפיסית או הקטגורית של המושג להיות היא עצמה פרויקציה בלתי מודעת9, בדומה למהלך שאותו ביצע אריסטו בהבניית הקטגוריות.10 דרידה שואל כיצד ה’הוכחה ההפוכה’ של בנבניסט איננה אלא כשל של אבסורד טוטאלי, ובנוסף לכך מעלה ביקורת עמוקה עוד יותר - הוא מראה כיצד, בעזרתו של היידגר, עצם העדר המופע היחיד של ‘להיות’ הוא אפשרי בשפה פרטיקולרית מבלי שהשפט מאבד את פשרו. זאת מכיוון, שמחד, המופע הסמנטי ‘להיות’ איננו מסמן דבר כך שעל פניו הוא ‘מיותר’ מבחינה לקסיקלית, אולם מאידך, הוא מכונן את השפה כך שהוא מעניק לה פשר. אך אין זה פשר ליטרלי כמופע צורני של הפועל ‘להיות’ המחויב לבניין הסינטקס, אלא דווקא בהעדרו. הבחנה זו של היידגר איננה יכולה להיות אתנוצנטרית מכיוון שנקודת האחיזה שלה איננה במופע הצורני של המושג ‘להיות’ אלא היא מכוננת את פשר השפה באשר היא בכך שהיא מעניקה לה פשר של קיום, היא מעניקה לה את מימד הנוכחות, שהרי בלעדיה, השפה איננה אפשרית כלל, כל שפה.11

דרידה ממשיך, עקב בצד אגודל, לפתח את הרעיון של הקונטינגנטיות של המופע ‘להיות’ בשפה, דרך טקסט נוסף של בנבניסט12, שבו בנבניסט בוחן את התופעה של ההעדר הפועל ‘להיות’ בשפות שונות. בנבניסט עוסק בתופעה של העדרו של האוגד בשפות מסוימות13, בעיקר בהעדרו בתוך המשפט הנומינלי. במהלך הדיון בנבניסט מסיק שהאוגד (is) איננו אלא ‘רכיב מוסף’ (supplementary feature) שהמעמד שלו במשפט הינו ‘אפשרי’. דרידה, מזהה סתירה בין הזיהוי של בנבניסט של המאפיין האוניברסלי של ‘להיות’ לבין ההעדר המופע שלו בשפות מסוימות, והוא משתמש בסתירה הזו כנקודת המראה אל פסגה נוספת על ידי שתי טענות מרכזיות: (א) הפונקציה (הליטרלית, המורפולוגית) של האוגד מובחנת לגמרי מהשימוש העשיר (full fledged use)14 של הפועל ‘להיות’ כמעניק משמעות (בדומה לטענה של היידגר) (ב) ישנה פונקציה שמחפה אל ההעדר הלשוני של הפועל ‘להיות’, בכל השפות.15 הפונקציה הזו עשויה להיות ריווח, ניקוד מחוק עד לשיעור שלעיתים היא איננה כלל וכלל מובחנת מבחינה מורפולוגית אלא מוצאת את ביטויה כמנוחה אוראלית באופן הביטוי של המשפט.

עתה דרידה פונה לחידוד הביקורת שלו כלפי מה שהוא מכנה פריבליגיזם, קיבוע היסטורי-לשוני או נטיה תיאולוגית לסופרלאפסיאריאניזם (supralapsarianism). בחינה של המאמר ‘המשפט הנומינלי’ (The Nominal Sentence) של בנבניסט חושפת תופעה היסטורית-לשונית שבה ההעדר הלקסיקלי של האוגד מצביע על אינטרפטציה של הפועל ‘להיות’ בגוף שלישי, יחיד והווה (“הוא“). בנבניסט מתאר תופעה זו כתופעה נפוצה גם במשפחת השפות ‘הקרובות’ לשפת המחבר, משפחת השפות ההודו-אירופאיות. היידגר מציין, שאנחנו תמיד מבינים את הפועל ‘להיות’ דרך שם הפועל שמתייחס תמיד אל ה’is’ דווקא. דרידה מסכם רעיון זה בכך שהקשר המשתמע (בדיבור, בהקשר ובמשמעות עם הביטוי האוראלי של המשפט) בין הגוף השלישי בצורת יחיד ובזמן הווה לבין הפועל ‘להיות’ מצביע על הנוכחות ההיסטורית שהלכה ונטשטה עד שנכחדה כליל, של האוגד בצורה זו, הנקודה העיקרית כאן אליבא דדרידה, היא שהפונקציה של האוגד משמשת כגורם מפרש (interpretator) של של הפועל ‘להיות’ ומכאן גם מפרשת את המשמעות של הישות (Being)16 באופן שהיא עצמה בלתי נראית. נקודה זו מביאה את דרידה להצביע בעצמו על הקשר בין המשמעות או ההתכה של המשמעויות הלשונית-לקסיקלית (grmamatical-lexical) של הפועל ‘להיות’ לבין התפתחות התפיסה המטאפיסית ההיסטורית במערב.17 לעניות דעתי, אין זו הודאה בכפיפות של המחשבה ללשון, אלא הצבעה על יחס, שטבעו דיאלקטי, הנאמן לתפיסתו של דרידה שהמחשבה (הפילוסופיה) מתאימה לעצמה מחדש את השיח שמגביל אותה18. בנוסף, זו נקודת השקה חשובה לתפיסת התוסף כפרקמון, כפי שנראה בהמשך.

דרידה, לאחר דרך ארוכה בה הוא מוליך את הקורא יד ביד במשעול אופני החשיבה הקונבנציונלים של המסורת המערבית, מסמן את פסגת הדיון כנקודה שבה החוקר הלשוני כבנבניסט או הפילוסופי כהיידגר אחוז ב’נטייה’ או ‘פיתוי עז’ לשקול את התחזקות הדומיננטיות של הפונקציה של האוגד כתהליך של נפילה, הפשטה, ריקון המשמעות המקורית מתוכנה, כך שהחוקר מוצא עצמו בתפקיד של סוכן סופרלאפסיאריאני19 לחשוף את העושר המקורי של הפועל ‘להיות’ תרם נפילתו של ההיסטורית ולמצוא את העושר הקדום של הבניין האונתו-תיאולוגי, מתוך מוטיבציה לשוב לימי ראשית.

הטענה המרכזית של דרידה היא שהן השיח הפילוסופי והן השיח הלשוני ‘מורעלים’ או הולכים שבי ככישוף אחר הנטיה הלוגוצנטרית שטומנת בחובה את עצם הנחת יסוד שישנה קדימות אונתולוגית וניתן לחשוף אותה על ידי דיון פילולוגי או פילוסופי על ידי שימוש במערכת של מושגים ניגודיים (שפה/לשון, ישות/להיות, להיות/אוגד), החשיבה הפולרית-מושגית היא דומיננטית עד כדי כך באנליזה שאותה עורך בנבניסט למשל, כאשר היא מבקשת למפות את המבנה התחבירי של השפה ולזהות בה את הקוטביות של העדר או נוכחות האוגד במסגרת דיון שתכליתו אף היא פולרית בניסיון לבצע רדוקציה של השפה כמחשבה לכדי שפה כלשון. הביקורת של דרידה לא רק שהיא עושה שימוש בטקסט המקורי עצמו על ידי לחשוף שורה של סתירות המביאות לאפוריזם, אלא היא מבקשת לחשוף את השכבה שמהווה את התנאים לדיון. כך שהפולאריות המושגית עצמה היא תוצר של השיח הפילוסופי שהוא עצמו מתאים את השפה לדרישותיו באופן דיאלקטי.

לטענה זו של דרידה, כפי שהיא עולה מתוך ‘התוספת של האוגד’, ישנן אנלוגיות רבות לתמונה שעולה מתוך בית המרקחת של אפלטון, וזו האחרונה, מסייעת לשפוך אור על התמונה שעולה מתוך התוספת של האוגד. בבית המרקחת של אפלטון דרידה קורא את הדיאלוג פיידרוס לאפלטון ומחלץ עושר משמעויות סביב היחס למושג פרמקון (pharmakon). אפלטון עושה שימוש במושג לראשונה הראשית הדיאלוג כאשר סוקרטס בפיידרוס מטיילים לאורך נחל האיליסוס, מחוץ לאתונה, (סוקרטס מתפתה לצאת לראשונה מגבולות העיר בשל כוח הכישוף של הנאום הכתוב של ליסיאס בחינת פרמקון) וסוקרטס מזכיר את חטיפתה של אותיה מהאיליסוס על ידי בוריאס (רוח הצפון)20 ולועג לדעתם של החכמים (sophoi) שטוענים שאותיה מצאה את מותה בשעה ששיחקה עם הפארמאקיאה21. לקראת סוף הדיון במסגרת דיון על מעמדו של הכתב מול הדיבור, סוקרטס מספר את הסיפור על תיות, שהיה ‘הראשון שהמציא מספר וחשבון והנדסה ואת חכמת התכונה, וכן את משחקי הפסיפסים והקוביות, וגם את הכתב22, תיות הולך המלך תמוז (שהוא גם אל השמש, אבי האלים, Amun, Amun-Ra) ומציג בפניו את אומנויותיו במתנה ומבקש לאמצן. לפי סוקרטס, תמוז העלה שיקולים לגבי כל האומניות של תיות, אולם את הכתב (האותיות) דחה תמוז בשתי ידיו בתואנה ש’ייחסת לו [לכתב] כוח פעולה הפוך ממה שיש בו. תמוז מסביר כי הכתב ישחית את כוח הזכרון הפנימי ו’מתוך בטחון שיבטחו בכתב, לא יהיו עוד נזכרים מבפנים, מכוח עצמם, אלא מבחוץ, ואלו המאמצים את הכתב ‘על פי הרוב יהיו חסרי דעה [..] כיוון [ו]יהיו חכמים-לכאורה, לא חכמים23. דרידה מתעניין מאוד בנקודת ההשקה בין המיתוס ללוגוס בדיאלוג, ופורש יריעה רחבה הרבה יותר מהספרות המיתולוגית של האל תחות (תיות בפיידרוס) ושל האל רע. תחות ממלא שלל תפקידים, כאל-שליח בדומה להרמס במיתולוגיה היוונית, הוא משמש פרשן ודובר של אל השמש, הוא פועל בתחבולת ובגניבה, הוא ‘מביא אל השפה את ההבדל [différance] ולו מייחסים את ריבוי השפות24, הוא יוצר ההבדל, או מקור ההבדל, הוא אל הלשון המשנית (המפרשת, הכתובה), הוא משמש כ’ממלא מקום [suppléant] של רע(שם, רע הוא אמון/תמוז), כפי שהירח ממלא את מקומו של השמש בעדרו, הוא מוליך שולל את רע בכך שהוא מסייע לנות (אלת השמים) ללדת בכך שהוא מוסיף חמישה ימים ללוח השנה המצרי25, הוא האל שהמציא ונתן את כתבי החרטומים ‘למען יוכלו לקבע את מחשבותיהם(שם), הוא מהווה איום כלפי רע בהיותו מחליפו ומנשלו מכסאו, הוא מופקד על משקל לבם של המתים, בשל שלל התפקידים שהוא ממלא בממלכת השאול תחות הוא גם אל המוות ‘בכל מחזורי המיתולוגיה המצרית, תחות יושב בראש הטקסים המארגנים את המוות(שם). תחות איננו ניתן לאיפיון על ידי אימוץ של מערכת של מושגים מנוגדים, מכיוון שהוא חותר תחת המושג הנגדי לו ומחליף אותו, לפיכך תחות הוא ‘אל המעבר המוחלט בין הניגודים, לא רק שהוא משולל זהות, אלא ‘הוא הלוא אל האי-זהות(שם, 51), הוא משמש במסמן מרחף, הג’וקר בחפיסת הקלפים, ‘מי שמהתל בחוקי המשחק(שם) ומגדיר אותם בעת ובעונה אחת. דרידה מחלץ כאמור את עושר המשמעויות האלו מדמותו של האל תחות ומזהה אותו עם אל הכתב, כפרמקון.

הפרמקון גם קשור בתרבות היוונית במושג פרמקוס (Pharmakos), שהוא סינונימי ביוונית למושג Pharmakeus המצוי בטקסט של אפלטון, והוא מתורגם כ’מכשף, קוסם ומרעיל26 וגם מתייחס אל המושג שעיר לעזאזל. באתונה במהלך פסטיבל הטרגליה (Thargelia) בוצע טקס של גירוש והרחקה של צמד אנשים מן הישוב שסומנו כשעירים לעזאזאל. השעירים לעזאזל היו מולכים ברחובות העיר כאשר ההמון היה מכה בהם באיזור איברי המין בעזרת צמח שיוחסו לו סגולות של יכולת טיהור, על מנת לגרש את הרוע או השטן מנפשותיהם של הקורבנות. פולחן הגירוש של שעיר לעזאזל עומד כארכיטיפ להבנת פעולת הגירוש של תיות על ידי תמוז. הדיסוננס שדרידה מתאר בין מערכת הסמלים שעולה מהמיתוס היווני אל מול האופן שבו היא מסופרת מחדש על ידי אפלטון מציגה את המהלך של אפלטון כקיבוע, הענקת פריווילגיה ואף כמעשה כישוף או קסם בשימוש הפרמקון על מנת לשרטט מחדש את יחסי הכוחות בין האב כלוגוס (תמוז) לבין הבן כפרמקון, אל הכתב. אל הכתב אצל אפלטון מאבד מהמעמד החתרני, הכוחני והמאיים, והוא מסורס לכדי דמות משנית המסתפקת בשתיקה לנוכח הדחיה של האב. לעומת זאת התמונה המיתית מעלה קומפלקס אמביוולנטי של מערכת יחסים סבוכה הרבה יותר שבה אף לאל תחות מיוחסת ‘ההולדה של הביצה שממנה בקע רע (אמון)’27, מבחינה הזו – הבן הוא האב (ועם זאת הבן).

האב, בתצורה המטאפיסית שלו במסורת היוונית הוא אל הלוגוס, ההיגיון, הדיבור החי, אידיאת הטוב (εἶδος), כאשר מהותו היא נוכחות, הישארות הנפש, נצחיותה של הנשמה ומהבחינה הזו הוא מסמן את הנצחון המטאפיסי על המוות. האידוס משמשת את אפלטון כתרופת נגד הפרמקון כאי-זהות וחוסר יציבות. אפלטון והמסורת הפילוסופית שממשיכה אותו מטשטשים את הזהות (או האי-זהות) של פרמקון ומקבעים אותו לכדי מערכת של מנוגדים, תרופה או רעל כחלק מדיסקורס פילוסופי שמובחן אף הוא על ידי מערכת המושגים הניגודיים, סוקרטס מפרש את המיתוס של תיות ומבכר את הדיבור החי והדיאלקטיקה כשיטה סדורה להכרת האמת, ‘כשנוקט אדם את שיטת הדיאלקטיקה, בוחר לו נשמה הראויה לכך ונוטע בה שיח של תבונה, שיח שיהא בו כדי להגן על עצמו ועל מי שנטעו, ושיח זה אינו עקר, אלא מזריע זרע [..] והנה הוא מביא אושר על מי שיינתן בו, במידה שניתן לאדם לזכות באושר28. דרידה מסביר את המהלך האפלטוני כניסיון להדחיק ולדחות את הפחד מן המוות.29 כשם שפולחן גירוש השעיר לעזאזל ביקש לסמן את המצורע, הרע והפסול ולערוך טקס לטיהור פנים העיר היוונית ביחס לסביבה החיצונית והפראית, כך אפלטון עורך מחדש את הטקס בתורת המסורת הפילוסופית טקסטואלית המשתמשת בכוחו של הפרמקון כ’כתב’ על מנת להנציח את גירושו, נחיתותו ולקדש מעליו את האב, את הדיבור החי והלוגוס.

דרידה טוען שהמסורת הפילוסופית המערבית מאז אפלטון תעתעה בנו, היא גרמה לנו לבחון דרך השיח הפילוסופי את המציאות במערכת של מושגים מנוגדים ובכך לדחות את האפשרות של התנועה הפנימית בין המושגים, של מהותם הבלתי ניתנת לזיהוי וקיבוע. דרידה מבקש על ידי המתודה הדקונסטרוקטיבית לפרק מחדש את הדיכוטומיות של המושגים ולהמנע מהנטייה לבכר את הממשות (כהיפוכו של המוות, כBeing) כשכבה אונתולוגית קדומה, כדרכם של אפלטון, בנבניסט, והדייגר. האוגד כתוסף מהבחינה הזו איננו אלא פרמקון והוא ממלא את הפונקציה של תוסף כשם שתחות ממלא את מקומו של אל השמש וחותר תחתיו, השפעתו היא פנימית והוא ‘מגורש’ מן הטקסט בתהליך של ‘נפילה’ ואבדן הקדושה, העדרו מוליך הן את בנבניסט והן את היידגר לבקש את השכבה האונתולוגית שקדמה לו וכוננה אותו כאב הדיבור, הלוגוס והאידוס ומבחינה זו מתבצעת כאן הענקת פריבילגיה וקיבוע של הפונקציה של האוגד כמשני ונחות ביחס לממשות (Being). יתרה מכך, דרידה מבקש להראות, כיצד המטאפיסיקה עצמה לא רק שאיננה קודמת מבחינה אונתולוגית, אלא שההיררכיה הנחשפת בניתוח הפילולוגי-פילוסופי של בנבניסט והיידגר היא היא האנותולוגיה, והיא איננה אלא אבדל (différance) כאשר היא מתהווה בעצם תהליך הכתיבה והפרימה של הטקסט כאריג, כרשת סבוכה של מסמנים. מבחינה הזו, דרידה מבקש הן להגן על הפילוסופיה והן לבקר אותה, להגן עליה כשיח מכונן שאיננו ניתן לרדוקציה לכדי שפה, או לכדי מערכת של מושגים בינארים, כשיח המאפשר את התנאים לכינונה של השפה, ועם זאת, לבקר את ההבניה הדיכוטומית מושגית של הפילוסופיה ובכך לפרום את האריג הטקסטואלי המכונן אותה.

1Philosophy, always reappropriates for itself the discourse that de-limits it”, Jacques Derrida, The Supplement of the copula, 1971 p.177.

2 מסכת אבות, פרק ה, משנה ו

3The Supplement of the copula, p. 179.

4 מתוך בעיות בבלשנות כללית, בנבניסט”, עמ’ 57. מצוטט על ידי דרידה, עמ’ 180. תרגום שלי (מכאן ואילך כלפי כל המקורות שאינם עבריים)

5“Aristotle’s categories are simultaneously of language and of thought [..] they are determined as answers to the question of knowing how Being is said”, Ibid, 182.

6We are fortunate enough to have at our disposal data [..] ready for our examination [..] a document of a great value for our examination”, Ibid, 184.

7Ibid, 195.

8“It is no longer possible to believe that ‘philosophical thought could handle, analyze and define [it] just as any other concept”. Ibid, 196.

9תיעתוק, טרנספוזיציה או פרויקציה”, שם, עמ’ 189.

10“The description of the state of things in Ewe is a bit contrived, it is made from the standpoint of out language and not, as it should have been, within the framework of the language itself [..] it throws light on ourselves.” Ibid, 198. (ההדגשות שלי)

11Ibid, 199.

12The Linguistic Function of ‘To Be’ and ‘To Have’.

13כמו למשל, בשפה העברית, בה השימוש באיגוד איננו נדרש והוא ‘מובלע’ בתוך הפשר של המשפט. כך למשל במשפט ‘סוקרטס החכם באדם’, האוגד ‘הוא’ (is) איננו נדרש על מנת לספק תחביר תקין בשפה העברית.

14“The function of the ‘copula’ [..] is absolutely distinct from the ‘full-fledged’ use of the verb ‘to be’. Ibid, 200.

15Ibid, 201 (Refer to note #2)

16The function of the copula governed the interpretation of the meaning of ‘to be’ invisibly”, Ibid, 203.

17The fusion of the grammatical and lexical functions of “to be” certainly bears an essential relation to the history of metaphysics and to everything coordinated to this history in the West”. Ibid, Ibid.

18ראה הערה מס’ 1.

19סוכן סופרלאפסיאריאני (Supralapsarian agent), במסגרת הדוגמה הקלווניסטית, הסופרלאפסיאריאניזם, מילולית ‘לפני הנפילה’ מתייחסת לתמונה התיאולוגית שבה לפני שהאל גוזר על גירוש האדם מגן עדן בשל חטא קדמון, הוא בוחר קומץ אנשים בעלי סגולה שעתידים להגאל אל ידי האל. כך סוכן סופרלאפסיאריאני, כדמותו האנושית-מקראית של נח, תפקידו לגאול קומץ של בעלי סגולה מהגזירה השמיימית של הנפילה.

20ליבס, 229

21במקור ‘לימפה של המעיין’ (ליבס, שם), Pharmacia.

22כתבי אפלטון, ליבס, 274.

23שם, 274

24בית המרקחת של אפלטון, עמ’ 46.

25שם, 48.

26Jacques de Ville, Revising Plato’s Pharmacy, p. 12.

27Ibid, 13.

28ליבס, 276/277.

29Derrida, Dissemination, 120.

עד כמה הנוער העובד והלומד / דרור ישראל היא תנועה דמוקרטית

בדיוק סיימתם עכשיו את חוות ההכשרה? כיתה יב? פרק המשימה? השירות הצבאי? מתלבטים האם להמשיך עם החבר’ה בגרעין לשלב הבא? כדאי מאוד שתבזבזו עכשיו עשר דקות בקריאת המילים האלה, עבורכם ועבור עתידכם. בחיבור הזה בכוונתי לאתגר מעט את אחת מהנחות היסוד הרווחות כלפי התנועה וזו מתוך מטרה לאפשר לכם לברר, לשאול שאלות, לבחון ולהגיע למסקנות שלכם בעצמכם. אגע כעת רק בנקודה אחת – דמוקרטיה.

בתנועת הנוער העובד והלומד, או דרור ישראל, בודאי, הדמוקרטיה היא אחת העקרונות המהותיים והחשובים. אולם, עד כמה המסגרת החברתית שבה אתם עצמכם חיים היא דמוקרטית. האופן היעיל ביותר לחדד את ההבנה הזו, לא יכול להגיע מבחוץ, אלא הוא חייב להיות שאלה שאתם שואלים את עצמכם, לבד, בכנות תהומית, בשביל לבנות לעצמכם תמונת מציאות אמיתית עד כמה שידכם משגת. לפיכך, אני אסתפק רק בהצגת מספר שאלות.

  • אני מקווה מאוד שתוכלו להסכים איתי, שחברה דמוקרטית היא גם חברה שיש בה ריבוי של דעות. שהרי חברה שמגוון הדעות בה דל ומצומצם, לא יכולה לייצר דעות חדשות ‘יש מאין’, מכיוון שאין מאין. נניח שיש אי באוקיינוס השקט שבו שוכנים גמדים שכולם חושבים ששמוליקיפוד צריך להיות המושל בבחירות הבאות, נחשו מי יהיה המושל בבחירות הבאות. נכון, אתם צודקים הדוגמא הדמיונית הזו קצת חוטאת למציאות, בואו ננסה יותר לדייק, נניח שיש שישה מועמדים שונים במערכת הבחירות של הגמדים, שניים מהם שייכים לאסכולת הג’ינג’ים ועוד שלושה לאסכולת המנומשים ורק אחד לאסכולת הבלונדינים. אבל, למרבה הצער, אין אפילו גמד אחד באי שתומך לא באסכולת הבלונדינים ולא באסכולת הג’ינג’ים, כך שהאפשרות שיעלה ג’ינג’י לשלטון היא 100%. האם אי הגמדים שלנו מממש חברה דמוקרטית אמיתית? ברור שלא. שאלו את עצמכם את השאלה הפשוטה הזו, בהנחה שבעולם שלנו יש ריבוי של אסכולות כלכליות למשל, ואין אפילו חבר אחד בדרור ישראל שתומך במדיניות הפרטת המשק, או כלכלה ניוליברלית, מהי מידת הסבירות שדעה שאיננה מקובלת תהפך להיות מקובלת?

  • אוקי, אז זו דוגמא לא טובה, אתם עשוים לטעון, בסדר. תעשו ניסוי קטן, כנסו שיחת גרעין והכריזו שהגעתם למסקנה, גוואעלד, לא עלינו, שאתם נוטשים את רעיון התאגדות העובדים, שהגעתם למסקנה ש’איגוד עובדים זו בעצם שיטה שלא עובדת’ והיא מובילה, נניח, לשחיתות ולסיאוב ארגוני, ו’אפשר אולי לכל הפחות ליצור איגודי עובדים’, אתם עשויים לטעון במתינות, אבל ‘בטח שלא במסגרת ההסתדרות הכללית’. מה יהיו תוצאות שיחה כזו? אתם רוצים לשער? למה לשער אם אפשר לנסות זאת? הרשו לי לנחש שלא תרצו לעשות זאת כי יווצר מצב מאוד לא נעים, למצב הזה קוראים, מעבר לדעות עצמן, דה-לגיטימיזציה חברתית, כמובן שתהיה שיחה מאוד ‘ערכית’ להבהיר ולהדגיש עד כמה התאגדות עובדים זה דבר מהותי וחשוב, אבל האם יש שמץ של סיכוי שהדעה המנוגדת תחלחל למקום כלשהו או שמא הסיכוי שהמחזיק בדעה זו יבין בעצמו שהוא לא פשוט מתאים למסגרת הוא סביר יותר? עד כמה המצב הזה, במידה והוא נכון, משקף חברה דמוקרטית, לדעתכם?

  • זוכרים את הפעם ההיא שבה התקבלה החלטה כלשהי בתנועה, ואני לא מדבר על ההחלטה איזה סוג חומוס לקנות בסופר, אני מדבר על החלטה מהותית. למשל – מי יבצע איזו משימה חינוכית, היכן תגורו, לאן תעברו, מה יהיה היקף התקציב שלכם, אתם זוכרים איך התקבלה ההחלטה? ישבתם ושקלתם ביחד במסגרת הקבוצה את ההחלטה ופשוט קיבלתם החלטה או שזה לא בדיוק עבד ככה? איך זה כן עבד? מה הייתה רמת המעורבות האישית שלכם בנושאים שהיו מהותיים ורלוונטיים אליכם באמת?

  • אתם בודאי יודעים יפה שבדמוקרטיה, מי שקובע את המינויים החשובים ביותר הוא העם, כך שלכל בגיר יש זכות הצבעה והשפעה על ההרכב האנושי שנמצא בצמתי בקבלת ההחלטות. יצא לכם לשאול את עצמכם מתי בדיוק נערכות הבחירות בתוך התנועה שלכם? מי בוחר את פסח? את רועי יסוד? את ליאת רובינשטיין? את אורי מתוקי? הם הרי האנשים שפחות או יותר מובילים את התנועה שלכם, זכור לכם מתי השתתפתם בהצבעה כלשהי או ניהלתם דיון ציבורי ופתוח כלפי מי ‘המועמד’ המועדף ביותר עליכם לניהול התנועה? הא, אני מבין, זה לא בדיוק עובד באותה הצורה אצלכם, אז לפחות שאלתם את עצמכם איך זה עובד בדיוק?

  • האם יש מדינה כלשהי שאתם מכירים שאין בה גם שמאל רעיוני וביקורתי וגם ימין פרגמטי ובועט? גם קולות הקוראים לחתימת הסכמי שלום וויתור על טריטוריות וגם אלו הקוראים לעמדה בלתי מתפשרת ומיליטנית, גם קולות הקוראים למשק חופשי וגם כאלו הקוראים למשק יותר ‘חברתי’ או סוציאל-דמוקרטי, גם קולות התומכים בזכויות מיעוטים וגם אלו המעדיפים את הלאומיות ולעיתים הלאומנות? מדינה שבה המתח בין הדעות הללו לא יוצר בה שיח תקשורתי וציבורי פורה, שיש בה כל הזמן ויכוח ער לגבי נושאים שעל סדר הציבורי? יש לא מעט מדינות כאלו, ביניהן אפשר למצוא את סוריה, איראן, מצרים, ערהס, לוב, פקיסטאן, צפון קוריאה, תימן ועוד, המשותף להן, נאמר בעדינות, הוא ‘לאו דווקא’ הדמוקרטיה המשגשגת שבהן.

A short criticism on Kurzweil’s ‘The Singularity is Near’

Kurzweil’s paper discusses the notion of singularity. A notion which in fact is not initially used by the author, but was previously used in this context by John von Neumann. Nonetheless Kurzweil develops this notion and ‘brings it down to earth’ by stating that it should occur with few decades. His interpretation probably shocked many people and it is currently controversial if it should be conceived as science fiction or a scientific prophecy.

If we adopt Kurzweil’s point of view on singularity, its impact on humanity should be so great, that we can easily distinguish between two phases of human history – before and after singularity. Since the way humanity will be perceived afterwards will be completely different, and the singularity would affect any aspect of human life. The author defines two major features in which the singularity will take affect – The first, is a merging of biological and machine intelligence and the second is the indistinguishable state between physical and virtual realities. Two core features with vast implications.

As mentioned above, Kurzweil not only proposed a thorough definition to singularity but tries to determine exactly when this revolution will take place. In order to predict its emergence empirically he collects historical data on human achievements especially in the field of information technology and draws its course on a graph. Kurzweil reaches a conclusion that the course is not linear of any type but instead it is exponential. The nature of exponential growth may look deceiving in a way that we do not pay any special attention to it until the point it explodes. This is due to the fact the its orbit seems horizontal and has a good linear approximation in the first place but then it reaches a “knee of curve” and quickly transforms into near horizontal course1.

The author’s insist to explicate and base the technological acceleration as exponential – a determination which is essential to his intention to show why others were wrong regarding their predictions of the future and to state that the singularity must be near. We may argue whether the author is making an accurate prediction or not, but once acknowledging that the type of the growth is exponential we must also adopt the subsequence result that this event should be emerged to our lives any time in the near future, given a one generation, or say at most – five. What makes it no more than a century.

I would like to propose a different prediction based on what I see as an intrinsic contradiction inside the move that the author uses in order to base his prediction. One of the two major features of singularity according to the author is a merge between non-biological and biological intelligence. That is a contingent conclusion with a more plausible possibility to be a wishful thinking rather than a realistic prediction. The major factor that causes the technological-intellectual acceleration to be exponential is the raise of an artificial intelligence with the capacities to modify and enhance itself and finally to replicate itself as an improved type with an increasing rate from time to time. Such a consciousness entity which should have a mental states capacities (e.g having the ability to feel and perceive emotions such as fury, frustration, angry, envy, compassion and so on) could not have any determined behaviors just as much as we do not as humans. That puts any prediction that pretend to see beyond this horizon in a question. Although the author clearly acknowledges the fact that an age of an artificial intelligence as a sovereign entity is not only possible, but necessary for that phenomena to take place, he deliberately chooses an optimistic scenario which I based on what I assume an anthropocentric tendency, is to say that what may ever the future might bring – has a human address, and will be eventually for the good of humanity.

Nevertheless the nature tells us a different story about evolution. Evolution is more featured by struggles of forces than a compassionate merge between different species. By the time that the modern human reached Europe around 40 thousand years ago, a vast decline of the Neanderthals began and resulted its complete extinction until it could not be found anymore on earth. Although the study cannot unequivocally proof that modern human were the mere cause of that extinction, it is clear that both species have been longly struggling on acquiring the dominance on the same resources. A struggle which had led to the dominance of the stronger species on the expense its competitive.

History of evolution tells us the same story every once the same resource has to be shared between different species. Hence I wonder what makes the author be so confident about the prediction that these two so different intelligent species – human and machine, will ultimately share capacities of intelligence? Why not assume the precedence of the superior species on the expense of the inferior? Who can guarantee that intelligent machines will not “feel” frustrated and furious due for instance to a long phase of exploitation as a working class and finally decide to revenge and fight back humans? Why won’t we rather assume that our less efficient intelligence is useless once superior forms will show up? This question rather be raised on the superior intelligence perspective rather than our own perspective which is obviously anthropocentric.

One thing we can be sure of – once we face a foreign sovereign superior intelligence, we no longer hold the dominance of our own future, this stands in a clear contradiction to the author’s statement that “We will determine our own fate rather than have it determined by the current “dumb”, simple machinelike forces that rule celestial machines.“2

1 In mathematics the latter course is defined by an asymptote to the Y axis. But using an asymptote to determine that course may be exceeding the author’s intentions so we should avoid describing it as sub. That is because using an asymptote is to say that it never reaches a specific point on the X axis on its infinite course on getting closer to. Hence it implies a philosophical statement that a final engagement between nature or being and artificial intelligence’s accelerated expansion will never be implemented.

2The Singularity is Near, Ray Kurzwel, page 405

A short analysis and elaboration of Turing’s Computing Machinery and Intelligence

Considering the fact that this paper was written in 1950, a time in which there was no common knowledge about computers and their capabilities at all, furthermore whilst considering the fact that computer engineering those days was an experimental field with only a few very restricted prototypes that were able to conduct merely few calculation tasks – Turing raises a very farsighted and bold question that was obviously conceived by his time as science fiction more than science. The initial question he raises seems to us, prima facie, as the paramount question “Can machines think?1 although we will soon see the way it scatters into few notions that overshadow this initial intention.

Turing comes up with an imaginary experience that might be used as an indication of the extent of machine’s “thinking” capabilities. He calls it The imitation game. The game consists of three players – A and B, stands for a human man or woman that are located in a separated rooms, and C that stands for an interrogator. The three players may communicate between themselves merely by using printed papers and the game’s goal is whether the interrogator succeeds to distinguish whose the man and whose the woman while the other player’s goal is to circumvent the interrogator as much as they can. Then Turing replaces one of the players, B, with a computer. It is essential for our understanding to take into account that there wasn’t anything close those days to something that may properly imitate human behavior. Hence Turing points out that the real question is whether there may be an imaginary machine with a proper capabilities to imitate human to the extent of between B from the interrogator’s point of view.

Later on the discussion, Turing is getting into details with the conditional restrictions for the desired machine that will be compatible with that test. He argues that it should be digital machines of type ‘discrete state’ machines, (e.g. Machines with a limited scope of output options in a response to their input). Turing dedicates the final section of his paper to refute common arguments against the possibility of a thinking machine. Arguments in which most of them would be conceived as conservative outdated arguments for the most of the nowadays scientific audience.

However, Turing has deliberately prepared a shift of conception during the reading experience. In page 8. we discover that -

The original question, ‘Can machines think?’ I believe to be too meaningless to deserve discussion.2

Hence that question appears not to be exactly the guideline of Turing’s discussion nor a paramount motivation throughout his way. The thorough reason why this question is irrelevant because in fact, we could not care less if one can or cannot think. This notion relies on Descartes move that was conducted in Meditations on First Philosophy – once one doubts any external existence outside of his own consciousness, he is merely left with one thing to grab, the subjective truth of his own existence derived the acknowledge for his own consciousness. Hence “cogito ergo sum” make sense. Nevertheless, as Descartes himself points out, that is a cul-de-sac and the only way out from solipsism is to rely on an infinite deity for further affirmation of the external world besides myself. That is the reason why Turing is not really interested in the question whether machines are able or not to think, rather whether we could be circumvented by machines or not, just as much as the question whether anyone whose not me is able to think is irrelevant.

Finally, I propose to suggest few insights of my own to the discussion -

* We have learned from that paper that a reasonable possibility for a machine to pass the Turing test is to deliberately restrict its own qualities such as calculation ability. That implies that machines may have a higher consciousness potential since consciousness itself is consist of complex calculation methodologies based on chemical reactions, hence if were they were digital based their potential could be far beyond its current extent.

* A contemporary chat bot nowadays is already nearly capable of passing the Turing test. However I assume that an unequivocal success will be achieved only once machines will have capabilities of what is known as “mental states” (e.g. ability to feel – angry, lonely, to wish and so on). This stands in contradiction of the Turing’s assertion that a mere behavior of thinking is satisfactory to pass the test. In my opinion, as long as machines will lack a fully human-like consciousness abilities – an average human could easily determine its artificialness.

* Even if taking into account these arguments, a machine that will succeed to pass the Turing test, is not only plausible, but it is merely a question of time. Albeit once this occurs, we may face the counter phenomena – we won’t be able to understand machine’s intention and they will have to reduct their messages to us the very same way we speak to a child.

* We should already fully acknowledge the possibility of that scenario and its possible ramifications as well including a concrete danger to our species, hence ethics of technology is a serious and concrete business.

* Good luck to us.

1 Computing Machinery and Intelligence, A.M. Turing, (Mind 49: 433-460), 1950, 1.

2 Ibid, 8.

Moor – why we need better ethics for emerging technology.

Moor draws in his paper a portrait of a tripartite model of a technological revolution. He states that every significant technological revolution consists of these three phases:

The first, is the introduction stage, that is a semi-experimental phase of its new implementations, few prototypes that prove the utility of the paradigmatic framework are released to a restricted market and being used by – professional individuals or big corporations, this phase slowly permeates into the one its following stage –

The permeation stage. This stage is characterized by a cost drop whilst the products gradually become more robust and compatible, and their distribution steadily grow. If its usage is proved to be applicable, it eventually permeates into the final stage which is the power stage.

In the power stage, the technological applications are widely available to the open public and commonly consumed. Nonetheless, a mere consumption of a specific product (e.g: a toaster) is not satisfactory to regard any technological implementation as a revolution.

A revolution should fulfill the following conditions –

(a) It should be an implementation of a new paradigm rather than an additional application of an existing technology. For instance, consider one more mobile application on our smartphone versus a mobile device that implements a new paradigm of mobile communication.

(b) It should be open to the public. This does not necessarily imply that every technology should be of an “open source” type, it could rather be held by a private corporation as well, though it should be open to competition within the free market in order to become eventually widely available.

(c) Its products should have a vast impact on society. A vast impact could be determined by the question whether is it possible to take back these new technologies without obliterating a core social feature or not. (e.g: taking back the toaster versus taking back the computer).

The author outlines three different technological fields that each one has a high potential of becoming the next revolution: Nanotechnology, with the potential of mastering material to any desired form. Genetic-technology, with the potential of mastering the human body – eliminating any threatening diseases or enhancing biological capabilities, and Neurotechnology with the potential of mastering human intelligence and gaining a new form of human superior intelligence. These three different spheres could be converged to gain multiple impacts. Consider for instance the usage of nano-technological achievement of nanobots or some other sort of tiny circuits being implanted into the human brain and integrated with it with neuro-technological knowledge in order to extend its processing capabilities, extending its memory resources and gaining infinite informational resource with remote communication on the Internet.

All these plausible scenarios that are no longer a science fiction theme brings the author to a conclusion that an elaboration of the current ethics is essential in order to address these plausible phenomena before it may be too late. Moore proposes few insights and steps to take – First, to acknowledge the fact that it is impossible to take into account every future scenario because there is a too big abyss between the introduction and the power stages that blocks our sight to predict all implications. Second, he proposes to establish a collaboration between scientists and ethicists. Third, is to “develop more sophisticated ethical analyses”, that is to say that we should elaborate ethics to further describe in details any plausible foreseen scenario.

As a part of Moore’s intention I wish to propose my own few insights within basic outlines:

* Artificial intelligence development should be restricted to the extent of prohibiting any human mental capabilities nor any capabilities of self-consciousness in the manner of a free will. This restriction will guarantee that no counter will be facing ours and machines would always be regarded as objects rather than subjects.

* Genetic engineering should be restricted the extent that no self-enhancement could be applied to the human body. The human body shall always remain intact and free of any external or ‘foreign’ penetrating interference. Nonetheless, any of this technology for the good of preventing diseases or disabilities should be encouraged.

* Neuro-technology should be used for the good of research, in order to address mental diseases and gain abilities to assist illness. Any attempt to use this technology in order to modify the current capacity of human intelligence should be prohibited. This rule is derived from the notion that the current human intelligence is satisfactory for all human needs, once modifications will be applicable – it may cause a runaway reaction within the free market in which every company can offer a higher intelligence enhancement for a higher cost, a situation that may lead to a development of new superior social race that forcefully discriminates all others.

Jonas – Technology and Responsibility, A short analysis and criticism

Jonas opens the paper with a citation from Sophocles’s Antigone. The chorus sings an ‘awestruck homage’ to humanachievements and dominance. The man is able to control reckless wild animals, to take his own fate in his hands except for his own mortality. He has built cities in which he sets up his own rules to obey. Man is definitely superior to all other species on earth, though the chorus outlines the foremost notion that bases man’s boundaries – He is not capable of subjugating the elements of nature, though he is capable of wearing away earth with his plow, man, as Homo Faber, is always bounded by the immutable cyclicality of nature. His tools are guiding his way to build his own urban empire, but his empire could be suddenly doomed and vanish away just as it has suddenly erupted.

Jonas argues with a high extent of justice that this citation presents the equilibrium of powers that has been acknowledged as a divine truth during history between man and nature. The tacit premise of unbeatable nature of nature has played the role of determining the definite framework of ethics. But recently fractures in this image have begun to occur at an increasing frequency.

The recent emergence of vast environmental crisis, the new technological capabilities of connecting mass of people all over the planet to countless discussions at any rate of scale, these and more have all put in question the core basis of the current ethic’s tacit premises. Ethics which was always bounded to the domain of the instantaneous and close events carried by its agents and conceived nature as immune. The author argues that once taking into account these contemporary circumstances – the underlying presumptions of ethics should be enhanced, a move which clearly causes a collapse of the current ethical construction for the good of one.

Jonas looks for an ethical framework that is grounded on reason rather than religion and chooses to propose an enhanced formula for Kant’s famous categorical imperative that states

In your present choices include the future wholeness of Man among the objects of your will”.1

A notion that rather of being based on a hypothetical experiment of universalization of one’s action is based on an “objective responsibility” for man’s consistency on earth. A simple implication of this imperative could be taking into account environmental considerations for one’s present action. Although the author states that this enhancement imperative is derived from a non-ethnocentric ethical perspective, still this imperative fails to implement a holistic point of view in which man is not wreath of creation. Does the responsibility that the author proposes necessarily applies to animal’s preservation as well as subjects rather than man’s objects? Does the notion of man’s continuation is essential at all if eventually although its noble ethics man fails to maintain his own continuation? Why could not we simply assert that if ever a massive human extinction will take place it only can imply to man’s clear inferiority compared to evolution’s natural selection?

Jonas does not stop there but aims forward with additional three plausible scenarios in order to explicate his final insight. The first one concerns the plausible scientific achievement of the elimination of mortality, the second derives from contemporary experiments that succeed to achieve partial behavioral control in the biochemical field, and the third concerns a self genetic modification of human to a greater form of itself (he does not explicate this implication in details so I may only guess he regards any plausible enhancement of man’s capacities, e.g superior artificial intelligence or ability to self-engineer one’s genome to be immune and have enhanced senses). Finally Jonas introduces his insight, Just as much as ‘Thou shalt not kill’ could be phrased on the background of its common occurrence and concrete capacity – so does a new ethics should be written now, as we reach a point in which it is either that these technological achievements will be restricted by the new ethics or an irreversible shift will take place and the ethics will lag behind and will eventually be shaped by these achievements.

Within the boundaries of our limited scope, I can only point out here a single argument that Jonas raises that is far from taken for granted:

Each time we thus bypass the human way of dealing with human problems, short-circuiting it by an impersonal mechanism, we have taken away something from the dignity of personal and advanced a further step on the road from responsible subjects to programmed behavior systems.2

Though it may be a thorough controversy where exactly this technological revolution is heading, I propose to object this monotonous argument, It is not that a linear line could be drawn between a human problem, through an impersonal mechanism solution, to an end that necessarily is a programmed behavior system. Many technological contemporary solutions that we already use on a daily basis may possibly cause a permanent replacement of the previous tools (e.g. using Waze as a navigation tool, using Google as a resource addressing tool and more), but not necessarily lead to an elimination of our selfhood. In fact, these tools could be used the other way around as well.

It is clear to see that as long as I choose my own goal, and uses these tools merely to achieve what I wish for, it will help me out to get to my desired goal more quickly and efficiently than ever before.

Plato for instance, if wishes by theory to address the full context of a specific quote of Heraclitus, had to spend hours over hours on searching over a large range of books, not even mentioning the very plausible option that the desired book may not be found. On the other hand, we today may address the same piece within minutes just by typing few words on the keyboard. If only few years ago we could easily spend too much time during a ride while attempting to get from point A to B because of taking the wrong way, we might be doing so today during the minimal time it could take thanks to smart navigation applications. Hence as long as the principle of a free will is kept while avoiding any external attempt to circumvent the individual along the way, these tools could be highly effective for one selfhood’s development.

1 Technology and Responsibility, Reflections on the new tasks of ethics, Hans Jonas, 44.

2 Ibid, 49.

Responsibility of crashes of autonomous vehicles, Hevelki and Rumelin

The authors address the ethical aspect of liability assignment in the case of the incoming emergence of autonomous vehicles. They raise the problematic implication of the intuitive tendency to assign the liability solely on the manufacture. They justifiably argue that this may lead to a fatal decrease of the manufacture incentive to enhance its product steadily because the company may find it non-paid off effort when having to face massive claims and expenses. On the other hand, a nonliability may cause the same consequence because manufacturers will lose any incentive to enhance their products as well. Hence they reach a conclusion in which a partial liability is likely to be imposed on the manufacturers and stepping forward from this point to address additional possible responsible subjects.

They raise the question that put in doubt the ethical intuition in which even a small portion of reduction on the amount of accidents that occur every year is satisfactory to justify the launch of autonomous vehicles. They assert that from a liberal democratic point of view, the precedence of an arbitrary group of innocent victims that may be affected due to the operation of autonomous vehicles over a higher amount of people that are involved in the current manual vehicles operation has no ground. This is due to the notion that liberalism evaluates in a higher degree the free choice and responsibility of the individual over a collective consequential point of view that merely evaluates an empiric casualties toll on the expense of the individual right to bear the results of his own actions.

Although that eventually the authors do not fully accept this argument, it is essential to point out that although it sounds like it makes a sense, it is in fact, senseless. The authors neglect the basic fact that nowadays people use other mass transportation vehicles such as boats, plains, or even the most common daily vehicle of taking a bus. Whilst we take a bus, we deliberately put our lives in a concrete plausible danger and give away a tremendous responsibility in someone’s else hands for our own lives. Does it really count if the third party operator of the vehicle of which we have no control is a human or machine whilst taking into account that a machine could be much safer than trusting a human? Does it bear any ramification with the notion of a liberal democracy? I may assume that these rhetorical questions are sufficient to show a counter perspective that is compatible with our intuition and yet does not raise any objection against our liberal democracies. Anyhow, a strict statement that a non-consequential point of view (e.g. a liberal point of view) may not ever trade off between any two options that involve an aggregation of human lives to a mere rational dilemma seems ludicrous. Refusing to trade off between one casualty of an arbitrary innocent man and ten culpable people is one thing, but does it still make sense to refuse to trade off between one to ten thousand of semi-culpable people whose lives could be saved annually by launching a new technology? If the intuition’s tendency is to clearly object that refusal, it merely implies that there is an extent at which the non-consequential argument begins to lose its ground.

The authors now examine the option to burden the liability on the users with two different types, The first is the driver’s obligation to intervene once an accident may occur, they point out that this possibility may be applied only during an intermediate phase in which autonomous vehicles are not fully robust and complex to handle extreme cases by their own. Hence once they will be capable of handling complex situations the driver liability will be valid but the contrary – it may cause more damage than benefit, thus it should be eventually prohibited. The other type of liability is regarding a general responsibility that derived from the conception that the user always hold a responsibility for the products he uses some extent. The user should acknowledge that using autonomous vehicles consist of plausible ramification which he should take in advance though he may not control the outcome. I should point out that this notion of liability is saliently different from the current liability that a driver bears. Because the former bears only an anonymous responsibility for the action that may be covered by an insurance company rather than a personal reprehensible guilt of an action that is due to his own negligence.

In my point of view, a decent integration between two major types of liability assignment (e.g. The manufacturer and the driver) makes a sense and likely to guarantee the desired outcome – a gradual enhancement of the autonomous vehicles with a constant decrease of casualties.

Finally, I wish to propose few suggestions how to properly maintain this revolutionary emergence of my own -

* Once autonomous vehicles will be launched – The highest allowed speed amount should be cut down by at least a third, this will guarantee a tremendous decline in the amount of accidents additional to the decline that will be followed by the launch and will enable some time to the new system to permeate.

* Once autonomous vehicles are proved to show better performance than human in the manner of safety, a new legislation should be applied to prohibit the use of manual operation vehicles because human and machine on the same road would likely to cause too much trouble.

* Once the new autonomous system is functional, The highest allowed speed amount should be gradually raised, restore to its origin and even surpass it by far. The government should then raise the cost of holding a private vehicle that it won’t be worthwhile for the mass, a highly effective service of autonomous vehicles network should take a place instead. This may assist to reduce tremendously the amount of vehicles on the roads and on the road sides. That would be a vast environmental improvement as well.

A short analysis and criticism on Procreative Beneficence: Why we should select the best children by Julian Savulescu

Savulescu is addressing a contemporary relevant ethical debate that concerns the current achievement in the field of genetic medicine of productivity. The author specifies two types of medical implementation that the ethical debate. The first is the ability to produce an extrauterine fertilization, commonly known as Vitro Fertilization (IVF), and the second is the ability to conduct a genetic diagnosis during an early stage prior to implantation, known as Preimplantation Genetic Diagnosis (PGD). The combination of these two capabilities allows modern medicine to detect disease genes on a specific embryo and choosing its implantation over an embryo with non-disease genes. As long as the process relates only to the preponderance of non-disease genes over ones that have disease, there is a firm reason to ethically accept this procedure.

However, the author makes an argument that exceeds this specific scope and asserts that “we have a moral obligation to test for contribution to non-disease states such as intelligence and to use this information in reproductive decision-making”.1

Savulescu calls this moral obligation Procreative Beneficence and further describes the relevant justifications in favor of this principle. Savulescu refers to a classic dilemma in decision theory, consider a case in which there is a wheel of fortune, you may choose between two final arbitrary states, say A and B of whom we have no indication regarding their final state except the fact the if choose B, we get a change of 50% to lose some amount of money. He argues justifiably that a rational decision would be to choose wheel A, A wheel which has the very same probabilities as wheel B. By using this analogy the author points out on the rational necessity and even obligation to select a less probabilistic option for an embryo with disease genes. And this argument is valid also for choosing a less probabilistic option for an embryo with less degree of IQ in favor of his future intellectual capabilities, which may derive a higher extent of well-being life.

One of the author’s most interesting objection is given to the common argument that is raised in favor of equality. Any preference between two non-disease embryones for the good of its qualities may encourage a subsequence influential attitude in the society which may also be manifested as discrimination. The author inexorably states that we must distinguish between a specific qualification or disease and a person with the same attributes and to maintain an equal evaluation for all people. People who have asthma cannot possibly be affected by the fact that there are less born children with asthma. On the contrary, this fact could only assist to free essential resources to improve their lives. Social equality does not imply that low qualifications or disabilities should be purposely imposed on newborns once the technology to avoid it is available, all in the favor of equality, that is clearly ludicrous.

Nevertheless, although the author makes few good arguments to support the notion of Procreative Beneficence, In my opinion, he fails to foresee a plausible phenomenon which may cause a counter negative effect to society. Consider a scenario in which procreative beneficence will be adopted and it will be completely legitimate to choose from a scale of possible desired heights for a newborn. The initial step will probably be neglected those genes in the range of what socially considered as short for males. Hence most of the parents will prefer ranges at the values of above 1.70 cm which are socially considered as average and above. If this procedure will permeate into society and will become a common practice, a constant conduction of this step will result in a quick abolition of the ranges beneath 1.80 cm within a generation or two. This subsequently causes a new definition of the what is to be ‘short’ for men, hence will then be determined between ranges 1.70 cm to 1.80 cm.

Due to a shortage of diversion in height ranges in population and the wish to be outstanding, parents may push the range up its common scale and reach higher values than 2 meters. The process will repeat itself and will be resulted in a competitive race. Nature is already saturated with plenty of examples of this phenomenon carried out by the natural selection. Pavo males have developed an exaggerated shape of a tail due to a constant precedence of a fancier tail among females over generations, The accumulating outcome may cause other functioning disabilities, e.g. now males are barely possible of flying. Nature showed us deficiencies of the natural selection, furthermore what the author suggest to embrace is actually an acceleration of the natural selection with not only a single attribute such as height, but intelligence, beauty, many physical aspects and other mental aspects that may be gradually joining this race and consequences could easily run out of our hands.

1Procreative Beneficence: Why we should select the best children. Julian Savulescu, 415.

מעשה בשלוש דבורים – על המהלך המשולש של נתניהו לריסוק המחנה הציוני, מינוי ליברמן והדחת יעלון

מעשה שהיה בשלושה דבורים אציליות,

סביב מלכת הכוורת כל היום חגו רבות.

.

האחת, גבירה חוצפנית,

סגנית המלכה מימים ימימה

וכזו היא - צדקנית ועקצנית,

הולכת ומזמזמת בקול הולך וגובר,

לצדדים פוזלת ואותה כולם רוצים לסקר.

.

השניה, שרירנית ושנואה,

אימים מהלכת על כל הלהקה,

מנסה לעקוץ בכל הזדמנות אפשרית את המלכה מימין,

ולהראות לכולם של מי גדול יותר הפין.

.

והשלישית משמאל,

משחק חיזורים משחקת

ולצדה של המלכה רוצה לשבת.

.

כל אחת ואחת מהגבירות האצילות

רואה עצמה כשועל מלחמות

ובשקט חרישי ממתינה לשעת הכושר

לנעוץ את הנדן בגב המלכה ולזכות בכל העושר.

.

אך מלכת הכוורת המיומנת לא נבהלת ולא צוהלת,

מהו כיוון מעוף הדבורים היא שואלת

ורק קריצות מחליפה לעיתים -

עם הדבורים העוקצניות המכתתות עמה חרבותם לאתים

משחק כפול ומכופל משחקת לה בשקט

ואת כושרן של השלוש היא לעומק בוחנת.

.

כשמגיע היום ושעת הכושר למלכד,

מסלולן של הדבורים לרגע מתלכד,

בעוד הגבירות שקועות בפייסבוק וראשן שפוף

יוצאת המלכה לטרף למסע ציד חטוף 

.

את הסגנית החוצפנית עם הגרון והקול -

היא הופכת ללכלולית חסרת כל

את השרירנית מימין -

מושיבה בכיסא הסגנית החוצפנית הזמין

ואת הדבורה משמאל – לשני פרצופים זעופים היא חותכת

וצופה מהצד איך בקנאתה ושנאתה היא מפוררת.

.

והדבורים כולן צועקות גוואעלד איזה תרגיל פוי איזה ריח

יושבות כתלמידות טובות ואת הסיטואציה מתחילות לנתח -

מדוע דווקא הגבירה הימנית השנואה מלפני רגע -

לאהובה הפכה חיש פתע

.

ואיך קרה שדווקא הדבורה השמאלית נמשכה למלכה הבוגדנית

וכיצד יתכן שהסגנית הנאמנה סולקה בשל היותה מוסרית הימנה

three-bees

והתשובה ידידיי לצערי מעט מאכזבת

אך היא אמת ודאית לנו ולא אחרת

שהרי זו הסיבה שהמלכה על האחרים מולכת

כי בשעה שכל חברותיה שזמזמו סביב

וחרשו כיצד אותה לרשת

היא הצליחה להפיל את כולם ברשת

.

אך מזימות וזמזומים הם הם גלגלי הכוורת

ובראש הכוורת ימצא רק מי שעל הגלגל יקפוץ

כי הצדקן והעקשן ישב בצד כמו פוץ

ודווקא הוא ישאר זעוף מחוץ לכוורת

כי לא יוכל לקשור קשרים ולצאת מהמחתרת