Tag Archives: ביו-פוליטיקה

פאנאופטיות ומשמוע בעידן הדיגיטלי לאור המערכת המושגית של מישל פוקו

הקדמה

ההתפתחות הטכנלוגית בדור האחרון בתחום טכנולוגיות המידע הביאה עמה הבטחה אמנסיפטורית לשחרור האדם מהאזיקים שכבלוהו לאורך ההיסטוריה. האינטרנט וביתר שאת הטלפונים הנידיים החכמים אפשרו לכל אדם ובכל מקום להחשף ולשתף כל מידע שירצה, לתקשר עם כל אדם ובכל מקום, ועל ידי כך לפרוץ מחסומים גיאוגרפיים וחברתיים, תודעתיים וכלכליים באופן שאין דומה לו לאורך ההיסטוריה. עולה הרושם כי השילוב בין מגמת הניאו-ליברליזם להאצה הטכנולוגית הביא לידי סופו של עידן הרודנות הטוטליטארית-אידיאולגית שאפיינה את המאה ה-20 ומצאה את ביטויה בתמה שאורוול הציג בספרו 1984. מטרת החיבור שלפניכם היא לבחון רושם זה, דהיינו עד כמה תחושת החירות האישית בחברה המערבית אכן מעוגנת במציאות בת זמננו, וזאת לאור המערכת המושגית של מישל פוקו. החיבור לא יתמקד בשאלת החירות כבעיה פילוסופית בפניה עצמה, אלא במקום זאת, יעסוק בשאלה כיצד מופעי הכוח שאותם טרח להבנות פוקו במפעל חייו באים לידי ביטוי בחברה בת ימינו לאור ההטמעה וההתפשטות של טכנולוגיות המידע. בראשית החיבור אציג את שני מופעי הכוח המצטרפים לכדי המופע הכללי ‘ביו-כוח’ כפי שהם עולים מתוך העבודה של פוקו החל מלפקח ולהעניש (1975) ועד לידתה של הביופוליטיקה, (1978-79). לאחר מכן אסתייע בעמדה הפנמנולוגית של היידגר אודות הטכנולוגיה כתופעה ואציג שני ארכיטיפים תרבותיים-רעיוניים, פרמקון והאל יאסון, ששופכים אור על הטכנולוגיה כתופעה דו-פרצופית, אירונית וטרנזטיבית. כשכלים מושגיים אלו בידינו, אפנה לבחינת תופעת ‘הזמינות’ בעידן המכשירים הניידים החכמים (‘סמארטפונים’) כמכשיר ממשמע פאנאופטי, ואציג את שלושת הגלגולים של הסכמה הפאנאופטית לפי דובסון ופישר לטובת דיון בהמשך של האינטרפטציות השונות של פאנאופטיקון III ביחס לתופעת המדיה החדשה. האינטרפטציה הראשונה תעסוק בתפקידה של המידה החדשה בכינון חברה רב-נרטיבית. אשאל כיצד חברה רב-נרטיבית עונה על מופע הכח השני שתיאר פוקו (מנגנונים של ביטחון) כאמצעי להפרדה ובידוד, בהמשך אעסוק במשמעויות של החשיפה של אדוארד סנואדון ואעלה השערה לגבי המתאם העולה בין סכמת הכוח הפאנאופטית לבין עצם תודעת הידיעה שאנו נמצאים תחת מעקב מתמיד. בפרק האחרון אדון בתחום מעט נבדל ועם זאת קשור בעבותות ללב הדיון שלנו – כיצד האלגוריתמים משמשים כסוכנים של עיצוב תודעה בימינו – תחילה אפרוט את הנחת היסוד המאפשרת את הפעלתם של אלגרותמים בעלי תחום השפעה ציבורי, רחב ועמוק ואקשור אותה עם תפיסת הצידוק השלטוני (Rasion d`Etat) של פוקו במסגרת המדינה הניאו-ליברלית. לאחר מכן אפרט שתי מגמות טכנולוגיות-עכשוויות, אפקט בועת-הפילטר של אלי פריסר, ואפקט תהודת-היתר המווה ביטוי מסוים של רעיון היפרמציאות, ואשאל כיצד המגמות מהוות במידה מסוימת שבירה כדפוס פתולוגי של סכמת הכוח הפוקיאנית מחד וכיצד הן מממשות את הסכמה מאידך. מקווה שעבודה זו תסייע לשפוך מעט אור על היבטים מסוימים של מציאות חיינו והקורא ימצא בה חן ועניין.

תהליך ההתפשטות של הסכמה הפאנאופטית לתוך הגוף החברתי

את הניסיון הראשון והמקיף של פוקו לחלץ על ידי המתודה הגנאולוגית סכמת-כח אנו מוצאים בלפקח ולהעניש (Foucault, 1975). פוקו מתאר כיצד שתי שאיפות פוליטיות כארכיטיפים שונים של דפוסי שלטון אידאיים פעלו במרחב האירופי במהלך המאות ה-17 וה-18 (שם, 199). האחת שואפת למימוש חברה טהורה, הנקייה מקבצנים, נוודים, משוגעים וכל אותם קבוצות שוליים וסימנה הוא בגירושם של המצורעים. השניה שואפת למימוש החברה הממושמעת והאידיאית שבאה לידי ביטוי במשמוע החמור שהוטל על העיר מוכת-הדבר. בעיר מוכת-הדבר, אף אדם אינו רשאי לעזוב את העיר ללא אישור מפורש של הפקידים, המפקחים או השומרים שמטילים פיקוח הדוק ודקדקני על כל משק החיים של העיר. המשפחות כלואות בבתיהם ונתונות תחת עוצר מתמיד ומקבלות את קצבת מזונם היומית דרך פתחים זעירים ללא כל מגע עם הסביבה החיצונית. כל חריגה משורה ארוכה של נהלים וצווים נענית בעונש מוות. המשמוע האבסולוטי המוטל על העיר נעשה באמתלה של מניעת ההעברה של מחלת הדבר. בעלי חיים תועים המשותתים ברחובות העיר מוצאים להורג, חולים מבודדים ומופקרים למותם או שהם מועסקים כנושאי גופות. “המבט ניכר בכל מקום” (שם, 195). המפקחים עוסקים ברישום מדוקדוק של כל שינוי במשק החיים בעיר, רשימות החולים, המתים, החיים, חילופי הסחורות והמזון. הרישום, כאנליזה דקדקנית, מופעל כתרופה אל מול האנרכיה של הדבר; “כנגד הדבר, שמהותו עירוב, המשמוע מכניס כח כסוג של אנליזה” (שם, 197). העיר מוכת-הדבר מדגימה את הפונקציה של המשמוע ככוח מפריד, מכונה המבודדת ליחידים וככזו היא משמשת לשכפול כוח.

שתי השאיפות הפוליטיות, אליבא דפוקו, עוברות תהליך של מיזוג במהלך המאה ה-19 באירופה (שם, 199) לכדי סכמת כוח נפוץ שבו פונקציית ההוצאה מן הכלל מוטמעת לכדי תפיסה של הבחנות בינאריות – משוגע ושפוי, מסוכן ובלתי מסוכן, נורמלי ולא-נורמלי וכיו”ב. מעל לכל, שתי השאיפות מוצאות את ביטויין האוטופי באב-הטיפוס של הפאנאופטיקון.

הפאנאופטיקון הוא מבנה ארכיטקטורי של שליטה שתוכנן על ידי האחים בנת’ם במחצית השניה של המאה ה-18. הארכיטקטורה הייחודית של הפאנאופטיקון מאפשרת לשכן בתוכו מספר רבים של שוהים (התכלית הראשונית של המתקן מיועדת לשיכון אסירים) בתאים מבודדים השוכנים זה לצד זה ומצטרפים לכדי צורה מעגלית. במרכז המעגל או החצר שוכן מגדל השמירה שתצפיתו חודרת לתוך התאים כולם מבלי שהשוהים מסוגלים להבחין האם מוצב שומר או לא במגדל השמירה. לפיכך, הפאנאופטיקון משמש כמנגנון שליטה יעיל המסוגל להפוך קהל הטרוגני ומלוכד לכדי מערך של אינדיבידואלים מופרד ומבודד הנתון כל העת תחת המבט המפקח של העין השופטת, המודדת והמבקרת שעצם נוכחתה במגדל השמירה אינה נדרשת כלל על מנת לשמר את ההרתעה. כך שלמעשה, מקור הכוח היחיד נובע מתודעת האסירים של עצם אפשרות המבט השומר, מבט שהינו “מבט נטול פנים” (שם, 209). ארכיטקטורה ייחודית זו יוצרת קונסטלציה שבה “שעבוד אמיתי נולד כתוצאה של יחסים מדומים” (שם, 202), באופן שמאפשר יעול מקסימלי של פיקוח ביחס להשקעה מינימלית של כח אדם. עובדה זו הופכת את הפאנאופטיקון לאב-טיפוס אידיאלי רב-ישומי שבכוחו לאמן חיילים או למשמע חניכים, לתקן התנהגויות בלתי רצויות, ליעל יכולות של עובדים, לנהל ניסויים חברתיים. הפאנאופטיקון לפיכך מהווה מודל אוטופי של משמוע על ידי טכנולוגיה שהיא במקרה דנן ארכיטקטורה.

פוקו מתאר תהליך של התפשטות והטמעה של הסכמה הפאנאופטית לתוך החברה האירופית במהלך המחצית השניה של המאה ה-17 ובמרוצת המאה ה-18. התהליך נישא על ידי סוכנים-שליחים המשתייכים ברובם לשורות הכיתות הנזיריות של הממסד התיאולוגי הנוצרי ומביא לידי עיצוב מחודש של הנורמות החברתיות. כך למשל, הקוד הצבאי נגזר מהפרוטסטנטים וצבאותיו של פיוס, הקוד החינוכי על ידי מכללות הישועים ובתי הספר של בתנקור (Barencour) וכיוצא בכך. (שם, 209).

הלוגיקה ההפוכה של הפיקוח באמצעות מנגונים של ביטחון

פוקו לא היה מרוצה לגמרי מתיאורית המשמוע שפיתח כפי שהועלתה על הכתב בספרו ‘לפקח ולהעניש’. מחקר נוסף הביא את פוקו להציג במסגרת ההיסטוריה של המיניות בשנת 1976 מושג כללי ורחב יותר בתורת ‘כוח הפועל על החיים’ (power over life’, Foucault, 1976, 140’) שאותו פוקו כינה ‘ביו-כוח’ (bio-power). ביו-כוח מציין את הכוח שמופעל על החיים כמין, לעומת ‘הכוח הישן של המוות’ (שם, 139). פוקו מבסס את ההבחנה בין שני סוגי הכוחות על היסוד ההיסטורי שלשלטונות ניתנה הזכות להבטיח את החיים על בסיס הזכות להרוג. זהו ‘הכוח לחשוף אוכלוסיה שלמה למוות’ (שם, 137). פוקו מציין שתפיסה ארכאית זו של השלטון דעכה באופן הדרגתי והוחלפה במהלך המאה ה-19 על ידי פרדיגמה שלטונית שמקור כוחה הוצדק על ידי לוגיקה הפוכה, והוא הכוח ‘לעשות’ חיים ו’לאפשר’ מוות.1

ביו-כוח טומן בחובו שני קטבים של מופעי כוח שונים. הראשון הוא גם הראשון להופיע מבחינה היסטורית ותכליתו תוארה בפרק הקודם ככוח המשמוע, שמוצא את ביטויו האוטופי במודל הארכיטיפי של הפאנאופטיקון. כח המשמוע פועל על הגוף החברתי והפונקציה העיקרית שלו היא “אופטימיזציה של היכולות” (שם, 139)2. הכוח השני מופעל על ‘בני האדם בתורת מין’3 והינו כוח עדין יותר4 ביחס לראשון. פוקו מדגיש שמדובר בשני כוחות שאינם עולים בקנה אחד מבחינת סוגם, דהיינו שאינם ניתנים להשוואה אהדדי כך שהכוח השני “קיים בספרה שונה”5 ביחס לראשון. את מערך הפעולות שבאמצעותם הביו-כוח בא לידי ביטוי פוקו מכנה “ביופוליטיקה של האכולוסיה”. כך שהמושג ביו-פוליטיקה משמש כאמצעי, כאופרציה המהווה רשת של יחסי כוחות של המושג ‘ביו-כוח’ בחינת כח מופשט. בניגוד לכוח המשמוע, המופע השני של ביו-כוח איננו מבוסס על דיכוי או שלילה, אלא כתמיכה בתורת שירות של הקוניוקטורות השונות של החיים – לידה, מיתה, בריאות וחולי, משק המזון והמסחר, החינוך ועוד. לפיכך זהו כוח שעוסק בשגשוג החיים לעומת ביסוס החיים על הזכות להרוג ביחס לכוח שקדם לו היסטורית. בהתאם לכך אחד המופעים הדומיננטים ביותר של המופע השני של הביו-כוח הוא יצירה ותחזוקה של מנגנונים של ביטחון6, מושג שיקבל מעמד מרכזי ויפותח עם חזרתו של פוקו משנת השבתון של 1977 הנדון בביטחון, טריטוריה ואוכלוסיה7 כפי שנראה להלן.

על מנת לבאר את האופן שבו ביו-פוליטיקה מפעילה את כוחה על האוכלוסיה ולהמחיש באופן פרטיקולרי כיצד מימוש מנגנונים של ביטחון עונים על הסכמה הביופוליטית, אציג את הדיון שעורך פוקו אודות העיר פיתוחה של העיר ננתז(Nantes) שבצרפת במהלך המאה ה-18.

העיר ננתז התמודדה עם בעיות של צפיפות יתר, סטגנציה כלכלית ומיעוט יחסיים בין-עירוניים (Foucault, 1977-78, 32). בעיות אלו, בשונה מערים אחרות באירופה, טופלו באופן שונה מבחינה מהותית. במקום שהאדמניסטרציה השלטונית תציג תכנית פיתוח סטטית ומקיפה הכוללת בתוכה את קווי המתאר העתידיים של העיר ביחס לההערכותיה, הפיתוח של ננתז התאפיין על ידי דפוסי עיצוב של מנגונים של ביטחון. הרובעים הישנים והסגורים של העיר נפתחו, רחובות צרים הורחבו לטובת ונטלציה, היגיינה וסירקולציה (שם, 33), וצירי מסחר נפתחו עם פאריס הבירה. רציפים ארוכים נבנו לאורך נהר הלוואר (Loire)8 על מנת לאפשר את המידה הגבוהה ביותר של גמישות ביחס להתפתחותה העתידית של העיר. לתכנית הפיתוח הסכמטית ישנם מספר חסרונות ברורים – הפיתוח איננו מאפשר, בניגוד לתוכניות פיתוח מדויקות וסטטיות, את המיגור המוחלט של אלמנטים עירוניים שליליים דוגמת עבריינות, קבצנות וגניבה – אף על פי כן, בכוחו של הפיתוח לצמצם למינימום אפשרי תופעות שליליות על ידי שליטה במשתנים הסביבתיים. כך שהתפעות השליליות “לעולם לא חוסלו לגמרי, ומכיוון שלעולם לא חוסלו לגמרי, יש צורך לעבוד במסגרת הסתברותית” (שם, 35). פוקו מיבא לדיון מושג מתחום הביולוגיה, מיליו (Milieu)9 על מנת לתאר את הדפוס הארכיטקטורי של מנגונים של ביטחון. אחד מהמאפיינים של הדפוס הארכיטקטורי של המיליו, הוא גישה מחקרית או ניהולית שבמסגרתה במקום להכתיב את התנאים, נעשה שימוש בתנאים הטבעיים של המציאות כפי שהם נתונים על מנת לעצב את המציאות. דהיינו, הגישה מתבססת על קשר נסיבתי בין אירועים, שעל פיה על מנת לגרום לשינוי אנו נדרשים לערוך שינויים עדינים במציאות מבלי לנסות ולדרוס או לשכתב את חומרי המציאות, כך שהשינוי יוביל לשרשרת של אירועים סיבתיים במגמה הרצויה.

בהמשך הדיון פוקו מתאר את קווי המתאר במשותפים בין הדפוסים הארכיטקטורים של המיליו לבין האידיאולוגיה הפיסיוקרטית10 שהתפשטה בצרפת במהלך המאה ה-18 והיוותה את הבסיס הרעיוני להתפתחות הכלכלית של המדינה המודרנית בתורת ליברליזם (שם, 70). בהתאמה לארכיטקטורה של המיליו, הפיסיוקרטיה גורסת כי “הפוליטיקה צריכה לעבוד במסגרת האלמנטים של המציאות שאותה כינו הפיסיוקרטים, פיסיקה” (שם). הרעיון המודרני שהמצע של הפוליטיקה הוא המציאות, ומקורו איננו אלוהי11 – שולל את האפשרות לעצב את המציאות באופן אבסולוטי ובמקום זאת מעמיד את האלמנטים הטבעיים של הפוליטיקה, דהיינו האוכולוסיה, כאובייקט הנתון לאנליזה, כאוכלוסיה בתורת ריבוי של פרטים הנתונה לניתוח סטטיסטי, או במילים אחרות, כנתון (Datum).

כשהם אומרים זאת, אין הם מתכוונים לחומריות במובן הפוסט הגליאני של המילה ‘חומר’, אלא מתכוונים ממש אל המציאות שהיא הנתון (datum) היחידי שלגביו ועמו הפוליטיקה צריכה לפעול.12

עד כה, סקרנו שני מופעים של כוח שונים במהותם, בכיוונם הוקטורי ובלוגיקה הפנימית שלהם, שמהווים יחדיו רשת של יחסי כוח במסגרת הביופוליטיקה, המכוננים את השלטון על החיים המכונה ביו-כוח. מתוך שני המופעים ניתן לחלץ שתי נקודות ממשק עיקריות למופעי כוח עכשוויים בחברת עידן המידע. הראשון הוא הסכמה הפאנאופטית שעיקר כוחה נובע מהפעלת המבט בתצורה קונטינגנטית ובאופנים שונים שתרם נדונו על מנת ליצר משמוע ממשי. השני המאוחר לראשון מבחינת התפתחותו ההיסטורית, הוא שימוש באסטרטגיה פוליטית שבה אלמנטים של המציאות החברתית הטבעית משמשים כנתון (datum), כאובייקט לאנליזה במסגרת הפעלת מנגנונים של ביטחון. אולם, אין אנו רשאים לפנות לשלב ניתוח התופעות בעידן המידע לפני שרכשנו מושג פוקויאני נוסף, שעשוי להאיר את הדיון מנקודת מבט כלכלית פסיכולוגית, הנובע מעבודתו המאוחרת של פוקו.

המעבר מאיש-הזכויות לאיש-הכלכלה

פוקו מתאר במסגרת סדרת ההרצאות שנשא בשנים 1978-79 ותומללה לאחר מכן לכדי לידתה של הביופוליטיקה, את היסודות ההיסטורים והרעיוניים שמהם התפתחה המדינה הניאו-ליברלית. פוקו מקדיש תשומת לב יתרה להתפתחותה של הדיסיפלינה האמריקאית מתוך כלל אלו הנדונות. התנאים ההיסטורים בארצות הברית הובילו לכדי מצב שבו הניאו-ליברליזם שוכן בלב מרכז המערכת העצבית של הפוליטיקה האמריקאית. בניגוד לגרסה הניאו-ליברלית הרכה שהתפתחה באירופה, “הליברליזם משך את תשומת הלב עד כדי כך שנעשה לעקרון המיסד והמעניק לגיטימציה של המדינה” (Foucault, 1978-79, 217). פוקו טוען שאחד משני העקרונות המרכזיים בניאו-ליברליזם האמריקאי הוא הרעיון של ההון-האנושי (שם, 219). פוקו מציין שהתפיסה של ההון-האנושי כרוכה באקסטנציה של דוגמה כלכלית לתוך תחום החלות של ההיבטים אנושיים. מדובר בשינוי תפיסתי מהותי ששובר את התפיסה הכלכלית הקונסרבטיבית שעליה מושתתת הביקורת של מארכס ביחס לרדוקציה של כוח העבודה בתורת אדם לכדי נתון אמפירי ששיעורו נקבע ביחס לגובה השכר עבור כוח העבודה כפונקציה של יחסי המסחר במשק. רעיון ההון-האנושי מציע גישה שונה שבה כוח העבודה הוא תוצר של הפוטנציאל האנושי והוא איננו אלא מערך הכישורים, הידע, התכונות האישיותיות שניתן למינוף וטיפוח על ידי חינוך. דהיינו, לפי גישת ההון-האנושי לא ניתן לבצע ההערכה של כוח העבודה לפי גובה המשכורת בפועל כנתון קבוע, אלא יש לבחון את היקף ההשכלה של האדם ולהעריך את פוטנציאל ההשתכרות העתידי, לא כמשכורת גרידא, אלא כערוץ הכנסה אפשרי. השקפה זו, יותר מאשר מסמנת את המתודולוגיה להערכת האדם, היא מסמנת את הערכת החינוך, כשירות כפונקציה של פוטנציאל ההשתכרות העתידי של האדם. לא זאת בלבד שיש כאן תהליך של חדירה של תפיסה כלכלית לתוך אספקטים אנושיים, אלא שיש שתהליך זה מוביל לכדי דטרמניציה של מהו התוכן החינוכי המשמעותי, מבחינה זו גם אמיתי. כך עולה קרנן של לימודי ההכשרה המקצועיים ככלי למינוף כושר ההשתכרות העתידי על חשבון לימודים שאינם ‘פרודוקטיבים’ מתוך נקודת הראות הזו. בשל העובדה שרעיון ההון-האנושי מתרכז בפוטנציאל האנושי הוא טומן בחובו הבטחה אמנסיפטורית למוביליות חברתית, הוא מעמיד את האדם כיזם, כמושא של פרויקט לעיצוב עצמי, לטיפוח ומימוש החלומות האישיים כשחקן אקטיבי בתוך המשק הכלכלי. כשם שהליברליזם מתאפיין במגמת תיעוש, מיכון ובכינון חברת פועלים הפועלת בתוך המשק כמכונה יצרנית בעל כורחה, הניו-ליברליזם מתאפיין בהתפשטות התמה של ההשכלה המקצועית, היזמות האישית, והשתתפות פעילה וולנטרית במשק כמושא תשוקה, כמכשיר למימוש העצמי וצבירת הון. בעוד שהליברליזם כמכשיר לשעבוד המונים עולה בקנה אחד עם הסכמה הפאנאופטית של מישמוע חברתי, הניאו-ליברליזם כמכשיר לשחרור המונים עולה בקנה אחד עם סכמת הכוח של שלטון באמצעות כינון מנגנונים של ביטחון, והרציונל מאחורי הממשל הניאו-ליברלי תואם אף הוא את העמדה הניו-ליברלית שהרציונליות היחידה הליגיטית, היא זו של כוחות השוק כדינמיקה ‘טבעית’, בעלת מעמד אובייקטיבי החופשי מעקבות של אינדוקרינציה פוליטית, (על אף שגם זו תמה פוליטית). ראציונל זה בא לידי ביטוי ברעיון Laissez-faire (“תן-לעשות”).

כך מסביר זאת פוקו: “זה מה שאיש-הזכויות,homo juridicus, אומר לריבון: יש לי זכויות, והעברתי חלקן אליך, באחרות [אילו שלא העברתי] אסור לך לנגוע […] האיש-הכלכלי (homo economicus) אינו אומר זאת. הוא גם אומר לריבון: אסור לך. אבל מדוע אסור לו? אסור לו משום שהוא איננו יכול. והוא איננו יכול במובן ש’אתה נטול כוח’. ומדוע אתה נטול כוח? מדוע אסור לך? משום שאתה לא יודע, ואינך יודע משום שאינך מסוגל לדעת13

איש-הזכויות מסמל את התפיסה הליברלית המיצגת את הנורמה הממשמעת שפועלת מתוקף המערכת החוקתית כגורם המסדיר את מערך הזכויות כפי שכיננה החברה במסגרת ‘האמנה החברתית’ (מקור) בין האזרח לריבון. כינונו של הסדר החברתי כרוך בהכרח בהעברת זכויות מסוימות מרשות הפרט לרשות הכלל על מנת לשמור על הסדר הציבורי שאיננו אלא כוחות מישטור שתכליתן למנוע הפרה של זכויות הפרט. לפיכך ‘אסור לך לנגוע’ אומר איש-הזכויות, משום שתפקידך במסגרת האמנה האחברתית הוא לערוב לזכויות הפרט שלי. לעומת זאת, האדם-הכלכלי לא מכיר, מתוקף ההגדרה, במקור צדק זולת הראציונל של כוחות השוק, במובן הזה, הריבון איננו רשאי משום שאין לו צידוק ראציונלי להתערב בעינייניו של הפרט משום שהפרט מתואם עם הריבון ביחס למשק, מבחינה זו הן הפרט והן הריבון כפופים למשק הכלכלי. אנדרו דילטס מבאר את ההיגיון הפסיכולוגי של הריבוניות הניאו-ליברלית כך:

לפיכך עלית קרנו של הניאו-ליברליזם, כביקורת הליברליזם הקלאסי, ממוצבת בראש ובראשונה כתפיסה מהפכנית של ההון-האנושי. [...] מנקודת מבט של הריבוניות הזו, אין פירמות, יצרנים, בעלי בתים, פושעים, מהגרים, […] או אפילו אזרחים, אלא רק יזמים של העצמי, העוסקים בעשייה אינטרסנטית-עצמית כהשקעה עצמית. השאלה כיצד לארגן את המעשה של המעשים הללו דורשת טכניקות, פרקטיקות ומעל לכל אופן ידיעה שיודע לעסוק עם נושאים רספונסיביים של ‘המציאות’14

אנו נמצאים למדים כי שלטון המבוסס על ביו-כוח, צריך להפעיל לוגיקה הפוכה מלוגיקת השליטה של המשמוע. התמה של מימוש העצמי, כפי שהיא עולה מרעיון ההון-האנושי, היא תמה יעילה הרבה יותר מזו של איש-הזכויות של החברה הליברלית, בשעה שאיש-הזכויות צריך להכיר בזכויות הריבון בעל-כרחו, ולפעול במשק הכלכלי בעל-כרחו ולשאוף מתוקף תפיסת הזכויות לצמצום שעות העבודה בשם זכויות העובדים ולמיקסום תרבות הפנאי על חשבון תרבות העבודה, איש-הכלכלה איננו מבקש לצמצם את שעות העבודה משום שמנקודת מנבטו הוא איננו משכיר את כוח העבודה שלו תמורת כסף, אלא הפעילות הכלכלית היא היא חלק מפרויקט מימוש העצמי, כך שהמחיצות בין תרבות הפנאי לתרבות העבודה קורסות. מנקודת מבטו של הריבון, השעבוד-מרצון של הפרט במסגרת הפעילות הכלכלית של המשק הוא חסכון עצום באנרגיה שהייתה נדרשת להפעלת מערך אינדוקרינציה ריבוני על בסיס המשמוע ובנוסף לכך סכמה זו של שעבוד-מרצון מהווה פונקציה יעילה הרבה יותר לאמפליפיקציה ואופטימיזציה של כוח העבודה במשק, בהתאמה לעקרונות הכח של הביו-כוח.

בנקודה זו, אי אפשר שלא להתייחס לתמה האירונית שעולה מהניתוח הקטסטואלי של לידתו של הביו-כוח. באופן אירוני למדי תמונת האמנסיפציה של הניאוליברליזם כאשר היא גורסת כי האדם כאדם-כלכלי, השקוע באינטנציונליות של הון-אנושי, כאשר כל חייו מלידה ועד המוות מכוונים אל ומשוקעים בתוך הפעילות הכלכלית, הוא האדם המממש את תמת החופש, מקבלת משמעות פרשנית אצל פוקו כתמה של שעבוד שהוא אף חמור יותר מהשעבוד הממשמע. פוקו מאיר את האירוניה כאשר הוא מנסח מחדש את המשוואה בטוענו כי האדם החופשי, היזם, הוא המשועבד מרצונו החופשי. את המשוואה ניתן לנסח כתצורה חירות היא עבדות. זוהי בדיוק הלוגיקה ההפוכה מזו המופיעה במניפסט של המפלגה השולטת באוקיאנה ב-1984 של אורוול הגורסת כי ‘עבדות היא חירות’. הטוטליטריזם של אורוול מבוסס על משמוע אינדוקרינטיבי, על דיכוי הדחפים האנושיים לרבות היצר המיני. החיים בטוטליטריזם באוקיאנה מתוארים כחיי עוני ודלות חומרית, בהם המפלגה מבקשת לשכתב מחדש את הטבע האנושי שבו “אנחנו יוצרים את הטבע האנושי, בני-האדם הם כחומר ביד היוצר” (אורוול, 1949, 216). המפלגה מציירת את תמת החופש כחיים של אנרכיה ושחיתות, זאת מכיוון שמקור הצדק מצוי במפלגה בתורתhomo juridicus. לפיכך החירות האמיתית היא ההצמדות למפלגה כמקור המעניק ביטחון ואמת. לעומת זאת, המשוואה הפוקויאנית ‘חירות היא עבדות’ שופכת אור אירוני כפרפרזה לאורוול על היבט נוסף של העבדות, הממוקם על הקוטב הנגדי של המשמעויות ויחסי הכוחות. תמת החיים הניאו-ליברליים, בניגוד לפאנאופטיקון ולאוקיאנה, אינם מתאפיינים בדלות, אלא בעושר חומרי, במקום דיכוי היצר והמאוויים האנושיים אנו מוצאים לכאורה מימוש אישי. אין זאת עוד מזכותה של המדינה או המפלגה לקבוע או לשכתב את ערך האמת והנורמה. יתרה מכך, כפי שנראה להלן, מגמת ‘ההפרטה’ של ערך האמת והנורמה נמצאת בהליכי ביזור בתוך הגוף החברתי בעידן טכנולוגית המידע. מקור האמת הועתק לדינמיקה ‘הטבעית’ של כוחות השוק כ’אתר של מתן-תוקף’15

הטכנולוגיה המודרנית כדו-פרצופית, אירונית וטרנסיטיבית

על מנת להיטיב להבין את האירוניה העולה מתוך צמד המשוואות ההפוכות, האחת, כפי שעולה מתוך הנוסחה האורווליאנית ‘עבדות היא חירות’, והשניה, כפי שעולה מתוך הלוגיקה ההפוכה של המופע השני של ביו-כח, המבטאת את הנוסחה ‘חירות16 היא עבדות’. נתבונן בעמדה הפנמנולוגית של היידגר אודות הטכנולוגיה ונבחן שני ארכיטיפים המבטאים דואליות, אירוניה ואף טרנזיטיביות כלפי הטכנולוגיה, התמות הללו יסייעו לנו להמשך הדיון.

היידגר מספק מסגרת מושגית פנמנולוגית מעמיקה הנוגעת באופני התפיסה של האדם לנוכח הטכנולוגיה. היידגר טוען שלטכנולוגיה יש היכולת לעקור את האובייקטים שאנו תופסים מהמשמעות המקורית שלהם, מהקונטקסט, ולהציב אותם בתוך יחסי-זיקה17 שונים לגמרי (Arnold, 21; Cooper, 2002, p.18). הטכנולוגיה מכוננת יחסי-זיקה חדשים שבהם העולם נחשף לפנינו כזמין-להזמנה (standing-reserve), כאובייקט הממתין לסור לפקודתינו, במצב של מוכנות תמידית לשימוש, כמעיין אוסף דיגיטלי עצום של סחורות העומדות על המדף, “התמצית של הטכנולוגיה המודרנית פותחת צוהר שדרכו העולם נחשף אל האדם כזמין-להזמנה18. הטכנולוגיה המודרנית מתאפיינת גם ביכולת לצמצם ואף לנטרל לגמרי את המרחק (Arnold, 22) אל האובייקטים בעולם, אולם דווקא צמצום המרחק מביא לידי ביטול תכונת ‘הסמיכות’(nearness) שלהם בקונטסט המקורי תרם נצרכו על ידי הטכנולוגיה ועברו רדוקציה לכדי ‘עולם-תמונה’ (Cooper, 2002, p.51).

מצב-עניינים זה המתבטא באירוניה מסוימת ביחס למתח חירות-שעבוד (כפי שעולה מתוך התמה של פוקו ונדון לעיל), קירבה-מרחק (כפי שעולה מתוך התמה של היידגר אודות העולם כזמין-להזמנה) מוסבר על ידי ארנולד (שם) על ידי הארכיטיפ של יאנוס, אל השערים, ההתחלות, הסופים, המעברים, הזמן והדואליות במיתולוגיה הרומית19 שמשמש את ארנולד בהוראה של דו-פרצופיות ואירוניה. כך הטכנולוגיה היא בעלת שני פרצופים – האחד מבורך השני מקולל (שם), ‘הטלפון הנייד מתבונן לשני הכיוונים, הוא תמיד ובו בעת מצביע על כיוונים ניגודים, מכיוון שיאנוס מתבונן צפונה, הוא מתבונן צפונה, מכיון שיאנוס מתבונן דרומה, הוא מתבונן דרומה20. בהתאם לכך, הדיון של דרידה במושג פארמקון (pharmakon) מסייע לחשוף את הפונקציה הדואלית והטרנסטיבית של הטכנולוגיה. פארמקון, הנגזר מיוונית (φάρμακον)21, בהוראתו המילולית פרמקולוגיה, מציין כל תרופה באופן דואלי כתרופה וכסם. הפרמקון, כפי שעולה מתוך הדיאלוג פיידרוס לאפלטון, נקשר בדיון של דרידה לאל תחות במיתולוגיה המצרית. תחות הוא ממלא המקום של רע (אמון/תמוז), הוא אל הלשון המשנית, המפרשת והכתובה, האל שהמציא ונתן את כתבי החרטומים (דרידה, 2002, 25), ומעל לכל, הוא איננו ניתן לאיפיון על ידי אימוץ של מערכת מושגים, אלא הוא ‘אל המעבר המוחלט בין הניגודים’ (שם, 51), הוא לא רק משולל זהות, הוא ‘אל האי זהות’ (שם), הוא משמש כמסמן מרחף, הג’וקר בחפיסת הקלפים, ‘מי שמהתל בחוקי המשחק’ ומגדיר אותם בעת ובעונה אחת (שם). שני הארכיטים הנפרשים מולנו, הן של הפרמקון והן של יאנוס, שופכים אור על התופעה הטכנולוגית כדו-פרצופית ואירונית במהותה, בעוד שהפרמקון מדגיש את תפקיד הטכנולוגיה כמחליפה ומגדירה בעת ובעונה אחת, המהווה איום וסכנה על הסדר הקיים.

עם זאת, עולה הרושם כי התמה הפנמנלוגית של היידגר שבו העולם עומד בחינת ‘זמין-להזמנה’ אל מול התודעה, והארכיטיפים המתארים את הטכנולוגיה כדו-פרצופית ואירונית, הינם במידת-מה לוטים בערפל, שכן במציאות ימינו הקונקרטית של החברה הניאו-ליברלית אנו אוחזים בלב שלם באמונה כי אופק האפשרויות האינסופי פתוח לפנינו, שכן לא רק שלא ניכרת מציאותו של ‘אח גדול’ או סוכני-ממשל הדולקים במעקב אחרינו, אלא גם שמצויים לפנינו שורה ארוכה של טכנלוגיות שיתוף והפצה של מידע ככלים רבי עוצמה למעננו, לעולם לא היינו חשופים יותר למאגרי מידע כה עצומים בלחיצת כפתור, לעולם לא היה פשוט יותר לשלם חשבונות או לבצע פעולות בנקאיות, לשלוח דואר או לאגד עשרה אנשים ממדינות שונות לטובת מטרה משותפת בסינכרון דיגיטלי מלא. עידן המידע איננו יכול שלא ליצור את הרושם הטבעי כי תהליכי הדמוקרטיזציה בעולם הניאו-ליברלי רק הלכו והעמיקו ואנו חיים בעידן שבו המוביליות החברתיות נמצאת בשיאה. קרי, עידן המידע תרם לאמפליפיקציה של תמת החופש בדורנו. בנקודה זו מתחדדת השאלה, על אילו בסיסים קונקרטים פוקו מבסס את הנוסחה של מופע הכוח השני, ‘חירות היא עבדות’. עתה אבקש להשיב על שאלה זו על ידי פירוק ואנליזה של המופעים של מופע הכוח השני ובנוסף לברר אילו אלמנטים מתוכם שייכים לסכמה הפאנאופטית.

התביעה הקונסיסטנית לזמינות בעידן הסמארטפונים

עם ההתפתחות הטכנולוגית אנו עדים לתופעה של ההתפשטות הרחבה והשימוש האינטנסיבי במכשירי הטלפונים הניידים, כיום, עם התפתחויות מואצות בתחום הננו-טכנולוגיה, המכשירים הניידים משמשים כמחשבים ניידים והשימוש היומיומי במכשירים מכסה פונקציות רבות כגון גלישה באינטרנט, קריאת החדשות, השתתפות ברשתות החברתיות, תשלום חשבונות, שליחת מיילים, עריכת יומן, התכתבויות קבוצתיות ויחידניות, והרשימה מתארכת ככל שהטכנולוגיה ממשיכה להתפתח בקצב מואץ. כתוצאה מכך מידת המעורבות של ההמון במרחב הדיגיטלי נעשית אינטנסיבית יותר ויותר, ומקיפה עד כדי כך שלא תהיה זו הגזמה לטעון שדמותה של החברה בעשור האחרון השתנה לבלי היכר. בנוסף לכך, השימוש האינטנסיבי בסמארטפונים הוליד נורמה חברתית חדשה הנקראת ‘זמינות’. על היחיד מופעלת דרישה קונסיסטנטית לזמינות באמתלה של סיבות רבות ביניהם דאגה משפחתית, ביטחון, זמינות לטובת העבודה, כל אותן הסיבות שתרם הופעת המכשירים הניידים לא היו קיימות בתורת צורך או נורמה חברתית, כך שההתפחות הטכנולוגית הולידה צורך חברתי חדש, שמרגע כינונו, אין להחזיר את הגלגל אחרונית.

הנה כי כן, את תופעת הדרישה לזמינות, ניתן להגדיר לא רק במופע חד-כיווני כדרישה לזמינות, אלא גם באופן דו-כיווני. ראשית, מכיוון שהמושג הוא פועל יוצא של תופעה טכנולוגית, הוא מקיים את יחסי-הזיקה ההיידיגריאנים שבהם האובייקטים נחשפים לעינינו כ’זמינים להזמנה’. דהיינו, מכל צדדיה של רשת התקשורת הנפרשת עם עצם הנוכחות של הסמארטפון, היחידים שרוים בתוך יחסי-הזיקה של ‘זמינים להזמנה’ באופן שבו גם המשתמש הנושא עמו את הסמארטפון באופן פאסיבי תופס את העולם הנחשף מולו דרך הסמארטפון כ’זמין להזמנה’ וגם אלו שמצדם עולה הדרישה לזמינות. עצם הנוכחות של הסמארטפון כבר מעמידה את בעליו במצב של ‘זמין להזמנה’, הגישה אליו תמיד פתוחה, נגישה. התמה הדו-פרצופית ניכרת כאן, מחד, הוא איננו מוגן מהדרישה הקונסיסטנית להיות קשוב בכל רגע נתון לדרישותיהם של אחרים (Arnold, 248), ומאידך הוא מוגן על ידי אחרים, שהרי באמתלה זו דורשים ההורים מילדיהם לשאת את הסמארטפון עמם, אשה מבעלה ובעל מאשתו, בן להורה מבוגר, על מנת שיוכל להגן עליו היכן שיהיה בכל מצב, זמן ומקום.

בנוסף לכך, הסמארטפונים, בהיותם מגבר של הפונקציה הטכנולוגית המתאפיינת בניטרול המרחב-זמן, מביאים לידי טשטוש ההבחנה הברורה שקדמה לה בין המרחב הפיסי למרחב הדיגיטלי, ובפרט לידי טשטוש ההבחנה בין מרחב-זמן העבודה למרחב-זמן הפנאי (Arnold, 244).22 התפיסה הקונסרבטיבית אודות תפיסת זכויות העובדים של איש-הזכויות (homo juridicus) הכוללת את מושג יום העבודה בן שמונה השעות מפנה את מקומו באופן הדרגתי לטובת תפיסת מרחב-זמן אינטגרטיבי בן עשרים וארבע שעות הכולל בתוכו הן את העבודה והן את הפנאי. השילוב בין התכנסותן של עוד ועוד פונקציות שהיו לפנים שייכות לעולם הפיסי (כגון ביצוע פעולות פיננסיות בבנק, שליחת מכתבים וכיוצא בכך) לבין הזמינות של כל יחיד מול הסמארטפון, הביאה לידי מצב-עניינים שבו כאשר אנו בבית קפה, במסעדה עם המשפחה או בחוף הים, אנחנו עדיין מסוגלים לבצע פונקציות מסוימות השייכות לעבודה. אנו נחשפים עבור המעגל החברתי שלנו כאובייקטים הנמצאים במצב של ‘זמינות-להזמנה’, הדו-פרצופיות הטכנולוגית מאפשר לנו מחד להיות בלתי-תלויים במקום פיסי, במשרד או במקום עבודה ספציפי, אותם מחליפה קונסטלציה של יחסים חברתיים-דיגיטליים המתווכים על ידי הטכנולוגיה כמרחב דיגיטלי שבתוכו אנו פועלים, במסגרת יחסי עבודה או יחסים אישיים, לחליפין, אנו לכאורה חופשיים מאי פעם, ניידים, קלי-תנועה, דינמיים ותזזיתיים. ועם זאת אנו גם כבולים יותר מאי פעם ומקובעים בתוך הקונסטלציה החברתית-דיגיטלית בכל זמן ומקום ללא כל אפשרות לעצור או לחמוק מן המרחב.

בנוסף לכך, תופעת הזמינות וטשטוש ההבחנה בין עבודה ופנאי עולה בקנה אחד עם תופעת ההתפשטות של רעיון ההון-האנושי לתוך תחומים שנחשבו לפנים כהביטים אנושיים בלבד, ומבחינה זו, היא תופעה משלימה ומעצימה את זו הנדונה בהקשר של רעיון ההון-האנושי. רעיון ההון-האנושי מניח את היסודות לתפיסת האדם את עצמו כאדם-כלכלי (homo economicus) ומסיט את האוריינטציה של ערך האמת לכיוון כוחות השוק, ואילו תופעת הזמינות וטשטוש ההבחנה בין עבודה לפנאי מאיצים את התהליך הן בכך שהם מאפשרים אופטימיזציה גבוהה של משאבי הזמן, פרודוקטיביות גבוהה במשק הכלכלי, והן שומטים את הקרקע מתחת ליסודות המציאות הישנה ויוצרים מציאות שמקיימת הלכה למעשה את פרקטיקת האדם-הכלכלי. זו סכמת כח שעולה בקנה אחד עם המופע השני של הביו-כוח, מנגנונים של ביטחון.

אולם התמה הדו-פרצופית שוב עולה גם בנקודה זו, מכיוון שכשם שהסמרטפונים ממשים את המופע השני של ביו-כוח, הם גם מממשים, לעניות דעתי, את הסכמה הפאנאופטית העונה למופע הראשון של ביו-כוח המווה כוח ממשמע. על מנת לקשור את הסכמה הפאנאופטית ראשית נציין כי סכמת הכוח העולה מתופעת הזמינות עונה יותר למושג Sousveillance מאשר מושג Surveillance, סטיב מאן תבע את המונח הראשון23 על מנת לתאר פיקוח שבו “המעטים צופים ברבים24. אולם מאן עצמו התייחס למושג רק ביחס לצפיה אקטיבית על ידי מצלמה מבלי לכלול בהגדרה את עצם אחזקת סמארטפון כמודוס של פיקוח מסוג Sousveillance. אולם ההגדרה הפוקויאנית של הסכמה הפאנאופטית אכן מאפשרת לקשור את הקצוות, פוקו טוען שמקור הכוח של הפאנאופטיקון נובע מיחס מדומה שכן “שעבוד אמיתי נולד כתוצאה של יחסים מדומים” (לפקח ולהעניש, 202), המבט המפקח הוא עצמו אנונימי שכן הוא “מבט נטול פנים” (שם) ואין חשיבות לעצם העובדה האם אכן השומר נוכח או אם לאו במגדל-השמירה. מאי נפקא מינה, שעצם תודעת האפשרות של המבט, היא המכוננת את השעבוד. כך למשל, נער שמתאווה לבלות בחוף הים במקום לשהות בבית הספר נמצא כל העת בתודעה שהוא מפוקח משום שהטלפון עשוי לצלצל בכל רגע נתון ובאופן אקראי ומהצד השני של הקו עלולים להגיח אל הסיטואציה הוריו, מוריו או חבריו, בשעה שכולם כאחד עשוים עבור הנער להוות סכנה שחטאו יחשף. עובד הנמצא בשליחות ממקום עבודתו יצטרך לקחת בחשבון שלא יוכל לבלות על חשבון העבודה מכיוון שהוא ידרש להיות זמין כל העת. לפיכך, עצם עובדת אי זמינותו של פלוני שלעצמה הינה כבר סיבה להתעוררותם של חשדות חברתיים לגבי מעשיו של זה האחרון.

שלושת שלבי ההתפתחות של הסכמה הפאנאופטית

הדיון עד כה, בוקטור האופקי של הסכמה הפאנאופטית בחינת ‘רבים צופים במעטים’ (Sousveillance) הינו עדיין רחוק ממיצוי המפה הוקטורית של הסכמה, מכיוון שהציר האנכי, הנתפס באופן מסורתי כ’מעטים צופים ברבים’ לא רק שמצליח לשמר את כוחו בעידן טכנולוגיות המידע, אלא אף אנו מוצאים בו ריבוד פנימי ומגמת העמקה והתפשטות תוך כדי שינוי הקונטקסט. דובסון ופישר (Dobson, J.E, Fisher P.F, 2007) מתארים שלושה שלבים בהתפתחות הסכמה הפאנאופטית כדלהלן –

פאנאופטיקון I: מתייחס לתכנית הארכיטקטונית של סמואל בנת’ם, שכונתה ‘בית הפיקוח’25, זכתה לפיתוח תיאורטי על ידי אחיו ג’רמי בנת’ם ותוארה בהרחבה על ידי פוקו בלפקח ולהעניש כארכיטיפ של מודל המשמוע המממש שני חזיונות אוטופיים-פוליטיים באירופה של המאות ה-17 וה-18, כמודל שחדר, התפשט באופן חלקי תוך כדי שינוי צורני ורעיוני, לכדי מגוון מוסדות תיאולוגיים, צבאיים, ופדגוגיים באירופה, כפי שתואר בפרק הראשון של חיבור זה.

פאנאופטיקון II: מתייחס לתמה הספרותית-פיקטיבית של פאנאופטיקון אלקטרוני שיחלוש על המרחבים הציבוריים והפרטיים על ידי מעגל אלקטרוני של רשת מצלמות. תמה זו פותחה על ידי אורוול בספרו 1984 שפורסם בשוך סערת מלחה”ע ה-II ובצילן של האידיאולוגיות הטוטליטריות הגדולות של המאה ה-20 תחת השם ‘האח הגדול’ וזכתה לתהודה עולמית ותרבותית רחבה כארכיטיפ של פיקוח טוטליטרי דיסטופי. בעקבות 1984 חדרו לשיח הביקורתי תרבותי שורה של מושגים בעלי מעמד איקוני כגון האח הגדול, חדר 101, משטרת המחשבות, מחשבה-פשע (thoughtcrime), חור-בזכרון (oblivion), מחשבה-כפולה (duoblethink), שיחדש (newthink), שיח-קבוצתי (groupthink) ועוד26. כיום השימוש במערכות טלויזיה במעגל-סגור (CCTV) לטובת פיקוח בשטחים ציבוריים נפוץ בערים רבות בעולם כאשר אנגליה היא בין המדינות המובילות במגמה זו. תרשים אינפוגרפי של IFSEC של מפת רשתות CCTV באנגליה חושף27 כי בעיר בריסטול לבדה מותקנות כיום כ-658 מצלמות, בבירמינגאם 422, ליברפול 352 וכיוצא בכך. הרשימה הארוכה מלמדת כי מרבית השטחים הציבוריים בערים באנגליה מצולמים ומנוטרים 24 שעות ביממה באמתלה של ביטחון התושבים ומיגור הפשיעה. עולה הרושם כי המנגנונים הטכנלוגיים של הדיס-טופיה האורווליאנית של 1949 שעוררו את אימת ההמונים תחת הקונטקסט הטוטליטרי הפכו לעובדה קיימת מובנת-מאליה בקונטקסט של ביטחון הציבור ומיגור הפשיעה28

פאנאופטיקון III: האינטרפטציה העכשווית של הסכמה הפאנאופטית טומת בחובה אלמנטים טכנולוגיים רבים המשמשים כאמצעי לפיקוח המוני דיגיטלי ביניהם מימוש התכנון האורבני של ‘ערים חכמות’ (Smart cities) המנוטרות על ידי מערכות CCTV 24 שעות ביממה וכוללות אלמנטים טכנולוגים המשמשים לשיטור ופיקוח כגון רובוטי-שיטור המצוידים בטכנולוגית AI, הטמעת טכנולוגית של IOT (Internet of things) בשילוב AI בחפצים רבים כגון רמזורים, דלתות ומנעולים, מראות קירות. דובסון ופישר מציינים29 כי אחת הקטגוריות המרכזיות של הסכמה הפאנאופטית המודרנית היא ‘מערכות למעקב אחר בני-אדם’ (שם), המבוססת על מערכות מידע גיאוגרפיות (GIS), מערכת איכון גלובלית (GPS) ומשדר הרדיו הדו-כיווני. התפשטותן של מערכות אלו, הן במגזר הציבורי והן במגזר הפרטי, מתרחשות בעיקר באמתלה של ביטחון, מיגור הפשיעה וניהול עובדים ומואצת ככל שעלויות היצור ומחיר השוק של טכנולוגיות אלו פוחתות בהתאמה ובעקביות (שם, 313).

בנוסף לכך תחום הBig Data כאנליזה של גוף הנתונים העצום המצטבר כתוצר של הטכנולגיות הנ”ל בשילוב דפוסי הגלישה האינטרנטיים של הציבור הרחב הן במחשבים האישיים והן בסמארטפונים מהווה נדבך משמעותי בתפיסת הסכמה הפאנאופטית המודרנית (פאנאופטיקון III). רובד-המשמעות העצום של מושג זה חורג מהסכמה הפאנאופטית כמופע הראשון של הביו-כח הפוקויאני וכולל גם את המופע השני כמנגנונים של ביטחון. בהמשך הדיון נבחן אינטרפטציות עכשוויות שונות של סכמת הכח הזו.

התפנית של המדיה החדשה בכינון חברה רב-נרטיבית

כל עוד התשתית הטכנלוגית הייתה מסוגלת לספק ערוצי שידור מידע ספורים וחד-כיווניים על ידי מכשירי הטלויזיה, הרדיו והעיתונות הקלאסית המודפסת, התוכן הנישא בערוצי השידור נדרש להיות מותאם לתשתית הטכנולוגית המוגבלת, ולמאי נפקא מנה, שקהל הצרכנים נדרש להתאים את עצמו לתוכן השידור. במילים אחרות, מאחר והמגוון העצום של הסובייקטים באוכלוסיה לעולם אינו יכול למצוא נרטיב מתאים עבור כל ריבוי העמדות שהמגוון מכיל ומאחר והתשתית הטכנולוגית לא הייתה מסוגלת להכיל ריבוי של תכנים או נרטיבים בערוצי השידור השונים, ומאחר והדומיננטיות התרבותית-טכנולוגית הכתיבה מצב-עניינים שבו כמעט בכל בית מצוי מכשיר טלויזיה, רדיו ועיתון, ניתן להקיש מכך שבהכרח ריבוי הקבוצות בעל עמדות שונות נדרש לצרוך מספר מצומצם של תכנים תרבותיים, חדשותיים או במילים אחרות, מערכות מושגיות פרשניות כנרטיבים שונים של המציאות. פירושו של הדבר הוא ש’המדיה הקלאסית’ תרם הופעת האינטרנט, בשל גבולות התשתית הטכנולוגית, הייתה כרוחה במידה מסוימת של פדגוגיה אינדוקרינטיבית, דהיינו, מסירת מידע פרשני בערוץ חד כיווני מצדו של הריבון או האליטה החברתית לצדו של ההמון. זו סכמת-כוח שעולה בקנה אחד עם הסכמה הפאנאופטית, שיסודה משמוע חברתי, ציפוף השורות, חלוקה לקבוצות ודיחקת השוליים על ידי מערכת מושגים בינארית. עם ההופעה של האינטרנט, התמונה השתנתה באופן מהותי. המדיה הקונבנציונלית הלכה ונדחקה לקרן זוית ואיבדה מבכורתה בשמה של המדיה החדשה (new media30). המדיה החדשה מאופיינת על ידי תשתית טכנולוגית המאפשרת שידור רב-כיווני ורב-ערוצי, עשיר יותר מהיר יותר, ומגוון יותר. כך מתאפשר ריבוי עצום של נקודות אינטרפטציה שונות ביחס לאותו המידע31המשודרות במקביל לקהלים שונים ומתמזגים. כך למשל, אירוע פוליטי עשוי להיות משודר ממספר נקודות מבט בעת ובעונה אחת ברשתות החברתיות, כך שמנקודת מבט אחד הוא מתואר כאירוע משמעותי, ומהנקודה השניה כאירוע איזוטרי, ביחס לנרטיב הסובייקטיבי של המפרש הסובייקטיבי. מהבחינה הזו, המדיה החדשה מהווה עוגן לכינון חברה רב-נרטיבית. לבד מהשאלה מהו ערך האמת בתוך חברה רב-נרטיבית, שבה לא נוכל לדון בשל קוצר היריעה, עולה השאלה האם אין חברה כזו חופשית יותר בשל היותה פלורליסטית יותר.

כפי שצוין לעיל, אחד מהמאפיינים העיקריים של הביו-כוח הוא היכולת לשמר ולהגביר את הפונקציה החברתית של היחיד כשחקן פרודוקטיבי בכלכלת הגוף החברתי, בתורת צרכן. מנקודת מבט של הריבון, כל עוד הפונקציה של היחיד כצרכן נשמרת ואף מוגברת, ההשקעה במשמוע חברתי היא מיותרת, שהרי שימור היחיד כצרכן מממשת הלכה למעשה את פונקצית המשמוע – היא מעגנת את היחיד בתוך גבולות פעולה מוגדרים, מונעת אפשרות של מרד, גניבה, חתרנות או עבריינות. ככל שהיחיד משוקע יותר בתוך הפעילות הצרכנית כלכלית – כך אחיזתה של פונקצית המשמוע רבה יותר, מבלי להפעיל כלל משמוע הניכר לעין.

עושר המידע הן שמוזן ברצון על ידי המוני המשתמשים והן שנאסף אודות דפוסי הפעילות הדיגיטליים של המשתמשים מצטבר לכדי גוף עצום של מידע. מגמת הצמיחה וההתחזקות של תאגידים טכנולוגיים דוגמת אמזון, גוגל ופייסבוק הובילה לכך שתאגידים מסחריים מעטים מחזיקים בבסיס נתונים עצום בגודלו החולש על המוני אדם. שילוב של טכנולוגיות חוצות-דומיינים (Cross domain web technologies) סייע למספר תאגידים להתרחב מעבר לתחום החלות האינטרנטי שלהם (web domain) ולאסוף מידע משורה ארוכה של אתרי אינטרנט ביחס למשתמש בודד. כך לדוגמא, פייסבוק מאפשרת (Romele, et al., 2017. p. 5) להמוני בעלי אתרי אינטרנט להטמיע את כפתור ה-Like שלה במערכת וכך פייסבוק מסוגלת להרחיב את תחום איסוף המידע שלה באופן משמעותי. בדומה לכך, גוגל בעזרת מערכת הפרסום Google AdSense אף היא בעלת אחיזה בשיעור עצום במרחב האינטרנטי. בעזרת אסטרטגיות חדירה ואיסוף מידע טכנולוגיות מסוג זה, התאגידים מסוגלים להצליב מידע ולבנות פרופיל עבור כל משתמש ברמת דיוק גבוהה מבלי להדרש לבקש את אישורו של המשתמש או מבלי שהמשתמש יהיה כלל מודע לתהליך המתבצע ‘מאחורי הקלעים’. מכונות המידע האלו של התאגידים, מסוגלות לייצר הון רווחי במהירות ויעילות לבעליהן בשל היותן מכונות אפקטיביות מאוד לשיווק ממוקד. חילוץ וניתוח מידע יומיומי מתוך שיחות ה-Whatsapp ו-Facebook מסוגל להציע פרסום בשוק הנדל”ן כרגע לאחר שנעשה שימוש במילות מפתח מתחום הנדל”ן. המדיה החדשה לפיכך, מסוגלת להגיע בדיוק רב אל קהל הלקוחות המיועד בכך לחסוך את הצורך של המדיה הקונבנציונלית בשידור פרסום לקהלים שאינם רלוונטים. במובן הזה, המדיה החדשה נמצאת יעילה לאין ערוך במימוש הפונקציה הממשמעת שלה בהגברת הפונקציה הצרכנית של הפרט בגוף החברתי. בהתאם לכך, ריבוי הנרטיבים לא רק שאיננו מפריע למימוש הפונקציה הממשמעת, אלא הוא משרת אותה בכך שככל שהמשתמש משתתף יותר במרחב הדיגיטלי, תורם יותר את התכנים שלו לרשתות החברתיות ופעיל יותר, כך גם הפרופיל הדיגיטלי שלו עשיר יותר ומאפשר לכוון אליו פרסום רלוונטי יותר. אנו נמצאים למדים שבשעה שהמדיה הקונבנציונלית מבקשת להכפיף את ההמון לתוך מספר מצומצם של קטגוריות חברתיות כפרדיגמות מידע ובכך מכוננת חברה בעלת מיעוט נרטיבים, המדיה החדשה מבקשת את הפעולה ההפוכה, דהיינו, לאפשר מקסימום של אינטראקטיביות מצד המשתמש על מנת לבנות פרופיל מדויק ככל שניתן. כך לשם ההמחשה, התמונה ‘אל תתמוך בניקולאה צ’אושסקו’ מחליפה את מקומה לתמונה היעילה הימנה ‘במי שלא תתמוך ועבור כל דעה שנאמץ – אנחנו נמצא מה למכור לך’.

חשיפתו של סנאודון כתודעת פיקוח מדומה

ככל שוקטור הפיקוח בחינת ‘מעטים צופים ברבים’ נתפס כלגטימי בציבור כל עוד הוא מתרחש במרחב הציבורי ולמטרות ביטחון ומרחב הפרטי לטובת ביטחון-אישי, עדיין לא ניתן לטעון שפיקוח מסוג זה נתפס כלגיטימי בציבור כאשר הוא מהווה חדירה ברורה למרחב הפרטי מצדו של צד-שלישי ומבחינה זו מפר את הזכות לפרטיות כפי שהיא עולה מתוך ספר החוקים של למעלה מ-170 מדינות ברחבי העולם32. אולם לאחרונה החשיפה של אדווארד סנאוודון העלתה לסדר היום הציבורי עולמי שורה של הוכחות למימושו של פיקוח מסוג זה כגון השימוש ב-Big data על ידי מוסדות ממשלתיים, איכון וניטור מיקומם הפיסי של אזרחים על בסיס מכשירי סמארטפון, המצאותה של טכנולוגית עיבוד מידע שביכולתה לחלץ מידע פרטי מתוך מידע סכמתי וכללי (meta-data), מסחר במידע בין תאגידים מסחריים פרטיים לבין גורמים ממשלתיים, מעקב אחר אזרחים ללא רקורד פלילי באופן סיסטמטי ופרמננטי ועוד33. החשיפה של סנאוודון חשפה צד אפל לציבור של פעילות מודיעינית-מפקחת ממשלתית שטיבה היה עד לפני יוני 2013 שנוי במחלוקת. לבד מההשלכות המעשיות של היקף הפעילות המודיעינית ועומק היכולת הטכנולוגית, שנדונו בהרחבה בספרות הביקורתית והציבורית בשנים האחרונות ולפיכך לא יפורטו כאן, עולה שאלה מהותית בעלת היבטים פסיכולוגיים ופילוסופיים עד כמה עצם החשיפה בציבור, הווי אומר ההכרה הרחבה במעקב הפרמננטי אחר שטח הולך וגדל של הפעילות היומיומית שלנו שהולך ומתכנס לתוך המרחב הדיגיטלי, משפיעה על התודעה שלנו באופן שהוא מממש את העקרון הפוקויאני ביסוד הסכמה הפאנאופטין כי “שעבוד אמיתי נולד כתוצאה של יחסים מדומים” (פוקו, לפקח ולהעניש, 202). הוי אומר, עד כמה עצם עצם תודעת אפשרות-הפיקוח של היחיד בחינת נצפה בכל זמן נתון, מהווה פונקציה של משמוע הלכה למעשה.

במבט ראשון ניתן היה להניח שכאשר הציבור ייחשף לרשת הפיקוח שבה הוא נתון באופן יומיומי, המתנהלת מאחורי גבו ובחשאי, ישתנו דפוסי השימוש והצריכה של ההמון בהתאם. גלינו, רומל ושות’ (Romele, et al., 2017) במחקר שפורסם ב-2017 העלו את השאלה כיצד ייתכן שהמוני המשתמש ברשתות החברתיות, ובפרט בפייסבוק, ממשיכים להשתמש באותן הרשתות חרף הידיעה הברורה, הכלולה בהצהרת תנאי השימוש של פייסבוק, כי פייסבוק שומרת לעצמה את זכויות הקניין המלאות בנכסים הדיגיטלים שקהל המשתמשים מעלה. גלינו ורומל טוענים שהמשתמשים לא פועלים בעל כורחם, אלא שדפוס ההשתפות שלהם ברשתות מצביע על תופעה הפוכה, שהם מעשירים את הרשתות החברתיות ואת בפייסבוק בפרט בפרטים אישיים כגון תמונות, סיפורים אישיים, מספקים נתונים מדויקים כלפי מקום עבודתם הנוכחי, הקודם, מציינים יחסים חברתיים לרבות קשרים משפחתיים וכיוצא בכך וכל זאת באופן וולנטרי כתופעה אותם הם מכנים ‘שעבוד מרצון’ (voluntary servitude). זהו לדידם דפוס שטומן בחובו רכיב מסוים של התלהבות או קנאות (zeal, ibid., 14) ולאור הדיסוננס הקיים בין ההכרה כי אנו נמצאים תחת מעקב לבין ערך השימוש הגבוה של השימוש ברשתות החברתיות (או בהקשר שלנו – טכנולוגיה בכלל) הם מציעים בעקבות כהן (Cohen, 2000) שההכרה כרוכה במובן מסוים של הדחקה במובן שבו “אנו יודעים, אך בד בבד איננו יודעים” (Cohen, 2000, p.5). המחברים מוצאים דמיון בין הדחקה זו לבין רעיון המחשבה-הכפולה (doublethink) האורווליאני:

לדעת ולא לדעת, להיות מודע לאמתיות מוחלטת בשעה שאנו מספרים לעצמנו מלאכת-מחשבת של שקרים (carefully constructed lies), להחזיק בו בעת שתי דעות המבטלות אחת את השניה, לדעת את שתיהם באופן סותר ולהאמין בשתיהן. להשתמש בלוגיקה כנגד לוגיקה [..] ומעל לכל, להחיל את אותו התהליך על גבי התהליך עצמו כעידון מוחלט – לשכנע את הלא-מודע באופן מודע34

אם כן, ניתן להניח שפועל דחף פסיכולוגי חזק דיו על מנת להדוף את המודע ולדחוק אותו לקרן זווית של הלא-מודע, ייתכן שזו הנוחות בשימוש בטכנולוגיה, ייתכן שזו הקונפורמיות-החברתית או המחיר החברתי שהמשתמש ידרש לשלם במידה ולא ישתמש בכלים הטכנולוגים הסטנדרטיים, שכן ההמונים משתמשים ברשתות החברתיות וביישומים טכנולוגים רבים על בסיס יומיומי כמכשירים סטנדרטיים לשימוש אישי ובין-אישי כגון Whatsapp, Google Drive, Windows OS, Facebook, Google Search ורבים נוספים. בנקודת השקה זו, בין הצורך להשתמש בטכנולוגיות כמכשיר למינוף אישי, אישור ואינטראקציה חברתית מחד, לבין הצורך להדחיק את ההכרה כי עינה של הטכנולוגית מפקחת עלינו כל העת, מתרחשת תופעה נוספת והיא, כך אני מבקש לטעון, אמפליפיקציה הכרוכה בסובלימציה של סכמת הפיקוח הפאנאופטית, במילים אחרות, הטמעה נוספת של המשמוע לתוך מדורי הלא-מודע האישי. ככל שטכנולוגיות המידע מתפתחת כך הדומיננטיות של תאגידים מסחריים מונופוליסטיים גדולה, ובנקודה מסוימת, היבטים מסוימים של התנהלותם נחשפים לציבור, כגון החשיפה של סאונדון או השימוע שנערך למארק צוקרברג, מנכ”ל פייסבוק, מול הקונגרס האמריקני בדבר התנהלות מונופוליסטית של החברה35, ככל שההמונים ממשיכים לצרוך את הטכנולוגיה, כך השימוש כרוך במידה מסוימת של הדחקה על מנת להכשיר את המשך השימוש בשירות. להדחקה שני תוצרים פסיכולוגיים עיקריים: האחד, היא מאפשרת את המשך השימוש וכך המשתמש מסוגל להמשיך ולתרום תוכן עשיר ואישי באופן וולנטרי. השני, ההדחקה משמשת כגורם ממשמע מופנם וכך פועלת כצנזור ברמת הכרה עמוקה יותר. כך למשל, אם תרם החשיפה של סנאודון ציבור המשתמשים צרך תכני מדיה פיראטים כגון סרטים ותוכנות לא חוקיות עד לנקודה שבה פלוני הועמד לדין בשל איתור ומעקב שהוצא לפועל. לאחר החשיפה הציבור יש להניח שרוב הציבור ינהג במידה רבה יותר של זהירות, הדחף לצרוך מדיה לא חוקית, לדבר סרה ולהוציא דיבה ברשתות החברתיות, לבטא עמדות גזעניות, אנטי-קונפורמיסטיות באופן רדיקלי, להביע תמיכה בטרור, ואף לבטא עמדות כנגד ראשי מדינות או תאגידים מונופוליסטיים, עשוי להיות מצונזר עוד בשלב תת-הכרתי. לכאורה אפקט כח המשמוע במקרה דנן זהה לזה של האסיר במתקן הפאנאופטי, אולם כאן המשמוע הוא תוצר של הדחקה וסובלימציה ואינו פועל במישרין. האסיר רואה את מגדל השמירה לנגד עינו ועובדה זו איננה בגדר הדחקה ולכן גם יפגין משמעת עצמית מתוך הכרה ברורה במעמדו כאסיר, לעומת זאת המשתמש המודרני לא יתפוס את עצמו כאסיר, אלא כאיש העולם החופשי שחירותו נתונה בידו, אולם דפוסי פעולתו יהיו ממושמעים הלכה למעשה מבלי שהוא עצמו יכיר זאת באופן מודע. הנה כי כן התמונה הנחשפת לעינינו מציגה שני מופעי כוח מקוטבים של אותה התופעה המצטרפים יחדיו לכדי ביו-כוח. האחד, הוא פונקצית היעילות של הישומים הטכנולוגיים המסייעת למינוף העצמי של המשתמש (כמיזם של העצמי, כפרויקט למימוש העצמי כאדם-כלכלי), מגבירה את תחושת הוולנטריות על הציר של שעבוד-וולנטרי (voluntary servitude) ועולה בקנה אחד עם המופע השני של הביו-כח כמנגנונים של ביטחון. מופע הכוח השני הוא הדחקת ההכרה כי אנו נמצאים תחת פיקוח המביאה להפעלת כח ממשמע פנימי כצנזור פנימי וסובלימטיבי התואמת את המופע הראשון של הביו-כח כסכמה פאנאופטית. בנוסף לכך, גם תופעה זו מממשת את התמה הדו-פרצופית כיוון שככל שהיעילות הטכנולוגית גדולה יותר כך גם תחושת המימוש והמינוף האישי של המשתמש גבוהה יותר בשעה שהאחיזה של המשמוע הסובלמטיבי-פאנאופטי גדולה יותר בהתאם.

האלגוריתמים כסוכני משמוע ועיצוב תודעה

לאלגוריתמים תחום השפעה לא מבוטל על חיינו היומיומיים, המושג אלגוריתמים מתייחס לכל הליכי עיבוד המידע המתבצעים בליבה של כל מערכת טכנולוגית-מידע (IT) המשמשת את הציבור במגוון רחב של פעולות יומיומיות ביניהם חיפוש מידע בגוגל (Google), מערכות פרסום ושיווק (Advertising networks), צפיה בתוכן ברשתות החברתיות (Social networks feed contents), הצגה והמלצה על תוכן באתרי החדשות המקוונים, הצגת תוצאות חיפוש בשווקים המקוונים (E-Commerce platforms), אפליקציות ניווט מונחות GPS כגון Waze, סימון בני זוג פוטנציאלים באפליקציות היכרויות כגון OKCupid ואף אילו התראות מוצגות על צג הסמארטפון שלנו (Push notifications). למרות ההשפעה העצומה והחדירה העמוקה של האלגוריתמים לתוך חיינו היומיומים, הם עדיין נתפסים בציבור הרחב כהליכים טכניים בלבד וכוצאה מכך, כבעלי מעמד ‘אובייקטיבי’. אולם, אחת העובדות שיש נטיה לא לקחת בחשבון היא שמרבית האלגוריתמים המשפיעים על הציבור שייכים לתאגידים מסחריים פרטיים שלעולם לא יחשפו בשום מחיר את הקוד של האלגוריתמים. אחת הסיבות העיקריות לכך היא שעם החשיפה של הקוד לציבור יחל תהליך מאסיבי של ניסיון להערים על האלגוריתמים על מנת לזכות בדירוג גבוה, כך למשל התופעה של יצירת תכנים מוכוונים אלגוריתמים שכבר מתרחשת ואף נלמדת תחת התחום של SEO (אופטימיזציה של מנועי חיפוש) תגבר עד לנקודה שבה האלגוריתמים יאבדו את המעמד האובייקטיבי שיש להם לכאורה בציבור36. סיבה נוספת לא פחות מהותית היא שחשיפה של הקוד עשויה להוביל לתחרות מסחרית שתאיים על המעמד הבכיר או אפילו מונופוליסטי של התאגיד בשוק כך שחשיפת הקוד עומדת בניגוד לאינטרס המסחרי של התאגיד. אף על פי כן, כל חברה מסחרית המפעילה אלגוריתם בעל השפעה ציבורית, נדרש לתחזק את הלגיטימציה הציבורית של האלגוריתם ולוודא שהמוניטין שלו לא יפגע, לפי גליספיס37, ספק השירות עשוי לבחור באחד או יותר מהאסטרטגיות הבאות כדי לעשות זאת – א. להצהיר על המדיניות שלו כאידיאולוגיה, כבעלת ערך, חברתי או מוסף. כך למשל פייסבוק מצהירה על כך שהיא לא תהסס לצנזר תכנים לא הולמים המבטאים עידוד אלימות, פשע או טרור38. ב. להפגין גישה הוגנת היודעת להבחין בין עניינים סובייקטיבים הקשורים לתוכן פרסומי מסחרי לבין תוכן אובייקטיבי שתפקידו להיות תוצר של קלקולציה טכנית בלבד של האלגוריתם, דהיינו פלט אובייקטיבי של מכונה39.

העיקרון המנחה המרכזי, לצד עשרות רבות של עקרונות מנחים נוספים, שלפיו גוגל מבצעת את תעדוף התוכן בתוצאות החיפוש נקראת מערכת דירוג-דפים (Page rank) והיא מתבססת על העיקרון שככל שיותר קישורים (back-links) ברחבי האינטרנט מפנים אל אתר אינטרנט מסוים, כך הוא מדורג יותר גבוה בתוצאות החיפוש. זהו עקרון מנחה שמסמן למעשה את מידת הפופלריות והרלוונטיות הציבורית של אתר אינטרנט מסוים ברשת, כך שככל שהאתר נסמך יותר על ידי אחרים, כך הוא גם שימושי יותר, הווי אומר, רלוונטי יותר לציבור40. כך האלגוריתם מוצג כמערכת דמוקרטית-אובייקטיבית41 ונהנה מאמון ציבורי גבוה יותר החף לכאורה משיפוט מסחרי, אינטרסנטי או פרטי. בנוסף, חברות מסחריות רבות מעניקות ‘כותרות מצדיקות’ לתוכן שהן מציגות באופן שיעניק לתוכן ערך אובייקטיבי על מנת לזכות בלגיטימציה הציבורית, למרות שבפועל, הקוד הסגור של האלגוריתמים המהווה ‘קופסא שחורה’ מבחינת הציבור, הוא תוצר של שורה ארוכה של שיקולים מסחריים, אנושיים, פוליטיים (לא בהכרח באופן מודע ומכוון). כך למשל נוכל למצוא תכנים רבים תחת הכותרות ‘הכי פופולרי’, ‘טרנדי’, ‘ההתאמה הטובה ביותר’42, וכיוצא בכך. הצורך להכשיר את האלגוריתמים כמכשיר אובייקטיבי ונטול-פניות אל מול הציבור עולה בקנה אחד עם התפיסה הניאו-ליברלית כפי שהיא עולה מתוך ההרצאות של פוקו בשנים 1978-79 (The birth of biopolitics). אנו קוראים בהקדמה להרצאה השניה כי “החשיבות של תיאוריה כלכלית [...] של התיאוריה של יחסי ערך-עלות היא בשל העובדה שהיא מאפשרת לכונן דבר-מה בעל ערך יסוד: שהשוק הוא הגורם החושף משהו כמו האמת.” (Focuault, 1978-79, 32). דהיינו, מושגים מכוננים בכלכלה הניאוליברלית כמו היד הנעלמה, המוסבר ככח מיסטי-מארגן שבו בשעה שהפועל ‘מכוון רק לטובתו האישית’, הוא ‘מכוון על ידי יד נעלמה’ אל עבר ‘חברה יעילה יותר43, מהווים את התשתית הרעיונית שמתוכה מייחסים לשוק את היכולת לקבוע את ערך האמת. הראציונליזציה הזו של הלגיטימזציה השלטונית מתוארת על ידי פוקו כ-Rasion d`Etat (Foucault, 1978-79, 4) כ’ראציונליזציה של פרקטיקה’ (שם) הממקומת בין ‘המקום שבו המדינה מוצגת כנתונה לבין המקום שבו היא מוצגת כנדרשת לפיתוח ותכנון’ (שם). זהו אותו העקרון המנחה את התאגידים המסחריים להצדיק את האלגוריתם שלהם כשירות לגיטימי, אובייקטיבי, נטול-פניות וחף מאינטרסים. כשם שהמדינה מבססת את הלגיטימציה השלטונית שלה מהדינמיקה ‘הטבעית’ של השוק, כך האלגוריתמים מבססים את הלגיטימציה שלהם על הדינמיקה החברתית הטבעית. מבחינה זו, האלגוריתמים כסוכנים לשינוי חברתי משמשים בתפקיד של אמפליפיקציה, מינוף והעצמה של המטריה החברתית כנתונה, זוהי סכמת-כח התואמת את מופע הכוח השני של הביו-כוח של פוקו.

עם זאת, ישנם שני דפוסים שמהווים, לעניות דעתי, תפנית חשובה במופע הכוח של האלגוריתמים, תפנית חדה עד כדי כך, שהיא מסוגלת להגדיר מחדש את הפונקציה של האלגוריתמים. הדפוס הראשון הוא דפוס של הגברה ותהודה עד כדי תהודת-יתר פתולוגית ומממשת בכך את תופעת ההיפר-מציאות (44hyperreality), לצורך ההמחשה נניח שפוסט בעל תוכן פוגעני, המסית לאלימות, מתפרסם ברשת החברתית. כתגובה מיידית משתמשים רבים קרוב לוודאי שיצטטו את הפוסט על מנת להמחיש כיצד בעל הפוסט, כמשתייך לקבוצה רעיונית אחרת, מוכיח כי הקבוצה הרעיונית כולה היא בעלת מאפיינים אלימים, או על מנת להוכיח את בעל הפוסט ולבקר אותו. כך למעשה נוצר מצב אבסורדי שעל ידי שיתוף תוכן שאינו ראוי התוכן עצמו מקבל שיתופים והפניות רבות, כך שמעמדו הולך נוסק מבחינת האלגוריתם כי הוא מובחן כתוכן פופלרי – ולכן רלוונטי לציבור. אף על פי שבמקרים קיצוניים התכנים האלימים והבוטים יוצנזרו על ידי בעלי האלגוריתמים, עדיין תכנים הנמצאים ‘על הגבול’ יזכו לתהודה רחבה ויהפכו להיות ‘ויראלים’ ברשת במגוון של פלטפורמות אינטרנטיות. יתרה מכך, המדיה הקונסרביטית הישנה תבקש להדביק את הפער ולצוטט את התוכן הדיגיטלי הבוטה על מנת לא להצטייר כארכאית או לא רלוונטית לציבור. תהליך זה של תהודת-יתר יותר מצב פתולוגי שבו סרטוני הוצאות להורג של דאע”ש (ISIS), וכן תכנים פופוליסטיים, משסים, מפלגים, ורוויים בקללות הופכים להיות ויראליים45.

הדפוס השני, כונה על ידי אלי פריסר ‘בועת הפילטר’ (Pariser, 2011). פריסר מצא שניתן לסמן את תחילתו של השינוי לקראת ‘בועת הפילטר’ בהצהרה שנשאה גוגל בדצמבר 2009 בה הם הציגו תוכנית חדשה המבוססת על 57 סיגנלים באלגוריתם של גוגל המהווים ‘חיפוש מותאם אישית עבור כל אחד’46. תכנית זו היוותה את ירית הפתיחה עבור עידן חדש של פרסונליזציה47. מגמת הפרסונליזציה שופכת אור שונה לגמרי על ההבטחה של רשת האינטרנט כמכשיר אמנסיפטורי המאפשר גישה חופשית ואובייקטיבית למידע עבור כל אדם, ועתה, עם מגמת הפרסונליזציה, אותו החיפוש הנעשה על ידי משתמשים שונים במיקומים, נתונים דמוגרפיים והעדפות אישיות שונות – יציג תוכן שונה, לא רק עבור התוכן הפרסומי שהינו מותאם אישית מתוקף הגדרתו, אלא גם עבור התוכן עצמו. כיום, הפרסונליזציה כבר מוטמעת עמוק בתוך חמשת האתרים הפופולריים ביותר באינטרנט (Yahoo, Facebook, YouTube, etc)48. מלבד זאת, העובדה שנתח הולך וגדל מהאוכלוסיה צורך את התוכן החדשותי ישירות מהרשתות החברתיות49, מלמדת כי שהתוכן החדשותי שפלוני נחשף אליו הינו שונה באופן מהותי מזה של זולתו. אנו נמצאים למדים כי האינטרנט, שהחל את דרכו בהבטחה אמנסיפטורית גדולה כמכשיר לגישה אובייקטיבית אל מידע, נמצא בתהליך איטי של שינוי צורה לכדי מכשיר של מינוף או שיקוף אישי, המשמש יותר כאספקלריא מאשר כלי לחשיפת מידע אובייקטיבי בשם האופטימיזציה והיעילות. אמנם דרך זו עודנה ארוכה, אך ניצניה כבר ניכרים בשטח ומגמה זו ניתנת להבחנה ברורה.

שני הדפוסים שנדונו לעיל מהווים התפתחות נוספת בדינמיקה הביו-פוליטית המכוננת את הביו-כוח. הדפוס הראשון, כמופע של היפר-מציאות דיגיטלית, באשר הוא מופיע ככוח מתון, עשוי לשמור על מופע הכוח השני כמנגונים של ביטחון, משום שהוא מממש את העקרון שבו השלטון מאפשר תהודה לאלמנטים חברתיים-טבעיים באופן שבו הם נוסקים וקמלים במהירות והופכים לאייטם של התרבות-הפופלרית, ובכך מאפשרים העסקה של תודעת ההמון בתכנים רדודים ופופולרים (שהרי, לפי ההגדרה, הם נעשו ויראלים בשל היותם פופולריים). באשר הוא מופעו קיצוני והוא מהווה חריגה, הוא דווקא עשוי, לעניות דעתי, להוות גורם של ערעור הביטחון, קרקע לאלימות וטרור ומבחינה זו לכרסם במעמד הביו-כוח. עם זאת, שני הדפוסים תורמים לתהליך העמקת השיח הרב-נרטיבי בחינת ‘שיח חרשים’ באופן שמעמיק את התהומות הפעורים בין הנרטיבים ומהווים מבחינה זו פונקציה של סגמנטציה חברתית, ריבוד והפרדה למגזרים ותתי-מגזרים, באופן שמסייע להחלשת ההתאגדות הציבורית והגברת הפונקציה הצרכנית של ההמון למשל על ידי הפרסום הממוקד, כפי שראינו לעיל.

סיכום

כעת אנו אולי, רשאים לשאול, האם תמת החופש בחברה בת ימינו אכן מעוגנת במציאות או שמא זו תודעה-כוזבת, אשלית-חופש המוליכה אותנו שולל. ראשית, אין להכחיש כי ההישגים הטכנולוגיים הכבירים של העשור האחרון אכן מסייעים לאדם לשחרר עצמו מכבליו כמכשירים בעלי יכולות רבות והשפעתן אכן ניכרת בחברה בת-ימינו. עם זאת, התמונה שעולה מהדיון מציגה שקול-כוחות מסוים, שבו ככל שהמכשירים נעשים יעילים יותר ומורכבים יותר, כך הם מאפשרים את מימושן של שתי הפונקציות בעת ובעונה אחת – חירות ושיעבוד. היכולת להחשף למידע רב יותר כאמצעי להשכלה ושחרור התודעה היא גם היכולת לאסוף מידע רב יותר אודות המשתמשים כמכשיר לפיקוח ושליטה, הנה כי כן, זוהי חרב-פיפיות משוננת משני צידיה. יתרה מכך, אנו נמצאים למדים כי שני מופעי הכוח של ביו-כוח עוברים תהליך היסטורי-סובלימטיבי, דהיינו, ככל שהם מסתייעים בטכנולוגיה מפותחת יותר, כך הם מוטמעים עמוק יותר בתודעה האנושית באופן שמקשה על איתורם וזיהויים, עד כדי כך שהם מהווים מצב-עניינים אירוני שבו מקסימום החירות בתורת מכשיר מממשת את מקסימום השעבוד בתורת תוצר-סטיכי, שאינו מודע. ככל שתחושת החירות של הפרט גבוהה יותר כך עינו מסומאת מלזהות את דפוסי ההשפעה העמוקים של הטכנולוגיה על חייו, תופעה שנוכחנו בה בדיון על האלגוריתמים והלגיטימציה הציבורית הרחבה שלהם כביטוי אובייקטי של פלט-מכונה, בדיון על תחושת החופש והדינמיות של הפרט כמפעל למינוף עצמי כ’הון אנושי’ וביתר שאת עם השינויים בהרגלי העבודה והפנאי שהסמארטפונים מביאים עמם, ולמעשה, זו תמה מופשטת המממשת מבחינה זו את הארכיטיפ של הטכנולוגיה כדו-פרצופיות ואירונית. עוד נמצאנו למדים כי ההבחנה הברורה, התיאורטית והחדה בין המופע הראשון של ביו-כח כסכמה פאנאופטית לבין המופע השני כמנגונים של ביטחון איננה תקפה, אלא ששני המופעים באים לידי ביטוי באותן בתופעות כשזורים זה בזה, כתלויים בנקודות מבט שונות ביחס לאותה התופעה. כך ש’ביו-כח’ מהווה הלכה-למעשה קונגולמרט של מופע-כח אחד ורב השפעה באופן שבו, אולי, ככל שמידת החופש גבוהה יותר כמכשיר, כך מידת השעבוד גדולה יותר, כתודעה. כך, לעניות דעתי, נשמר מאזן-כוחות, לאורך הדורות, שתפקידו לשמר את תפקודה התקין של החברה על ידי קיצוץ עקבי של תופעות השוליים ועיצוב תודעת הפרט כך שתהיה מכוונת ומשוקעת בתפקידה הסיזיפי בתהליכי היצור המסחריים.

רשימת מקורות

אורוול, ג’ורג’, 1949, 1982, תרגמה ג. אריוך, הוצאת עם עובד, 1971.

דרידה, ז’ק, 2003, בית המרקחת של אפלטון, תירגם משה רון, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

Artrip, E. Ryan, 2018, The viral mediation of terror: ISIS, image, implosion.

Doi: https://doi.org/10.1080/15295036.2017.1393099.

Career Builder, “New CareerBuilder Survey Reveals How Much Smartphones Are Sapping Productivity at Work”.

Available online: http://www.careerbuilder.com/share/aboutus/pressreleasesdetail.aspxsd=6%2F9%2F2016&id=pr954&ed=12%2F31%2F2016). Accessed 15.9.18.

Cohen, Stanley. 2000. States of Denial. Knowing about Atrocities and Suffering. Cambridge:Polity Press.

Constitute Project, Under the keyword: Privacy.

Available online: https://www.constituteproject.org/search?lang=en&key=privacy. Accessed: 21.9.18.

Cooper, Simon, 2002, Technoculture and Critical Theory, In the service of the machine? Routledge. New York.

Dilts, Andrew, 2011, “From ‘Entrepreneuer of the Self to ‘Care of the Self: Neo-liberal Governmentality and Foucault’s Ethics” in Foucault Studies, no. 12.

Facebook Community Standards, Part I: Violence and Criminal Behavior.

Available online: https://www.facebook.com/communitystandards/violence_criminal_behavior. Accessed: 22.9.18.

Foucault, Michel, 1975, Discipline & Punish: The Birth of the Prison, Trans. Sheridan, Alan. Random House Inc, 1995, New York.

Foucault, Michel, 1975-76, Society Must Be Defended, Lectures at the Collège de France, 1975-76. Trans. David Macey. Ed. Arnold I. Davidson. Picador, 2003, New York.

Foucault, Michel, 1976, History of Sexuality, Trans. Robert Robert Hurley, Random House, 1976, New York.

Foucault, Michel , 1977-78, Security, Territory, Population, Lectures at the Collège de France 1977-1978. Trans. Burchell, Graham. Palgrave Macmillan, 2007, New York.

Foucault, Michel, 1978-79, The Birth of Biopolitics, Lectures at the Collège de France 1978-1979. Ed. Senellart, Michel. Trans. Burchell, Graham. Palgrave Macmillan, 2008, New York.

Gillespie, T. 2014. The relevance of algorithms, In T. Gillespie, P. J. Boczkowski, & K. A. Foot (Eds.), Media Technologies (pp. 167-193). Cambridge, Massachusetts: MIT.

Heidegger, Martin, 1977, The Question Concerning Technology and Other Essays, Trans. William Lovitt, Garland Publishing, New York, 1977.

IFSEC Global, A UK map of CCTV cameras: Towns and cities by surveillance camera concentration.

Available online: https://www.ifsecglobal.com/uk-map-cctv-cameras-towns-cities-by-surveillance-camera-concentration/. Accessed: 21.9.18.

Kristensen, Kasper Simp, 2013, Michel Foucault on Bio-power and Biopolitics, Master’s thesis, University of Helsinki.

Available online: https://helda.helsinki.fi/bitstream/handle/10138/39514/Kristensen%20Masters%20Thesis.pdf

Lyon, David, 2015, The Snowden Stakes: Challenges for Understanding Surveillance Today, Surveillance and Society.

Mann, Steve. 2013, Veillance and Reciprocal Transparency: Surveillance versus Sousveillance, AR Glass, Lifeglogging, and Wearable Computing, IEEE ISTAS.

Orwell, George. 2003. 1984. Orlando: Harcourt Books.

Oxford Dictionary, Milieu.

Pariser, Eli, 2011, The Filter Bubble, Published by the Penguin Group. An Amazon Kindle digital copy.

Romele, Alberto; Gallino, Francesco ; Emmenegger, Camilla; Gorgone, Daniele. May 2017, Panopticism is not Enough: Social Media as Technologies of Voluntary Servitude. From Surveillance and Security, Vol 15, No 2.

doi: https://doi.org/10.24908/ss.v15i2.6021

Smith, Adam, 1776/2000, The Wealth of the Nations, Trans. Robert B. Reich, Modern Library Classics, 2000 (Original work published 1776).

The Guardian, 2018, Do you work more than 39 hours a week? Your job could be killing you.

Available online: https://www.theguardian.com/lifeandstyle/2018/jan/15/is-28-hours-ideal-working-week-for-healthy-life. Accessed 15.9.18.

The Guardian, 2018, The key moments from Mark Zuckerberg’s testimony to Congress.

Available Online: https://www.theguardian.com/technology/2018/apr/11/mark-zuckerbergs-testimony-to-congress-the-key-moments. Accessed: 15.9.18

Wikipedia, Phsyiocracy; New Media; Hyperreaility; Janus; Nineteen Eighty-Four; Nantes; Pharmakon.

1‘The power to “make” live and “let” die’ (Foucault, 1975-76, 241)

2אמנם כוח המשמוע כביטוי של הסמכה הפאנאופטית טומן בחובו שתי פונקציות עיקריות – האחד היא פונקצית ההגבלה, התיקון ו’אילוף’ הסוררים כמו במקרה של בית הסוהר והשניה היא אופטימיזציה של היכולות החברתיות. אולם עם תהליך ההתפשטות וההטמעה של הסכמה הפאנאופטית לתוך החברה הפונקציה השניה נעשתה לדומיננטית, נפוצה ושימושית יותר במגוון של מוסדות חברתיים כגון בית הספר, בתי המלאכה המודרניים, מתקני האימונים הצבאיים וכיוצא בכך.

3“to man-as-species” (Ibid, 242)

4‘עדין’ משמש כאן בהוראה כהיפכו של הגס. אין להסיק מכאן שהכוח העדין הוא פחות חזק או משמעותי ביחס לראשון, אלא דווקא היפכא מסתברא. מבחינת המראית בלבד הכוח השני אינו נתפס לעין ככוח גס, אלים ולפיכך גם לא בנקל ניתן לעקוב אחריו ולחשוף אותו במלואו.

5“it exists in a different level” (Ibid, 242).

6Apparatuses of security, Further reference on Foucault, 1977-78, Lecture two.

7 Kristensen, 2013, P.13

8במשך שנים ארוכות ננתז כונתה ‘ונציה של המערב’ (La Venise de l’Ouest) בשל הרציפים הארוכים שלה לאורך נהר הלוואר. (Wikipedia, Nantes)

9 מיליו (Milieu), מצרפתית, בהרואה מילולית: מקום-ביניים (mi-lieu). שימש את למארק בהוראה של נוזלים כגון מים, אוויר ואור, מציין שורה של פעולות שמפועלות על היצור החי מבחוץ, פעולות שמפעילות תגובת-שרשרת נסיבתית. (circonstances ninfluentes).

(Foucault, 1977-78, 36, Footnote; Oxford Dictionary, Milieu)

10הפיסיוקרטיה (מיוונית: שלטון הטבע), תיאוריה התפתחה בצרפת במאה ה-18 על ידי קבוצה של כלכלנים שהאמינו כי עושר האומות יכול להתפתח מכלכלה אגררית, רעיונות מרכזיים של האסכולה באו לידי ביטוי ב-עושר האומות שנכתב על ידי אדם סמית’ ב-1776. (Wikipedia, Phsyiocracy)

11הרעיון שמובא כאן מתייחס לתפיסה הפוליטית הקלאסית תרם עידן הליברליזם, שמקור החוק הוא אלוהי, או פיתוח המאוחר יותר, שהוא מבוסס על צדק רציונלי הניתן לביסוס אובייקטיבי, והוא מנת חלקו הבלעדית של המלך או האימפרטור שמעמדו נובע מתוקף צו אלוהי, או בפיתוח מאוחר יותר, הוא מנת חלקם של האריסטורקטים או הדיינים בעלי המומחיות המשפטית.

12“When they say this, they are not aiming so much at metriality in the, if you like, post-Hegelian sense of the word ‘matter’ …”. Ibid, 70.

13 Foucault, 1978-79, p. 283.

14 Dilts, Andrew, 2011, p.10.

15 ‘Site of veridiction’, Foucault, 1978-79, 44.

16על מנת לדייק, יש להטעים ולומר שאת הנוסחה המלאה הפוקויאנית ניתן לנסח כל: ‘חירות, כהעצמת האדם כאדם-הכלכלי, כפרויקט עצמי וכיזם של העצמי, הינה עבדות בחינת מופע של כח ממסגר, ממשמע, מטמטם (מבחינת הערצת התרבות הפופולרית, ועל כך בהמשך), הפועל בעיקר על ידי צריכת מירב האנרגיות של האדם’. עם זאת, נוסחה זו עדיין מבטאת את הקוטביות בין שני מושגים הנתפסים כהפכים בחברה בת ימינו (למשל: ליברליזם אל מול טוטליטריזם קומוניסטי).

17השימוש במושג ’יחסי זיקה’ מתייחס לאופן שבו ההכרה האנושית משוקעת באופני התכוונות או התייחסות אל העולם, כאינטנציה, כאחד ממושגי היסוד של הפנמנולוגיה.

18 “The essence of modern technology starts man upon the way of that revealing through which the real everywhere, more or less distinctly, becomes standing-reserve.” Heidegger, 1977, p.24.

19Wikipedia, Janus.

20 “The mobile phone is facing each and every way, it is always and at once pointing in different directions”, (Arnold, 2003).

21Wikipedia, Pharmakon.

22 “in 2002, fewer than 10% of employees checked their work email outside of office hours. Today [2018], with the help of tablets and smartphones, it is 50%, often before we get out of bed” (The Guardian, “Do you work more than…” 2018).

23Mann, Steve, 2013.

24‘Sur’ (from French ‘above’)+ ‘veillance’ (from French “veiller” means “to watch”). ‘We now live in a society in which we have both “the few watching the many” (surveillance), AND “the many watching the few” (sousveillance)‘, Ibid.

25‘Inspection House’, Ibid, p. 308.

26Wikipedia, Nineteen Eighty-Four, See ‘Cultural Impact’, Accessed 21.9.18.

27IFSEC Global, A UK map of CCTV cameras: Towns and cities by surveillance camera concentration.

28 “Not long ago the very idea of tracking people horrified the nation. Now, human-tracking systems are sold openly by that name, with no ensuing public outcry or even much discussion. No sate or federal law has been modified to regulate their use.”. Dobson, J.E, Fisher P.F, 2007, pp.316-7.

29 Dobson, J.E, Fisher P.F, 2007, pp. 309-310

30המונח מדיה-חדשה מתייחס לצורות שונות של מדיה המבוססות על תקשורת מחשבים, בהבחנה מהמדיה הישנה או המסורתית המבוססת על טלויזיה, רדיו ועיתונות מודפסת (Wikipedia, New Media)

31בהתאם ובנוסף לכך, ריבוי המצאות מכשירי הסמארטפונים, מאפשר שידור של אירוע בודד מנקודות מבט שונות שבכוחו להסיר צנזורה תקשורתית ועם זאת אפילו לזייף אירוע באמצעים דיגיטליים.

32Constitute Project, Under the keyword: Privacy.

33Lyon D, 2015, 141.

34Orwell 2003: 120, Quoted by Romele, Alberto et al., 2017. p. 9.

35The Guardian, The key moments from Mark Zuckerberg’s testimony to Congress.

36Gillespie, T. 2014. “it would hand those who hope to “game the system” a road map for getting their sites to the top of the search results”.

37“This includes carefully characterizing the tool and its value to a variety of audiences, sometimes in a variety of ways”. (Ibid.)

38Facebook Community Standards, Part I: Violence and Criminal Behavior.

39אף על פי שבפועל, אין דבר כזה ‘פלט אובייקטיבי של מכונה’, משום שכל אלגוריתם תוכנן על ידי בני אדם ולפיכך הוא טומן בחובו שיקולים אנושיים לפי הגדרה. “כשגוגל כוללת [הגדרה זו] במניפסט שלה [..] היא משפיעה באופן עמוק ומעניקה לגיטימיזציה את הנחות היסוד הטכניות והמסחריות שלה, ומסייעת להסתיר את המציאות המורכבת האמיתית אודות השירות שהיא מספקת” (שם).

When Google includes in its [..] manifesto [..] It is a deeply [..] influences and legitimizes many of their technical and commercial undertakings, and helps obscure the messier reality of the service they provide” (Ibid.)

40מעניין להשוות את עקרון המנחה של גוגל עם העקרון המנחה שלפיו העולם האקדמי מדרג ספרות מקצועית. גם בעולם האקדמי ככל שמאמר מצוטט יותר כך הוא זוכה לדירוג גבוה יותר.

41“The description of Google’s PageRank system [..] was subsequently mythologized — as the defining feature of the tool, [..] and as a fundamentally democratic computational logic” (Ibid.).

42“Calling them “results” or “best” or “top stories” or “trends” speaks not only to what the algorithm is actually measuring, but to what it should be understood as measuring” (Ibid.).

43“he intends only his own gain, and he is in this, as in many other cases, led by an invisible hand to promote an end which was no part of his intention [...] By pursuing his own interest he frequently promotes that of the society more effectually than when he really intends to promote it”. (Smith, 2000/1776).

44המונח היפר-מציאות הוטבע על ידי ג’אן בודריאר (Jean Baudrillard) בספרו סימולקרה וסימולציה והוגדר כ’יצירת מודלים של מציאות ללא מקור או מציאות’, היפר-מציאות זה יצוג, מסמן, ללא מסומן ברור. (Wikipedia, hyperreality)

45 “The condition of oversaturation denotes a hyperactive global media circuitry that is collapsing under its own weight. This condition reflects a strategic tendency of terror, which underlies all mediatic processing of images deployed by ISIS. It also reveals a vulnerability for terrorist strategy to exacerbate and exhaust the hyperactivity of media, and thus to accelerate the implosive collapse of the globally networked system”. (Artrip, E. Ryan , 2018, Appears on abstract).

46את ההצהרה של גוגל ניתן למצוא בקישור הבא:

https://googleblog.blogspot.co.il/2009/12/personalized-search-for-everyone.html.

נצפה ב23.9.18, מצוטט מתוך פריסר, אלי, 2011 “Starting that morning, Google would use fifty-seven signals…

47Pariser, 2011, “You could say that on December 4, 2009, the era of personalization begain”.

48“Personalization is a core strategy for the top five sites on the Internet”, Ibid.

49“36 percent of Americans under thirty get their news through social networking sites”, Ibid.